למה אני אף פעם לא מכריחה את הילדים שלי לנשק את סבא וסבתא (או כל אחד אחר)
עכשיו כשעונת הפרסים נגמרה, אני די בטוחה שזה בסדר ואותנטי להגיד שאני עייפה מלכתוב על שמלות, ספנקס, וציפיות מזכיות והפסדים. אני רוצה לכתוב שוב על הורות. אז הנה.
קראתי כתבה באינטרנט על האם "להכריח" או לא "להכריח" ילדים לנשק את ההורים או הסבים שלהם (או כל אחד אחר עם כבר מדברים על זה). היא כללה את ההחלטה של הכותבת להסביר לילדים שלה שכשהיא מקבלת נשיקות היא "אמא שמחה" וכשהיא לא מקבלת נשיקות היא "אמא עצובה". הממ. כן, זאת ממש לא פילוסופיית ההורות או הסלנג שלי, אבל מה אני יודעת?
הקטע הוא כזה. הקטע לגבי אמת הוא שהיא אמיתית. הקטע לגבי הורות הוא שנראה שכשהכל משתנה עם כל סיטואציה ולפעמים קשה לדעת מה "האמת". הייתי רוצה לקחת את הדוגמה של ילדים שלא רוצים לנשק אנשים מסוימים כדוגמה לזמן שבו האמת חזקה מהורות.
אזהרה
אין לי ילדים שעושים לי דווקא. הם לא מושלמים, זה בטוח. ואני ממש לא אמא מושלמת. לבנים שלי יש את הרגעים שלהם, וכך גם לי. אבל אני יכולה להגיד לכם שהבנים שלי לא עושים דברים כדי להכעיס אותי בכוונה או כדי לעשות לי דווקא. כשאנחנו לא רואים עין בעין, זה כמעט תמיד בגלל שאני חסרת סבלנות או שלא עניתי על צורך שלהם או שלא ציפיתי שיהיו להם רגשות כי הרגשות שלי נראו יותר חשובים באותו רגע כי אני בן אדם ועוד לא סיימתי להפוך להיות בת-אדם ואמא טובה יותר.
אבל אני לא מטפלת או מומחית לילדים. כל פילוסופית ההורות שלי מגיעה מהחניכה שקיבלתי דרך ליגת לה-לצ'ה, Quality Parenting והפילוסופיה של RIE. אז אם יש לכם ילדים שיודעים שאתם רוצים שהם ינשקו מישהו, הם לא מסרבים כדי לעשות לך דווקא, זה לא משהו שאני יודעת איך להתיחס אליו. מצטערת, פשוט לא יודעת. זה בשביל מומחים לילדים וזאת לא אני.
למה אני לא מכריחה את הילדים שלי לנשק אנשים
להכריח (אפילו בעדינות) ילדים לנשק אנשים שהם לא רוצים, רומז לילדים שהם לא יודעים לחוש את הבטחון, הנוחות, הגוף שלהם ואת מה שהם רוצים לעשות איתו. נקודה. אני יודעת שאני שכלתנית מידי. אני יודעת שאני חושבת יותר מידי ואני יודעת שהורי הרצף כמוני מואשמים בכך שאנחנו נותנים לילדים קול חזק מידי, אבל אתם יודעים מה? ראיתי את זה נעשה בהרבה דרכים ואני אוהבת שלילדים שלי יש קול. ואני לא אחליף מחשבת-יתר אחת עם הילדים שלי בעד שום דבר, כי הם תמיד אומרים לי מה הם צריכים ואז אני יכולה להתמודד עם זה. אם מסיבה כלשהי הילדים שלי מרגישים שהם לא רוצים חיבה גופנית, אני מכבדת את זה. נקודה.
על מה אנחנו מדברים
אם הילד שלי לא רוצה לנשק מישהו, אני רואה את זה כהזדמנות ללמוד עוד על הרגשות שלו. אני משתמשת בהקשבה שיקופית ונותנת לו להשלים את החסר. דוגמה אחת היא, "וואוו, אתה ממש לא רוצה לנשק את זה וזה." למרבה הפלא, ילדים יגידו לכם דברים בצורה פשוטה יותר על ידי שמיעה של הרגשות שלהם משוקפים חזרה (בשביל עוד בנושא זה, תבדקו את Quality Parenting). רמיזה של מה שאתם חושבים שהיא הסיבה כלפי הילד היא "הובלת העד" ואני מנסה לא לעשות את זה, למרות שאני לפעמים נכשלת, במיוחד עם הגבר הקטן שלי שהתחיל לדבר מאוחר ועדיין לומד להתבטא בצורה מלאה בדברים מסוימים. המפתח הוא לתת להם לחוות את הרגשות שלהם ולא לנסות לנהל או לשלוט בהם.
אני מדגישה לבנים שלי כמה זה חשוב לדעת מה מרגיש להם נכון, ואני נותנת להם לדעת שזה בסדר. הם לא צריכים להרגיש בושה או שילעגו עליהם לגבי זה, כי תחשבו מה זה מעביר לילדים: לא עשיתי משהו שהיא רצתה שאני אעשה ועכשיו היא כועסת. המסר שזה מעביר – לגבי חיבה גופנית – הוא שהרגשות של אנשים אחרים מווסתים על ידי הצייתנות שלי. וואוו. תחשבו על זה. אני לא רוצה את זה לילדים שלי, ואתם?
מה אנחנו עושים במקום
יש לי שיחות עם הילדים שלי לגבי איך אנחנו מתנהגים אל מבוגרים בכבוד, ואיך סבא וסבתא, למשל, אוהבים לברך לשלום ולהפרד. אנחנו מדברים על דרכים בהם זה יכול לקרות אם הם מרגישים שהם לא רוצים נשיקה באותו יום. חושב להדגיש שלהתחבר עם אנשים זה חשוב, אבל יש להם חלק בהחלטה על איך זה קורה כך שכולם ירגישו בנוח. זה חשוב לנו כמבוגרים, אז למה שזה לא יהיה גם לילדים?
אני מוודאת שאני לוקחת את האשמה עלי במצבים כאלה. אם מישהו מנסה אפילו בשובבות להגיד, "נו קדימה, איפה הנשיקה שלי?" אני לא זונחת את הגברים הקטנים שלי לנהל את זה. אני מתערבת ואומרת בנינוחות, "נראה שהוא לא מרגיש שהוא רוצה לנשק כרגע" ואני משנה את הנושא או מזיזה את הדברים. אם מבוגרים נשארים מוטרדים לגבי זה, אני מניחה שזאת הזכות שלהם. הכוונה שלי היא לא להיות גסת רוח, אז אני עושה מאמצים לא להיות גסת רוח. אני אומרת מה שאני מתכוונת ואני מתכוונת למה שאני אומרת ואני לא אומרת את זה ברשעות. נקודה.
מצאתי עוד אפשרויות בשביל הבנים שלי בסיטואציות כאלה. במיוחד הצעיר שלי, שממש אוהב להתכרבל איתי ועם אח שלו ואבא שלו אבל הוא מתחמם אל אחרים באיטיות רבה. לפעמים אני אציע לו לתת כיף או ללחוץ ידיים. לפעמים הוא מסרב ואז המבוגר כבר חושב שהוא קצת מוזר ואתם יודעים מה? שיהיה. הם רואים שהוא מרגיש שהוא לא רוצה בקרבה גופנית, וזה פשוט נכון. לפעמים האיש הצעיר יתן כיף או ילחץ יד, וגם זה בסדר.
אין שום מקום בחיים של מבוגרים שמבוגר אחר יכול להכריח אותך להיות באינטימיות גופנית איתו. למעשה זה פשע לעשות את זה. אני לא משווה תקיפה מינית או גופנית עם ילדים שמנשקים אנשים שהם לא רוצים, אבל בעקרון, אם האמת היא שלכולנו יש זכות על הגוף שלנו ואנחנו השופטים הטובים ביותר של המרחב והבטחון האישיים שלנו, אני לא יכולה לדמיין למה האמת צריכה להיות שונה בין מבוגרים וילדים.
זאת האמת.
—————————————————————————
בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.
מים ביאליק כיכבה בתחילת שנות התשעים בתוכנית הטלוויזה "בלוסום" והיום היא מופיעה בתוכנית "המפץ הגדול". יש לה תואר דוקטור במדעי המוח, והיא הוציאה ספר על הורות ועקרון הרצף.