מדעים בחינוך חופשי: למידה איטית, טבע והחיים
נראה שיש התפוצצות אוכלוסין של שבלולים בשכונה שלנו השנה. מעכתי עשרות מהם בטעות בהליכות היומיות שלי. בוקר אחד, ראיתי ילד קטן שהלך לבית הספר עם אמא שלו. הוא התלהב מהקונכיות שנעות באיטיות על המדרכה ושאל שאלה אחרי שאלה. אמו, בניסיון להגיע ליעד שלהם בזמן, אמרה לו שהוא בעצמו שבלול ומשכה אותו בזרוע כדי שיתחיל לזוז. רוב הסיכויים, שבמערכת השעות שלו היום יש "מדעים". יש גם סיכוי גדול שהשיעור יכלול שינון של חלקים של חיה מסוימת או שכפול מדויק של התוצאות של ניסוי מדעי שאחרים כבר עשו. סקרנות תיקח יותר מידי זמן.
אם לילד יש מזל, השבלולים יהיו שם כשהוא יצא לחופשה בקיץ. אם יש לו אפילו יותר מזל, לא רשמו אותו מיד לקייטנה, שגם אליה יהיה צריך למהר.
כשמאפשרים לילדים להיות חופשיים ולחיות בקצב שלהם, הם מדענים טבעיים. מהיום בו הם נולדים, המוח שלהם מחפש ושואל שאלות. הם תמיד בודקים, חוקרים, מנסים, עושים בלגן, לוקחים סיכונים, טועים ומנסים שוב – עוסקים במדע. כמו שכתבה אליסון גופניק בספרה The Scientist in the Crib (המדען בעריסה), המוח של ילדים מתחרה בטבעיות בזה של מדענים. יש ילדים ואנשים צעירים שיתעניינו גם במדעים הרשמיים. הם עשויים בשלב מאוחר יותר לחפש תגליות שגילו אחרים, ללמוד את התיאוריות והטבלאות, ליישם את המידע ולבנות את הידע שלהם עליהם. אבל שני דברים עלולים לכבות את סקרנותם בקשר לאיך שהעולם עובד ולהשיל מתוכם את המדען: לזרז אותם ולחייב אותם ללמוד מדעים.
למעשה, שני הדברים האלה לבדם, יכולים להפסיק את רוב הלמידה האמיתית. ברגע שסקרנותו הפנימית של הילד מופרעת על ידי זירוז, כל סיבה ללמוד מדעים הופכת להיות חמקמקה. ואז, אנחנו נשארים עם המקצוע האקדמי שנקרא "מדעים", אשר זורע פחד או לפחות תיעוב בליבם של אנשים רבים – כמו מתמטיקה והרבה מקצועות אחרים – שנחשבים למסובכים, מלאי ז'רגון ולכן קשים. וברגע שהפרדנו את המדעים ממקצועות אקדמיים אחרים, אנחנו מתעלמים מהקישורים הטבועים בעולם ומהעובדה שהמדע הוא מיסודו של כל דבר אחר. הכנסת מידע מסוג מסוים למחסן הקרוי "מדעים" קושר אותנו גם לדברים ה"לא-מדעיים" האחרים, הבלתי צפויים שאנחנו וילדינו לומדים עליהם כל הזמן.
אבל הנה הקטע: מדעים הם למעשה רק החיים… וסקרנות לגביהם. אז, אם להמשיך את גופניק, אני מעדיפה לחשוב על מדעים פשוט כתבנית לדרך בה אנחנו לומדים על החיים. לרוע המזל, רובנו שוכחים להתבונן במה שנמצא סביבנו. רובנו איבדנו את ההשתאות שהייתה לנו כשהיינו ילדים. אנחנו לא שואלים שאלות מחשש להיראות טיפשים. לניתוח של דברים יצא שם רע. אבל כשאנחנו משתחררים מהלך הרוח של בית הספר (deschool) כדי לעזור לילדים שלנו ללמוד בלי בית ספר (וכדי ללמוד יחד איתם), אנחנו רוכשים מחדש כמה מהכלים האלה של חיינו. אז אנחנו מתחילים להבין שאנחנו חיים במדע, שאנחנו בעצם, מדע.
אבל יש עוד מגבלות ללימוד מדע. הם כוללים מה שאנחנו חושבים על מדענים, מה אנחנו חושבים על העבודה שלהם ואת הדרך בה אנחנו מכריחים ילדים לשכפל ניסויים וקוראים לזה למידה.
אולי שמעתם על ניסוי ה"צייר מדען" הפעיל, אשר התחיל בשנות החמישים. תלמידים מתבקשים לצייר מדען. התוצאות תמיד היו פחות או יותר זהות: זכר לבן עם הרבה שיער שלובש חלוק לבן ומשקפיים. גם מבוגרים שנתבקשו לעשות זאת ציירו אותו דבר. במחקר אחד, ילדים התבקשו לבחור את המדענים מתוך קבוצה של עשר תמונות. כולם היו מדענים, אבל הילדים לא חשבו שאלה שחייכו הם מדענים.
במאמר שפורסם ב 2011 ב The Science Creative Quarterly, סטודנט להנדסה בשם פיטר אויגסטר תיאר את שורשי התפיסה של מדע ומדענים. הם נפוצים מאוד, הוא אומר, כשהוא מצביע על תוכנית הלימודים של בתי הספר היסודיים, ספרות ילדים, טלוויזיה, סרטים והמדיה המודפסת. הוא גם מציין שהפתרון עשוי להיות בלמידה יותר מבוססת חקירה ופעילויות שמקשרות בין מדע לחיי היומיום. זה נשמע כמו בית החינוך החופשי הרגיל!
הצורך ביותר למידה מבוססת חקירה מדגיש באופן אירוני את העובדה שהסטראוטיפ שגוי באותה מידה כשאנחנו מסתכלים על מהותו של המדע ומה מדענים באמת עושים.
רובנו רואים את המדע כשיטה מסודרת ושקולה של איסוף עובדות שמוכיחות היפותזה (המילה היפותזה היא כמעט כל מה שאני זוכרת משיעורי המדעים שלי בתיכון). אבל, סטוארט פיירסטיין, פרופסור למדעי המוח באוניברסיטת קולומביה אומר שזה לא נכון. בספרו החדש Ignorance: How It Drives Science (בורות: איך היא מניעה את המדע), הוא כותב שבורות – לא ידע – הוא המנוע האמיתי של המדע. הוא מתאר את המדע כחיפוש אחר חתול שחור בחדר חשוך, כאשר יכול להיות שאין חתול בחדר. הוא אומר שזאת "אי הידיעה" – מציאת הפתרון לשאלות – המניעה חוקרים, ומראה איך המדע – כמו כל למידה – היא מבוססת חקירה. זה מתחיל, כמו שכתבה פטריסיה וול בניו יורק טיימס בכתבה על עבודתו של פיירסטיין, "בהיעדר עובדה, הבנה, תובנה, או בהירות בנוגע למשהו."
אם כך מדענים חושבים, אני חייבת לתהות למה אנחנו מתאמצים לעבור את כל העמדת הפנים הזו שבה אנחנו מכריחים ילדים לבצע "ניסויים" על דברים שכבר ידועים במקום לעודד אותם למצוא משהו שעדיין לא ידוע. זה בטוח לא בגלל שהם לומדים יותר מדי במהלכם. מחקר חדש ממרכז ההערכה וההתקדמות החינוכית הלאומי של ארה"ב אומר לנו שתלמידים אמריקאים יכולים לערוך ניסויים מדעיים "מוצלחים", אך הם לא מצליחים להסביר את התוצאות. תוצאות שפורסמו ביוני כחלק מ"התעודה הלאומית" חשפו שתלמידי כיתות ד', ח' וי"ב הצליחו לעשות את כל הנדרש אבל לא יכלו להשתמש בידע ולא ידעו אם או למה התוצאות שלהם היו נכונות. הם גם התקשו כשנוספו משתנים או כשהיה צורך בקבלת החלטות אסטרטגית בזמן איסוף המידע. במילים אחרות, הם לא למדו הרבה. גם לא נראה שהם התעניינו במיוחד במה שהם עשו.
אז עכשיו אתם יודעים מה להגיד בפעם הבאה שמישהו שואל, "אבל מה לגבי מדעים? הרי אין לך את היכולת או המשאבים ללמד את הילד שלך מדעים…" תוכנית לימודים שנבנית על פי מומחים, ציוד מעבדה משוכלל ומורים שעברו הכשרה קפדנית לא עוזרים בהכרח לילדים ללמוד מדעים. יש לכל הדברים האלה את המקום שלהם בעבור הלומדים בנקודות שונות בחקירה שלהם, אך הם לא חיוניים בשביל לעזור לילד צעיר לתפוס מושגים מדעיים. אם ילדה מעוניינת לענות על שאלה שקשורה למדע, היא גם תרצה ללמוד את המושגים הבסיסיים קודם לכן, וישנם הרבה ספרים, חומרים באינטרנט, מוזיאוני מדע ואנשים הזמינים לעזור בכך.
בינתיים, זיכרו שילדים הם מדענים מלידה, תמיד שואלים וחוקרים כדי ללמוד מה שהם לא יודעים או לא מבינים. להורי חינוך חופשי יש את ההזדמנות לעזור להם להישאר כאלה במשך כל ילדותם ובהמשך החיים. מה שאנחנו כהורים יכולים לעשות הוא להאט, להיות המגינים של סקרנותם של הילדים שלנו ולהצית מחדש את תמיהתנו לגבי העולם. יש מספיק זמן להתכופף ולהסתכל על החילזון הזה.
————————————————————————————————————————
בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.
וונדי פריסניץ היא העורכת של Life Learning Magazine, אמא לשתי בנות בוגרות שגדלו בלי בית ספר והמחברת של 12 ספרים. מוזמנים לבקר בבלוג שלה.
