במה זה יעזור?

במה זה יעזור אם הכיתות יהיו קטנות יותר כשילדים, וכשאני אומר ילדים אני מתכוון לכל מי שנמצא במערכת החינוך, לא רואים את סבא וסבתא שלהם הולכים ומזדקנים? הם לא רואים אותם כשקשה להם ללכת, הם לא מלווים אותם לקופת חולים, הם לא רואים את השיניים התותבות בכוס ליד הכיור במהלך הלילה.

במה זה יעזור אם ישלמו למורים יותר כשילדים שמקבלים תעודת בגרות מעולם לא עזרו לטפל בתינוק שרק נולד? הם בכלל לא ראו תינוק כזה, כי אנחנו זונחים את התינוקות הנולדים לבלות שלושה חודשים  עם אמא שלהם, לבד.

נו, אז מה יעזור לנו אם יהפכו את כל בתי הספר העל יסודיים לשש שנתיים, אם מנסים לשפר להם את השכל אבל שוכחים את הלב? יכולת החיבור שלהם כל כך דלה שהם יכולים לרכוש חברים אך ורק אם הם בדיוק, אבל בדיוק, בני אותו גיל, הם לא יודעים לתקשר עם אנשים בצורה אפקטיבית, הם למדו על יחסי מין מתוכניות טלוויזיה אמריקאיות ופורנו באינטרנט וכנראה שהם הולכים להתחתן לפחות פעמיים.

במה ההצלחה במבחנים הבינלאומיים תעזור לנו אם הילדים שלנו לא יודעים מה זה כסף? ילדים עם תעודת בגרות לא יודעים מה זה צ'ק, מה זה עוסק זעיר או איך משלמים מס הכנסה. הם אף פעם לא הרוויחו כסף, הם אף פעם לא הלכו לראות איך אמא או אבא מרוויחים כסף. הם לא יודעים איך להכין תקציב משפחתי, והם כנראה יכנסו למינוס בבנק עוד לפני השחרור.

מה יעזור לנו שכל המורות יחתימו שעון נוכחות אם הילדים לא יודעים שום דבר על מחשבים? לא לימדו אותם איך לחפש בגוגל, לא לימדו אותם איזה פרטים אפשר לשתף, מאיזה טיפוסים כדאי להיזהר, איך לעבוד עם וורד או אקסל ומה לעשות אם הם נתקלים בתקלה.

ואם כבר יכניסו מחשבים לבית הספר מה זה יעזור לנו אם במשך 21 השנים הראשונות שלהם אין להם שום חופש בחירה משמעותי? הם חייבים לעשות מה שאומרים להם, מתי שאומרים להם, ואם הם לא יעשו את זה אז ישלחו אותם להרשם ויביאו את ההורים ויפחידו אותם ששום דבר כבר לא יצא מהם. איך הם אמורים לדעת מה הם רוצים לעשות או סתם לקבל החלטות אם הם אף פעם לא התנסו בזה? פלא שכולם עושים טיול אחרי צבא? או שכולם הולכים לעשות תואר?

איך עוזרים לנו כל הסמינרים למורים אם חצי אחד של התלמידים שונא מתמטיקה והחצי השני שונא ספרות? הילדים היום חושבים שלמידה היא משהו שנעשה בכיתה. הם לא מבינים שהם לומדים כל הזמן, ממשחקי מחשב, מחברים, מתוכניות טלוויזיה, מההליכה חזרה הביתה מבית הספר. הם לא מבינים שלחיות וללמוד זה אותו דבר, שאי אפשר להפריד ביניהם. הם לא מבינים שהם לומדים הכי הרבה בדיוק כשהם חושבים שהם לא לומדים בכלל.

במה זה יעזור לנו להעלות את אחוזי הזכאות לבגרות אם המורים בכלל לא מכירים את הילדים? הם לא מכירים אותם כי הילדים לא מספרים להם שום דבר שבאמת חשוב להם בחיים. הילדים לא מספרים להם על ההתאהבויות, על השירים שהם אוהבים, על החלומות שלהם. גם המורים לא משתפים את הילדים בדברים שחשובים להם באמת. כי החיים לא באמת חשובים וצריך לדעת על הצהרת כורש למבחן.

אז איך כל הזמן הזה (לא שנה או שנתיים… 12 שנים!) שהילדים מעבירים בבית הספר עוזר לנו כשהם יוצאים משם בתחושה שהחיים שלהם לא חשובים, בלי יכולת לדעת מה הם או מה חברים שלהם מרגישים, חושבים שאף אחד לא מזדקן, לא יודעים לטפל בתינוקות, לא אמורים לדעת להדליק מחשב, חושבים שהם שונאים ללמוד, ואין להם מושג ירוק בכסף?

מה הם עושים שם כל הזמן הזה?

איך להשאיר מורים איכותיים במערכת

לשר החינוך הרב שי פירון שלום,

כמו שכל מנהל יודע, טיב הארגון הוא כטיב אנשיו. לכן אני רוצה לעזור לך להשיג ולהשאיר מורים איכותיים במערכת החינוך.

רוב הדיון על איך למשוך מורים איכותיים ולהשאיר אותם במערכת סובב סביב כסף. מחקרים עדכניים בנושא מוטיבציה וביצועים, כפי שטוען דניאל פינק מצביעים על עוד 3 גורמים עיקריים – אוטונומיה, מיומנות, ותכלית. אז בואו נרחיב על כל אחד מהם כדי לראות מה באמת רוצים מורים איכותיים.

אוטונומיה:

לכל בית ספר יש תלמידים שונים, הורים שונים, מורים שונים ומנהל/ת שונה. לכן לא הגיוני שכל בית ספר ינוהל לפי אותה תבנית. אם מיניתם מנהל בית ספר שאתם לא סומכים עליו, תחליפו אותו. אם מיניתם מנהל בית ספר שאתם כן סומכים עליו, תזוזו לו מהדרך. הוא לא צריך מעליו מפקח, הוא לא צריך שתגידו לו כמה שעות חשבון יש לספק לתלמידים בכיתה ד', הוא לא צריך שתבחנו את התלמידים שלו על מנת להשוות אותם לתלמידים בבתי ספר אחרים. הוא לא צריך בנק הערות שמתוכו מוריו יהיו רשאים לבחור מה מגדיר הכי טוב את התלמיד שלהם.

כלל האצבע הוא לאפשר לבית הספר את מידת האוטונומיה הגדולה ביותר שניתן.

מומחיות:

לכל עבודה אנחנו צריכים אנשים מומחים, ולכל מומחיות אנחנו קוראים בשם. לאנשים שמומחים בתכנות אנחנו קוראים מתכנתים, לאנשים שמומחים בבישול אנחנו קוראים טבחים או שפים, ולאנשים שמומחים בחינוך אנחנו קוראים מחנכים. אבל כמו שאמרה דבורה מאייר, "בשביל למלא את הראש בידע, אנחנו לא צריכים מבוגרים מומחים".

כלל האצבע הוא שיש לנו דחף פנימי שמוביל אותנו לרצות להיות טובים יותר במה שאנחנו עושים, בתנאי שאנחנו עושים משהו שדורש מומחיות.

תכלית:

אף מורה איכותי לא הלך ללמוד חינוך כדי לפלוט חומר עיוני שהתלמידים שלו שוכחים אחרי שבוע. מורים איכותיים רוצים לעזור לילדים להתפתח אינטלקטואלית, רגשית, מוסרית ומוטורית. מורים איכותיים רוצים לשמר את אהבת הלמידה של הילדים, לא לדכא אותה. מורים איכותיים רוצים ללוות את הילד בדרך ההתפתחות הייחודית לו, לא להפוך את הילד למספר. מורים איכותיים רוצים להרגיש שהם באמת תורמים לילד, ולדעת שהילד מרגיש ששניהם באותה סירה.

כלל האצבע אומר שמידת הרצון של המורה ללכת לעבודה בבוקר מעידה על רמת התכלית שהוא מוצא בה.

כסף:

זה הנושא הכי קל. המחקרים העדכניים בנושא כסף הם חד משמעיים. הם מראים שתמריצים כספיים מעלים את איכות הביצועים רק כשהמטלה לא דורשת מיומנות חשיבתית. אנשים עושים עבודה איכותית כשהם לא חושבים על כסף בזמן שהם עושים אותה. לכן לתמרץ לפי תוצאות מבחנים, או לשלם לפי שכר שעתי עלול להזיק לאיכות עבודתם של המחנכים.

כלל האצבע הוא לתת שכר חודשי שהמורים מרגישים שהוא הוגן.

לסמוך עליהם:

בשורה התחתונה, הילדים שלנו מבלים שש שעות ביום למשך 12 שנים בבית הספר. אז בואו נשים שם מבוגרים שאנחנו סומכים עליהם, ניתן להם שכר הוגן, מרחב פעולה רחב ככל האפשר, אפשרות לעסוק בחינוך אמיתי ותכלית שתהיה מספיק טובה כדי שהם ירצו לקום לעבודה בבוקר.

אז יגיעו מורים איכותיים לעבודה במערכת החינוך, והציבור יתייחס למשרד החינוך בהתאם.

בידידות,

עידן מלמד.

סמכות הורית

לג'ורג' קרלין יש קטע מבריק על לשון נקייה (Euphemism).

הוא מדבר על מילים ומונחים שאנחנו משתמשים בהם כדי ליפות ולהסתיר את המציאות. הוא מסביר איך במלחמת העולם הראשונה, ידעו שחיילים מסויימים נכנסים להלם קרב. במלחמת העולם השנייה החיילים כבר לא היו בהלם קרב, הייתה להם עייפות קרב. אחרי זה הגיעה מלחמת קוריאה, שם לאותו המצב הנפשי כבר קראו תשישות מבצעית. ובסוף הוא מדבר על מלחמת וייטנאם שם השם שונה להפרעת דחק פוסט-טראומתית.

לחייל שלקה בהפרעת דחק פוסט-טראומתית, היו בדיוק את אותם הסימפטומים כמו החייל שלקה בהלם קרב. השם שונה רק כדי שיהיה לנו יותר קל להתמודד עם תוצאות המלחמה.

אני חושב שאנחנו עושים דבר דומה עם סמכות הורית.

אבל בואו נתחיל מהמושג עצמו, לא ממה שאנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים אותו.

מהי סמכות הורית?

לפי המילון העברי המרוכז של אבן-שושן סמכות היא:

1. אוטוריטה, מומחיות שאפשר לסמוך עליה.

2. רשות, זכות, יפוי כח.

דוגמה לפירוש הראשון היא למשל כשאומרים על מישהי שהיא סמכות מקצועית, מתכוונים להגיד שאפשר לסמוך עליה כי יש לה ידע וניסיון רלוונטיים לנושא המקצועי המסויים. לפי הפירוש הזה, אם מישהי היא בעלת סמכות הורית, כנראה יש לה הרבה ידע וניסיון בהורות ולעצות שלה אפשר ליחס משקל רב יותר.

דוגמה לפירוש השני היא למשל שופט בבית המשפט, שניתנה לו הסמכות (זכות, יפוי כח) להכריע בדינם של אנשים שבאים לפניו. לפי הפירוש הזה, סמכות הורית היא רשות, זכות או יפוי כח שניתן להורים, כנראה כדי שיכריעו בנושאים שקשורים לילדיהם.

אבל בדרך כלל כשמישהו אומר לנו שהוא מאמין בסמכות הורית, הוא מתכוון להגיד שילדים צריכים לעשות מה שההורים שלהם אומרים. כשהילד לא מתנהג כראוי, ההורה רשאי "להכריח" אותו כדי שיישר קו עם דרישות ההורים.

הבעיה היא שההגדרה הזאת לא עומדת בשני הפירושים של סמכות הורית לפי הפירוש המילולי של המילה. אם נתסכל על זה מנקודת המבט של הילד, הוא לא חושב שצריך לקבל את ההכוונה של ההורים שלו בגלל שיש להם הרבה ניסיון וידע בהורות, והוא גם לא נתן להם את יפוי הכח להחליט החלטות בשבילו.

אז למה קוראים לזה סמכות הורית?

בואו נעשה עכשיו תרגיל לוגי קטן. אם אני אשלוף את המילה "סמכות" מהביטוי סמכות הורית ואכניס במקומה מילה אחרת, ותגיעו למסקנה שמשמעות הביטוי נשארה זהה, תהיו חייבים להסכים שאלה מילים נרדפות, נכון? ואם אלה מילים נרדפות, אז המשמעות שלהן זהה, נכון?

ברשותכם, אני הולך לכתוב את אותו המשפט שכתבתי לפני שלוש פסקאות עם שינוי של מילה אחת:

בדרך כלל כשמישהו אומר לנו שהוא מאמין בבריונות הורית, הוא מתכוון להגיד שילדים צריכים לעשות מה שההורים שלהם אומרים. כשהילד לא מתנהג כראוי, ההורה רשאי "להכריח" אותו כדי שיישר קו עם דרישות ההורים.

בגלל שאנחנו לא רוצים להודות בזה כלפי עצמינו, אנחנו מייפים את המציאות ומשתמשים במושג "סמכות הורית".

מעבר לסמכותיות ומתירנות

טוב, אז עכשיו יקומו אלה שאומרים שהבעיה העיקרית בימינו היא ההורות המתירנית. אני לא חושב שזה העניין. אני מאמין שקיימת דרך שלישית שבה הדיבור על מתירנות וסמכותיות היא בכלל לא חלק מהשיח. דרך שבה אנחנו מבינים שאנחנו לא מגדלים את הילדים והתלמידים שלנו, אנחנו גדלים איתם ביחד.

כך למשל כשילד לא עושה מה שאנחנו מבקשים ממנו, לא נפעיל סמכות ולא נהיה מתירנים.

אלא נשאל את עצמינו, על איזה צורך שלי אני מנסה לענות?

באיזה צורך של הילד אני פוגע שבגללו הוא לא מוכן להענות לבקשה שלי?

האם יש דרך בה אני יכול לענות על הצורך שלי וגם על הצורך הילד?

בסופו של דבר, סמכותיות היא אסטרטגיה שאנחנו משתמשים בה כדי לענות על הצרכים שלנו. הבעיה היא שאנחנו הרבה פעמים פוגעים בצרכים של אלה שהכי צריכים שנעזור להם לספק את הצרכים האלה.

הדרך בה הילדים והתלמידים שלנו באמת יסמכו עלינו, היא כשנדע למצוא דרכים בהם ניתן לספק את הצרכים של כל הצדדים. אז תהיה לנו סמכות הורית, או מורית, אמיתית.

אני יודע שלי אישית יש עוד הרבה עבודה בנושא הזה.

——————————

הסרטון של ג'ורג' קרלין על לשון נקייה (אזהרה -מכיל מספר קטן של גסויות ותנועות מגונות).

הרגשתי צורך לכתוב את זה אחרי שקראתי את הכתבה הזאת, אולי כדאי שתקראו אותה קודם (היא תיפתח בלשונית חדשה)…

איינשטיין אמר ש"אנחנו לא נפתור את הבעיות שלנו מאותה רמת מודעות שגרמה להן מלכתחילה".

הבעיה שנדבר עליה היום היא חוסר הכבוד השורר בין הורים, מורים ותלמידים.

ניקח לדוגמא את מה שאמר מנהל בית ספר ל YNET במאמר שפורסם ב 5/10/2011 שלדעתי היא דעה רווחת במערכת החינוך:

"אין ספק שבשנים האחרונות ההתערבות של ההורים בנעשה בבתי הספר הפכה להיות ברוטלית ולא נעימה", ציין מנהל אחד מבתי הספר במרכז בתגובה לנתונים. "התפקיד של ההורים הוא לחנך את הילדים וברגע שההורה משפיל את המורה וצועק עליו לפני הילד אז המעמד של המורה נפגע, וממודל לחיקוי הוא הופך למושא ללעג בפני התלמידים".

זה מה שאנחנו כל הזמן שומעים בחדשות וקוראים בעיתונים. אבל המנהל מבלבל כמה מושגי יסוד בחינוך. המערכת נמצאת במצב של תוהו ובוהו אטומי בגלל שהיא מערבבת בין כמה מושגי מפתח.

א. המנהל חושב שלחנך ולמשמע זה אותו דבר. אבל אין שום קשר בין משמעת לבין חינוך. נהפוך הוא, מחנכים טובים יודעים שצריך מידה בריאה של פקפוק כדי להפוך לבן אדם מחונך.

ב. הוא גם חושב שמודל לחיקוי וסמכות פיקודית זה אותו דבר. אבל אין שום קשר בין מודל לחיקוי לבין סמכות פיקודית. נהפוך הוא, מחנכים טובים יודעים שאי אפשר להכריח לעשות שום דבר ולכן מחנכים טובים מנסים לזכות בכבוד תלמידיהם ולא להנחית עליהם פקודות.

אם המנהל היה עושה קצת סדר במושגים שלו, הוא היה מבין שהוא בעצם מתכוון להגיד את המשפט הבא:

"התפקיד של ההורים הוא למשמע (לחנך) את הילדים וברגע שההורה משפיל את המורה וצועק עליו לפני הילד אז המעמד של המורה נפגע, ומסמכות פיקודית (וממודל לחיקוי) הוא הופך למושא ללעג בפני התלמידים".

האם הייתם רוצים לשלוח את הילדים שלכם לבית ספר שבו המנהל מאמין שמשמעת היא ערך עליון ושהמורה צריך סמכות פיקודית?

האם הייתם רוצים לשלוח את הילדים שלכם לבית ספר שבו המנהל אפילו לא מבין שלזה הוא מתכוון???

האם הייתם רוצים לשלוח את הילד שלכם למערכת חינוך בה 21% מהילדים הרגישו מושפלים בידי המורים בחודש האחרון? לא בשנת הלימודים האחרונה, בחודש האחרון!!!

אני הייתי שולח את הילד שלי לבית ספר שבו המנהל היה אומר:

"הורים צריכים להתערב בחינוך ילדיהם. הדלת שלי תמיד פתוחה להורה שחושב שנעשה עוול לילדים שלו. אני והמורים בבית הספר מבינים שרק כאשר נכבד את עצמנו, את ההורים ואת התלמידים בבית הספר ישתנה מעמדם של המורים, ובמקום להיות מושא ללעג נהיה למודל לחיקוי".

ואתם?