תגית: תלותיות

פגי אומרה

טבעה של תלותיות

טבעה של תלותיות

דיברתי לאחרונה עם חברה שילדה בפעם הראשונה לפני שישה חודשים. היא אמרה לי שהיא הולכת להתחיל לתת בקבוק לתינוק שלה שיונק בבלעדיות, כדי שהיא תוכל לצאת יותר. מה שחשתי באמת הוא שהיא האמינה שהיא צריכה ללמד את התינוק שלה להיות יותר עצמאי, שאולי התלותיות שלו היא אשמתה. הבנתי שהיא חולקת את התפיסה המוטעית הזו ששכיחה אצל הורים חדשים שעצמאות היא משהו שאפשר ללמד. אבל, עצמאות היא משהו שמתגלה מתוך טבע הילד אחרי שהייתה לו ההזדמנות לחוות ולהתפתח מעבר לתלותיות.

יש לנו דעה קדומה בתרבות שלנו בנוגע לתלותיות, בנוגע לכל רגש או התנהגות שמעידים על חולשה, ואין מקום בו זה שכיח בצורה טרגית כל כך כמו הדרך בה אנחנו דוחפים ילדים מעבר לגבולות ולוחות הזמנים הפנימיים שלהם. אנחנו מכוננים סטנדרטים חיצוניים כחשובים יותר מניסיון פנימי כשאנחנו גומלים את הילדים שלנו במקום לסמוך עליהם שהם יגמלו לבד. כשאנחנו מתעקשים שהילדים שלנו ישבו ליד השולחן ויסיימו מהצלחת במקום לסמוך עליהם שהם יוכלו היטב אם מזון בריא יוגש להם בצורה סדירה. וכשאנחנו גומלים אותם מחיתולים בגיל צעיר במקום לסמוך עליהם שילמדו להשתמש בשירותים כשהם יהיו מוכנים. כשאנחנו כהורים מניחים שאנחנו יודעים מה הכי טוב לילדים שלנו בנוגע לניסיונם הפנימי, ושאנחנו חייבים להראות להם איך ומתי לבצע פעולות התפתחותיות אנושיות בסיסיות, אנחנו מלמדים אותם שסטנדרטים חיצוניים חשובים יותר ומדויקים יותר מהאיתותים הפנימיים שלהם.

שני מחקרים מדעיים משקפים את הדעה הקדומה בתרבות שלנו נגד חולשה ותלותיות אצל ילדים. מחקר אחד השווה ילדים שחוסנו בזמן שהוחזקו על ידי אמא שלהם עם ילדים שחוסנו בלי שאמא שלהם הייתה נוכחת. אלה שחוסנו כשאמא שלהם לא הייתה בסביבה בכו פחות, ולכן החוקרים הסיקו שיהיה עדיף לרופאי ילדים להניא נוכחות אמהית במהלך חיסונים כי נראה שילדים מתמודדים טוב יותר עם הזריקות בלעדיהן. בלי ספק, לחוקרים הייתה דעה קדומה נגד ביטוי רגשי והאמינו שביטוי כזה בילדים תחת לחץ היא חולשה.

הניסיון שלי בדיוק הפוך. שמתי לב שארבעת ילדי מתנהגים נפלא כשאנחנו בטיולים מחוץ לבית. הם מתמודדים עם דברים היטב, מסתדרים אחד עם השני ומשלימים עם אוכל ושינה לא סדירים – אבל מתפרקים כשהם מגיעים הביתה. בבית הם רבים, בוכים ומתבטלים. אני מאמינה שזה נורמלי שאנשים בכל הגילאים יחזיקו מעמד במצבים מלחיצים ואז יתפרקו, אם הם צריכים, כשהם בחזרה בסביבה בטוחה. עבור ילדים, הסביבה הבטוחה היא בית, אמא או אבא. נורמלי לחלוטין שילדים שמקבלים חיסון יבכו בגלל הניסיון המלחיץ, ונוכחות אמא שלהם נתנה להם את הבטחון לבכות. המסקנה מהמחקר הייתה יכולה להיות שעדיף לחסן ילדים כשאמא שלהם נוכחת כדי שהילדים יתמודדו טוב יותר עם החוויה.

מחקר שנערך על ידי מרגרט בורצ'ינל מאוניברסיטת צפון קרוליינה בצ'אפל היל, ודווחה בגיליון פברואר 1987 של Psychology Today, השווה ילדים שגדלו בבית על ידי אמא שלהם עם ילדים שהלכו למעון מתקופת הינקות. המחקר הסיק שילדים שגדלו מחוץ לבית "נראו" פחות חסרי בטחון מאלה שגדלו בבית. למרות שאפשר לטעון שאומדן של מה ש"נראה" כמו חוסר בטחון הוא הערכה סובייקטיבית ומקומה הוא לא בירחון מדעי, הניסיון שלי אומר לי שחוסר בטחון היא תגובה מתאימה. ילדים צעירים רגישים במיוחד לאנשים חדשים בסביבתם, והרגישות הזאת משתנה ביחד עם הסביבה שלהם. כל אחד מילדי, לדוגמה, התייחס אל זרים בצורה שונה, והשוני הייתה קשור ישירות לכמות האנשים שראינו מחוץ לבית. הילד הרביעי שלי, שגדל כשהוא מכיר הרבה אנשים שעבדו על כתב-העת, נראה לפעמים בטוח יותר מאשר הילד הראשון שלי, שגדל בסביבה כפרית מבודדת יותר.

אלה שחוקרים התנהגות בעלי חיים יגידו לכם שגורים, הידועים בסקרנות שלהם, אפילו יותר זהירים מסקרנים. האם זהירות נחשבת חוסר בטחון? זה כאילו אנחנו מצפים שהילדים שלנו יהיו חברתיים לגמרי הישר מהרחם, ואנחנו לא מקבלים שהחוויות שלהם בעולם, האישיות שלהם ומעבר הזמן הם הדברים המפתחים חברתיות. (מחקר זה קיבל עוד ביקורות על דעותיו הקדומות והחוסר בראיות מתאימות.)

על ידי דחייה של ביטויי "חולשה" אצל ילדים – התנהגויות שאנחנו דוחים גם אצל מבוגרים – אנחנו מכינים ילדים למלחמה עם עצמם. דבר אחד הוא שאנחנו מכוננים סטנדרטים התנהגותיים שרירותיים שמטרתם להכתיב מה טוב יותר עבורם מאשר ניסיונם הפנימי. דבר נוסף הוא שאנחנו מעבירים הלאה את ההרגל לדחות תגובות מידיות לטובת נימוקים אינטלקטואלים.

לאחרונה התחלתי ללמוד לקבל את הרגשות "החלשים" יותר של ילדי. כשהבת הבכורה שלי (היום בת 12) הייתה תינוקת, הייתי רצה ומרימה אותה בכל פעם שהיא הכאיבה לעצמה. תגובתי המוגזמת לימדה אותה שכאב הוא חוויה מחרידה שהיא לא יכולה להתמודד איתה. ילדתי הרביעית, מצד שני, קולנית מאוד כשהיא מקבלת מכה. אני לא רצה אליה או מגזימה בתגובתי. אני לא מנסה לתקן דבר. אבל היא צורחת וממשיכה הלאה ואני צריכה לאמן את עצמי פשוט לתת לזה לקרות. על ידי קבלה של התגובה הרגשית העשירה שלה, ועל ידי טיפול בפגיעה שלה בלי להראות אדישות מוגזמת, גיליתי שהתגובה הרגשית "הקיצונית" שלה היא בדרך כלל קצרת מועד. חוויה שלמה של המציאות הכואבת שלה נותנת לה לשחרר ולהשאיר אותה מאחוריה ולהמשיך הלאה לחוות מציאויות אחרות בהווה.

כמובן, בדיקה מסוימת של הדחפים הפנימיים שלנו דרושה כדי לחיות כיצורים חברתיים. דרך בדיקה זו אנחנו לומדים התנהגויות חברתיות מקובלות כמו שימוש בשירותים, אכילה בכפית ולבישת בגדים. אבל כשהבדיקה של הניסיון הפנימי על ידי האינטלקט הופכת להיות שיפוטית במקום מעשית, כשהיא הופכת להיות קיצונית מידי, או כשאנחנו ממשיכים ללמד את הילדים שלנו להאמין שאנחנו יודעים מה הכי טוב עבורם, אנחנו גוזלים מהילד את זכותו המולדת לוויסות עצמי.

ילד שגדל עם חסרים בתחום הוויסות העצמי ולא סומך על הניסיון הפנימי שלו עלול להפוך להיות מבוגר הסובל מהתמכרויות. כשאני מסתכלת סביבי, אני רואה שרובנו נאבקים בדרך כזו או אחרת עם התנהגות כפייתית – אכילת יתר, אחריות יתר, עישון, סמים קלים, עבודת יתר, אלכוהול, קפאין, חיפוש אחר גורו – בניסיון למצוא בדרך כלשהיא שלמות מחוץ לעצמנו או להסיח את דעתנו מהשאיפה הבלתי נגמרת לשלמות. אני מאמינה שההתנהגויות הכפייתיות וההתמכרויות האלה מקורן בדיכויים שכוונתן הייתה טובה בילדות. ילד שמלמדים אותו להיות בשליטה על ידי סטנדרטים חיצוניים לומד לבנות כפילות פנימית בין מה שנחווה באופן מידי לבין מה שצריך להיות, ולומד להאמין שיש דרך מושלמת לחיות. המבוגר שחי עם הכפילות הזאת מוצא הסחות ושעשועים שמספקים הפוגה מהשאיפה הנלהבת אחר השלמות, אבל הסחות דעת שיכולות להיות בלתי מזיקות כילד עלולות להיות מסוכנות כמבוגר.

תפקידנו כהורים הוא להבין ולכבד את טבע התלותיות אצל הילד. תלותיות, חוסר בטחון וחולשה הם מצבים טבעיים עבור הילד. הם מצבים טבעיים עבור כולנו לפעמים, אבל עבור ילדים – במיוחד ילדים צעירים – הם מצבים בולטים. וצומחים מעבר להם, בדיוק כמו שאנחנו עוברים מזחילה להליכה, מברבור לדיבור, מהתבגרות מינית למיניות בוגרת. כבני אדם, אנחנו נעים מחולשה לחוזק. אנחנו נעים מחוסר ודאות למומחיות. כשאנחנו מסרבים להכיר בשלבים הקודמים למומחיות, אנחנו מלמדים את ילדינו לשנוא ולחשוד בחולשות שלהם, ואנחנו מכינים אותם למסע של חיים שלמים של מיזוג מחדש של האישיות שלהם.

אני לא יכולה להדגיש מספיק את החשיבות של לסמוך על הילדים שלנו, לסמוך בהם בכלליותם. לקבל את החולשות שלהם כמו גם החוזקות, את הרגשות המכוערים שלהם כמו את היפים, את האסונות שלהם כמו הניצחונות, את התלותיות שלהם כמו את העצמאות, משמעותו לתת להם את מתנת חייהם השלמים. וכאנשים שלמים שאינם במלחמה עם עצמם, הם לא ילחמו באחרים.

זהו טבע הילד להיות תלותי, וזהו טבע התלותיות לצמוח ממנה. להאשים את התלותיות שהיא לא עצמאות זה כמו להאשים את החורף שהוא עדיין לא אביב. תלותיות פורחת כעצמאות בזמן הנכון לה.

————————————————————————————————————————

פגי אומרהפגי אומרה הייתה העורכת והמוציאה לאור של כתב העת Mothering משנת 1980 עד 2012. מאמר זה לקוח מתוך הספר The Way Back Home, עמודים 55-59.