למה כל מה שאנחנו יודעים על חינוך הוא שגוי
בעבודתי כפסיכולוגית קלינית, הדאגה הכי גדולה של הורים היא לא לדעת איך לחנך את הילדים שלהם כמו שצריך.
אין כאן שום דבר מפתיע.
הם לרוב מתוסכלים ומותשים בגלל שהם ניסו את כל הטכניקות והשיטות הקיימות אבל הן לא הואילו. ההתנהגות של הילד שלהם לא השתנתה ויותר ספציפית, הם על סף נקודת שבירה בעצמם.
כדי לעזור להורים להבין למה הגישות החינוכיות שלהן לא עובדות, אני בדרך כלל עושה איתם תרגיל קטן.
אני מבקשת מהם להשתמש במילה "חינוך" במשפט.
בקביעות, הם אומרים משהו כמו, "איך אני יכול לחנך את הילד שלי?" או אם הם פונים לילד, הם אומרים, "אני הולך לחשוב על דרך איך לחנך אותך."
אני מציינת תחילה שהמילה "חינוך" משומשת כפועל: משהו שאתה עושה למישהו אחר.
אז אני מבקשת מהם לנתח את המשמעות הסמויה – למה הם באמת מתכוונים כשהם משתמשים במושג "חינוך"?
אם הם ממש כנים, הם יגידו משהו בסגנון, "אני רוצה דרך לשלוט עליהם" או "אני מעוצבן על הילדים שלי והם הולכים לשלם על זה" או "אני מתוסכלת כי אני לא יכולה לשנות את ההתנהגות שלהם."
וזה, אני חושפת להם, היא הסיבה שגישות חינוכיות עם הילדים שלנו מתפוצצות לנו בפנים. אנחנו אומרים שאנחנו רוצים ללמד את הילדים שלנו התנהגות נאותה לעזור להם לפתח משמעת עצמית. אבל במקום, אימצנו אסטרטגיות שהן ההפך הישיר של לימוד ולמעשה הן רק מסווה מתוחכם של מניפולציה ושליטה.
ובגלל שאף בן אדם לא אוהב שמפעילים עליו מניפולציות, הילדים שלנו מתקוממים. הם מתקוממים נגד עצמם על ידי ניתוק מהכוח האמיתי שלהם דרך כניעות וצייתנות או שהם מורדים בדרך פעילה יותר נגד ההורים שלהם. כך או כך, הם יוצרים אישיות שקרית בתגובה לאנרגיה השתלטנית של הוריהם במקום תגובה אמיתית שנובעת מתוך מצב פנימי בסיסי יותר.
אם אנחנו אומרים שמישהו חיי "חיי משמעת", אנחנו מתכוונים למשהו שונה לחלוטין ממתי שאנחנו אומרים שהאותו אדם הוא הנמען של "פעולה חינוכית". למעשה, לחיות חיי משמעת ופעולה חינוכית הם הפכים.
הראשון מתיחס למשמעת עצמית – היכולת לויסות עצמי, ללא תלות במישהו שיעמיד אותנו במקום. אנחנו מונעים מהמצפן הפנימי שלנו לחיות חיים בהם כל החישורים של הקיום היומיומי שלנו מתחברים לנקודת המוקד שלנו, לב ליבה של ההוויה שלנו, שהיא המקור של כל הצרכים שלנו.
הביטוי השני, "פעולה חינוכית", מתיחס לפעולה מענישה שנכפית על ידי גורם חיצוני. כדי לראות את ההבדל, עוזר להבין את המקור של המילה חינוך. חינוך פירושו לימוד, הדרכה, הכשרה. אין שום דבר שקשור לעונש במושג הזה.
זה שלומד הוא מישהו שונה לגמרי ממישהו שכפוף לפעולה חינוכית. זה מישהו שרוצה ללמוד. והמורים החזקים ביותר של הילדים שלנו הם ההורים.
אם אני מכינה את עצמי להיות המורה של הילד שלי, אני צריכה דבר ראשון ללמוד משמעת עצמית. הייתי צריכה לעסוק, ולהמשיך לעסוק, בחוסר הבגרות הרגשית שלי. אני עושה זאת על ידי כך שאני הופכת להיות אדם אותנטי, נכונה לעצמי. בדרך זאת, הילד שלי לומד ממני גם כן להיות נכון לעצמו – נכון לצרכים הכי עמוקים של ליבו.
זה שונה במהותו ממיקוד יתר בהתנהגות של הילדים שלנו ו"חינוך" – שליטה – בהם כדי לגרום להם להסתגל לבקשות שלנו. המיקוד הוא במקום זאת בעצמנו כהורים, סבים, מטפלים ומורים, לוודא שאנחנו מהווים דוגמה שיוצרת בילדינו את הרצון לחכות את חיינו המיושרים והמשמעותיים.
משמעת עצמית הוא משהו שאנחנו לומדים בעצמנו, לא משהו שאי פעם אפשר לכפות על ידי מישהו אחר.
כשאנחנו, כהורים, קורנים ממשמעת עצמית, זה יהדהד חזק יותר מכל אסטרטגיה שאנחנו יכולים להסב לילדינו. זה יהדהד בדרך בה אנחנו מסדרים את המיטה שלנו בבוקר, איך אנחנו מפעילים את גופינו, האוכל שאנחנו אוכלים, הגבולות שאנחנו קובעים והדרך בה אנחנו עוסקים בתכלית שלנו. המשימה שלנו אם כן היא לא לחפש מקרוב ומרחוק אחר רופא חכם שיתן לנו טכניקות או אסטרטגיות "לתקן" ולשלוט בחיי הילדים שלנו. במקום זאת, המשימה העליונה היא לישר את חיינו עם בהירות, כוונה, תכלית ואיזון.
האם יש לנו את החוכמה ואת האומץ לאלף את האני הבלתי ממושמע שבתוכנו ולבטוח שדרך התהליך הזה הילדים שלנו ישקפו את הרוח שלנו וימריאו?
——————————————–
בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.
שפלי צברי היא פסיכולוגית קלינית וכתבה את הספרים The Conscious Parent ו Out of Control – Why Disciplining Your Child Doesn't Work and What Will.