עשרה דברים שלמדתי כשהפסקתי לצעוק על הילדים שלי

20 בינואר 2012. אני לא אשכח את התאריך הזה אף פעם. בחושבי שאני לבד בבית עם ארבעת הבנים שלי, שהיו אז בני 5 ומטה, השיפוצניק שלי תפס אותי עם פנים אדומות, גוף רועד, גרון ניחר וצועקת כל כך חזק שכל הבנים שלי פרצו בבכי. הייתי מובכת! מושפלת! וכל כך עצובה. זאת לא האמא שחלמתי להיות. ביום לאחר מכן החלטתי שנמאס לי והבטחתי לבנים שלי שאני אעבור 365 ימים רצופים בלי לצעוק. קצת לאחר מכן גיליתי שקרנפים הם חיות רגועות שתוקפות כשמתגרים בהם. אני הייתי כל כך קרנף (אפילו יש לי הרבה סימני מתיחה וחלקי גוף מדולדלים בשביל להוכיח את זה.) רק הייתי תוקפת עם המילים שלי במקום עם קרן. מהר מאוד התחלתי לקרוא לעצמי הקרנף הכתום כתזכורת לא לצעוק יותר, אלא במקום זאת להיות רגועה כמו קרנף וחמה כמו הצבע הכתום.

אני גאה לשתף שאני קרנף כתום רשמי! לא תקפתי עם המילים שלי כבר מעל 400 ימים תודות לכל כך הרבה דברים שלמדתי בשנה האחרונה. הנה עשרת הדברים החשובים שלמדתי, אבל תסמכו עלי, יש עוד הרבה הרבה יותר!

1. לצעוק זה לא הדבר היחידי שלא עשיתי כבר מעל שנה.

גם לא הלכתי לישון עם כיווץ נוראי בבטן בגלל שהרגשתי כמו האמא הכי גרועה אי פעם. לא יללתי לבעלי שצרחתי שוב ושוב. ולא שמעתי את הילדים שלי צועקים, "את האמא הכי מגעילה וגרועה בכל העולם כולו, אני לא אוהב אותך יותר!"

2. הילדים שלי הם הקהל הכי חשוב שלי.

כשהיה לי את "רגע ההתגלות של לא לצעוק יותר", הבנתי שאני לא צועקת בנוכחות אחרים כי אני רוצה שהם יאמינו שאני אמא אוהבת וסבלנית. האמת היא, כבר הייתי כזאת… אבל לא כשהייתי לבד, רק כשהייתי בציבור עם קהל שישפוט אותי. זה כל כך הפוך! תמיד יש לי קהל – ארבעת הבנים שלי תמיד צופים בי והם הקהל הכי חשוב. הם אלה שאני צריכה להראות להם כמה אני אוהבת, סבלנית ו"נטולת צעקות" אני יכולה להיות. אני רוצה שהבנים שלי ישפטו אותי ויצהירו, "אמא שלי היא האמא הכי טובה בעולם!" אני נזכרת בזה כשאני בבית ואני חושבת שאני לא יכולה להחזיק מעמד. מסתבר שאני יכולה… אני עושה את זה כשאני בחוץ כל הזמן!

3. ילדים הם ילדים – ולא רק ילדים, אלא גם אנשים.

כמוני, לילדים שלי יש ימים טובים וימים רעים. בחלק מהימים הם נעימים ומתוקים ומקשיבים לי. בימים אחרים הם זועפים וקשים. דרך אגב, אני תמיד נעימה ואף פעם לא קשה. תמיד. הא! וכמו כל הילדים, הבנים שלי רעשניים לפעמים, הם מסרבים לנעול נעליים, והם צובעים את הקיר במיוחד אם הוא מכוסה בטפט חדש שאמא אוהבת. אז כן, אני צריכה לשים לב לציפיות שלי, ולזכור שהבנים שלי הם ילדים: הם עדיין לומדים, עדיין גדלים, עדיין מנסים להבין איך להתמודד כשקמים ברגל שמאל. כשהם "עושים טעויות" אני צריכה לזכור שלא רק שצעקות לא עוזרות, אלא כמוני, הם לא אוהבים שצועקים עליהם!

4. אני לא תמיד יכולה לשלוט במעשים של הילדים שלי, אבל אני תמיד יכולה לשלוט בתגובה שלי.

אני יכולה לנסות לעקוב אחרי כל הטריקים להורים כדי שיהיו לי ילדים מחונכים היטב, אבל בגלל שהילדים שלי הם רק ילדים, הם לפעמים לא עושים מה שאני רוצה. אני יכולה להחליט אם אני רוצה לצעוק "תאספו את הלגו שלכם!" כשהם לא מקשיבים או אם אני רוצה לצאת לרגע, להירגע על ידי כמה קפיצות במקום, ואז לחזור עם גישה חדשה. דרך אגב, ללכת לרגע ולקחת נשימה יכול לגרום ללגו להאסף מהר יותר מצעקות.

5. צעקות לא עוזרות.

היו כמה פעמים שרציתי לפרוש מאתגר הקרנף הכתום שלי, כשחשבתי שצעקות יהיו פשוטות יותר מלמצוא נשימות עמוקות וחלופות יצירתיות לצעקות. אבל ידעתי טוב יותר. מוקדם מאוד, למדתי שצעקות פשוט לא עוזרות, שהן פשוט מסחררות את העניינים מחוץ לשליטה והן מקשות על הילדים שלי לשמוע מה שאני רוצה שהם ילמדו. איך הם יכולים לשמוע אותי "אומרת" "תזדרזו, תקחו את התיקים שלכם, את הנעליים, את המעילים, אל תגעו אחד בשני, תעשו את זה מהר יותר, אתם יכולים לעשות את זה לבד!" כשזה הכל בערבוביה של פקודות קולניות ומאיימות שגורמות להם לבכות?

6. צעקות עלולות לגרום לכם לפספס רגעים משני-חיים.

לילה אחד שמעתי צעדים יורדים במדרגות הרבה אחרי זמן השינה. למרות שרתחתי בגלל ההפרעה לזמן שלי לעצמי, נשארתי רגועה והחזרתי את הילד שלי למיטה. בזמן שכיסיתי אותו הוא אמר "אמא, את תאהבי אותי אם אני אגיע לגן עדן ראשון, כי אם את תגיעי ראשונה, אני עדיין אוהב אותך. האמת היא שאני תמיד אוהב אותך." דמעות עדיין עולות בעיניי רק מלכתוב את זה. אני יכולה להבטיח שאם הייתי צועקת "תחזור למיטה!" לא היינו מקיימים את השיחה המתוקה והחשובה הזאת.

7. מילה אחת שתמיד כדי לכם לזכור היא "לפחות".

אני לא הולכת להגיד שלא לצעוק זה קלי קלות, אבל להיות יצירתית עם החלופות בהחלט עשה את זה קל יותר ויותר בר-בצוע. ואחרי שצעקתי לשירותים, הכיתי על החזה כמו גורילה, שרתי להלהלה, להלהלה זה העולם של אלמו, והשתמשתי במפיות כתומות בזמן האוכל כתזכורת להבטחה שלי, זה נעשה הרבה יותר קל. בטח, אני מרגישה מטופשת לפעמים כשאני עושה את הדברים האלה, אבל הם מונעים ממני מלאבד את זה. ככה גם המילה האהובה החדשה שלי: "לפחות". המילה הקטנה הזאת נותנת לי פרספקטיבה ומזכירה לי להרגע. אני משתמשת בה במיידיות בכל מצב מעצבן שלא צריך לצעוק בו. "הוא שפך בקבוק חלב שלם על הרצפה… לפחות זאת לא הייתה כוס זכוכית ולפחות הוא ניסה לעזור!" אני גם משתמשת בה במיידיות כשאני רוצה לוותר: "בסדר, זה קשה אבל לפחות יש רק 3 שעות עד שעת השינה, לא 12."

8. הרבה פעמים, אני הבעיה, לא הילדים שלי.           

משפט הפרידה, "זה לא את, זה אני" מצלצל נכונה באופן חסר נוחות כשלומדים לא לצעוק. מהר מאוד גיליתי שהרבה פעמים רציתי לצעוק בגלל שהיה לי ריב עם בעלי, הייתי מוצפת ברשימת המטלות שלי, הייתי עייפה או שזה היה הזמן הזה בחודש, לא בגלל שהילדים התנהגו "רע". גם גיליתי מהר מאוד שקבלת הטריגרים שלי על ידי אמירתם בקול: "קרנף כתום, יש לך מחזור מהסרטים ואת צריכה שוקולד, את לא כועסת על הילדים, אל תצעקי" עובד מצויין כדי לשמור על הצעקות במקומן.

9. לדאוג לעצמי עוזר לי לא לצעוק.

תמיד הייתי טובה בלדאוג לאחרים. אבל לא הייתי טובה בלדאוג לעצמי עד עכשיו. ברגע שהבנתי שהטריגרים שלי כמו להרגיש שמנה, להרגיש מנותקת מחברים ולהרגיש מותשת הכינו את הקרקע לצעקות, התחלתי לדאוג לעצמי. התחלתי ללכת לישון מוקדם יותר, תיעדפתי פעילות גופנית, ניסיתי להתקשר לחברה אחת ביום והכי חשוב, התחלתי להגיד לעצמי שזה בסדר לא להיות מושלמת. לדאוג לעצמי לא רק עוזר לי לא לצעוק, אלא גם עושה אותי שמחה יותר, רגועה יותר ואוהבת יותר. אה, התועלות בלא לצעוק נמשכות הרבה מעבר להורות! רק נציין כמה תועלות לא צפויות של לא לצעוק: אני עושה יותר מעשים אקראיים של נדיבות, אני מתנהלת במצבים מלחיצים יותר בחינניות, ואני מתקשרת בצורה אוהבת יותר עם בעלי.

10. לא לצעוק מרגיש פנומנלי לכולם.

עכשו כשהפסקתי לצעוק, אני לא רק מרגישה יותר שמחה ורגועה, אני גם מרגישה קלה יותר. אני הולכת לישון בלי תחושות אשמה (חוץ מהעוגיה המיותרת שאכלתי באותו יום, אופס) ומתעוררת בטוחה יותר שאני יכולה להיות הורה עם הבנה גדולה יותר של הילדים שלי, הצרכים שלי, ואיך להיות יותר אוהבת וסבלנית. ואני די בטוחה שהילדים שלי מרגישים גם יותר שמחים ורגועים. אני יודעת שכולם רוצים לקרוא, "הפסקתי לצעוק ולא רק שאני מרגישה נהדר, אלא הילדים שלי רגועים יותר ומתנהגים למופת." טוב, הם לא. הם עדיין ילדים. אבל כן, התקפות הזעם קצרות יותר וחלקן נמנעות לחלוטין. עכשיו כשאני רגועה יותר, אני יכולה לחשוב יותר בהגיון כדי לפתור בעיות פוטנציאליות לפני ההתפוצצות. אבל תשכחו מילדים שמתנהגים למופת לרגע. הילדים שלי בהחלט הרבה יותר אוהבים כלפי, ועכשיו אומרים לי לעיתים קרובות "אני אוהבת אותך אמא קרנף כתום!" וזה מרגיש יותר מנהדר, זה מרגיש פנומנלי.

כדי להתחיל במסע שלכם לצעוק פחות ולאהוב יותר רגע אחד אחרי השני, תקראו גם את אלה:
12 צעדים להפסיק לצעוק על הילדים שלכם
חלופות הקרנף הכתום לצעקות

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי תלחצו כאן.