פרסים – הצד השני של חרב פיפיות

אימון התנהגותי משתמש בעונשים ופרסים כדי להפיק התנהגויות רצויות ממושאי המחקר שלהם. מחקרים רבים מצאו שלשימוש בעונשים על ילדים יש השפעות מזיקות, בין אם העונש הוא גופני או לא. חוץ מלמוסס את הקשר בין הורה לילד, עונשים לא עוזרים לילדים להצליח יותר או לשפר התנהגות.

הרבה הורים מסיקים מכך שבמקום זאת הם צריכים להסתמך על פרסים. מה שהם לא מבינים, ודבר שגם המחקרים תומכים בו, הוא שפרסים הם פשוט הצד השני של חרב פיפיות.

זה נראה בלתי מזיק להציע פרס כדי לגרום לילד לעשות מה שאנחנו רוצים. זה נראה תמים למדי. אולם, על ידי מתן פרס על התנהגות מסויימת, את גם נותנת באותו זמן עונש בצורה של הימנעות מפרס במקרה שההתנהגות הרצויה לא נוצרת. ללא קשר לצורה, פרסים, כמו עונשים, מכניסים לתמונה מוטיבציה חיצונית – פחד מעונש או תקווה לפרס – כדי לאלץ אחרים להתנהג בצורה מסויימת.

לאימון התנהגותי יש את המקום שלו. כשמשתמשים בו לטווח הקצר, הוא עוזר להרבה אנשים לשנות הרגלים. כשמשתמשים בו ככלי חיצוני לסייע ברצון פנימי, להתניה התנהגותית יש את היתרונות שלה. אבל, ב.פ. סקינר, אבי הביהביוריזם, ביחד עם חוקרים ידועים אחרים בתחום כמו איוואן פבלוב, התנגדו בחריפות לשימוש בטיפול התנהגותי כטכניקה הורית. בטווח הארוך, התניה התנהגותית שוחקת את ההסתמכות על המוטיבציה הפנימית של המושא. בסופו של דבר, כשהפרס או העונש לא מגיעים יותר, או שהם כבר לא נחשבים מהותיים אצל המושא, לא תהיה לו מוטיבציה להמשיך בהתנהגות הרצויה. ביהביוריסטים בעלי שם לא ממליצים על עונשים ופרסים כבסיס לגידול ילדים.

חוסר במוטיבציה פנימית סייעה להרבה זוועות במהלך ההיסטוריה. כשאנשים מסתמכים על פרסים שיניעו אותם, קיים סיכוי קטן יותר שהם ילחמו על מה שהם מאמינים בו או שיהיה להם חוש ערכי מבוסס. קל יותר להשפיע עליהם ולעשות עליהם מניפולציות. הורים מסויימים יראו זאת כתופעת לוואי רצויה, אבל הדעה הזאת משתנה בדרך כלל כשההורה מפסיק להיות הדמות אליה פונה הילד כדי לקבל מוטיבציה חיצונית. לילדים הגדלים ללא מוטיבציה חיצונית  יש סיכוי רב יותר להיות בעלי אמונות אישיות מוצקות ולפעול לפי האמונות האלה, בלי קשר למה אנשים עלולים לחשוב.

————————————————————————————————————————

מנדי אובריין היא אמא לחמישה בחינוך חופשי. היא קוראת נלהבת ופנטית של מחקרים. כפעילה למען זכויות אדם, מנדי פועלת לספק תוכניות קהילתיות דרך פעילות התנדבותית. היא ממחברות הספר Homemade Cleaners, בו חיים פשוטים וניקוי ירוק פוגשים במדע. היא מספקת הצצה לחייה ב Living Peacefully With Children, שם היא כותבת על נושאים שונים הקשורים להורות טבעית והיא פועלת לעזור להורים להזדהות עם עקרון הרצף ולהפוך זאת לדבר נורמלי דרך Attachment Parents Get Real.

לגדל ילדים בחמלה: הורות לפי תקשורת מקרבת

הקדמה

אני מלמד תקשורת לא־אלימה להורים כבר כמעט 30 שנה (הספרון נכתב על־ידי ד"ר רוזנברג לפני יותר מעשור ויצא לאור בסתיו 2004). הייתי רוצה לחלוק אתכם חלק מן הדברים שעזרו לי ולהורים שאִתָּם עבדתי ולשתף אתכם בתובנות שהיו לי, גבי העיסוק הנהדר והמאתגר של הורות.

תחילה הייתי רוצה להפנות את תשומת לבכם לסכנות שבמילה "ילד", כאשר אנחנו מאפשרים לה לקיים סוג אחר של כבוד מזה שהיינו נותנים למישהו, שלא מתויג כילד. הרשו לי להראות לכם למה אני מתכוון.

פעמים רבות נהגתי לפתוח סדנאות להורים, שעשיתי במשך השנים, בחלוקה של הקבוצה לשתיים. שמתי קבוצה אחת בחדר אחד, את השנייה בחדר אחר, וביקשתי ממשתתפי כל קבוצה לרשום על דף גדול שיחה בינם לבין אדם אחר במצב של סכסוך.
אני אומר לשתי הקבוצות מה הסכסוך. ההבדל היחיד הוא, שאני אומר לקבוצה אחת שהאדם האחר הוא הילד שלהם ולקבוצה השנייה אני אומר שהאדם האחר הוא השכן שלהם.

אחר־כך אנחנו חוזרים ונאספים לקבוצה אחת ובוחנים את שני ניירות־השיחה שהקבוצות הכינו, האחד שבו הם חושבים שהאדם השני הוא הילד שלהם, ובמקרה השני, השכן. (דרך אגב, אני לא מרשה לקבוצות לדבר זו עם זו על מי האדם בסיטואציה שלהם, כדי ששתיהן תחשובנה שהסיטואציה זהה).

אחרי שעברנו בקצרה על הדיאלוגים הכתובים של שתי הקבוצות, אני שואל אותם אם הם יכולים לראות הבדלים מבחינת רמות הכבוד והחמלה שהובעו. בכל פעם שעשיתי זאת, הקבוצה שעבדה על הסיטואציה שבה האדם השני הוא ילד, נתפשה כפחות
מכבדת וחומלת בתקשורת שלה מאשר הקבוצה שראתה באדם האחר את השכן. זה חושף באופן מכאיב לאנשים בַּקבוצות, כמה קל להקטין מערכו של מישהו כאדם, באמצעות התהליך הפשוט של לחשוב עליו או עליה כעל "הילד או הילדה שלנו".

המוּדעות שלי

יום אחד הייתה לי התנסות, שממש חידדה לי את המודעות לסכנה שבחשיבה על אנשים כעל ילדים. החוויה אירעה אחרי סוף־שבוע, שבו עבדתי עם שתי קבוצות: כנופיית־רחוב ומחלקה במשטרה. אני גישרתי בין שתי הקבוצות. הייתה מידה רבה של אלימות בין החברים בשתי הקבוצות והם ביקשו שאשמש בתפקיד של מתווך. אחרי ששהיתי במחיצתם זמן ממושך והתמודדתי עם האלימות שהייתה להם אלו כלפי אלו, הייתי מותש. כשנסעתי הביתה לאחר מכן, אמרתי לעצמי, שעד סוף ימיי אני לא רוצה להיות מעורב בסכסוך כלשהו.

וכמובן, כשנכנסתי הביתה, שלושת הילדים שלי רבו. הבעתי את הכאב שלי באוזניהם בָּאופן שאנחנו מעודדים בתקשורת מקרבת. ביטאתי איך אני מרגיש, מה הצרכים שלי ומה בקשותי. עשיתי את זה ככה — צעקתי: "כשאני שומע כל מה שקורה פה כרגע, אני מרגיש מתוח מאוד! יש לי צורך גדול בקצת שקט ושלווה אחרי סוף־השבוע שעברתי! אז האם תסכימו לתת לי קצת זמן ומרחב?"

בני הבכור הסתכל עלי ואמר, "אתה רוצה לדבר על זה?" ואז, באותו רגע, הקטנתי מערכו כאדם בחשיבה שלי. למה? כי אמרתי לעצמי, "איזה חמוד. הנה ילד בן תשע שמנסה לעזור לאבא שלו." אבל התבוננו מקרוב איך התעלמתי מההצעה שלו בשל גילו, כי תייגתי אותו כילד. למרבה המזל, ראיתי שזה מה שעובר בראשי, וייתכן שהצלחתי לראות זאת ביתר בהירות משום שהעבודה שעשיתי עם הכנופיה והמשטרה הראתה לי את הסכנה שבחשיבה על אנשים במונחים של תיוגים במקום אנושיותם.

אז במקום לראות אותו כילד ולחשוב לעצמי, "איזה חמוד", ראיתי אדם שמציע את עזרתו לאדם אחר בכאבו, ואמרתי בקול, "כן, אני רוצה לדבר על זה". ושלושתם באו אחרי לחדר אחר והקשיבו לי בזמן ששפכתי את לבי על כמה זה כואב לראות אנשים שמגיעים לנקודה, שבה הם רוצים לפגוע באחר רק בגלל שהם לא אומנו לראות את אנושיותו. אחרי שדיברתי על כך במשך 45 דקות הרגשתי נפלא ולפי מה שאני זוכר, הדלקנו את הרדיו ורקדנו כמו משוגעים.

החינוך שלנו כהורים

אז זה לא שאני מציע, שלא נשתמש במילה "ילד" כדרך־קיצור להסביר לאנשים, שאנחנו מדברים על אנשים בגיל מסוים. אני מדבר על כך, שאנחנו מאפשרים לתיוגים למנוע מאיתנו לראות את האדם האחר כבן־אנוש, באופן שגורם לנו להוריד מערכו של אותו אדם בשל הדברים שהתרבות שלנו מלמדת אותנו על "ילדים". הרשו לי להראות לכם זווית נוספת של מה שאני מדבר עליו, איך התיוג של ילד יכול להוביל אותנו להתנהג בצורה מצערת למדי.

בהתאם לדרך שבה חונכתי לחשוב על הורות, חשבתי, שתפקידו של הורה הוא לגרום לילדים להתנהג כמו שצריך. הרי ברגע שאנחנו מגדירים את עצמנו כסמכות, מורה או הורה, בתרבות שבה אני חונכתי, אנחנו רואים זאת כמחויבות שלנו לגרום לאנשים
שאנחנו מתייגים כ"ילדים" או כ"תלמידים", להתנהג בצורה מסוימת.

כיום אני רואה שזאת מטרה שמביסה את עצמה, משום שלמדתי, שבכל פעם שמטרתנו היא לגרום לאדם אחר להתנהג בצורה מסוימת, קרוב לוודאי שהוא יתנגד, בלי קשר למה שאנחנו מבקשים. דומה שהדבר נכון בין אם האדם האחר הוא בן שנתיים או בן תשעים ושתיים.

המטרה הזאת, של להשיג מה שאנחנו רוצים מאנשים אחרים, או לגרום להם לעשות מה שאנחנו רוצים, מאיימת על האוטונומיה שלהם, על זכותם לבחור מה הם רוצים לעשות. וכל פעם שאנשים מרגישים שהם לא חופשיים לבחור מה שהם רוצים לעשות, סביר שהם יתנגדו, אפילו אם הם רואים את התכלית של מה שאנחנו מבקשים, ובאופן רגיל היו רוצים לעשות זאת. הצורך שלנו לשמור על עצמאותנו הוא כה חזק, שאם אנחנו רואים מישהו שזו מטרתו הבלעדית, אם אותו אדם מתנהג כאילו הוא יודע מה טוב לנו ואינו מאפשר לנו לבחור כיצד לפעול, זה מעורר את התנגדותנו.

מגבלות הכפייה והעונש

לַנצח אהיה אסיר־תודה לילדיי, על שחינכו אותי באשר למגבלות המטרה של לגרום לאנשים אחרים לעשות מה שאנחנו רוצים. הם לימדו אותי, קודם כל, שאני לא יכול להכריח אותם לעשות מה שאני רוצה. לא יכולתי לגרום להם לעשות דבר. לא יכולתי
לגרום להם להחזיר צעצוע בחזרה לקופסה. לא יכולתי לגרום להם לסדר את המיטה. לא יכולתי לגרום להם לאכול. כן, זה היה שיעור מעורר־ענווה כהורה, ללמוד על חוסר־האונים שלי, כי איפה שהוא הכנסתי לי לראש, שתפקידו של הורה הוא לגרום
לילד להתנהג כמו שצריך. והנה הילדים הצעירים האלה מלמדים אותי את השיעור מעורר־הענווה הזה, שאני לא יכול לגרום להם לעשות דבר. כל מה שיכולתי לעשות הוא לגרום להם להצטער שהם לא עשו זאת.

וכל פעם שהייתי טיפש מספיק כדי לעשות זאת, כלומר, לגרום להם להצטער שהם לא עשו מה שביקשתי, הם לימדו אותי שיעור שני על הורות וכוח, שהתגלה כבעל ערך רב
בשבילי על־פני השנים. והשיעור הזה היה, שבכל פעם שגרמתי להם להצטער שהם לא עשו משהו, הם גרמו לי להצטער על שגרמתי להם להצטער שהם לא עשו משהו. אלימות מולידה אלימות.

הם לימדו אותי, שכל שימוש בכפייה מצדי יגרום באופן עקבי להתנגדות מצדם, מה שיכול להוביל לכך, שבַּקשר בינינו תהיה איכות של יריבות. אני לא רוצה שיהיה לי קשר כזה עם אף אדם, אבל במיוחד לא עם הילדים שלי, האנשים האלה, שאני הכי קרוב אליהם ולוקח עליהם אחריות. אז הילדים שלי הם בני־האדם האחרונים שאני רוצה להיכנס אִתם למשחקי הכפייה האלו, שעונשים הם חלק בלתי־נפרד מהם.

כן, רוב ההורים דוגלים באופן נחרץ ברעיון של עונשים. מחקרים מצביעים על כך, ש־ 80% מההורים בארה"ב מאמינים לחלוטין בעונשים גופניים לילדים. שיעור דומה באוכלוסיה תומך בעונש־מוות לפושעים. אז כשאחוז כל־כך גבוה מן האוכלוסיה
מאמין שעונשים הם מוצדקים וחיוניים בחינוך ילדים, ברור שהיו לי הזדמנויות רבות במהלך השנים לשוחח על הנושא עם הורים. ואני מרוצה לשוב ולהיווכח, כיצד ניתן לעזור לאנשים לראות את המגבלות שבכל סוג של עונש, אם הם פשוט ישאלו את עצמם שתי שאלות.

שאלה ראשונה: מה אתם רוצים שהילד יעשה אחרת? אם אנחנו שואלים רק את השאלה הזאת, בהחלט אפשר לחשוב שעונשים עובדים לפעמים, כי בעזרת האיום בְּעונש או מימושו, אנחנו יכולים לעתים להשפיע על ילד לעשות מה שאנחנו רוצים
שהוא יעשה.

לעומת זאת, כשאנחנו מוסיפים את השאלה השנייה, נסיוני המצטבר הוא, שהורים רואים שעונשים אף־פעם לא עובדים. השאלה השנייה היא: מהן הסיבות שבגללן אנחנו רוצים שהילד יעשה מה שאנחנו רוצים שהוא יעשה? זוהי השאלה הזאת שעוזרת לנו לראות, שעונשים לא רק שאינם עובדים, אלא שהם מפריעים לילדים שלנו לעשות דברים מהסיבות שבעטיין היינו רוצים שהם יעשו אותם.

מכיוון שהשימוש בעונשים כל־כך רווח ומוצדק, הורים עלולים לדמיין בטעות, שההפך מעונשים הוא סוג של מתירנות, שבה אנחנו לא עושים דבר, כשהילדים שלנו מתנהגים בדרכים שאינן תואמות את הערכים שלנו. לכן הורים יכולים רק לחשוב, "אם אני לא אעניש, אני מוותר/ת על הערכים שלי ורק מאפשר/ת לילד או לילדה לעשות מה שהם רוצים." כפי שאסביר בהמשך, יש גישות אחרות חוץ ממתירנות, קרי, פשוט לתת לאנשים לעשות כל מה שהם רוצים, או מטקטיקות כפייה דוגמת עונשים. ואם אנחנו כבר בנושא, אני רוצה לטעון, שפרסים הם למעשה כפייה, בדיוק כמו עונשים. בשני המקרים אנחנו משתמשים בַּכּוח שלנו על אנשים, שולטים בסביבה בְּדרך שמנסה לכפות על אנשים לפעול בדרכים שאנחנו רוצים. במובן זה, פרסים נובעים מאותה תבנית חשיבה כמו עונשים.

———————————————————————————————–
מאמר זה לקוח מתוך הספרון "לגדל ילדים בחמלה".
אפשר לקנות את הספרון המלא כקובץ PDF, או כעותק פיזי.

תקשורת לא-אלימה (ידועה בישראל גם כ"תקשורת מקרבת" ובעולם גם כ-Compassionate Communication), היא גישה אשר פותחה בשנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי ד"ר מרשאל ב. רוזנברג, לניהול תקשורת ויחסים בין אישיים בין אדם לעצמו ובינו לבין אנשים אחרים, ולפתרון קונפליקטים, אי-הבנות וסכסוכים. הגישה מאפשרת יצירת שינוי במערכות יחסים והעמקת החיבור והאמון הבין-אישיים באמצעות המודל היישומי מעשי שלה.

נענשים על ידי פרסים

מאת אלפי קון – תורגם על ידי יואב גולדמן-שגיא

מחנכים רבים מודעים כבר לעובדה שעונשים ואיומים אינם מועילים. לגרום לילדים לסבול על מנת לשנות את ההתנהגות העתידית שלהם מפיק לעיתים קרובות הענות זמנית, אך לא סביר שהאסטרטגיה הזאת תעזור לילדים להיות מקבלי החלטות מוסריים יותר ובעלי חמלה. עונשים, אפילו אם מתייחסים אליהם בשפה נקייה יותר בתור "תוצאות", נוטים ליצור כעס, התנגדות ורצון לנקמה. יותר מכך, הם מדגימים את השימוש בכוח במקום בהגיון, ויוצרים קרע ביחסים שבין מבוגר לילד.

חלק נכבד מהמורים וההורים שמתעקשים לא להעניש את ילדיהם, פונים במקום זאת לשימוש בפרסים. הצורה בה משתמשים בפרסים, כמו גם הערכים הנחשבים לחשובים, משתנים בין (ובתוך) תרבויות. אולם, מאמר זה דן במנהגים נפוצים בכיתות בארצות הברית, בהן עושים שימוש תדיר במדבקות וכוכבים, ציונים ושבחים, פרסים וזכויות, על מנת לגרום לילדים ללמוד או להענות לדרישות המבוגר. כמו עם עונשים, הצעת הפרס יכולה להפיק הענות זמנית במקרים רבים. למרבה הצער, מסתבר שגזרים אינם יעילים יותר ממקלות בחינוך ילדים להיות אנשים איכפתיים ואחראיים, או אנשים הרוצים ללמוד בעצמם לאורך כל ימי חייהם.

פרסים נגד ערכים טובים

לאורך השנים, מחקרים גילו שתכניות לשינוי התנהגות מצליחות רק לעיתים נדירות בהפקת שינויים בגישה או אפילו בהתנהגויות שיחזיקו לאורך זמן. כשהפרס מפסיק, אנשים נוטים לחזור להתנהג כפי שהתנהגו לפני שהתכנית החלה. יותר מטריד מכך, חוקרים גילו לאחרונה שילדים שהוריהם עושים שימוש תכוף בפרסים, נוטים להיות פחות נדיבים מחבריהם.

אכן, גורמי מוטיבציה חיצוניים אינם משנים את המחוייבויות הרגשיות או הקוגנטיביות שעומדות בבסיס ההתנהגות – לפחות לא בכיוון הרצוי. לילד שמבטיחים לו חטיף תמורת למידה או התנהגות אחראית, ניתנות כל הסיבות להפסיק לעשות זאת ברגע שאין לו יותר פרס להרוויח.

המחקרים וההגיון מלמדים אותנו שעונשים ופרסים אינם שני הפכים, אלא שני צדדים של אותו מטבע. שתי האסטרטגיות מסתכמות בדרכים לנסות לשנות התנהגות של מישהו – במקרה אחד, באמצעות העלאת השאלה "מה הם רוצים שאעשה, ומה יקרה לי אם לא אעשה זאת?" ובמקרה השני, מובילים את הילד לשאול, "מה הם רוצים שאעשה, ומה אני מקבל בשביל לעשות את זה?". אף אחת מהאסטרטגיות האלה לא עוזרות לילד להתמודד עם השאלה, "איזה מן בן אדם אני רוצה להיות?".

פרסים נגד הישגים

פרסים אינם יעילים יותר בשיפור ההישגים מאשר בטיפוח ערכים חיוביים. לפחות שני תריסר מחקרים הראו שאנשים המצפים לקבל פרס תמורת השלמת משימה (או תמורת הצלחה במשימה) פשוט לא מבצעים אותה טוב כמו אלו שאינם מצפים לדבר. האפקט הזה נשאר יציב עבור ילדים צעירים, ילדים בוגרים, ומבוגרים; עבור זכרים ונקבות; עבור פרסים מכל סוג שהוא; והחל ממשימות של שינון עובדות, משימות לעיצוב קולאז'ים וכלה בפתרון בעיות. באופן כללי, ככל שנדרשים יותר תחכום קוגנטיבי וחשיבה יצירתית עבור השלמת המשימה, כך הביצוע נעשה פחות טוב כאשר האנשים הובלו לבצע את המשימה תמורת פרס.

ישנם מספר הסברים אפשריים לממצא המתמיה הזה, אך העקבי באופן ראוי לציון. ההסבר המשכנע ביותר הוא שפרסים גורמים לאנשים לאבד עניין בכל מה שעבורו הוצע להם הפרס. בתופעה זו, שהודגמה במחקרים רבים מספור, יש הגיון, בהתחשב בעובדה ש"מוטיבציה" אינה תכונה יחידה שיש לאדם במידה כזו או אחרת. מוטיבציה פנימית (עניין במשימה למען המשימה עצמה) היא שונה איכותית ממוטיבציה חיצונית (בה השלמת המשימה נראית בעיקר כדרישה מקדימה על מנת לקבל משהו אחר). לכן, השאלה שעל מחנכים לשאול אינה כמה מוטיבציה יש לתלמידים שלהם, אלא מה הדבר שמניע אותם.

במחקר מייצג אחד, הוצג לילדים משקה לא מוכר בשם "קפיר". חלק מהילדים התבקשו פשוט לשתות את המשקה, אחרים קיבלו שבחים רבים עקב שתיית המשקה, ולקבוצה שלישית הובטחו ממתקים אם הם שתו מספיק. הילדים שקיבלו פרס מילולי או מוחשי שתו יותר מהמשקה מילדים אחרים, כמו שניתן לצפות. אך שבוע לאחר מכן הילדים האלו מצאו את המשקה מושך הרבה פחות מאשר בפעם הקודמת, בעוד הילדים שלא הוצע להם שום פרס, אהבו את המשקה באותה מידה, ואף יותר מבפעם הקודמת. אם נחליף את שתיית הקפיר בתרגול מתמטיקה, או בהתנהגות נדיבה, אנחנו נזכה להצצה בכוח ההרסני של הפרסים. הידע שיש לנו מצביע על כך שככל שאנו רוצים שילדים ירצו לעשות משהו, יהיה זה פחות יעיל להציע להם פרס בשביל לעשות זאת.

דקי וראיין (1985) מתארים את השימוש בפרסים כ"שליטה באמצעות פיתוי". שליטה, בין אם באמצעות איום או שוחד, מסתכמת בעשיית דברים  לילדים במקום בעבודה  עם ילדים. זה בסופו של דבר שוחק מערכות יחסים, הן בין תלמידים (מוביל לפחות עניין בעבודה עם חברים), והן בין תלמידים למבוגרים (בכך שבקשת עזרה עלולה להפחית את הסיכוי לקבלת הפרס).

יותר מכך, תלמידים שמעודדים אותם לחשוב על ציונים, מדבקות ו"דברים טובים" אחרים נעשים בעלי נטייה פחותה לחקור רעיונות, לחשוב בצורה יצירתית ולקחת סיכונים. לפחות עשרה מחקרים הראו שאנשים שמציעים להם פרס, בוחרים באופן כללי את המשימה הקלה ביותר. לעומת זאת, בהעדר פרסים, ילדים נוטים לבחור משימות שנמצאות טיפה מעל היכולות הנוכחיות שלהם.

משמעויות מעשיות של כשלון הפרסים

המשמעויות של ניתוח וידע זה מעוררות מחשבה. אם השאלה היא "האם פרסים מניעים תלמידים?" התשובה היא "בהחלט: הם מניעים אותם לקבל פרסים". למרבה הצער, סוג כזה של מוטיבציה מגיע בדרך כלל על חשבון עניין והצטיינות בכל דבר אותו הם עושים. מה שנדרש, אם כן, הוא לא פחות משינוי מוחלט של בתי הספר שלנו.

ראשית, מחנך שרוצה שתלמידיו יקחו אחריות על ההתנהגות שלהם ושמעדיף הטמעה של ערכים חיוביים על פני צייתנות עיוורת, צריך להמנע מתכניות ניהול כיתה המבוססות על פרסים ותוצאות. האלטרנטיבה לשוחד ואיומים הוא עבודה לקראת יצירת קהילה כיתתית תומכת שחבריה פותרים בעיות בצורה משותפת ומחליטים ביחד איך הם רוצים שכיתתם תהיה.

שנית, נמצא שלציונים באופן ספציפי יש השפעה מזיקה על חשיבה יצירתית, זכרון ארוך טווח, עניין בלמידה, והעדפה של משימות מאתגרות. השפעות מזיקות אלה אינן תוצאה של יותר מידי ציונים נמוכים, יותר מידי ציונים גבוהים, או נוסחה שגויה לחישוב ציונים. הן תוצאה של מנהג הציון עצמו, והאוריינטציה החיצונית שהוא מקדם. לשימוש של הורים בפרסים ותוצאות על מנת לגרום לילדים להצליח בבית הספר יש השפעה שלילית דומה על ההנאה מלמידה, ולבסוף, גם על ההישגים. המנעות מהשפעות אלו דורשת פרקטיקה של הערכה שמכוונת לעזור לתלמידים לחוות הצלחה וכשלון לא כפרסים ועונשים, אלא כאינפורמציה.

לבסוף, אפשר ליישם הבחנה זו בין פרס לאינפורמציה גם כמשוב חיובי. בעוד שזה יכול להיות מועיל לשמוע על ההצלחות שלך, ובעוד רצוי מאוד לקבל תמיכה ועידוד ממבוגרים, מרבית השבחים שקולים לפרסים מילוליים. במקום לעזור לילדים לפתח את המדדים שלהם ללמידה מוצלחת או התנהגות רצויה, שבחים עלולים ליצור תלות הולכת וגדלה בקבלת אישור ממישהו אחר. במקום להעניק תמיכה ללא תנאי, שבחים הם בעצם תגובה חיובית שמותנית בעשיית הדבר שהמבוגר דרש. במקום להגביר את העניין במשימה, ערך הלמידה פוחת בכך שהוא הופך לדרישה מקדימה לקבלת אישור מהמורה.

מסקנה

בקצרה, ערכים חיוביים צריכים להתפתח מבפנים החוצה. נסיונות לקצר את התהליך באמצעות טלטול פרסים בפני הילדים הוא במקרה הטוב לא יעיל, ובמקרה הרע מזיק. סביר שילדים יהפכו ללומדים נלהבים לאורך כל ימי חייהם כתוצאה מכך שסופקה להם תכנית לימודים כובשת לב, סביבה בטוחה ותומכת בה הם יכולים לגלות וליצור, ומידה משמעותית של בחירה לגבי מה (ואיך ולמה) הם לומדים. פרסים – כמו עונשים – אינם הכרחיים כאשר דברים אלו קיימים, ובסופו של דבר הרסניים בכל מקרה.

למידע נוסף:

Birch, L.L., D.W. Marlin, and J. Rotter. (1984). Eating as the 'Means' Activity in a Contingency: Effects on Young Children's Food Preference. CHILD DEVELOPMENT 55(2, Apr): 431-439. EJ 303 231.

Butler, R., and M. Nisan. (1986). Effects of No Feedback, Task-Related Comments, and Grades on Intrinsic Motivation and Performance. JOURNAL OF EDUCATIONAL PSYCHOLOGY 78(3, June): 210-216. EJ 336 917.

Deci, E. L., and R. M. Ryan. (1985). INTRINSIC MOTIVATION AND SELF-DETERMINATION IN HUMAN BEHAVIOR. New York: Plenum.

DeVries, R., and B. Zan. (1994). MORAL CLASSROOMS, MORAL CHILDREN: CREATING A CONSTRUCTIVIST ATMOSPHERE IN EARLY EDUCATION. New York: Teachers College Press.

Fabes, R.A., J. Fultz, N. Eisenberg, T. May-Plumlee, and F.S. Christopher. (1989). Effects of Rewards on Children's Prosocial Motivation: A Socialization Study. DEVELOPMENTAL PSYCHOLOGY 25(4, Jul): 509-515. EJ 396 958.

Fantuzzo, J.W., C.A. Rohrbeck, A.D. Hightower, and W.C. Work. (1991). Teachers' Use and Children's Preferences of Rewards in Elementary School. PSYCHOLOGY IN THE SCHOOLS 28(2, Apr): 175-181. EJ 430 936.

Gottfried, A.E., J.S. Fleming, and A.W. Gottfried. (1994). Role of Parental Motivational Practices in Children's Academic Intrinsic Motivation and Achievement. JOURNAL OF EDUCATIONAL PSYCHOLOGY 86(1): 104-113.

Grolnick, W.S., and R.M. Ryan. (1987). Autonomy in Children's Learning: An Experimental and Individual Difference Investigation. JOURNAL OF PERSONALITY AND SOCIAL PSYCHOLOGY 52: 890-898.

Grusec, J.E. (1991). Socializing Concern for Others in the Home. DEVELOPMENTAL PSYCHOLOGY 27(2, Mar): 338-342. EJ 431 672.

Kohn, A. (1990). THE BRIGHTER SIDE OF HUMAN NATURE: ALTRUISM AND EMPATHY IN EVERYDAY LIFE. New York: Basic Books.

Kohn, A. (1993). PUNISHED BY REWARDS: THE TROUBLE WITH GOLD STARS, INCENTIVE PLANS, A'S, PRAISE, AND OTHER BRIBES. Boston: Houghton Mifflin.

Solomon, D., M. Watson, V. Battistich, E. Schaps, and K. Delucchi. (1992). Creating a Caring Community: Educational Practices That Promote Children's Prosocial Development. In F.K. Oser, A. Dick, and J.L. Patry (Eds.), EFFECTIVE AND RESPONSIBLE TEACHING: THE NEW SYNTHESIS. San Francisco: Jossey-Bass.

——————————————————————-

מתוך וויקיפדיה:

אלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.

הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.

ספרים שתורגמו לעברית

• מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000
• החינוך שילדינו ראויים לו. בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ג 2002

————————-

זכויות יוצרים אלפי קוהן 1998. ניתן להוריד, לשכפל ולהפיץ בלי לבקש רשות כל עוד העותק מכיל את ההודעה הזאת ביחד עם האזכור (כלומר שם הירחון שבו הוא פורסם לראשונה, התאריך ושם המחבר). יש צורך באישור כדי להוציא לאור את המאמר בפרסום או כדי למכור אותו בכל צורה שהיא. בבקשה כתבו אלינו לכתובת שמופיעה בדף צרו קשר באתר.

התוצאות של "תוצאות"

מאת תרזה פיטמן

זה היום הראשון של מחנה הקיץ בו בתי ליסה עובדת כיועצת, והיא מקשיבה בזמן שהיועץ הראשי מושיב את כל הילדים, מקריא את רשימת ההתנהגויות "האסורות", ומתאר את התוצאות שיגיעו לאחר שיעברו על החוקים.

ליסה מספרת לי שאחרי ההקדמה הזאת, ילד קטן אחד אומר, כמעט בדמעות, "אני אף פעם לא אזכור את כל החוקים האלה!". אחר מתחיל להרביץ לילד שיושב לידו, שניות מעטות אחרי שהוזהר על התוצאות של התנהגות כזאת. כל הילדים נראים חסרי מנוחה, חרדים – והרבה פחות נרגשים להיות במחנה.

זה מזכיר לי את הימים בהם ליסה ואחיה היו קטנים, ולפני שיצאנו לטיולים משפחתיים, אבא שלהם היה מציג להם רשימה דומה של פשעים ותוצאות. הילדים היו מגיבים לציפיותיו: אחרי הכל, אם המבוגרים טרחו לחשוב על רשימת התנהגויות ותכננו תוצאות מתאימות לכל אחת, כל ילד הגיוני היה מרגיש שמצופה ממנו להפגין את ההתנהגויות האלה.

למרות הפופולריות של תוצאות, אף פעם לא הרגשתי בנח עם הגישה הזאת. היא מתנגשת עם אמונותי על הרצון הטבעי של ילדים לעשות את הדבר הנכון – במילותיה של ג'ין לידלוף: "ילדים, הרחק מלהיות עקשנים, הם מטבעם חברותיים מעומק ליבם." עבדתי גם עם הורים מאמצים ואחרים הדואגים לילדים שעברו התעללות או טראומה, ורובם למדו להשתמש בתוצאות ובשיטות ניהול התנהגויות אחרות "לתקן" את הילדים. בסדנאות ההורות שעשיתי עם הקבוצות האלה, הייתה כמעט הסכמה גורפת שלמרות התיאוריות, תוצאות פשוט לא עובדות. למעשה, נראה שהן יותר מזיקות ממועילות.

הטכניקה הולכת ככה: לילד נאמר שהוא יכול "לבחור" איך הוא רוצה להתנהג, ושיהיו "תוצאות" שנובעות מהמעשים שלו. ההורה או המטפל מתארים את התוצאות של הבחירה "השגויה" – להישלח לחדר, עשיית מטלה או משימה לא נעימה, ישיבה בכסא הפסק זמן, איסור על משחק בצעצוע או זכות מסויימת, וכו'.

אפשר להשתמש בתוצאות כשהילד כבר עושה משהו שההורה לא אוהב. אז נאמר לו שאם הוא ימשיך בהתנהגות המסויימת הזאת, הוא יתמודד עם תוצאה, או שהוא יכול לבחור להפסיק ולהמנע מכך.

על פני השטח, הגישה הזאת נראית כמו הדרך בה ילדים לומדים באופן טבעי. הפעוט מפיל צעצוע, וכתוצאה הוא נופל לרצפה. הוא לומד על השפעת הכבידה. או ילד קטן שיוצא החוצה בחורף בלי מעיל, הוא מרגיש את הזרועות וכפות הידיים שלו מתקררות, ולומד ששלג על האדמה משמעו מזג אוויר קר.

אבל ההקבלות הן יותר אשליה ממציאות.

בזמן שהכבידה והחורף קורים באופן טבעי, סוג התוצאות שאנחנו מדברים עליו נהגים ונכפים על הילד על ידי המבוגרים שבחייו. הילד פונה למבוגרים כדי שיעזרו לו להבין איך מצפים ממנו להתנהג, והגישה הזאת אומרת לו שמצופה התנהגות "רעה" – כך חייב להיות, כי המבוגרים תכננו למקרים כאלה.

קוץ בכל שם אחר…

למרות השם, תוצאות הן באמת רק עונשים. ההורה מנסה לאלץ את הילד לעשות משהו שההורה רוצה על ידי כך שכל דבר אחר שהוא יעשה יהיה לא נעים. אני שומעת עובדים סוציאלים ומטפלים בילדים כועסים אומרים לילדים שלהם הם דואגים, "הולכות להיות כאלה תוצאות שאף פעם לא תשכח אותם!". שינוי השם לא משנה את המהות, וילדים יודעים את זה.

העמדת הפנים שהתוצאות הן הבחירה החופשית של הילד – שהוא בחר את העונש – היא חוסר כנות מחרידה. זה נהפכת להיות דרך להאשים את הילד, אפילו בזמן שהוא נענש: "טוב, אתה בחרת לשחק בבוץ, אז עכשיו אתה חייב לסבול את התוצאות ולנקות לכולם את הנעליים". תוספת לכעס והעוינות שהוא עשוי להרגיש על העונש היא הרגשת האשמה המבולבלת שהוא איכשהו גרם לזה בעצמו. בליבו, אבל, הוא יודע שהוא נפגש עם הציפיות המרומזות של המבוגרים בחייו.

חלק מהעמדת הפנים היא הטענה שאלה תוצאות "הגיוניות" שפשוט ממשיכות מהבחירה של הילד: "מצטערים ג'ושוע, אתה בחרת לאחר לארוחת הערב, אז לא תקבל לאכול עד מחר בארוחת הבוקר". תוצאה הגיונית או טבעית יותר יכולה להיות שג'וש יהיה חייב להכין את ארוחת הערב שלו, או שיהיה חייב לחמם את הארוחה שוב, אבל הרבה הורים רוצים משהו יותר "מכאיב". אז ג'ושוע הולך לישון רעב.

אבל מה קורה, אם למחרת בערב, אמא מגיעה מאוחר מהעבודה ומפסידה את ארוחת הערב? האם אבא אומר לה שהתוצאות של הבחירה שלה הן שהיא לא תקבל אוכל עד מחר בבוקר? (לא אם הוא רוצה להמשיך להיות נשוי!) לא, הוא כנראה השאיר לה מנה בצד ויחמם אותה ברגע שהיא נכנסת. במקרה הכי גרוע היא תכין לעצמה כריך או תחמם איזה ארוחה. ולא, השוני בין איך שמתייחסים לאמא לבין איך שמתייחסים אליו לא יחמוק מג'ושוע.

ההצגה של בחירה מדומה גם היא מאוד מבלבלת לילדים שמנסים להבין איזה התנהגויות הן מצופות ומתאימות. אחת מחברותי אמרה לשני בנותיה הנערות שאם הן חוזרות הביתה אחרי שעת העוצר שהיא קבעה, הן יעשו מטלות שונות בבית ביום למחרת. זאת תהיה התוצאה.הן לקחו את ההצעה שלה כמו שהיא והתנהגו כאילו היא נתנה להן ברירה אמיתית: הן חזרו הביתה מתי שהן רצו, ואז עשו את המטלות למחרת ברצון. הילדות לא הבינו למה אמא שלהן כל כך כעסה עליהן.

המחיר של ציות מושפע-תוצאות

לפעמים הורים שמזהים את הבעיות עם תוצאות, יציעו תוצאות חיוביות במקומן – נתינת פרסים להתנהגויות שהם רוצים לעודד. אבא אומר לפעוטו "תפסיק לבכות ואני אביא לך עוגיה". הפעוט בולע את הדמעות ומושיט יד לעוגיה. אבל עשר דקות מאוחר יותר, העוגיה נאכלה והוא שוב בדמעות. שורש הבעיה שגרמה לו לבכות (אולי הוא היה עייף, מתוסכל מחוסר יכולתו לתקשר, מתגעגע לאמא שלו, לחוץ מהופעתו של תינוק חדש במשפחה, או כל אחת ממאה סיבות אחרות) לא טופלה. ילדים גם מזהים מהר מאוד שתוצאות חיוביות הן מניפולטיביות. כשאנחנו מציעים לילד פרס על קריאת ספר, האם זה הופך את הקריאה ליותר מושכת? לא. המסר שהילד מקבל הוא שקריאה היא פעילות כל כך לא נעימה שמבוגרים צריכים לשחד ילדים בשביל לעשות אותה.

תוצאות גם מתמקדות לחלוטין בהתנהגויות, ומתעלמות מהצרכים של הילד. הורים מאמצים אומרים לי שזה אחד התסכולים הכי גדולים בשיטה הזאת. הם ישלחו ילד לחדר "הפסק זמן" כתוצאה כל פעם שהוא צורח, למשל, ואולי אפילו יגרמו לו להפסיק לצרוח. אבל אז הוא מתחיל לנשוך ילדים אחרים. תוצאה חדשה עלולה לדכא את ההתנהגות הזאת, אבל עכשיו הוא התחיל להתעלל בחתול. אף אחת מהאסטרטגיות לא נגעה בבעיה היסודית: הכעס והרגשות הלא מובעים שהילד צריך לפתור.

תדיימנו שימוש בתוצאות בצורה הזאת על מנת להתמודד עם תינוק שבוכה. אתם מחליטים שהבכי היא "התנהגות בלתי הולמת" ושהתוצאה היא לשים את התינוק בחדר אחר, לבד, כל פעם שהוא בוכה. הוא כנראה, בסופו של דבר, יפסיק לבכות. הוא יתייאש, וזה יראה כאילו התוצאה השיגה את מטרתה. אבל המחיר הוא כל כך גבוה. הוא למד שאין מי שדואג לצרכים שלו ושקריאותיו לעזרה וטיפול לא יזכו למענה.

חלופות

כדי לברוח מתוצאות, פרסים וסוגים אחרים של "ניהול התנהגויות" עלול לעזור לחשוב במושגים של לחיות עם הילדים שלך, לעומת לשלוט בהם. לצערנו, להרבה מאיתנו קשה למצוא את האמונה בילדינו. אנחנו פוחדים שאם לא נדחוף, נשדל או נאלץ אותם להתנהגות מקובלת, הם לעולם לא ילמדו לשתף פעולה או להיות אחראיים. זה כנראה מסר שעבר לאורך חוויות ילדותינו והחריף על ידי לחץ ממבוגרים אחרים. אבל הניסיון של לידלוף, ושל הרבה הורים אחרים, מראה שבדיוק ההיפך הוא הנכון. כשאנחנו מפסיקים לנסות לשלוט ולנהל את ההתנהגויות של ילדינו, לרצון הפנימי שלהם לחקות את הדוגמה שלנו מתאפשר לעלות לפני השטח.

השנה בתי הוקצתה לעבוד עם קבוצת ילדים במחנה, והייתה לה האפשרות לנסות גישה "לא-תוצאתית". במקום לעבור איתם על התנהגויות לא הולמות משוערות לפני טיולים, היא פשוט לוקחת אותם איתה. אם ילד עושה טעות, כמו לדבר בכל רם במקום שמצופה מאנשים להיות שקטים, ליסה בעדינות ובשקט תיידע את הילד: "אנדרו, אנחנו צריכים להיות שקטים פה כי אנשים אחרים קוראים".

רוב הזמן, אבל, היא מוצאת שהם צופים בה כדי לקבל רמזים על איך להתנהג. אם היא נכנסת לבניין ומחכה בשקט, גם הם יעשו זאת – בלי שהיא תגיד מילה. לפעמים חלקם יוצפו באנרגיה או מתיחות רבה מדי בשביל לעמוד בשקט, ואז היא עוזרת להם למצוא דרכים להתמודד עם זה. יכול להיות שאחד זקוק שירימו ויחזיקו אותו, יכול להיות שאחד צריך לדבר, יכול להיות שאחד צריך לזוז – אז ליסה עוזרת להם למצוא מרחב שבו תנועה היא בסדר. היא מכבדת את הצרכים שלהם, והם נוהגים על פי הדוגמה שלה (רוב הזמן) על ידי כיבוד הבקשות הסבירות שלה.

בעוד שקביעת תוצאות עלולה להראות יעילה על פני השטח, ילדים שומעים את המסרים השורשיים בבירור רב יותר. זה אומר להם שהם מצופים להתנהג לא בסדר, וכשהם עושים זאת, הם אפילו לא יכולים להתנגד לעונש כי זה היה "הבחירה שלהם". כל זה הולך באופן הרה אסון נגד הרצף שלהם שמביא אותם להסתכל על מבוגרים בשביל הדוגמאות והציפיות שינחו את התנהגותם.

————————-

תרזה פיטמן כותבת על לידה, הנקה והורות כבר יותר מ25 שנים. היא כותבת משותפת של הטור הפופולרי "Stages and Steps" במגזין Today's Parent, המגזין הקנדי הלאומי להורות, והיא גם כתבה להרבה מגזינים אחרים שביניהם Mothering, Family Fun, Chatelaine, ועוד. היא פירסמה 14 ספרים. כמנהיגת La Leche League רבת שנים היא התרגשה שביקשו ממנה להשתתף בכתיבת המהדורה השמינית של הספר The Womanly Art of Breastfeeding (פורסם ב 2010).

הדף של תרזה פיטמן באמזון

המאמר המקורי

האתר של עקרון הרצף

פרסים ושבחים: הגזר הרעיל

מאת רובין גריל

אנחנו נותנים לילדינו גלידה אם הם "טובים", שוקולד אם הם שקטים, כוכבי זהב קטנים אם הם אוכלים את הירקות, לפעמים אפילו כסף אם הם מקבלים ציונים טובים בבית הספר. אנחנו אומרים להם "ילד טוב!" או "ילדה טובה!" אם הם עושים משהו שמשביע את רצוננו. להורה המודרני וחד האבחנה, שיטת ה"חינוך" המרביצה והמשפילה היא מיושנת. עונשים הם אאוט, ופרסים הם אין. למה להשתמש במקל, כשאנחנו יכולים ללמד ילד טוב יותר בעזרת גזר?

מהומת ה"עידן החדש" לשבח ולתת פרסים לילדים על מה שאנחנו קוראים לו התנהגות "טובה" צברה פופולריות רבה. "תמצאו משהו טוב שילדיכם עשה, ושבחו אותו על כך!" אומרים ספרי וסמינרי ה"איך לעשות" החדשים. פסיכולוגים בכל מקום ממליצים על טיפול "טבלת הכוכבים" כדי לשנות את התנהגות הילד שלך. הטרנד הזה הוא צאצא של אסכולה פסיכולוגית מסויימת – ה"ביהייביוריסטים" – שחשיבתם שולטת כרגע בהרבה מהזרם המרכזי של תאורית הפסיכולוגיה והחינוך.

למעשה, בימינו זה כל כך נהוג לשבח או לתת פרס להתנהגות "הטובה" של ילדיכם שכמעט אף אחד – עד לאחרונה – לא חשב לערער על תקפות הנוהג הזה. לשבח או לתת פרס לילדים זה פשוט הגיון בריא, וגם הורות טובה – לא? מי יפקפק שזה טוב לתת לילדים שבחים או פרסים כשהם מבצעים משהו שמוצא חן בעיניו?

שיטת השבח והפרס היא בהחלט משביעת רצון, כי היא מגובה בטונות של ראיות מהמחקרים הכי מתודיים ומבריקים שכסף יכול לקנות. למעשה, היא נובעת מעבודתם של פסיכולוגים שגילו באופן קפדני שהם יכולים לאמן חולדות לפתור מבוכים, יונים לנקר בכפתורים צבעוניים וכלבים לרייר בהשמע פעמון הארוחה – כשהם נותנים להם לוח זמנים מבוקר של פרסים. פסיכולוגים מהר מאוד התרגשו מהרעיון לשלוט בבני אדם, על ידי יישום אותן שיטות שעבדו על בעלי חיים. תארו לעצמכם את ההתרגשות כשהם הבינו שפרסים עובדים בדיוק באותה צורה על בני אדם כמו על חולדות, יונים וכלבים. הידע של הפסיכולוגים המודרניים איפשר לנו להשפיע על התנהגות, מחשבות ורגשות ילדים באותו אופן שבו אנחנו יכולים לאמן כלב ים, עם כמה סרדינים וחנופה, לאזן כדור על אפו.

יש בעיה אחת, בכל זאת. לא ממש אכפת לנו מאיכות הקשר שמתפתח בינינו לבין חולדת מעבדה. אנחנו לא מודאגים מהביטחון העצמי המתפתח של מכרסמים, תחושת האוטונומיה או העצמאות שלהם, גם לא מעניין אותנו אם החולדה תתעניין לנסות מבוכים גדולים יותר מיוזמתה האישית, הרבה אחרי שנפסיק לתת לה כדורי אוכל קטנים כפרס. וזה, כמו שרוב המומחים נכשלו להגיד לנו, הוא איפה שכל טכנולוגית ה"פרס, שבח וחיזוק חיובי" מתפרקת לחתיכות.

שוב ושוב מלמדים אותנו שאנחנו צריכים הרבה יותר לשבח ולתת פרסים לילדינו. מה יכול להיות רע בכך? על פני השטח, שבחים נראים מופלאים – המפתח לילדים מצליחים! חדור את פני השטח, לעומת זאת, והתוצאות נראות אחרת לגמרי.

אבל, פרסים משפרים את התנהגות וביצועי הילדים, לא?

או ככה חשבנו. אבל, כשכוכבי הזהב הקטנים או סוכריות הגומי מפסיקות לבוא, ההתנהגות שאותה ניסינו לחזק נוטה להתמסמס. ילדים שהתרגלו לצפות לשבחים, יכולים להרגיש שבורים כשהם לא מגיעים. זה מעמעם את התמדתם. יש הרבה מאוד ראיות שלטווח הארוך, פרסים הם לא יעילים.

בניגוד למיתוס הרווח,יש הרבה מחקרים שמראים שכשילדים מצפים או מקווים לפרסים, הביצועים שלהם יורדים. מחקר אחד מצא שביצועי התלמידים נחלשו כשהציעו להם כסף עבור ציונים טובים יותר. מספר מחקרים אמריקאים וישראלים מראים שמערכות פרסים מדכאות את יצירתיות התלמידים, ובאופן כללי מדללות את איכות העבודה שלהם. פרסים יכולים להרוג יצירתיות, בגלל שהם מדכאים לקיחת סיכונים. כשילדים מכורים לקבלת פרס, הם נוטים להתחמק מאתגרים, "לשחק את זה בטוח". הם מעדיפים לעשות את המינימום הנדרש כדי לקבל את הפרס.

הנה תיאור טוב למה עשינו את הטעות של להאמין בפרסים, על בסיס היתרונות שנראים על פני השטח. כשחברת מזון מהיר אמריקאית הציעה פרסים לילדים על כל ספר שהם קוראים, שיעור הקריאה נסק. זה נראה מעודד בהחלט – במבט ראשון. בבחינה מדוקדקת לעומת זאת, הוכח שהילדים בחרו ספרים קצרים יותר, ושהציונים שלהם במבחני הבנה צנחו. הם קראו בשביל ג'אנק פוד, ולא בשביל ההנאה הפנימית שבקריאה. באותו הזמן, קריאה מחוץ לבית הספר (המצב ללא הפרס) כמעט והפסיקה. יש הרבה מחקרים שמראים, שבעוד שפרסים עלולים בהחלט להגדיל עשייה, הם חונקים התלהבות והורגים תשוקה. נראה שככל שאנחנו רוצים את הפרס, כך פוחתת האהבה שלנו למה שאנחנו צריכים לעשות בשביל להשיג אותו. הפעילות הנדרשת מאיתנו עומדת בינינו לבין הפרס הנחשק. היה זה חכם יותר פשוט לתת לילדים ספרים מעניינים יותר, כי יש ראיות בשפע שמראות שפעילות מהנה מהותית היא הממריצה ומגבירת הביצועים הטובה ביותר.

האם פרסים ושבחים יכולים להזיק למערכת היחסים שלנו עם ילדינו?

אנחנו לא חושבים שהדברים החיוביים שאנחנו אומרים לילדינו על עצמם יכולים להיות הרסניים כמו התוויות השליליות. אבל יש מקרים שבהם זה נכון. תודות להתפתחויות המודרניות במדע ההתנהגות, יכולתינו לפתות או לתמרן ילדים (וחיות! ומבוגרים!) לעשות מה שאנחנו רוצים הופכת להיות יותר ויותר מתוחכמת. אבל העלות של מניפולציה דרך פרסים היא גדולה. מתחת יש עשר דרכים בהם שבחים ופרסים יכולים להזיק ליחסינו עם ילדינו.

1. פרסים ושבחים מכשירים את ילדינו לחפש אישור. הם יעשו דברים בשביל להרשים, במקום לעשות דברים בשביל עצמם. זה יכול לבלום את התפתחות ההנעה העצמית שלהם וגורם להם להיות תלותיים בדעה חיצונית. כשילדים מתרגלים לקבל פרסים על "ביצועיהם", הם הופכים למרצים (ריצוי), שמסתמכים על ליטופים חיוביים. פרסים ושבחים יכולים ליצור סוג של התנהגות ממכרת: ילדים מתמכרים לאישור, וכך מאבדים קשר עם ההנאה הפשוטה של לעשות מה שאתה אוהב. כל כך הרבה מאיתנו מכורים ליוקרה: אנחנו נהיים מדוכאים כשההערצה נכשלת מלהגיע. במקום לעשות מה שאנחנו עושים בשביל הדבר עצמו, אנחנו דגים מחמאות או עידוד, וכשמחיאות הכפיים גוועות, אנחנו שוקעים בייאוש. מתן פרסים או שבחים יכול להתפתח להרגל. מכיוון שככל שאנחנו משתמשים ביותר פרסים, כך אנחנו צריכים יותר להשתמש בהם כדי להשאיר את הילדים מדורבנים. שבחים לא יכולים ליצור מחוייבות אישית להתנהגות או ביצוע "טובים". הם רק יוצרים מחוייבות לחיפוש אחר שבחים.
2. אחד הדברים הכי גרועים שאנחנו יכולים לעשות הוא לשבח את הפוטנציאל של הילד. קריאות עידוד כמו "אני יודע שאתה יכול לעשות את זה", "אתה ממש משתפר!", "אני יודע שיש לך את זה!", "אתה כמעט מגיע!", נשמעים תומכים על פני השטח. אבל המחמאות האלה טעונות בציפיות שלנו שהילד חייב להשתפר בדרך כלשהי. זה אומר לילד שיש מטרה שעדיין צריך לשאוף אליה כדי לקבל את ה"בראבו!". לשבח את הפוטנציאל של הילדים לא עוזר להם לאהוב את עצמם על מי שהם כרגע, ועלול לגרום להם להרגיש מאוכזבים עם עצמם. מתחת לשבח יש השלכה שקטה: "אתה עדיין לא מספיק טוב!". זה מפתה ילדים לעבוד קשה יותר כדי להרשים אותנו, במחיר ההערכה העצמית שלהם. כמו שהפסיכולוגית לואיז פורטר אומרת: "אם אתם רוצים שילדכם יפתח הערכה עצמית בריאה, תפסיקו לשבח אותם" (ראו רשימת קריאה למטה).
3. לתת פרסים על ציות של ילדים הוא הצד השני של מטבע ההענשה על אי ציות. זהו פיתוי במקום רודנות. מחקרים רבים מראים שהורים שמשתמשים ביותר פרסים משתמשים גם ביותר עונשים, יש יותר סיכוי שהם יהיו אוטוקרטים. שבח הוא הצד המתוק של הורות סמכותנית. היא מפחיתה את מערכת היחסים לאחת של שולט ונשלט. לכן הילדים היותר פקחים – הפחות נאיבים – מרגישים משהו מטריד בשבחים. זה גורם להם להרגיש שמתנשאים עליהם. שבח הוא תזכורת לכך שלמשבח יש כוח עליהם. זה מפחית את תחושת האוטונומיה של הילד, וכמו טפיחה על הראש, זה משאיר אותם קטנים.
4. באותו הזמן, מי שנותן פרסים הוא כמו שמאי,שופט מה מצדיק שבח ומה לא. זה הופך אותם למפחידים משהו לילד. זה גורם להם להרגיש שמעריכים ושופטים אותם. למרות ש "ילד טוב!" או "ילדה טובה!" הם שיפוט חיובי, זה עדיין שיפוט מגבוה, ובסופו של דבר מנכר את הילד.
5. הילדים שיש להם יותר תובנה יכולים לראות דרך המניפולציה. הם עלו עלינו, הוא חושבים שהשבח שלנו מחושב, ולא נצליח להערים עליהם בקלות בטקטיקות פיתוי. במיוחד, כששבח הוא טכניקה שלמדנו מספר או קורס, סביר שהוא יעבור כמשהו שקרי או מומצא. שבחים ופרסים, כמו חנופה, יכולים להסריח ממאמצינו לשלוט, ובכך להספיד את הכבוד שהילד רוכש לנו.
6. ילדים, כמו מבוגרים, נרתעים באופן טבעי מנסיונות שליטה. כולנו רוצים לגדול לעבר הגדרה עצמית. לכן שבחים יכולים לגרום להתנגדות, כי הם פוגעים בתחושת האוטונומיה המתפתחת של הילד.
7. פרסים מענישים, כי הפרס, השבח או האישור נמנעים מהילד אלא אם כן הם "מספקים את הסחורה". יותר מזה, הילד שרגיל שמשבחים אותו מתחיל להרגיש לקוי אם השבח לא מגיע. אין דבר שמרגיש יותר כמו תבוסה לילד מאשר לפספס פרס שהיא או הוא הותנו לצפות לו. בתוך כל גזר, יש מקל.
8. כשמשחדים ילדים עם פרסים על התנהגות "טובה", הם מהר מאוד לומדים איך לתמרן אותנו על ידי ביצוע התפקיד שמצופה מהם. הם מחכימים לגבי מה שצריך לעשות כדי להשיג את הפרסים מאיתנו: האישור, הגלידה, מה שזה לא יהיה. הם נהיים צייתנים באופן שטחי, עושים את מה שצריך כדי להחמיא או להרשים אותנו, והיושר סובל. אחרי הכל, מי רוצה להיות כנה או אמיתי עם בן אדם שכל הזמן מודד אותו? כשהקשר פוחת למניפולציה הדדית במקום אותנטיות, זה מכין את הבמה לקשרים מניפולטיביים וחסרי כנות בהמשך החיים. מניפולציה שוחקת את התפקודים של אמון הדדי, פגיעות ושקיפות, שהם חיוניים למערכת יחסים בריאה ואינטימית. כתוצאה מהמניפולציה המוקדמת, אנחנו גדלים בניסיון תמידי לרצות, או שאנחנו לומדים להוליך שולל כדי להרשים, במטרה לקבל את הפרסים – על חשבון האני האמיתי שלנו. אנחנו מפתחים עצמי מזויף או שקרי שמעוות את מערכות היחסים שלנו עם אחרים.
9. בין אחים, או בכיתה, מערכת פרסים יוצרת תחרות, קנאה וחוסר אמון. גמולים או פרסים להתנהגות "טובה" הם איום לשיתוף הפעולה ועבודת הצוות.
10. שבחים יכולים לגרום לילדים להרגיש נשדדים. אם אנחנו רעבים להערצה בעצמנו, אנחנו יכולים לטעות ולהפיק אותה דרך הנצחונות של ילדינו. אנחנו משתמשים בהם לשקם את ההערכה העצמית או הגאווה הפצועים שלנו. אם אנחנו משבחים אותם כי הם גרמו לנו להרגיש טוב עם עצמינו, הם חשים בכך. זה מפחית מהרגשתם הטובה כלפי עצמם, השבחים שלנו יכולים להיות משביתי השמחה שלהם. חלק מהילדים מסרבים ליצור מה שהם טובים בו באופן טבעי, בגלל שהם נדחים מהשמחה לאיד של הוריהם.

למה שבחים ופרסים כל כך פופולרים?

פרסים הם המוצא הקל, קלים יותר מלנסות להבין למה הילד, כמו שהרבה אוהבים לקרוא לזה בפזיזות, "מתנהג רע". למשל, למה שנטרח להבין למה ילד מסרב ללכת לישון לפי הנוחות שלנו, (האם הוא פוחד? האם היא מרגישה בודדה? האם הוא עדיין רעב? וכו.) אם אנחנו פשוט יכולים לתגמל אותו או אותה באיזה חפץ זול על הליכה למיטה בזמן? זה מרגיש קל יותר למרוח משהו על הבעיה על ידי שימוש בשוחד. זה נותן לילד את המסר הברור שאנחנו לא מתעניינים במה שהיא או הוא מרגישים. יותר גרוע, אנחנו מסתכנים בהתעלמות מבעיה רגשית חמורה. פרסים ושבחים יכולים להיות פלסטר גימיקי שמתעלם מהילד כבן אדם שלם.

פרסים טובים בלגרום לילדים לעשות משהו שהם לא רוצים באופן טבעי לעשות, לזמן קצר בלבד. השינוי ההתנהגותי המיידי הזה מתגמל אותנו, ומשאיר אותנו מכורים לפרסים. התוצאות השליליות של פרסים ושבחים לא מתממשות עד לשלב יותר מאוחר, אז אנחנו נכשלים מלראות את הפרסים והשבחים כעבריין.

אבל ילדים צריכים אישור ומשוב חיובי. מה אנחנו יכולים לעשות במקום לשבח אותם?

הרבה פעמים אנחנו רוצים לבטא את העונג וההוקרה שלנו כלפי ילדינו. מי הם כאינדיבידואלים, והדברים המדהימים שהם עושים. הוקרה היא שונה משבח כי היא לא מניפולטיבית. שבח מניפולטיבי, בניגוד להבעה ספונטנית של הוקרה או הודיה, טעון בציפיות סמויות שהילד יעשה שוב את המעשה הראוי לתשבוחות. רוב הילדים יכולים לחוש בכך, הם יכולים להרגיש את ההבדל בין הכרה אותנטית, ואסטרטגיה מכוונת לחזק את ההתנהגות שלהם. אז, איך אנחנו נותנים לידינו משוב חיובי?

המנעות משבחים או פרסים לא אומרת מניעת האהבה והעונג שאנחנו מרגישים כלפי ילדינו, וגם לא הרצון האינסטינקטיבי לעודד אותם – רחוק מזה! זה אפשרי ביותר להצטרף לילדינו ולחגוג כל צעד בגילוי שלהם, בלי להיות מניפולטיבים. הנה כמה הצעות איך לאשר ולעודד את ילדיך כמה שליבך – ושלהם – חפץ ובאותו זמן להמנע מהשימוש בשבחים.

מקדו את הילד בהנאה שלו/שלה מההישג.

במקום להרעיף ברכות על הילדים, עדיף אם הם יתמקדו פנימה על ההנאה שהם מפיקים מהישג. ילדים צמאים להשיג, ללמוד ולכבוש באופן טבעי. הם נולדים עם התלהבות בלתי פוסקת למומחיות, וכל הישג חדש ממלא אותם בעונג. זו ההנאה העצמית הזאת שמספקת את הדלק הטוב ביותר להתמדה והמשך למידה. כשאתה רואה את ילדך עושה משהו חדש, זה יכול להיות מעודד ותומך בצורה נפלאה להגיד: "אתה נראה כאילו נהנית מכך!", או: "איך הרגיש לעשות את זה?". "אני שמח שעשית את זה, אתה נראה שמח עם עצמך!".

עזרו לו/לה להעריך בצורה עצמאית.

בכל פעם שמתאפשר, זה רעיון טוב לשאול את הילד על האומדן העצמי שלהם. לדוגמה: "מה אתה חושב על הציור?", "האם את שמחה מאיך שהחתיכה זאת התאימה לפאזל?".

תשאלו אותם על החוויות הפנימיות שלהם.

נגיד, למשל, ילדך קורא לכם סיפור שהוא חיבר עכשיו. אחרי ששיתפתם איך גרם לכם הספר להרגיש, אתם יכולים לשאול: "איך אתה מרגיש בקשר לספר שכתבת?", "איך הרגיש לכתוב אותו?", "האם נהנית לספר אותו?", "איך הגעת לרעיונות האלה בשביל הסיפור?". יש מספר קטן של דברים שכל כך מזינים את ההערכה העצמית של ילדיכם, וכל כך מעשירים את מערכת היחסים שלכם איתו, כמו העניין בעולם הרגשות והדמיון הפנימיים שלהם.

השתמש בהצהרות "אני", במקום לתייג את הילד.

ההוקרה שלך נוגעת בילד בצורה עמוקה יותר כשהיא מבוטאת במושגים של הרגשות שלך. לדוגמה: "אני אוהב את הצבעים שאתה בוחר!", או "אהבתי איך ששרת את השיר!" – במקום: "איזה צייר טוב אתה!", או "אתה זמר ממש טוב!". המנעו מהצהרות מתייגות כמו : "אתה ילד טוב כי שיתפת את הצעצועים שלך!". במקום זאת תגידו: "תודה ששיתפת את חברך, זה גרם לו להרגיש טוב – וגם לי". התמקדו ברגשות, לא בתיוג ערכי או מבוסס איכות. הצהרת "אני" מונעת ממך להחזיק בעמדת שליטה על ילדך. היא יוצרת קשר כנה ומספק ביניכם ובאותו זמן לא מפריעה להתנסותם העצמית.

תגיבו על ההתנהגות, לא על האדם.

משוב ואישור הם חשובים בהחלט. תדמיינו שילדכתם בדיוק ניגנה יצירה חדשה שהיא למדה על הפסנתר. במקום להגיד: "איזה נגנית טובה את!", אתם יכולים להגיד לה כמה נהניתם מהיצירה. יותר טוב, תהיו נקודתיים. תגידו לה מה אהבתם בנגינה שלה (למשל הלהט או הרגש, המלודיה היפה, באיזה תשומת לב היא ניגנה, חוש הקצב שלה, וכו.)

איך אנחנו יודעים מתי התגובות החיוביות שלנו הן מניפולטיביות?

בסופו של דבר, הבעיה היא לא בבחירה המושלמת של המילים, או בכמה או מתי לתת תגובות חיוביות. כשאתם עושים את הדבר הנכון מהסיבות הלא נכונות, הוא הופך להיות הדבר הלא נכון. מכיוון שהבעיה היא בכוונה, אין דרך אחרת אלא להיות בוחנים טובים של המניעים שלנו. זה דורש אימון, ואת האומץ והענווה להסתכל פנימה. כשאתם נותנים תגובה חיובית, האם אתם מנסים לפתות את הילד שירצה אתכם שוב, שיעשה את אמא'לה או אבא'לה גאים? האם אתם שמחים באמת לראות את ילדיכם משיג משהו שמשמח אותו, או מאושרים באמת מעצם קיומו? בזאת נח פרדוקס: זה שמטרתו הוא לא לחזק, אלא רק "להתקרב", הוא הכי מחזק.

האם שבח הוא אי פעם בסדר?

אין צורך לשים מחסום על פינו, שבח הוא דבר נפלא כשלא משתמשים בו למניפולציות. לדוגמה, פרסים לא כדאי להבטיח מראש, ולא כדאי שיינתנו בצורה צפויה כל פעם שהילד עושה משהו שאתם אוהבים. משוב חיובי הוא הכי טוב למערכת היחסים שלך עם ילדך כשהוא מוענק באופן ספונטני, כשהוא מזנק מליבך, ולא כמזימה מכוונת להשיג עוד ממה שאתה רוצה מילדך.

סיכום

לשבח ולתת פרסים הם מנהגים שטבועים בנו היטב, בעיקר בגלל שככה רובנו גודלנו וחונכנו. זה עלול לדרוש אימונים להחליף אותם בהוקרה ואישור, אבל האחרונים מרגישים יותר מספקים, ויכולים לקרב אותך ואת ילדך.

אפשר בהחלט להכריח ילדים לעשות מה שהם לא רוצים או אוהבים, על ידי מתן אישור, שבח או פרסים אחרים. אבל זה לא גורם להם להיות שמחים. שמחה יכולה לנבוע רק מעשיית מה שמספק אותנו באופן מהותי, וזה לא מצריך מחיאות כפיים של אחרים. האם אנחנו רוצים שילדים יהפכו למכורים לפרסים, מרצי-קהל ומחפשי הכרה, או שאנחנו רוצים שהם יהיו בעלי הנעה עצמית, נאמנים לעצמם, עוקבים אחרי תחומי העניין של עצמם? אם האחרונים הם הנכונים, אז הדרך היא לא לשבח אותם אלא להוקיר אותם. בבית הספר, כשהעבודה היא מעניינת באופן מהותי, מהנה, משמעותית ורלוונטית, זה עובד טוב יותר ממערכות פרסים בשיפור האיכות והמחויבות לעבודה.

ילדים נולדים עם תשוקה גדולה ללמידה. יש להם גם יכולת פנימית לכנות, אמפתיה והתחשבות בזולת. האיכויות האלה מתבלטות כתוצאה מהדרכתנו, הדוגמה העצמית שלנו והוקרה. פרסים ושבחים על "התנהגות טובה" או "ביצוע טוב" פשוט מפריעים לנו בדרך.

————————–

קוהן, אלפי. Punished by Rewards – The Trouble with Gold Stars, Incentive Plans, A's, Praise, and other Bribes. New York: Mariner Books, 1999.

קוהן אלפי. מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000.

פורטר, לואיז (2001).  Children are people too: A parent’s guide to young children’s behaviour East Street Publications, Adelaide.

————————–

המאמר לקוח מהספר Parenting for a Peaceful World.

רובין גריל הוא פסיכולוג מסידני, נואם בין לאומי מוערך והמחבר של Heart-to-Heart Parenting ו Parenting for a Peaceful World.

אתר האינטרנט של רובין גריל

הבלוג של רובין גריל

המאמר המקורי באנגלית