ארכיון תגיות: מגע עור אל עור

דרסיה נרבאז

בריונות מתחילה עם תינוקות

בריונות מתחילה עם תינוקות

נראה שלמבוגרים קל יותר להפנות אצבע מאשימה לילדים בריונים מאשר למבוגרים בריונים. נוצר הרושם שילדים הם בריונים מלידה. טעות. מבוגרים לרוב לא תופסים שבריונות אצל ילדים נלמדת ממבוגרים. גישות מאיימות מובנות ברעיונות ההורות הנורמלית. אל תאמינו להן.

בריונים הם פרנואידים שחושבים שאחרים מנסים להרע להם אז הם פועלים בדרכים אגרסיביות כדי שלא ייגרם להם נזק. הגנה מונעת.

יש הורים שמביאים את הגישה החשדנית הזאת להורות שלהם: פרנויה מכך שיתמרנו אותם. כשהורים חושבים שהתינוק שלהם מנסה להראות להם מה זה, לתמרן אותם, לשלוט בהם, הם מאמצים דפוסי חשיבה של בריונים. הם מתעלמים מהתקשורת של התינוק לגבי הצרכים שלו (מגע, תנועה, שיחה, חלב אם) בגלל שהם מייחסים לתינוק שלהם מהלכי כוח מתוכננים. הם תופסים את ההורות כמאבק כוח בין ההורה המסכן וחסר הישע לבין התינוק המתמרן הכל-יכול. הא?! כן, שגעון! אבל חשיבה מעוותת כזאת מעודדת על ידי פרנואידי-תינוקות אחרים ומומחים שמעודדים גישות "הורה נגד תינוק".

בריונות מוגדרת בדרך כלל כהתנהגות אגרסיבית לא רצויה "שכוללת חוסר איזון כוח אמיתי או נתפס". לרוב בריונות נתפסת כפעולה הנעשית כלפי מישהו אחר.

אבל המילון האינטרנטי Merriam-Webster מגדיר בריון כ"אדם מאיים ומפחיד; במיוחד מישהו שאכזרי באופן שגרתי לחלשים ממנו." אני רוצה להציע שבריונות יכולה להיות גם חוסר מעשה: חוסר בפעולה מצופה או נדרשת כלפי מישהו חלש יותר.

וכן, אני אומרת שתינוקות הם הצד החלש.

במקום להבין שהצרכים הגופניים של תינוקות "נבנו" באבולוציה לפני מיליוני שנים, יותר מדי מבוגרים מקטינים את הצרכים של תינוקות ורוצים שהם יתנהגו יותר כמו הצמחים בפינה. כשתינוקות לא שבעי רצון מתשומת הלב המינימלית המבוססת על לוח הזמנים של המבוגרים, יש מבוגרים שיסגלו הלך רוח בריוני ויתחילו במאבק כוח. במקום זאת, המסלול הטוב ביותר הוא להיכנע בצניעות לצרכי התינוק כבר מהתחלה.

זה יכול להראות כאילו תינוקות זקוקים לטיפול רב, אבל מנקודת מבט אחרת, זה לא ממש נכון. תינוקות בכלל אמורים להיות ברחם עוד 9-18 חודשים (כדי להגיע לרמת הבגרות שיש לחיות אחרות אחרי הלידה), אז הם מצפים לטיפול שווה ערך ל"רחם חיצוני" במהלך שנת החיים הראשונה. תינוקות בעצם רוצים להישאר ליד (או יותר נכון על) אמא ואבא ומטפלים אמינים אחרים. מה שהם מצפים לו הוא קרבה גופנית קבועה, תזוזה, האכלה לפי תחושת רעב, אך גם תקשורת חברתית (הערה: מנהגים אלה קשורים לדרך המיטבית בה המוח ומערכות הגוף של תינוקות מתפתחים, דבר שמשפיע על רווחתם והאינטליגנציה שלהם לאורך כל חייהם; ראו Narvaez et al., 2013; 2014)

טיפול "צמוד גוף" כזה הוא לא דבר גדול כל כך עבור מישהו שרגיל לסחוב תינוקות ולהגיב לצורכיהם בצורה אוטומטית. אבל עבור חסרי הניסיון ואלה שהתרבות שלהם מדירה תינוקות ממקומות העבודה ושאר הקהילה, זה עלול להראות כמטלה עצומה. אז כדאי להכין את עצמנו לפני שאנחנו הופכים להורים לחוויית הסקוץ' הזאת של טיפול בתינוק לפי התכנון האבולוציוני (ראו: Raising a Baby Well: Like Climbing Mount Everest).

עלולה להיות נקודת התחלה קריטית לגישה בריונית הורית בדיוק כמו שיש תקופה קריטית להתפתחות של דפוסי התעללות במקרי אלימות במשפחה. במקרי אלימות במשפחה, כשתופסים ומגנים את המקרה הראשון של אלימות כלפי האישה, (למשל, במאסר), הסיכוי להמשך התעללות פוחת (Maxwell et al., 2001). ישנו סיכוי קטן יותר שבן הזוג יעשה זאת שוב. אבל אם אף אחד לא רואה או עוצר אותו, הדפוס סביר שימשיך אחרי שהתחיל.

אני חושבת שאולי משהו דומה מתרחש עם גישות כלפי ילדים.

שרשרת הבריונות כלפי תינוקות עשויה להתחיל בלידה הרפואית (99% מהלידות בארה"ב מאז אמצע המאה העשרים). בבתי חולים בארה"ב, נפוץ מאוד לעשות לתינוקות דברים שגורמים להם לבכות מפחד/כעס/פאניקה/כאב (למשל, להפריד את התינוק מהאם; לדקור אותם; לשאוב מראותיהם; לשפשף אותם בחוזקה; לשים אותם בסביבה עם אורות מבהיקים וריחות חזקים) (ראו Liu et al., 2007).

אני חושדת שכשהורים רואים את הטיפול הגס שנותנים לתינוק וחוסר הדאגה והתגובה של הצוות הרפואי לבכי של התינוק, נטבעת בהורים המחשבה: "זה נורמלי להתייחס לתינוקות בנוקשות; זה נורמלי שתינוקות בוכים; זה נורמלי להתעלם מהבכי שלהם." זה עלול להיות הצעד הראשון בשביל להורות חסרת רגישות. ואז עם כל התמיכה מסביב "לחזור לחיים הרגילים" ו"בסוף הוא יהיה מפונק", הורים מפקפקים באינטואיציות החומלות שלהם וממשיכים במסלול לעבר חוסר הרגישות.

טיפול פחות רגיש ולא ידידותי לתינוק כולל דברים כמו אימון שינה, ענישה פיסית ומניעת נוכחות פיסית של ההורה. רספונסיביות היא אחת המנבאים החיוביים הנחקרים ביותר עבור תוצאות חיוביות בגידול ילדים. במחקר שלנו מצאנו, כמו אחרים, שהענות הורית לילד מתבססת בחודשים הראשונים של התינוק. לכן חשוב לתמוך בהורות רספונסיבית מההתחלה. המשמעות של זה היא חוויות לידה מרגיעות ומגע עור-אל-עור כבר מההתחלה. (ראו: עשרה דברים על תינוקות שכולם צריכים לדעת)

אלה לא רק ההורים אלא כל החברה שמושפעת ממנהגים רפואיים לא רגישים כלפי תינוקות. בדיוק כמו שלהרביץ לנשים היה נחשב פעם "נורמלי", כך גם תינוק בוכה נחשב "נורמלי" בארה"ב. אבל שניהם לא "נורמליים" מנקודת המבט של הקיום האנושי על-פני כדור הארץ. אין יונקים חברתיים שמתעללים בבנות הזוג או בתינוקות שלהם (וכן, אני חושבת שהתעלמות מצרכים של תינוקות היא סוג של התעללות).

למעשה, 99% מההיסטוריה האנושית שלנו הייתה בחברות ציידים-לקטים קטנות בהם שהייה מסביב לשעון במחיצת תינוקות אהובים ואוהבים הייתה הנורמה. ותינוקות שנושאים אותם ומאכילים אותם לפי רצונם כמעט ולא בוכים. אם תינוקות בוכים בחברות האלה, זה רק לשניות מועטות עד שמישהו מגיב אליהם במהירות וקולט מה התינוק צריך. אנתרופולוגית אחת דיווחה לאחרונה שבתצפיותיה על ציידים-לקטים, ברגע שהם שומעים תינוק בוכה, כל המבוגרים אומרים "תרימו את התינוק!" מבוגרים חכמים יודעים שגרימת לחץ לתינוק היא גרועה לקבוצה בטווח הקצר (משיכת טורפים) ולטווח הארוך (מבוגרים מבולבלים). אז נוקטים בכל אמצעי הזהירות כדי להשאיר את התינוקות רגועים ושלווים במהלך החודשים בהם המוח מסיים את הבניה שלו כשהוא מתבסס על תמיכה מוקדמת. כל אלה בניגוד לציפיות ולמנהגים בארה"ב, בהם תינוקות חווים טראומה בלידה ולרוב לא מקבלים את הטיפול שהם התפתחו אבולוציונית לקבל. למרות שחוסר מנוחה עלול להתגבר בחודשים הראשונים לחיים בחברות ציידים-לקטים קטנות, עדיין יש מעט מאוד בכי, שלא כמו הציפייה (וההתעלמות) מתקופת הבכי הבלתי נפסק לה מצפים בארה"ב.

כשמדכאים, מדחיקים או כשאחרים מרתיעים (אלה כוללים גם את הטיפול שקיבלנו בילדות מההורים שלנו) מפני אינטואיציות רחומות לגבי טיפול בתינוק, זרעי חוסר האמון נזרעים בתינוק. הורות פרנואידית יוצרת מעגל של אי-אמון, ומסמנת לילד לחשוד במערכות יחסים באופן כללי. כשנותנים לתינוקות להיות בלחץ לזמן ארוך מדי, דבר זה משנה את התפתחות המוח שלהם לכיוון של יותר תגובתיות ללחץ על חשבון האינטליגנציה, כישורים חברתיים וחמלה (Narvaez, 2014) (ראו: Five Things NOT to Do to Babies)

אז מה אפשר לעשות?

  1. לדרוש מבתי החולים והצוות הרפואי ליצור נהלים מרגיעים כדי להימנע מגרימת לחץ לתינוק. יוזמות ידידותיות לתינוק בבתי החולים הן הצעד הראשון.
  2. לגלות תמיכה כלפי האינטואיציה של ההורים להיות רחומים וקרובים גופנית לתינוקות שלהם מסביב לשעון.
  3. להניח שתינוקות נורמליים הם שקטים ושמחים ושתינוק בוכה הוא סימן שמשהו לא בסדר.

תינוקות הם יצורים חברתיים – הגוף, המוח והיחסים החברתיים שלהם נבנים מהניסיון שלהם עם המטפלים שלהם. אנחנו צריכים לתת להם תשומת לב אוהבת (ראו: Love Starts With Babies).

אז איך ילדים לומדים להיות ביריונים? בתחילה, ממטפלים שמתנהגים ללא אמפתיה כלפי הצרכים שלהם, עוד בינקות. זה משהו שאנחנו צריכים לשנות.

מקורות:

Liu, W.F., Laudert, S., Perkins, B., MacMillan-York, E., Martin, S., & Graven, S. for the NIC/Q 2005 Physical Environment Exploratory Group (2007). The development of potentially better practices to support the neurodevelopment of infants in the NICU.Journal of Perinatology, 27, S48–S74.

Maxwell, C. D. Garner, J. H., & Fagan, J. A. (2001). The effects of arrest on intimate partner violence: New evidence from the spouse assault replication program series – Research in brief. Washington DC: National Institute of Justice.

Narvaez, D. (2014). Neurobiology and the Development of Human Morality(link is external): Evolution, Culture and Wisdom. New York, NY: W.W. Norton. (Discount code: NARVAEZ)

Narvaez, D., Panksepp, J., Schore, A., & Gleason, T. (Eds.) (2013). Evolution, Early Experience and Human Development(link is external): From Research to Practice and Policy. New York, NY: Oxford University Press.

Narvaez, D., Valentino, K., Fuentes, A., McKenna, J., & Gray, P. (2014). Ancestral Landscapes in Human Evolution(link is external): Culture, Childrearing and Social Wellbeing. New York, NY: Oxford University Press.

—————————————————————————–

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

דרסיה נרבאזדרסיה נרבאז היא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת נוטר דאם. המחקר שלה בוחן שאלות בנוגע להכרה מוסרית, התפתחות המוסר וחינוך למוסר. היא כתבה עשרות מאמרי מחקר ופרקים. היא המחברת והעורכת של ארבעה ספרים נושאי פרסים. היא העורכת של הירחון ללימודי חינוך. הספר האחרון שלה עוסק באבולוציה, חוויות מוקדמות והתפתחות.

ג'ק ניומן

החשיבות של מגע עור אל עור

החשיבות של מגע עור אל עור

יש מספר רב של מחקרים שמראים שכדאי שאמהות ותינוקות יהיו ביחד, תוך מגע עור אל עור (התינוק עירום, לא עטוף במגבת) מיד לאחר הלידה, כמו גם מאוחר יותר. התינוק שמח יותר, חום הגוף של התינוק יציב ונורמלי יותר, קצב פעימות הלב והנשימה של התינוק יציבים ונורמליים יותר, ורמת הסוכר בדם של התינוק גבוהה יותר. לא רק זאת, מגע עור אל עור מיד לאחר הלידה מאפשר לתינוק לקבל את אותן הבקטריות שיש לאם. אלה, יחד עם הנקה, נחשבים כגורמים חשובים במניעה של מחלות אלרגיות. כשמניחים תינוק באינקובטור, בקטריות שונות משל האם מתיישבות על העור ובתוך חלל הבטן שלו.

אנחנו יודעים היום שכל זה נכון לא רק לתינוק שנולד לאחר הריון תקין ובבריאות טובה, אלא אפילו עבור פגים. מגע עור אל עור וטיפול קנגורו אמהי יכול לתרום רבות לרווחתם של פגים. אפילו תינוקות המקבלים חמצן יכולים להיות במגע עור אל עור, אשר עוזר להפחית את הצורך שלהם בחמצן ושומר עליהם יציבים יותר גם בדרכים אחרות.

מנקודת המבט של הנקה, לתינוקות שמוחזקים במגע עור אל עור מיד לאחר הלידה למשך שעה לפחות, יש סיכוי גבוה יותר שיתחברו לפטמה ללא עזרה ויש סיכוי גבוה יותר שהם יתחברו בצורה טובה, במיוחד אם האם לא קיבלה תרופות במהלך הצירים או הלידה. כמו שהוזכר ב"הנקה – להתחיל נכון", תינוק שמתחבר היטב מקבל חלב בקלות רבה יותר מאשר תינוק שמתחבר פחות טוב. כשתינוק מתחבר טוב, יש סיכוי קטן יותר שיהיה לאם כאבים בהנקה. כשיש לאם שפע של חלב, התינוק יכול לינוק בצורה לא טובה ועדיין לקבל הרבה חלב, למרות שההאכלות עלולות להיות ארוכות או תכופות או גם וגם, והאם מועדת יותר לפתח בעיות כמו חסימת תעלות ודלקות. אולם במהלך הימים הראשונים, לאם אין הרבה חלב (אבל יש לה מספיק!), והתחברות טובה חשובה בכדי לעזור לתינוק לקבל את החלב הזמין (כן, החלב שם אפילו אם מישהו "הוכיח" לך עם המשאבה הגדולה שהוא לא). אם התינוק לא מתחבר טוב, האם עלולה להרגיש כאבים, ואם התינוק לא מקבל חלב כמו שצריך, התינוק עלול לרצות להיות על החזה למשך זמן ארוך, דבר שיחריף את הכאבים.

לסיכום, מגע עור אל עור מיד לאחר הלידה, שאורך לפחות שעה, מביא לתוצאות החיוביות הבאות אצל התינוק:

  • סיכוי רב יותר להתחברות
  • סיכוי רב יותר להתחבר היטב
  • חום העור יציב ונורמלי יותר
  • קצב פעימות הלב ולחץ הדם יציבים ונורמליים יותר
  • רמת סוכרים גבוהה יותר בדם
  • סיכוי קטן יותר לבכי
  • סיכוי רב יותר להנקה בלעדית

אין סיבה שרובם הגדול של התינוקות לא יהיו במגע עור אל עור עם האם מיד לאחר הלידה לשעה לפחות. הליכי בתי החולים, כמו לשקול את התינוק, לא צריכים לתפוס קדימות.

יש לנגב את התינוק ולשים אותו על האם. אף אחד לא צריך לדחוף את התינוק לעשות דבר, אף אחד לא צריך לעזור לתינוק להתחבר במהלך הזמן הזה. האם, כמובן, יכולה לעשות כמה ניסיונות כדי לעזור לתינוק, ולא צריך להרפות את ידה. יש לעזוב את האם והתינוק לנפשם כדי שיהנו זה מחברתה של זו. (לעומת זאת, אין להשאיר את האם לבד, במיוחד אם היא קיבלה תרופות, וחשוב שלא רק בן הזוג של האם, אלא גם אחות, מיילדת, דולה או רופא ישארו איתם – לעיתים יש תינוקות שצריכים עזרה רפואית וכדאי שמישהו מוסמך יהיה שם ליתר ביטחון). טיפות העיניים והזריקה של ויטמיןK  יכולים לחכות כמה שעות. דרך אגב, מגע עור אל עור מיידי יכול להתרחש גם אחרי ניתוח קיסרי, אפילו בזמן שעושים לאם תפרים, אלא אם כן יש סיבה רפואית למנוע זאת.

מחקרים הראו שפגים, אפילו במשקל 1200 גרם, יציבים יותר מבחינה מטבולית (כולל רמות הסוכר בדם) ונושמים טוב יותר אם נותנים להם מגע עור אל עור מיד לאחר הלידה. הצורך באינפוזיה, טיפול בחמצן או צינורית נסוגסטרית, למשל, לא צריכים למנוע מגע עור אל עור. מגע עור אל עור יכול להתאים לאמצעים אחרים הנלקחים בכדי לשמור על בריאות התינוק. כמובן, אם התינוק חולה מאוד, אין לסכן את בריאותו, אבל כל פג שלא סובל מתסמונת תעוקה נשימתית יכול להיות במגע עור אל עור עם האם מיד לאחר הלידה. אכן, לפג, כמו לתינוק הנולד לאחרי הריון תקין, מגע עור אל עור יכול להפחית נשימה מהירה לטווח הנורמלי.

אפילו אם התינוק לא מתחבר במהלך השעה-שעתיים הראשונות, מגע עור אל עור הוא עדיין טוב וחשוב עבור התינוק והאם בגלל כל הסיבות שהזכרנו.

אם התינוק לא מתחיל לינוק מיד, אל דאגה. כמעט אף פעם לא צריך למהר, במיוחד בתינוקות שעברו הריון תקין. אחת הגישות המזיקות ביותר להאכלה הוא הרעיון המשונה שתינוקות חייבים לינוק כל שלוש שעות. תינוקות צריכים לינוק כשהם מראים סימני מוכנות, ואם משאירים את התינוק קרוב לאם זה יהיה ברור מתי התינוק מוכן. למעשה אין שביב של ראיה שתינוקות חייבים לינוק כל שלוש שעות או לפי לו"ז אחר, אבל על סמך הרעיון הזה, הרבה תינוקות נדחפים לציצי בגלל שעברו שלוש שעות. תינוק שלא מעונין עדיין בהאכלה עלול להתנגד, ולכן ידחפו אותו אף יותר, מה שיגרום במקרים רבים לתינוקות שמסרבים לינוק בגלל שאנחנו רוצים לוודא שהם יונקים. זה גם נעשה גרוע יותר. אם התינוק ממשיך להתנגד כשדוחפים אותו לינוק ונהיה עצבני יותר ויותר, אז "השלב ההגיוני הבא" הוא לתת תוספים. וברור לאן זה מוביל.

————————————————————————————————————————

בשבי לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

ג'ק ניומן

נכתב על ידי ג'ק ניומן, רופא, חבר בקולג' המלכותי הקנדי לרופאים ומנתחים, ארגון ללא מטרת רווח שמפקח על ההכשרה של רופאים בקנדה.

אפשר להעתיק ולהפיץ אות הפוסט הזה בצורה חופשית, בתנאי שלא משתמשים בו בשום צורה שהיא אשר מפר את תנאי השיווק של תחליפי חלב אם של ארגון WHO.