תגית: שיתוף

שיתוף

למה אני לא מכריחה את הילדים שלי לשתף

למה אני לא מכריחה את הילדים שלי לשתף

יש מדיניות שיתוף בגן של הבן שלי. זה גן משותף שמנוהל על ידי ההורים, אז חייבת להיות לנו מדיניות על דברים כאלה כדי שנתנהג בצורה דומה בכל מיני מצבים. המדיניות היא שילד יכול לשחק בצעצוע כמה זמן שהוא רוצה. אם ילד אחר רוצה את הצעצוע, הוא צריך לחכות עד שהילד הראשון יסיים איתו. אנחנו אפילו "שומרים" צעצועים לילדים אם הם צריכים ללכת לשירותים ולשולחן האוכל, כדי שלא ייקחו להם אותם. זה תקף לכל דבר בחצר או בגן שאפשר לשחק איתו, כולל נדנדות וסולם אופקי.

בהתחלה לא הבנתי למה יש לנו מדיניות כזאת. פשוט זרמתי עם זה, כי זה הכלל, וזה לא נראה לי כזה עניין גדול. כל הילדים מכירים את הכלל, אז אחרי השבועיים הראשונים בערך, הם לא נכנסים להתקפי זעם כשאומרים להם, "אתה יכול לקבל את זה כשסאלי ג'ו תסיים". אבל לאחרונה הבחנתי בגישה שונה לגמרי כלפי שיתוף במקומות אחרים שאנחנו הולכים אליהם, ואני מתחילה להבין בדיוק למה זאת מדיניות של הגן.

שני מנהגי שיתוף מפוקפקים

הנה שתי דוגמאות של מנהגי שיתוף מפוקפקים שראיתי לאחרונה. הראשונה מגיעה מחברה טובה שלי (ואני מקווה שלא אכפת לה שאני משתמשת בסיפור שלה כדוגמה). היא ובנה בן הכמעט שנתיים היו בגן המשחקים יום אחד. הוא הביא מכונית קטנה לשחק איתה. ילד אחר, קצת יותר מבוגר, רצה לשחק עם המכונית ודרש שהבן של החברה שלי ייתן לו את המכונית. התחיל עימות טיפוסי של ילדים, והאמא השנייה אמרה לילד שלה, "כנראה שאמא שלו לא למדה אותו לחלוק." לא משנה העובדה שהמכונית שייכת לו וכשמישהו מבקש ממך לחלוק, "לא" היא תשובה לגיטימית לגמרי.

הסיפור השני שלי קרה בוקר אחד באולם הספורט המקומי. בימי שישי בבוקר הם ממלאים את האולם עם מגלשות קטנות, בימבות, תלת אופניים, כדורים ענקיים, אפילו טירה מתנפחת. חלומו של כל ילד. יש בימבה אדומה אחת שהבן שלי אוהב לשחק איתה במיוחד, ובפעם האחרונה שהיינו שם, הוא נסע בה בכל השעה וחצי שהיינו שם. בעוד רוב האמהות עם ילדים קטנים מזדנבות אחרי הילדים שלהם בזמן שהם משחקים, הבן שלי מבוגר מספיק עכשיו כדי שאוכל לשבת בצד ולהסתכל. משם ראיתי אמא שהבן שלה רצה לנהוג בבימבה מתקרבת לבן שלי שוב ושוב ואומרת, "טוב, הגיע הזמן לתת גם לו תור!" כמובן שהוא התעלם ממנה, ובסופו של דבר היא ויתרה. היו מיליון בימבות אחרות שהבן שלה היה יכול לקחת, אפילו אחת שהייתה כמעט זהה. או שאולי הייתי מתערבת מתישהו.

שיעורים מהעולם האמיתי

אני לא מסכימה עם הגישה של האמהות האחרות במצבים האלה. אני חושבת שזה עושה שירות דוב ללמד את הילד שהוא יכול לקבל משהו של מישהו אחר, רק בגלל שהוא רוצה את זה. אני יכולה להבין את הרצון לתת לילד שלך כל מה שהוא רוצה, לכולנו יש את זה. אבל זה שיעור טוב לשניכם ללמוד שזה לא תמיד אפשרי, ולא צריך לדרוך על אנשים אחרים כדי לקבל את הדברים האלה.

יתרה מכך, הדברים לא עובדים ככה בעולם האמיתי. בחייו הבוגרים של הילד שלך, הוא יחשוב שכל דבר שהוא רואה שייך לו. זה כבר קורה בדור הבא. קראתי מאמר מרתק על איך הנוער ובני העשרים מצפים להעלאות שכר וקידום בעבודה שלהם מסיבות כמו, "אני מגיע כל יום."

אם את מפקפקת בהגיון שלי, תחשבי על החיים שלך ביום יום. את לא תעקפי מישהו בתור בסופר רק בגלל שלא בא לך לחכות. ורוב המבוגרים לא ייקחו משהו ממישהו, כמו טלפון או זוג משקפי שמש, רק בגלל שהם רצו להשתמש בהם (טוב אולי כמה מכם כן יעשו את זה. במקרה כזה הפוסט הזה לא בשבילכם).

זה קשה, כמו הרבה דברים שקשורים להורות, אבל בואו נלמד את הילדים שלנו איך להתמודד עם אכזבה, כי היא קורית. לא תמיד נהיה שם בשביל לתקן את הדברים עבורם. בואו נלמד אותם איך הם יכולים לקבל את הדברים שהם רוצים בעזרת התמדה, סבלנות ועבודה קשה.

————————————————————————————————————————

בת' ובואיבת' היא אמא לשני בנים, בואי ופריס, והיא כותבת בבלוג שלה, Very Bloggy על הורות, חיים ירוקים, החיים האורבניים ואוכל.

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.