ילדים, מטלות ועבודת פרך

כשהילדים מגיעים לאיזור גיל שבע, רוב ההורים כבר מתחילים לחשוב, "הגיע הזמן שהיא תעשה קצת עבודה פה בבית!" ומתחילות המלחמות. "מתי אתה הולך להאכיל את הכלב?" "צריך להוציא את האשפה עכשיו!" "חמודה, כמה פעמים אני צריכה לבקש שתסדרי את המיטה?"

זה טוב לצפות מהילדים לקחת חלק בעבודות הבית. ילדים מסוגלים בהחלט, ומרגישים גאווה רבה בעבודה שנעשתה היטב. אבל, כמונו, הם רוכשים רגשות כלפי העבודות שמצפים מהם לעשות. וכשהרגשות האלה שליליים, ילדים יכולים לשאוב הרבה מההון הרגשי של ההורים בדרך לסיים את מטלות הבית שלהם.

אז איך הורים יכולים לארגן את זה כך שילדים יקחו אחריות על עבודות הבית? אני חושבת שיש שני דברים עיקריים שעוזרים להשאיר את התחושה של עבודת הפרך מחוץ למטלות עבור הורים וילדים.

כל עבודה היא עבודה ראויה

הגישה הרגילה שלנו כלפי עבודות הבית יכולה לגרום לאלרגיות קשות למטלות. בגלל שדורות של עבודות בית נעשו ברובן על ידי נשים שהרגישו שהן לא מוערכות ובוודאי שלא משלמים להן מספיק, רגשות שאין להם קשר לעבודה המעשית של ניקיון או הוצאת הזבל הועברו אלינו דרך הדורות.

לעבודות פשוטות יש את ההנאות הפשוטות שלהן: בועות הסבון החמימות בכיור והמראה של כלב שאוכל בהנאה, למשל. אבל הלכי רוח שירשנו גורמים לעבודות האלה להרגיש כמו עבודה שלא שווה תשומת לב של אדם אינטליגנטי. אז זה לא מפליא, שכשאנחנו מבקשים מהילדים לעשות את העבודות האלה, שהם לא מגיבים אליהם טוב. הלך הרוח שלנו מדבק, וילדים נדבקים ממנו ברגע שזה הופך להיות התפקיד "שלהם". אנחנו ההורים צריכים להשתדל לכבד את עצמנו בזמן שאנחנו עושים את עבודות הבית. אנחנו צריכים להשתדל לשים לב לתגמול של העבודות שאנחנו עושים. העבודות שאנחנו עושים הן חיוניות. אנשים אינטליגנטים עושים אותן. משתלם לעשות אותן היטב. הן שוות את תשומת הלב שלנו.

תעשו את העבודה ביחד

אחת הבעיות עם מטלות היא שכשגדלנו, הכריחו אותנו לעשות את המטלות לבד. אז בלי לחשוב, אנחנו מצפים מהילדים שלנו לעשות את המטלות שלהם לבד, ולפי לוח הזמנים שלנו.

ילדים לא מתוכננים לעבוד לבד. הם מתוכננים להנאה, לשיתוף פעולה ולתשומת לב. הם מתכוננים לספוג את הנוכחות שלך בזמן שאת שמה לב לכישורים ולהישגים שלהם. תצפי בילד שלך קופץ מהמשענת של הספה לאמצע הסלון שוב ושוב אחרי שהאורחים הלכו. תצפי בילד בן שבע מתחרה עם חבר עד לקצה הרחוב, ואז מסתובב כדי לראות אם שמת לב כמה מהר שניהם רצו. הילד שלך מראה לך שיש מספיק אנרגיה למשימות כשהן מהנות, כשלילד יש בחירה לגבי התזמון וכשמישהו שם כדי לראות אותו בזמן שהוא עושה את זה. שבחים הם פחות חשובים מפשוט להראות ולקבל אישור.

אז לעשות מטלות ביחד עובד הרבה יותר טוב מלגזור על ילדים עבודות בבדידות. במקום, "תוציא בבקשה את הזבל," תנסו, "אתה יכול לתפוס קצה אחד של השק? הוא ממש כבד!" ולפתוח שיחה על מה יכול להיות בפנים. להתחלק לזוגות של בני משפחה כדי להתמודד עם מטלות ביחד, או לקחת עשר דקות בהן כולם עושים משהו שצריך להעשות בבית יכול להרחיק את רגשות הבידוד ואת הרגשת עבודת הפרך מעבודות הבית.

להתחבר, ואז לעבוד

כשילד כבר נדבק בזיהום "העבודה הזאת לא כיפית", התרופה יכולה להיות זמן מיוחד קצר כדי לחזק את תחושת החיבור. אך אחד מאיתנו לא עובד טוב כשאנחנו מרגישים מבודדים ובלתי נראים. הזמן המיוחד נותן לילד את הזמן והמסגרת בה הוא או היא יכולים להראות, לא משנה מה בחרנו לעשות.

אז מסביב לזמן המיוחד אפשר לפעמים לעזור לילד להתמודד עם עבודה לא צפויה בלי להרגיש שזאת מעמסה.

תובילי את המשפחה

כשילדים רואים משפחה שעובדת ביחד במטרה מסויימת, או עובדת ביחד כדי לשפר את החיים של אחד או יותר מהמשפחה, הם יכולים להבין הרבה יותר טוב שלעשות את העבודה בבית זה סוג של כוח. הם רואים שהעבודה שלהם תורמת לטובת כולם, שהם מוערכים, ושהם עוזרים לשפר את החיים כשהם משתתפים.

אז מפגשי משפחה כל ערב או פעם בשבוע, בהם הורים חולקים את המחשבות שלהם לגבי הדברים הטובים שקרו בשבוע האחרון, והאתגרים שיהיו בהמשך השבוע, יכולים לעזור לילדים להבין את החשיבה של ההורים שלהם. זה נותן להם מקום לשתף את שלהם. הם רואים שהמשפחה היא קבוצה שיש לה כיוון והנהגה. הם רואים שהקול שלהם נשמע כשמחפשים רעיונות איך להסתדר בנסיעת העסקים של אבא ועם העזרה שאמא תצטרך, או אם סבתא צריכה שיטפלו בגינה שלה בשבת, בזמן שיש עוד מספר דברים שצריך לעשות. הם מרגישים חלק ממשהו גדול יותר. הם לומדים שהעבודות הן לא מטלות בודדות שצריכות להעשות על ידי אנשים מבודדים. הם משתתפים בפתירת בעיות ויכולים להיות גאים בתרומה שלהם.

אני מכירה משפחה שמצפה מכל אחד להגיד משהו שהם מעריכים אצל בן משפחה אחר בכל ארוחת ערב, או להגיד משהו אחד שהלך להם טוב ומשהו אחד שלא הלך להם טוב באותו יום. העובדה שהדברים הקטנים נראים על ידי כולם עוזרת לנקודת המבט של הילדים בנוגע לחשיבות של עצמם.

———————————

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

על Hand in Hand Parenting

ב Hand in Hand, המומחיות שלנו היא לעזור להורים לטפח את הקשר שלהם עם ילדיהם. הוקם ב 1989 על ידי פאטי וויפפלר, אנחנו גוף הולך וגדל של צוות, מדריכים, יועצים ומתנדבים שמספקים מידע ותמיכה להורים ברחבי העולם. המשרדים שלנו נמצאים בפאלו אלטו, קליפורניה.

צרו איתנו קשר:

עשו לנו לייק בדף הפייסבוק.

מאמרים ומשאבים יומיומיים בטוויטר.

מדריכים כותבים על החוויות שלהם בבלוג שלנו.

השתמשו בקבוצת Yahoo שלנו כדי לשאול שאלות, לקרוא ולמצוא שותף הקשבה.

למה אני אף פעם לא מכריחה את הילדים שלי לנשק את סבא וסבתא (או כל אחד אחר)

עכשיו כשעונת הפרסים נגמרה, אני די בטוחה שזה בסדר ואותנטי להגיד שאני עייפה מלכתוב על שמלות, ספנקס, וציפיות מזכיות והפסדים. אני רוצה לכתוב שוב על הורות. אז הנה.

קראתי כתבה באינטרנט על האם "להכריח" או לא "להכריח" ילדים לנשק את ההורים או הסבים שלהם (או כל אחד אחר עם כבר מדברים על זה). היא כללה את ההחלטה של הכותבת להסביר לילדים שלה שכשהיא מקבלת נשיקות היא "אמא שמחה" וכשהיא לא מקבלת נשיקות היא "אמא עצובה". הממ. כן, זאת ממש לא פילוסופיית ההורות או הסלנג שלי, אבל מה אני יודעת?

הקטע הוא כזה. הקטע לגבי אמת הוא שהיא אמיתית. הקטע לגבי הורות הוא שנראה שכשהכל משתנה עם כל סיטואציה ולפעמים קשה לדעת מה "האמת". הייתי רוצה לקחת את הדוגמה של ילדים שלא רוצים לנשק אנשים מסוימים כדוגמה לזמן שבו האמת חזקה מהורות.

אזהרה

אין לי ילדים שעושים לי דווקא. הם לא מושלמים, זה בטוח. ואני ממש לא אמא מושלמת. לבנים שלי יש את הרגעים שלהם, וכך גם לי. אבל אני יכולה להגיד לכם שהבנים שלי לא עושים דברים כדי להכעיס אותי בכוונה או כדי לעשות לי דווקא. כשאנחנו לא רואים עין בעין, זה כמעט תמיד בגלל שאני חסרת סבלנות או שלא עניתי על צורך שלהם או שלא ציפיתי שיהיו להם רגשות כי הרגשות שלי נראו יותר חשובים באותו רגע כי אני בן אדם ועוד לא סיימתי להפוך להיות בת-אדם ואמא טובה יותר.

אבל אני לא מטפלת או מומחית לילדים. כל פילוסופית ההורות שלי מגיעה מהחניכה שקיבלתי דרך ליגת לה-לצ'ה, Quality Parenting והפילוסופיה של RIE. אז אם יש לכם ילדים שיודעים שאתם רוצים שהם ינשקו מישהו, הם לא מסרבים כדי לעשות לך דווקא, זה לא משהו שאני יודעת איך להתיחס אליו. מצטערת, פשוט לא יודעת. זה בשביל מומחים לילדים וזאת לא אני.

למה אני לא מכריחה את הילדים שלי לנשק אנשים

להכריח (אפילו בעדינות) ילדים לנשק אנשים שהם לא רוצים, רומז לילדים שהם לא יודעים לחוש את הבטחון, הנוחות, הגוף שלהם ואת מה שהם רוצים לעשות איתו. נקודה. אני יודעת שאני שכלתנית מידי. אני יודעת שאני חושבת יותר מידי ואני יודעת שהורי הרצף כמוני מואשמים בכך שאנחנו נותנים לילדים קול חזק מידי, אבל אתם יודעים מה? ראיתי את זה נעשה בהרבה דרכים ואני אוהבת שלילדים שלי יש קול. ואני לא אחליף מחשבת-יתר אחת עם הילדים שלי בעד שום דבר, כי הם תמיד אומרים לי מה הם צריכים ואז אני יכולה להתמודד עם זה. אם מסיבה כלשהי הילדים שלי מרגישים שהם לא רוצים חיבה גופנית, אני מכבדת את זה. נקודה.

על מה אנחנו מדברים

אם הילד שלי לא רוצה לנשק מישהו, אני רואה את זה כהזדמנות ללמוד עוד על הרגשות שלו. אני משתמשת בהקשבה שיקופית ונותנת לו להשלים את החסר. דוגמה אחת היא, "וואוו, אתה ממש לא רוצה לנשק את זה וזה." למרבה הפלא, ילדים יגידו לכם דברים בצורה פשוטה יותר על ידי שמיעה של הרגשות שלהם משוקפים חזרה (בשביל עוד בנושא זה, תבדקו את Quality Parenting). רמיזה של מה שאתם חושבים שהיא הסיבה כלפי הילד היא "הובלת העד" ואני מנסה לא לעשות את זה, למרות שאני לפעמים נכשלת, במיוחד עם הגבר הקטן שלי שהתחיל לדבר מאוחר ועדיין לומד להתבטא בצורה מלאה בדברים מסוימים. המפתח הוא לתת להם לחוות את הרגשות שלהם ולא לנסות לנהל או לשלוט בהם.

אני מדגישה לבנים שלי כמה זה חשוב לדעת מה מרגיש להם נכון, ואני נותנת להם לדעת שזה בסדר. הם לא צריכים להרגיש בושה או שילעגו עליהם לגבי זה, כי תחשבו מה זה מעביר לילדים: לא עשיתי משהו שהיא רצתה שאני אעשה ועכשיו היא כועסת. המסר שזה מעביר – לגבי חיבה גופנית – הוא שהרגשות של אנשים אחרים מווסתים על ידי הצייתנות שלי. וואוו. תחשבו על זה. אני לא רוצה את זה לילדים שלי, ואתם?

מה אנחנו עושים במקום

יש לי שיחות עם הילדים שלי לגבי איך אנחנו מתנהגים אל מבוגרים בכבוד, ואיך סבא וסבתא, למשל, אוהבים לברך לשלום ולהפרד. אנחנו מדברים על דרכים בהם זה יכול לקרות אם הם מרגישים שהם לא רוצים נשיקה באותו יום. חושב להדגיש שלהתחבר עם אנשים זה חשוב, אבל יש להם חלק בהחלטה על איך זה קורה כך שכולם ירגישו בנוח. זה חשוב לנו כמבוגרים, אז למה שזה לא יהיה גם לילדים?

אני מוודאת שאני לוקחת את האשמה עלי במצבים כאלה. אם מישהו מנסה אפילו בשובבות להגיד, "נו קדימה, איפה הנשיקה שלי?" אני לא זונחת את הגברים הקטנים שלי לנהל את זה. אני מתערבת ואומרת בנינוחות, "נראה שהוא לא מרגיש שהוא רוצה לנשק כרגע" ואני משנה את הנושא או מזיזה את הדברים. אם מבוגרים נשארים מוטרדים לגבי זה, אני מניחה שזאת הזכות שלהם. הכוונה שלי היא לא להיות גסת רוח, אז אני עושה מאמצים לא להיות גסת רוח. אני אומרת מה שאני מתכוונת ואני מתכוונת למה שאני אומרת ואני לא אומרת את זה ברשעות. נקודה.

מצאתי עוד אפשרויות בשביל הבנים שלי בסיטואציות כאלה. במיוחד הצעיר שלי, שממש אוהב להתכרבל איתי ועם אח שלו ואבא שלו אבל הוא מתחמם אל אחרים באיטיות רבה. לפעמים אני אציע לו לתת כיף או ללחוץ ידיים. לפעמים הוא מסרב ואז המבוגר כבר חושב שהוא קצת מוזר ואתם יודעים מה? שיהיה. הם רואים שהוא מרגיש שהוא לא רוצה בקרבה גופנית, וזה פשוט נכון. לפעמים האיש הצעיר יתן כיף או ילחץ יד, וגם זה בסדר.

אין שום מקום בחיים של מבוגרים שמבוגר אחר יכול להכריח אותך להיות באינטימיות גופנית איתו. למעשה זה פשע לעשות את זה. אני לא משווה תקיפה מינית או גופנית עם ילדים שמנשקים אנשים שהם לא רוצים, אבל בעקרון, אם האמת היא שלכולנו יש זכות על הגוף שלנו ואנחנו השופטים הטובים ביותר של המרחב והבטחון האישיים שלנו, אני לא יכולה לדמיין למה האמת צריכה להיות שונה בין מבוגרים וילדים.

זאת האמת.

—————————————————————————

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

מים ביאליק כיכבה בתחילת שנות התשעים בתוכנית הטלוויזה "בלוסום" והיום היא מופיעה בתוכנית "המפץ הגדול". יש לה תואר דוקטור במדעי המוח, והיא הוציאה ספר על הורות ועקרון הרצף.

עשרה דברים על תינוקות שכולם צריכים לדעת

בורות לגבי תינוקות מערערת את החברה שלנו

שמתם לב לכל התינוקות הלחוצים? אולי לתינוק אחד מתוך שלושים שאני רואה יש עיניים בורקות, שזה עבורי סימן לשגשוג. מה קורה? אולי בורות לגבי תינוקות והצרכים שלהם. הנה עשרה דברים לדעת.

1. תינוקות הם יונקים חברתיים עם צרכים של יונקים חברתיים. יונקים חברתיים הגיחו לפני יותר מ – 30 מיליון שנים עם הורות אינטנסיבית (קן או גומחה התפתחותית). זה אחד מהדברים הרבים שהתפתחו מחוץ לגנים. הקן ההתפתחותי הזה נדרש בשביל התפתחות תקינה של היחיד. מנהגים של הורות אינטנסיבית לתינוקות כוללים שנים של הנקה כדי לפתח מערכות שכליות וגופניות, מגע כמעט תמידי ונוכחות גופנית של מטפלים, תגובתיות לצרכים שמונעת מצוקה, משחק חופשי רב גילאי, וחוויות רגועות בתקופת הלידה. לכל אחד מאלה יש השפעות משמעותיות על הבריאות הגופנית.

2. תינוקות נולדים "חצי אפויים" וצריכים רחם חיצוני. בני אדם נולדים מוקדם מידי בהשוואה לחיות אחרות: תשעה חודשים מוקדם מידי במונחים של ניידות ושמונה עשר חודשים מוקדם מידי במונחים של התפתחות העצמות ויכולות שיחור מזון. לתינוקות שנולדו לאחר תקופת הריון תקינה יש רבע מנפח המוח הבוגר ורובו גדל בחמש השנים הראשונות. לכן, הקן האנושי התפתח להיות אפילו יותר אינטנסיבי משל יונקים חברתיים אחרים בגלל ההתפתחות החסרה של הרך הנולד, ואורכו שלוש עד חמש שנים. בני האדם הוסיפו לרשימה של הטיפול המצופה גם כפר של תמיכה חיובית לאם ולתינוק. למעשה, התפתחות המוח האנושי ממשיכה עד לעשור השלישי לחיים, מה שמרמז שתמיכה חברתית וחונכות ממשיכה לפחות לאורך זמן זה.

3. אם המבוגרים מפשלים ב"אפייה" לאחר הלידה, בעיות ארוכות טווח עלולות להתפתח. לכל אחד ממנהגי הטיפול שמוזכרים למעלה יש השפעות ארוכות טווח על הבריאות הגופנית והחברתית של היחיד. למשל, גרימת מצוקה לתינוקות באופן שוטף או עָצים (על ידי אי סיפוק הצרכים שלהם) חותר תחת מערכות הוויסות העצמיות.   זהו דבר ידוע לכל בתרבויות אחרות וכך היה גם בעברנו. בספרדית, יש מושג לנערים ומבוגרים שמתנהגים בצורה לא נאותה: Malcriado, שמשמעותו שלא גודלו כהלכה.

4. תינוקות משגשגים מהבעת חיבה. כשתינוקות מקבלים אוכל והחלפת חיתולים ולא יותר, הם מתים. אם הם מקבלים תשומת לב חלקית הם נשארים בחיים, אך זה לא מספיק – הם לא יגיעו למלוא הפוטנציאל שלהם. אורי ברונפנברנר, שהדגיש את מערכות התמיכה המרובות המעודדות התפתחות מיטבית, אמר שתינוקות גדלים הכי טוב כשלפחות בן אדם אחד משוגע עליהם. אחרים העירו שילדים גדלים בצורה הטובה ביותר עם שלושה מטפלים עקביים ומביעי חיבה. למעשה, תינוקות מצפים ליותר מאמא ואבא לטיפול אוהב. תינוקות מוכנים לקהילה של מטפלים קרובים ומגיבים הכוללים את האמא בקרבת מקום.

5. חצי המוח הימני מתפתח במהירות בשלושת השנים הראשונות. חצי המוח הימני מתפתח בתגובה לחוויות חברתיות פנים-אל-פנים, עם הסתכלות ממושכת בעיניים. חצי המוח הימני שולט במערכות ויסות עצמי. אם תינוקות מונחים לפני מסכים, מתעלמים מהם או מבודדים אותם, הם מפספסים חוויות קריטיות.

6. תינוקות מצפים לשחק ולזוז. תינוקות מצפים להיות על הידיים או על גוף המטפל רוב הזמן. למגע עור-אל-עור יש השפעה מרגיעה. לאחר שלמד זאת, אחד הסטודנטים שלי שהיה במפגש משפחתי לקח תינוק בוכה והחזיק אותו במגע עם הצוואר שלו, וזה הרגיע אותו. תינוקות מצפים לחברות, לא לבידוד והפרעות. הם מצפים להיות במרכז חיי החברה של הקהילה. הם מוכנים לשחק מרגע הלידה. משחק הוא האמצעי העקרי ללמוד שליטה-עצמית ומיומנויות חברתיות. טיפול ידידותי – חברות, תגובתיות משותפת ומשחק עליז – בונה חוכמה חברתית ומעשית. תינוקות ומטפלים חווים מצבים משותפים, מה שבונה את יכולות הילד ל"ריקודים" בין אישיים שממלאים את חיי החברה.

7. לתינוקות יש מערכות אזהרה מובנות. אם הם לא מקבלים מה שהם צריכים, תינוקות יודיעו לכם. עדיף, כמו שיודעות רוב התרבויות מאז ימי קדם, להגיב להעוויות ולמחוות של תינוקות ולא לחכות עד שהם מתחילים לבכות. לתינוקות צעירים יש קושי להפסיק לבכות אחרי שהם מתחילים. העצה הטובה ביותר בנוגע לטיפול בתינוקות היא לעקוב ברגישות אחריהם, לא אחרי המומחים.

8. תינוקות נועלים את החוויות שלהם לכספות זכרון פרוצדורלי שיהיו בלתי נגישות אך גלויות לעין בהתנהגויות והלכי רוח עתידיים. תינוקות יכולים לעבור טראומה מהזנחת רשימת הצרכים שלמעלה. הם לא ישכחו. זה יערער את האמון שלהם באחרים, את הבריאות שלהם ואת הרווחה החברתית שלהם, ויוביל לסולם ערכים אנוכי שיכול לגרום הרבה נזק לעולם.

9. התרבות לא מוחקת את הצרכים המפותחים שיש לתינוקות. תינוקות לא יכולים לחזור בהם מהצרכים היונקיים שלהם. אולם, ישנן תרבויות שבהן המבוגרים מצדדים בהפרת הצרכים המפותחים של תינוקות כאילו הם לא חשובים ולמרות המחאות של התינוקות. הפרות יומיומיות כוללות את בידוד התינוק כמו שינה לבד, אימון שינה של "לתת לו לבכות עד שירדם", תחליפי חלב אם, או סרטים וכרטיסיות לתינוקות.* כשהפרות כאלה נעשות באופן קבוע, בזמנים קריטיים או בעצימות גבוהה, הן חותרות תחת ההתפתחות האופטימלית. הפרות אלה מתקדדות בגוף התינוק כשהתפתחות המערכות האופטימלית מתערערת (חיסונית, מעבירים בין-עצביים ומערכות אנדוקריניות כמו אוקסיטוצין). למרבה ההפתעה, יש פסיכולוגים התפתחותיים שחושבים שזה בסדר להפר את הצרכים האלה** כדי שהילד יתאים לחברה בה הוא חי.

הרציונליזציה של "תרבות לפני ביולוגיה" משקפת חוסר הבנה לא רק של הטבע האנושי אלא של התפתחות אופטימלית. זה קרה במעבדות עם חיות אחרות שהטבע שלהן לא הובן כראוי. למשל, הארי הארלו, שנודע בניסוי הקופים ו"אהבת אם", לא הבין בהתחלה שהוא מגדל קופים חריגים כשהוא בידד אותם בכלובים. באופן דומה, לפחות אחד משושלות העכברושים התוקפניים בהם משתמשים היום במעבדות נוצרו לראשונה כשמדענים בידדו צאצא לאחר הלידה, שוב בלי לתפוס את החריגות של הבידוד. שימו לב איך ההנחות התרבותיות של המדענים יצרו את החיות החריגות. זה משנה איזה הנחות תרבותיות יש לנו.

אולי נקודת המבט של תרבות-לפני-בילוגיה עושה את אותו הדבר עם בני אדם. על ידי חוסר הבנה של תינוקות והצרכים שלהם, אנחנו יוצרים אנשים חריגים למין שלנו. אנחנו יכולים לדעת שזה המקרה רק לאור הידע על בני אדם שהתפתחו בתנאים הדומים לקן ההתפתחותי שתואר בסעיף 1: בדרך כלל, בשבטי ציידים-לקטים קטנים. הם הרבה יותר חכמים, חדי תפיסה ומוסריים מאשר אנחנו בני האדם בארצות הברית של היום.

לכן הנקודה האחרונה:

10. חוויות שמפרות את ההתפתחות בקביעות מערערות את טבע האדם. כאשר מתרחש גידול ילדים חריג-מין, אנחנו מוצאים את עצמנו עם אנשים שבריאותם וחברתיותם עומדת בסכנה. (דבר שאנחנו יכולים לראות בכל רחבי ארצות הברית בימינו עם מגפות של דכאון, חרדה, ושיעורים גבוהים של התאבדות ושימוש בסמים***). יצורים כאלה שגודלו לא כהלכה יכולים להצליח במבחני ההשגיות וה – IQ אבל הם עלולים להיות זוחלים מסוכנים שעולמם סובב סביב עצמם. הרבה זוחלים חכמים (נחשים בחליפות) בוול סטריט ובמקומות אחרים מובילים את המדינה לאבדון.

מה לעשות?

(1) תיידעו אחרים על הצרכים של תינוקות

(2) תהיו מודעים לצרכים של תינוקות מסביבכם ותנהגו ברגישות כלפי התינוקות שאתם פוגשים.

(3) תעודדו הורים להיות רגישים לצרכים של התינוקות שלהם. זה גם יצריך הרבה יותר מוסדות ותמיכה סוציאלית למשפחות עם ילדים, ויכלול חופשת לידה ארוכה הרבה יותר אשר מדינות מפותחות אחרות מספקות. זהו קרב מפרך כרגע אבל העלאת המודעות הוא השלב הראשון.

(4) תקראו ותלמדו מספרים שמסבירים את העקרונות האבולוציוניים של הטיפול בילדים כמו:

The Science of Parenting

Attached at the Heart

The Attachment Parenting Book

The Other Baby Book

Peaceful Parent, Happy Kids

Sleeping with Your Baby

The Science of Mother-Baby Sleep

* שימו לב שהפרות (כמו פורמולה ובידוד) הן לפעמים הכרחיות במצבי חירום של חיים ומוות. כמו כן בדרך מסויימת, התרבות בארה"ב גורמת להורים להפרות כאלה בגלל שאין חופשת לידה ארוכה או תמיכה קהילתית כדי לעזור בסיפוק כל הצרכים המגוונים של התינוק.

** כמובן שהם לא חושבים שאלה הפרות כי הם לא לוקחים את הצרכים היונקיים ברצינות.

*** בארצות הברית, לכל האנשים מתחת לגיל 50 יש מספר חסרונות בריאותיים בהשוואה לאזרחים ב 16 מדינות מפותחות אחרות (מועצת המחקר הלאומית, 2013).

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

 ————————————————

דרסיה נרבאז היא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת נוטר דאם. המחקר שלה בוחן שאלות בנוגע לההכרה מוסרית, התפתחות המוסר וחינוך למוסר. היא כתבה עשרות מאמרי מחקר ופרקים. היא המחברת והעורכת של ארבעה ספרים נושאי פרסים. היא העורכת של הירחון ללימודי חינוך. הספר האחרון שלה עוסק באבולוציה, חוויות מוקדמות והתפתחות.

כמעט 25 שנים של אבהות – וכל מה שקיבלתי זה את שלושת הטיפים הגרועים האלה

לא קראתי הרבה ספרי הורות. ואני יודע, זה קצת מפתיע בעבור בחור שמבלה את רוב זמנו בכתיבה ודיבור על להיות אבא.

אז, אם תבחר לא להמשיך לקרוא, אני מבין. זה מעורר רחמים. אני יודע.

אבל על מה שחסר לי בקריאה ובמחקר אקדמי, אני מפצה בהרבה תצפיות, שיחות עם מומחים וניסוי וטעייה מהזן הישן והטוב. קצת יותר מ – 24 שנים. אחד הדברים שלמדתי הוא שלהיות אבא יעיל דורש תקשורת טובה עם הילד שלך. אם אתה מצליח בחלק הזה של להיות אבא, השאר מגיע הרבה יותר בקלות.

משימה מרתיעה בוודאות – במיוחד ככל שהילדים מתבגרים. אז, הנה שלושת הטיפים הכי טובים שלי לעזור לך לשמן את הדרך הדו-סטרית הזאת לתקשורת מלאת אמון עם הילדים שלך.

שים את זה בהמתנה

אתה לא צריך להגיב כל כך מהר לכל סיטואציה. תאט ותחשוב. להתפרץ כמו הר וזוב, לפלוט מילים ורגשות, לא עובד. זה מפחיד ומדגים התנהגות לא הולמת לילדים שלך.

תן לעצמך קצת זמן לחשוב. דקה. חמש. עם ילדים מבוגרים יותר אני עלול לחכות כמה שעות או אפילו יום.

המפתח הוא לשתול את הזרע עם הילד שלך שהנושא עדיין "פתוח" ושאתה הולך לחזור אליו איתם אחרי שיהיה לשניכם זמן לחשוב על זה.

עם ילדים קטנים שעושים בעיות, אתה יכול להרים אותם, לקחת אותם לחדר שלהם, ולנהל איתם שיחה נוקשה אחרי מספר דקות של זמן התקררות. אבל עם ילדים גדולים יותר, הטקטיקה הזאת לא עובדת. בנוסף, אם אתה תוקף מילולית ילד מבוגר בסערת הרגע, הוא ירגיש לכוד בפינה. אתה פשוט מזמין אותו להתקיף אותך מילולית בחזרה.

לכן (אלא אם כן מישהו עלול להפגע או לפגוע במישהו אחר), אני עלול הרבה יותר להגיד משהו כמו, "אתה יודע, הדרך בה אתה מדבר אלי לא עובדת בעבורי. אבל אני לא הולך לצעוק ופשוט להעניש אותך. אני רוצה לחשוב על זה לפני שנדבר יותר מאוחר היום אחרי הצהריים."

ילדים רוצים כבוד נואשות. גם כשהם לא מראים זאת כלפיך. הם רוצים להישמע. כשאתה מציג נושאים עם כבוד והתחשבות, זה מקשה עליהם להמשיך את מעגל ההתנהגות שלהם. תנסה את זה.

חוק ה – 30 שניות

תפסיק להרצות.

וכשאתה מרגיש את הצורך להרצות, תגביל את זה ל – 30 שניות.

ילדים שונאים הרצאות. אני בטוח שגם אתה. אם אתה לא יכול להעביר 95 אחוזים מהמסר שלך ב 30 שניות, אז אתה צריך לחשוב יותר על המסר שלך.

כשאני מרגיש את הצורך להטיף לילדים שלי, אני מתחיל את זה עם, "אני צריך 30 שניות כדי לשתף משהו שאני חושב עליו. האם הראש שלכם נמצא במקום טוב להקשיב?"

ואתה יודעים מה? 9 מתוך 10 פעמים, הילדים שלי אומרים לי להתחיל כאן ועכשיו.

ואתה יודעים עוד משהו? הם מקשיבים.

אני מסיים את חצי דקת הדרשה שלי עם משהו כמו, "טוב, זה מה שרציתי שתדעו. אני רוצה לשמוע את המחשבות שלכם מאוחר יותר היום כשאתם מוכנים לדבר."

לפעמים הם רוצים לדבר מיד. לפעמים הם חוזרים לזה אחרי זה בעצמם. ולפעמים אני מעלה שוב את הנושא מאוחר יותר. אבל זאת כמעט תמיד דרך חלקה יותר לשיחה פתוחה וכנה.

תתחיל עם 30 שניות, זה עובד.

תפסיק לפתור כל דבר

הדבר הזה לקח לי שנים להבין. זה משהו שממש קשה לאבות להיות טוב בו כי אנחנו אוהבים לתקן ולפתור דברים.

אני מדבר על הזמנים האלה בחיים שהילדים שלנו כועסים, מודאגים, פגועים או מתוסכלים לגבי כל מיני דברים. חברים מגעילים, מאמנים לא הוגנים. מורים קשוחים. אחים מעצבנים. הרשימה באורך קילומטר. אני יודע שאני, כל פעם ששמעתי את הבעיה היומית, הייתי עונה עם תוכניות לתקן את זה ולגרום לזה להעלם.

"הנה מה שאתה צריך לעשות עם החברים שלך…"

"בפעם הבאה שהמאמן אומר לך בלה, בלה, בלה, את צריכה…"

"טוב, אף פעם אל תתני לחברים שלך להגיד לך…"

ואתה יודע מה למדתי? ילדים לא תמיד רוצים שתגיד להם מה לעשות. הם לא תמיד צריכים שתתכנן להם תוכניות. הם יודעים להתאושש והם מסוגלים להרבה יותר ממה שאתה חושב שהם יכולים.

הרבה פעמים, הם רק רוצים שתהיה איתם בזרימה. תגלה אמפתיה. תכנס לעומק. תהיה איתם ברגע הנוכחי. תחווה את הרגשות שלהם. גיליתי את זה יום אחד כשהילדה בת ה – 13 שלי זעפה בחדר שלה, כועסת על חברות מגעילות. זה קרע אותי. לא רציתי שהיא תהיה פגועה. אבל  בעצתו של הורה חכם אחר, ניסיתי משהו חדש.

נכנסתי לחדר שלה, שכבתי על הרצפה, ופשוט בהיתי בתקרה ביחד איתה.

ולבסוף היא אמרה, "אני שונאת את החברות שלי."

ואני עניתי, "זה בטח מבאס להרגיש ככה."

מה שקרה אחרי זה היה רגע משנה-אבהות. היא סיפרה לי את הפרטים של מה שקרה בזמן שאני המשכתי לבהות בתקרה. היא סיפרה לי על הכאב שלה. ואני רק המשכתי לאשר את אהבתי כלפיה, את העצב שלי מהסיטואציה, ואת ההבנה שלי לרגשות שלה.

והיא הייתה בסדר עם זה. היא לא הייתה צריכה שאני אפתור את העניין.

היא הייתה צריכה שאני אחווה את זה ביחד איתה.

אני משוכנע שהמעשים שלי שלחו לה מסר הרבה יותר חשוב מאשר אם הייתי מנסה להביא לה כל מיני רעיונות כדי לתקן את הבעיה הספציפית הזאת.

***

אז הנה לך. שלושת הטיפים הכי טובים שלי. ובמקרה שאתה חושב, "לוקח את הדרך הקלה, הא?" האמת היא ששלושת הרעיונות מצריכים אותך לעצור, לחשוב ולהתמקד באמת במה שצריך הילד שלך. הם דורשים הורות מודעת.

אבל להאט, לקחת זמן לחשוב, לכוונן את המסר שלך, ולאשר את הרגשות של הילד שלך הם כמה מהדרכים הכי טובות לבנות תקשורת חזקה.

תנסה אותם. תשנה אותם כדי שהם יעבדו עם המשפחה שלך. הגמול יהיה בשפע.

—————————————–

אם אתה רוצה לקרוא את המאמר המקורי, תלחץ כאן.

תלמד עוד על ג'ים: BobbleheadDad.com

ג'ים נמצא גם בפינטרסט

תצטרף לקהילת הפייסבוק של ג'ים.

עלייה בכמות הילדים בארצות הברית המאובחנים כסובלים מהפרעת נטייה ילדותית

רדלנדס, קליפורניה – ביתם של ניקולאס ובוורלי סרנה, קייטלין, עוד לא הייתה בת ארבע, אבל הם כבר ידעו שיש לה בעיה.

יום אחרי יום בהגיעה הביתה מהגן, קייטלין הייתה מתכנסת לתוך עולם פנטסיה מוזר. לפעמים, היא הייתה מעמידה פנים שהיא אנשים או דברים שהיא לא. בזמנים אחרים, בלי אזהרה, היא הייתה פורצת בשיר לא מובן. ימים אחרים היא הייתה רצה ללא כיוון בחצר האחורית של הבית הנוח של משפחת סרנה ברדלנדס, צוחקת וצורחת בזמן שהיא רודפת אחרי חפצים דמיוניים.

כאשר חודשים של טיפולים עם פסיכולוג מקומי לא סיפקו תשובה, ניקולס ובוורלי לקחו את קייטלין לניורולוג ילדים חשוב בלוס אנג'לס לבדיקות מקיפות יותר. לבסוף, ב – 11 לספטמבר, הם קיבלו את החדשות שוברות הלב: קייטלין היא מבין ההמון הגדל של ילדים בארצות הברית הסובלים מהפרעת נטייה ילדותית.

כמה שהאבחון היה נוראי, זאת הייתה הקלה לדעת סוף סוף," אמרה בוורלי. "לפחות הבנו שאנחנו לא הורים רעים. פשוט יש לנו ילדה שנולדה עם בעיה רפואית."

הפרעת נטייה ילדותית (ה.נ.י.), מצב ניורולוגי לא מובן כראוי שמייסר כ – 20 מיליון ילדים בארצות הברית, מאופיינת על ידי מגוון של פעילויות גופניות ומנטליות חסרות מובן ולא יצרניות, שאורכות לעיתים שעות בכל פעם. בשעבוד הה.נ.י. הלוקים רצים, קופצים, מטפסים, זוחלים, מסתובבים, צועקים, רוקדים, עושים גלגלונים, ונכנסים למצבים לא אמתיים, ובלתי ניתנים להסברה של "לעשות את עצמך."

"לילד הילדותי יש סוג של יחסי שנאה/אהבה עם המציאות," אומר דר. אבי גוורצמן מומחה לה.נ.י. מאוניברסיטת ג'ון הופקינס. "הם חסרי יכולת להכנס לעולם המבוגרים, והם נאבקים כדי ללמוד את ההסכמות והכללים בתהליך שעלול לקחת את כל תקופת ילדותם. באותו הזמן, הבעיות הרגשיות והתפיסתיות שלהם גורמות להם להתנהג בדרכים בלתי צפויות וילדותיות להחריד. זה כאילו הם יכולים לספוג רק כמות מסויימת של מציאות. הם צריכים להתנתק, להיות "ילדותיים" לזמן מה.

ביום סתווי יפה באשוויל, צפון קרוליינה, קמרון בורדו בן השש מתנדנד על נדנדה בפארק – פעולת הלוך ושוב מונוטונית שנראה כי נותנת לו נחמה. בהבחינו באמא שלו על ספסל קרוב, קמרון רץ אליה ושואל אותה בציפייה, "תנחשי מה?" אמו משיבה בידידותיות, "מה?"

בעליצות חסרת רסן, קמרון צועק, "תפוח אדמה!" – מילים מסתוריות שמובנות רק לו – לפני שהוא צוחק ורץ לו שוב, ומשאיר את אימו במצוקה עקב עוד אי-שיחה מבלבלת.

"אני חייבת להודות, זה היה קשה," אומרת מרי בורדו. מה אני יכולה להגיד לו כשהוא אומר משהו כזה, משהו שאין בו שום הגיון? או כשהוא רץ ברחבי הבית וצועק בזמן שאני מנסה לשלם חשבונות? את לא יכולה פשוט להגיד 'קמרון, בבקשה, שלא תהיה לך הפרעה לכמה דקות כדי שאני אצליח להתרכז.'"

הבעיות הפסיכולוגיות של קמרון עמוקות אף יותר. הוא יכול לנקוב בשמם של כל אחת מדמויות הפוקימון האהובות והמדומיינות שלו, אבל המציאויות הפשוטות של העולם האמיתי בו הוא שוכן הן חידה: תשאלו את קמרון לשמו של חבר עירייה אמיתי הנותן חסות למשאל לחידוש הפארק מעבר לרחוב – פארק בו הוא משחק כל יום – והוא לא ידע לענות לכם.

לפי דר. דינש אגרוול, מנהל פסיכולוגיית הילד במרכז הרפואי של אוניברסיטת ניו יורק, ניתוק שכזה מהמציאות הוא מנגנון התמודדות לסובלים מה.נ.י. "הילד הילדותי נולד לעולם שהוא לא מבין לגמרי," אומר אגרוול. "השבילים במוח שלו עדיין מתפתחים, והם צריכים ללמוד ולחזור ללמוד על מנת להטמע אל תוך החברה. משחקי הפנטסיה המנותקים האלה עוזרים ככל הנראה למטרה הזאת."

אבל פנטזיות כאלה מגיעות עם מחיר, ומייצרות בילדים הילדותיים חוסר עניין במחוייבויות היומיום הגובלות בבוז.

"ג'סי יודע מתי התור שלו להוציא את הזבל. עברנו על חוקי הבית עשרות פעמים," אומר ריצ'ארד טורס אב לשלושה מדוונפורט, איווה, שבנו בן התשע ג'סי אובחן לאחרונה עם ה.נ.י. "והוא עדיין מזניח את העבודה שלו פעם אחר פעם."

לאט, בשיטתיות, בעזרת מערכת משוכללת של פרסים ועונשים, ג'סי מראה שיפור. אבל הדרך עוד ארוכה.

"שמענו הרבה אמירות נדושות מהמומחים כביכול," אומר טורס. "שמענו הרבה, 'כן, זה יעבור לו עם הגיל, פשוט תנו לזה זמן.' קל להם להגיד את זה – הילד שלהם לא רץ מסביב לשכונה וטוען שהוא סופרמן."

עזרה למשפחות שמתמודדות עם ה.נ.י. עלולה להיות בדרך. בכנס של ארגון הרופאים האמריקאי של החודש האחרון, סמית'ליין-ביצ'ם חשפה את ג'ובינול, סם ה.נ.י מבטיח, שאם יאושר על ידי מנהל המזון והתרופות האמריקאי, יוכל להגיע לשוק בארצות הברית כבר באביב הקרוב. העיתון השבדי אפטונבלאדט, מדווח שג'ובינול, שזמין כבר בצרפת ובשוודיה, השיג ירידה של 60 אחוזים בריצה וקפיצות בקרב המשתמשים.

אבל עד שתגיע העזרה, ההורים של הסובלים מה.נ.י. לא יכולים לעשות הרבה יותר מלנסות ולעבור כל יום ביומו.

"אני אוהבת את הילד שלי בכל ליבי," אומרת אלכסנדרה טורס, אמו של ג'סי. "אבל כשהוא ביסורים של אחת מהתקפות הדילוגים שלו, קשה לא להרגיש קנאה כלפי הורים עם ילדים בריאים ונורמלים."

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

עשרה דברים שלמדתי כשהפסקתי לצעוק על הילדים שלי

20 בינואר 2012. אני לא אשכח את התאריך הזה אף פעם. בחושבי שאני לבד בבית עם ארבעת הבנים שלי, שהיו אז בני 5 ומטה, השיפוצניק שלי תפס אותי עם פנים אדומות, גוף רועד, גרון ניחר וצועקת כל כך חזק שכל הבנים שלי פרצו בבכי. הייתי מובכת! מושפלת! וכל כך עצובה. זאת לא האמא שחלמתי להיות. ביום לאחר מכן החלטתי שנמאס לי והבטחתי לבנים שלי שאני אעבור 365 ימים רצופים בלי לצעוק. קצת לאחר מכן גיליתי שקרנפים הם חיות רגועות שתוקפות כשמתגרים בהם. אני הייתי כל כך קרנף (אפילו יש לי הרבה סימני מתיחה וחלקי גוף מדולדלים בשביל להוכיח את זה.) רק הייתי תוקפת עם המילים שלי במקום עם קרן. מהר מאוד התחלתי לקרוא לעצמי הקרנף הכתום כתזכורת לא לצעוק יותר, אלא במקום זאת להיות רגועה כמו קרנף וחמה כמו הצבע הכתום.

אני גאה לשתף שאני קרנף כתום רשמי! לא תקפתי עם המילים שלי כבר מעל 400 ימים תודות לכל כך הרבה דברים שלמדתי בשנה האחרונה. הנה עשרת הדברים החשובים שלמדתי, אבל תסמכו עלי, יש עוד הרבה הרבה יותר!

1. לצעוק זה לא הדבר היחידי שלא עשיתי כבר מעל שנה.

גם לא הלכתי לישון עם כיווץ נוראי בבטן בגלל שהרגשתי כמו האמא הכי גרועה אי פעם. לא יללתי לבעלי שצרחתי שוב ושוב. ולא שמעתי את הילדים שלי צועקים, "את האמא הכי מגעילה וגרועה בכל העולם כולו, אני לא אוהב אותך יותר!"

2. הילדים שלי הם הקהל הכי חשוב שלי.

כשהיה לי את "רגע ההתגלות של לא לצעוק יותר", הבנתי שאני לא צועקת בנוכחות אחרים כי אני רוצה שהם יאמינו שאני אמא אוהבת וסבלנית. האמת היא, כבר הייתי כזאת… אבל לא כשהייתי לבד, רק כשהייתי בציבור עם קהל שישפוט אותי. זה כל כך הפוך! תמיד יש לי קהל – ארבעת הבנים שלי תמיד צופים בי והם הקהל הכי חשוב. הם אלה שאני צריכה להראות להם כמה אני אוהבת, סבלנית ו"נטולת צעקות" אני יכולה להיות. אני רוצה שהבנים שלי ישפטו אותי ויצהירו, "אמא שלי היא האמא הכי טובה בעולם!" אני נזכרת בזה כשאני בבית ואני חושבת שאני לא יכולה להחזיק מעמד. מסתבר שאני יכולה… אני עושה את זה כשאני בחוץ כל הזמן!

3. ילדים הם ילדים – ולא רק ילדים, אלא גם אנשים.

כמוני, לילדים שלי יש ימים טובים וימים רעים. בחלק מהימים הם נעימים ומתוקים ומקשיבים לי. בימים אחרים הם זועפים וקשים. דרך אגב, אני תמיד נעימה ואף פעם לא קשה. תמיד. הא! וכמו כל הילדים, הבנים שלי רעשניים לפעמים, הם מסרבים לנעול נעליים, והם צובעים את הקיר במיוחד אם הוא מכוסה בטפט חדש שאמא אוהבת. אז כן, אני צריכה לשים לב לציפיות שלי, ולזכור שהבנים שלי הם ילדים: הם עדיין לומדים, עדיין גדלים, עדיין מנסים להבין איך להתמודד כשקמים ברגל שמאל. כשהם "עושים טעויות" אני צריכה לזכור שלא רק שצעקות לא עוזרות, אלא כמוני, הם לא אוהבים שצועקים עליהם!

4. אני לא תמיד יכולה לשלוט במעשים של הילדים שלי, אבל אני תמיד יכולה לשלוט בתגובה שלי.

אני יכולה לנסות לעקוב אחרי כל הטריקים להורים כדי שיהיו לי ילדים מחונכים היטב, אבל בגלל שהילדים שלי הם רק ילדים, הם לפעמים לא עושים מה שאני רוצה. אני יכולה להחליט אם אני רוצה לצעוק "תאספו את הלגו שלכם!" כשהם לא מקשיבים או אם אני רוצה לצאת לרגע, להירגע על ידי כמה קפיצות במקום, ואז לחזור עם גישה חדשה. דרך אגב, ללכת לרגע ולקחת נשימה יכול לגרום ללגו להאסף מהר יותר מצעקות.

5. צעקות לא עוזרות.

היו כמה פעמים שרציתי לפרוש מאתגר הקרנף הכתום שלי, כשחשבתי שצעקות יהיו פשוטות יותר מלמצוא נשימות עמוקות וחלופות יצירתיות לצעקות. אבל ידעתי טוב יותר. מוקדם מאוד, למדתי שצעקות פשוט לא עוזרות, שהן פשוט מסחררות את העניינים מחוץ לשליטה והן מקשות על הילדים שלי לשמוע מה שאני רוצה שהם ילמדו. איך הם יכולים לשמוע אותי "אומרת" "תזדרזו, תקחו את התיקים שלכם, את הנעליים, את המעילים, אל תגעו אחד בשני, תעשו את זה מהר יותר, אתם יכולים לעשות את זה לבד!" כשזה הכל בערבוביה של פקודות קולניות ומאיימות שגורמות להם לבכות?

6. צעקות עלולות לגרום לכם לפספס רגעים משני-חיים.

לילה אחד שמעתי צעדים יורדים במדרגות הרבה אחרי זמן השינה. למרות שרתחתי בגלל ההפרעה לזמן שלי לעצמי, נשארתי רגועה והחזרתי את הילד שלי למיטה. בזמן שכיסיתי אותו הוא אמר "אמא, את תאהבי אותי אם אני אגיע לגן עדן ראשון, כי אם את תגיעי ראשונה, אני עדיין אוהב אותך. האמת היא שאני תמיד אוהב אותך." דמעות עדיין עולות בעיניי רק מלכתוב את זה. אני יכולה להבטיח שאם הייתי צועקת "תחזור למיטה!" לא היינו מקיימים את השיחה המתוקה והחשובה הזאת.

7. מילה אחת שתמיד כדי לכם לזכור היא "לפחות".

אני לא הולכת להגיד שלא לצעוק זה קלי קלות, אבל להיות יצירתית עם החלופות בהחלט עשה את זה קל יותר ויותר בר-בצוע. ואחרי שצעקתי לשירותים, הכיתי על החזה כמו גורילה, שרתי להלהלה, להלהלה זה העולם של אלמו, והשתמשתי במפיות כתומות בזמן האוכל כתזכורת להבטחה שלי, זה נעשה הרבה יותר קל. בטח, אני מרגישה מטופשת לפעמים כשאני עושה את הדברים האלה, אבל הם מונעים ממני מלאבד את זה. ככה גם המילה האהובה החדשה שלי: "לפחות". המילה הקטנה הזאת נותנת לי פרספקטיבה ומזכירה לי להרגע. אני משתמשת בה במיידיות בכל מצב מעצבן שלא צריך לצעוק בו. "הוא שפך בקבוק חלב שלם על הרצפה… לפחות זאת לא הייתה כוס זכוכית ולפחות הוא ניסה לעזור!" אני גם משתמשת בה במיידיות כשאני רוצה לוותר: "בסדר, זה קשה אבל לפחות יש רק 3 שעות עד שעת השינה, לא 12."

8. הרבה פעמים, אני הבעיה, לא הילדים שלי.           

משפט הפרידה, "זה לא את, זה אני" מצלצל נכונה באופן חסר נוחות כשלומדים לא לצעוק. מהר מאוד גיליתי שהרבה פעמים רציתי לצעוק בגלל שהיה לי ריב עם בעלי, הייתי מוצפת ברשימת המטלות שלי, הייתי עייפה או שזה היה הזמן הזה בחודש, לא בגלל שהילדים התנהגו "רע". גם גיליתי מהר מאוד שקבלת הטריגרים שלי על ידי אמירתם בקול: "קרנף כתום, יש לך מחזור מהסרטים ואת צריכה שוקולד, את לא כועסת על הילדים, אל תצעקי" עובד מצויין כדי לשמור על הצעקות במקומן.

9. לדאוג לעצמי עוזר לי לא לצעוק.

תמיד הייתי טובה בלדאוג לאחרים. אבל לא הייתי טובה בלדאוג לעצמי עד עכשיו. ברגע שהבנתי שהטריגרים שלי כמו להרגיש שמנה, להרגיש מנותקת מחברים ולהרגיש מותשת הכינו את הקרקע לצעקות, התחלתי לדאוג לעצמי. התחלתי ללכת לישון מוקדם יותר, תיעדפתי פעילות גופנית, ניסיתי להתקשר לחברה אחת ביום והכי חשוב, התחלתי להגיד לעצמי שזה בסדר לא להיות מושלמת. לדאוג לעצמי לא רק עוזר לי לא לצעוק, אלא גם עושה אותי שמחה יותר, רגועה יותר ואוהבת יותר. אה, התועלות בלא לצעוק נמשכות הרבה מעבר להורות! רק נציין כמה תועלות לא צפויות של לא לצעוק: אני עושה יותר מעשים אקראיים של נדיבות, אני מתנהלת במצבים מלחיצים יותר בחינניות, ואני מתקשרת בצורה אוהבת יותר עם בעלי.

10. לא לצעוק מרגיש פנומנלי לכולם.

עכשו כשהפסקתי לצעוק, אני לא רק מרגישה יותר שמחה ורגועה, אני גם מרגישה קלה יותר. אני הולכת לישון בלי תחושות אשמה (חוץ מהעוגיה המיותרת שאכלתי באותו יום, אופס) ומתעוררת בטוחה יותר שאני יכולה להיות הורה עם הבנה גדולה יותר של הילדים שלי, הצרכים שלי, ואיך להיות יותר אוהבת וסבלנית. ואני די בטוחה שהילדים שלי מרגישים גם יותר שמחים ורגועים. אני יודעת שכולם רוצים לקרוא, "הפסקתי לצעוק ולא רק שאני מרגישה נהדר, אלא הילדים שלי רגועים יותר ומתנהגים למופת." טוב, הם לא. הם עדיין ילדים. אבל כן, התקפות הזעם קצרות יותר וחלקן נמנעות לחלוטין. עכשיו כשאני רגועה יותר, אני יכולה לחשוב יותר בהגיון כדי לפתור בעיות פוטנציאליות לפני ההתפוצצות. אבל תשכחו מילדים שמתנהגים למופת לרגע. הילדים שלי בהחלט הרבה יותר אוהבים כלפי, ועכשיו אומרים לי לעיתים קרובות "אני אוהבת אותך אמא קרנף כתום!" וזה מרגיש יותר מנהדר, זה מרגיש פנומנלי.

כדי להתחיל במסע שלכם לצעוק פחות ולאהוב יותר רגע אחד אחרי השני, תקראו גם את אלה:
12 צעדים להפסיק לצעוק על הילדים שלכם
חלופות הקרנף הכתום לצעקות

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי תלחצו כאן.

התינוק לא "מתכונן"

מחנכים מדברים כל הזמן על "מיומנויות": מיומנויות קריאה, מיומנויות כתיבה, מיומנויות תקשורת, אפילו מיומנויות הקשבה. יכול להיות שזה נכון, ברמה המילולית, להגיד שכל אחד שעושה היטב משהו מסובך משתמש במגוון של מיומנויות. אבל זה לא אומר שהדרך הטובה ביותר ללמד משימה קשה היא לפרק אותה לכמה שיותר מיומנויות שונות וללמד אותן אחת אחת. כמו שאמר ווייטהאד לפני שנים, אנחנו לא יכולים להפריד בין מעשה למיומנויות המעורבות במעשה. התינוק לא לומד לדבר על ידי למידת מיומנויות הדיבור ולאחר מכן הוא משתמש בהן כדי לדבר בעזרתן, או ללכת כל ידי למידת מיומנויות ההליכה ולאחר מכן הוא משתמש בהן כדי ללכת בעזרתן. הוא לומד לדבר על ידי דיבור, ללכת על ידי הליכה. כשהוא לוקח את הצעדים המהוססים הראשונים שלו הוא לא מתאמן. הוא לא מתכונן. הוא לא לומד ללכת כדי שהוא יוכל ללכת למקום מסוים מאוחר יותר. הוא הולך בגלל שהוא רוצה ללכת, עכשיו. הוא חשב על זה, עיבד את זה במוחו, שכנע את עצמו שהוא יודע איך לעשות את זה ושהוא יכול לעשות את זה. ועכשיו הוא עומד לעשות את זה.

אנחנו לא יכולים להפריד בין מיומנויות למעשים, ואנחנו עושים טעות הרת גורל כשאנחנו מנסים זאת. דיבור הוא לא מיומנות, או אוסף של מיומנויות, אלא מעשה, משהו שנעשה. מאחורי המעשה יש כוונה, בין אם בגיל שנתיים או תשעים ושתיים. אנחנו מדברים בגלל שיש לנו משהו להגיד, מישהו שאנחנו רוצים להגיד לו את זה, ובגלל שאנחנו חושבים או מקווים שהמילים שלנו ישנו משהו. התינוק שמתחיל לדבר, הרבה לפני שהוא משמיע צלילים שאנחנו שומעים כמילים, או אפילו מבין מילים, למד מההתבוננות החדה שלו שהצלילים שאנשים גדולים עושים עם הפה שלהם משפיעים על הדברים האחרים שהם עושים. הדיבור שלהם גורם לדברים לקרות. הוא אולי לא יודע מה בדיוק, או איך. אבל הוא רוצה להיות חלק מקבוצת האנשים הגדולים המדברים, הוא רוצה לגרום לדברים לקרות עם הקול שלו. באותו אופן, הליכה היא לא מיומנות, אלא מעשה, עם כוונה. התינוק רוצה לנוע כמו שהוא רואה את האנשים הגדולים זזים, ובמיומנות ובזריזות, כמוהם.

קריאה היא לא מיומנות, אלא מעשה. הילד רואה מילים כתובות מכל עבר. הוא רואה שהאנשים המבוגרים מסתכלים על מילים אלה, משתמשים בהם, מוציאים מהם משמעות. המילים האלה גורמות לדברים לקרות. יום אחד (אם ניתן לו הזדמנות) הוא יחליט שהוא רוצה לגלות מה אומרות המילים האלה ומה משמעותן, ושהוא יכול לגלות ושהוא יעשה זאת. באותו רגע, ובהחלטה הזאת, הוא מתחיל לקרוא. לא "ללמוד לקרוא", אלא לקרוא. כמובן, בהתחלה, הוא לא עושה זאת היטב. יכול להיות שהוא אפילו לא מסוגל לקרוא מילה אחת. אבל אם יאפשרו לו (כמו שנותנים למספר ילדים) להמשיך לעשות זאת, להמשיך לחפש בדרך שלו ומסיבותיו שלו את משמעות המילים הכתובות, רק עם כמות העזרה אותה הוא עלול לבקש, אם המשימה הזאת אותה הוא קבע בעצמו לא נלקחת ממנו ומוחלפת בהרבה מטלות מקוטעות וחסרות משמעות שהומצאו על ידי מישהו אחר ונעשות על פי פקודתו. אם לא משכנעים אותו המבוגרים (כמו שקורה להרבה ילדים) שהוא לא יכול לעשות את המשימה הזאת אותה הוא קבע לעצמו, לגלות מה אומרות המילים הכתובות, אלא הוא חייב "לקבל" קריאה ממורה כמו שמטופל מקבל זריקה מרופא. אם הוא בר מזל, ואף אחד מהדברים הרעים האלה לא קורים, הוא יקרא היטב תוך זמן קצר, אולי אפילו תוך מספר חודשים.

לפני זמן לא רב כתבתי למספר אנשים שעובדים בקריאה ובלימוד קריאה במספר בתי ספר, ושאלתי אם הם יודעים על מחקרים שבדקו איך הרבה ילדים מלמדים את עצמם לקרוא, ומעבר לכך, איך הם אולי עשו זאת. רק אדם אחד ענה לי, ואמר שהוא מעולם לא שמע על מחקר שכזה. גם לא אף אחד ממאות המחנכים ומומחי הקריאה ששאלתי לאחר מכן. בהתחלה זה נראה מוזר שמומחי קריאה לא שאלו את השאלה הזאת. היינו חושבים שזאת השאלה הראשונה שהם ישאלו. במחשבה שנייה, זה לא מוזר בכלל. התשובה לשאלה הזאת עלולה להיות מסוכנת. היא עלולה להראות שוב שהלמידה הכי מהירה, יעילה, מתקדמת, שימושית ותמידית מגיעה מכך שאנחנו עושים דברים שאנחנו בעצמנו החלטנו לעשות, ושכשאנחנו עושים דברים כאלה, אנחנו צריכים מעט מאוד עזרה אם בכלל.

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי באנגלית, תלחצו כאן.

————————————————————-

מתוך וויקיפדיה:
ג'ון קלדוול הולט (באנגלית: John Caldwell Holt;‏ 14 באפריל 1923 – 14 בספטמבר 1985) היה מחנך וסופר אמריקאי, ונחשב לאבי תנועת החינוך החופשי.

ספריו בעברית:

• כיצד נכשלים ילדים, הוצאת מסדה, רמת-גן , 1974.
• בלמידה מתמדת, הוצאת פראג, תל אביב, 2004.

למה אני לא מכריחה את הילדים שלי להגיד "בבקשה"… או ללכת לפי לו"ז

אני לא אלך סחור סחור. לפי הסטנדרטים המוסכמים שני הבנים שלי היו מתאימים לקבל טיפול בעיסוק, קלינאית תקשורת וטיפול גופני ולא נתתי להם. שניהם התחילו ללכת בגיל הבשל של 17 חודשים, הבן הבכור שלי לא דיבר משפטים הרבה אחרי גיל 3, הבן הצעיר שלי, בן שנתיים, מתקשר בצורה נהדרת בעזרת סימנים ומחוות אבל לא אמר משפט של שתי מילים או אפילו בטא מילה שלמה כמו שצריך. הילדים שלי היו זהירים מבחינה פיסית, ונמנעו מקפיצה, ריצה ואפיל טיפוס הרבה אחרי שחבריהם כבר הפגינו שליטה. והבן הצעיר שלי לא התהפך ללא עזרה עד, חכו לזה: היום שבו היה בן שנה. מסתבר ששרירי הליבה שלו חלשים והוא מפצה על כך בצורה יפייפיה, בלי שאף אחד ישים לב חוץ ממני ומבעלי.

אז למה לא שלחתי את הילדים שלי להערכה ולטיפול? מאותה סיבה שאני לא אומרת להם להגיד בבקשה ותודה. מבולבלים כבר? אל תהיו. להמשיך לקרוא למה אני לא מכריחה את הילדים שלי להגיד "בבקשה"… או ללכת לפי לו"ז ←

לפזר את מאבקי הכוח עם הילד שלך

הורות יכולה להיות הרבה יותר קלה כשאנחנו מתחילים לראות כל מאבק כח או מעשה התרסה כסימן לעצור, להאט, לנשום, להתחבר לעצמינו תחילה, ואז לילדנו. במקום להתמקד במה שהילד עושה או לא עושה, תחזירו את המודעות שלכם למערכת היחסים, לאנרגיה ביניכם. תזכרו שאתם יכולים להשפיע על ילדיכם לחיוב, אבל רק ממקום שלו.

תיראו את מאבק הכח כסימן שלכם להאט ובאמת להקשיב לרגשות שלכם ולהכניס קצת אמפתיה עצמית (אפילו 5 שניות יכולות להתחיל לשנות את מצב הרוח). אחר כך באמת תקשיבו לילד שלכם בעזרת הקשבה פעילה ובכלליות בצורה כזאת או אחרת, תזכירו לילד שלכם (בן אם הוא פעוט, נער או כל דבר ביניהם) שאתם נמצאים שם בשבילם. תראו לילד שלכם שאכפת לכם באמת ובתמים ממה שקורה אצלם, מה הם מרגישים ומה הם צריכים.

זה לא מפנה שקל לעשות כשאנחנו תקועים בתגובת לחץ, כשאנחנו נלחמים בשעון, או כשיש לנו מטען גדול של צרכים שלא נענו. זה קל לבחור להתחבר בדיוק כמו לבחור להכין לעצמנו תה קמומיל כשאנחנו ממש רוצים, אבל יודעים שלא כדאי לנו, את הקפה או כוס היין או המזון עתיר הסוכר הזה. זה לא הדבר הכי קל לעשות, זה דורש מחוייבות גדולה. אבל התוצאות שוות את זה!

רוב העימותים ומאבקי הכח יכולים להתפזר די בקלות על ידי האטה, התרככות, שחרור האג'נדה שלנו (אפילו באופן זמני) וחיבור מחדש. או על ידי קצת הומור! הילדים שלנו כמעט לא יכולים להתנגד לחזור לחום של החיבור בין הורה לילד כשאנחנו עוברים למצב ההורה המצחיק, או כשאנחנו פשוט מראים להם ששוב יש לנו את הזיק השובב בעיניים.

אבל כדי להשיג את המטלה העצומה של לשים את מערכת היחסים לפני המטלות שצריך להשיג, השעון או הדחף להוכיח את הטענה שלנו, לבחור להתחבר במקום לשלוט, להיות עליז במקום תובעני, אנחנו צריכים לעצור תחילה, לקחת הפסקה ולמקד את עצמנו.

קל לחשוב שאין לנו את הזמן לעצור על מקומינו ולהתחבר מחדש, אבל כשאנחנו לא עושים זאת די מובטח לנו שכל מה שאנחנו צריכים ממנו את שיתוף הפעולה של הילד שלנו יקח פי 10 יותר זמן – לפחות!

אחת העצות שאני נותנת שעוזרת להרבה לקוחות היא פשוט לדמיין תמרור עצור גדול ואדום כדי לעזור להם לזכור לעצור, להאט ולנשום בצורה מודעת. כדי לעזור להם לזכור, הורים הרבה פעמים מדפיסים או מציירים תמרור כזה ותולים אותו בחדר בו קורים מירב העימותים. לאחר מכן הם כותבים עליו כמה מילות מפתח כדי להזכיר להם לנשום ולהוריד את רמת המתח, לאתחל ולהתחיל מחדש. אם אתם שמים אחד כזה על הקיר שלכם, תשימו גם לב קטן במקום כלשהו על הנייר כדי להזכיר לכם על מה כל העניין.

אם אנחנו מגיעים לרמזור אדום, אבל אנחנו מתעלמים ממנו וממשיכים לנסוע אנחנו לוקחים סיכון, יכולה להיות תאונה. אנחנו נכנסים לאיזור סיכון גבוה. אותו הדבר קורה כשאנחנו מסתערים קדימה באינטראקציה עם הילד שלנו כשרמות הלחץ שלנו בשמיים ואנחנו נתפסים לרצון לנסות לשלוט בילד בין אם זה מוצא חן בעיניו ובין אם לא. זה מסוכן, ויהיו לזה השלכות לפחות ברמה הרגשית.

ההורה בסיכון לגבור על הילד, להפחיד אותו, לגרום לו לקפוא ולציית ממקום של פחד, זה המקום שבו פסקי זמן (בכפייה על הילד) יכולים להתרחש או צעקות או עונשים מסוגים אחרים או ציניות או לעורר רגשות אשמה או להתעלם, כולנו יודעים איך זה הולך.

כשהורה לא יכול לסגת, כשהוא מתסער קדימה ופועל ממקום של לחץ ותסכול גדולים, התסכול, העצב והפחד שהילד יספוג ישתקפו ללא ספק במעשים שלהם במהלך היום ולתוך הלילה. אלא אם כן המצב יתוקן.

לכל הורה יש את הרגעים של הסתערות קדימה כשהם יודעים שהם צריכים לסגת, אז בבקשה אל תרדו על עצמיכם כשזה קורה. זה קורה. זה סימפטום שהצרכים הבלתי מסופקים שלכם צועקים עד השמיים.

זה קשה לשנות הרגלים, זה לא קורה בין לילה, זה לוקח זמן, זה דורש הרבה למידה מהטעויות שלנו, אבל כולנו באותה סירה, עושים את הטוב ביותר שאנחנו יכולים כדי לשנות את התבניות שהורישו לנו ולא משרתות אותנו.

כמה מדהימים אתם בכך שאתם במסע הזה של מודעות, אחריות עצמית, שינוי וצמיחה. כמה זה מתגמל! ~ ג'נבייב

—————————————–

ג'נבייב סימפרינגהם היא המייסדת של מכון ההורה השלו ניו זילנד, היא להוטה לתמוך בהורים ולעזור להם להישאר מקושרים רגשית עם ילדיהם גם בזמן עימותים בלתי נמנעים. ג'נבייב היא גם אמא לשני ילדים שהם המורים הכי טובים שלה.