Deprecated: Hook custom_css_loaded is deprecated since version jetpack-13.5! Use WordPress Custom CSS instead. Jetpack אינו תומך עוד ב-CSS מותאם אישית. כדי לברר איך להחיל סגנונות מותאמים אישית באתר, יש לקרוא בתיעוד של WordPress.org: https://wordpress.org/documentation/article/styles-overview/#applying-custom-css in /home3/idanmel/public_html/wp-includes/functions.php on line 6085 חינוך חופשי Archives - חינוך פשוט
כלומדים מהחיים (life learners), אנחנו מאמינים שלמידה מתרחש בצורה אורגנית. תוכנית לימודים תתפתח באופן טבעי כשתתני לתחומי העניין של הילד שלך להוביל. איזה תהליך עוצמתי זה! אני רוצה לשתף דוגמה על איך זה נראה אצלנו.
לתת לתחומי העניין של הילד להוביל
כשבתי הבכורה הייתה בת 5, היא אהבה לאסוף אבנים. היא ציפתה לחפש אבנים מגניבות כל פעם שיצאנו החוצה. אז לקחתי את תחום העניין שלה והעמקתי בו. הלכנו ביחד לספריה ולקחנו כמה ספרים על אבנים, שהובילו לספרים על מינרלים, אבני חן וקריסטלים. קראנו הרבה על הנושא. הלכנו למוזיאון המקומי לעבודה באבן. זה פתח אותה לעולם חדש של מדעי כדור הארץ. רשמתי אותה לשיעורים ותוכניות שונות במוזיאון, שהעמיקו את הידע וההתעניינות שלה בנושא. היא למדה איך לזהות אבנים ומינרלים באחד השיעורים, אותו העביר גיאולוג מקצועי. היא יצאה לסיור במוזיאון בו היא אספה מאובנים ולמדה איך לזהות אותם. קניתי לה ערכות של אבנים, מאובנים ואבני חן שעזרו לה להמשיך ללמוד בבית. היא רכשה ידע ומיומנויות שרוב בני החמש לא מקבלים. התחביב הפשוט הזה של איסוף אבנים הפך להיות חווית למידה נהדרת. "יחידת לימוד" או "תוכנית לימודים", אם תרצו, נפרשה בטבעיות כשנתתי לילדה להוביל. היא כמעט בת שמונה עכשיו וממשיכה להגדיל את אוסף האבנים שלה.
המדע תומך בלמידה טבעית
כשאתה מקדיש זמן לילד שלך ושם לב למה שהוא אוהב, למידה עמוקה יותר מתרחשת בטבעיות. ניתן לטעון שזאת הגישה היעילה ביותר ללמידה כיוון שהילד באמת מתעניין ורוצה ללמוד. זה לא נעשה בכפייה. יש לזה משמעות אמיתית וחיבור לילד, לכן הילד פתוח יותר ללמידה, מתעניין יותר וזוכר את המידע טוב יותר. דבר זה מקביל למחקרים על הכשרה עסקית. חברות Fortune 500 ברחבי העולם יודעות שלמידה "תוך כדי עבודה" ואימון "ברגע האמת" היא גישה הרבה יותר יעילה ללימוד והתפתחות מאשר שיעורים מתוכננים מראש. תחום ההכשרה העסקית גילה זאת לפני עשרים שנה ושינה את התפיסה שלו, אבל בתי ספר עדיין ממשיכים עם גישות שעבר זמנן.
כפסיכולוגית עסקית, ערכתי מחקרים על איך אנשים לומדים, מה מניע אנשים ומה מוביל לביצועים גבוהים. למדתי שאם אתה מעביר את זמנך בהתמקדות בתוכנית לימודים שתוכננה או נבחרה לפני חודשים אתה מפסיד הזדמנויות לצלול לתחומי עניין כאשר הם עולים.
אני חושבת שג'ון הולט אמר זאת הכי טוב: "העזרה הכי טובה שאנחנו יכולים לתת על מנת לעזור לילדים ללמוד, היא לא להחליט מה אנחנו חושבים שהם צריכים לדעת, ולחשוב על דרכים גאוניות ללמד אותם, אלא על ידי הפיכת העולם, כל כמה שאנחנו יכולים, לנגיש עבורם, בעודנו רגישים לדברים שהם עושים ועונים על השאלות שלהם – אם יש להם – ועוזרים להם לחקור את הדברים שהם הכי מתעניינים בהם." אז במקום לבזבז כל כך הרבה זמן בתכנון יחידות לימוד ולחקור את תוכניות הלימודים הכי טובות, life learners משקיעים זמן עם הילדים שלנו כדי ללמוד מה נותן להם השראה. אנחנו לא מפחדים לקחת צעד לאחור ולתת ללמידה להתרחש באופן טבעי.
התשוקה של הלן מישנייביץ היא ללמד ולתת השראה מתוך סקרנות והרפתקה. היא פסיכולוגית עסקית, נשואה ואמא לשלוש בנות. היא מנהלת חברת יעוץ משלה תוך שהיא מאפשרת בהנאה את הלמידה המכוונת-עצמי ומבוססת-בית של הבנות שלה. יש לה 15 שנות ניסיון בחברות Fortune 500 בהם היא מובילה מחקרים הבודקים למידה, ביצועים ומוטיבציה של אנשים. היא נעזרת בעקרונות הלמידה הטבעית כדי לחנך את בנותיה ללא בית ספר.
עקבו אחריה בבלוג שלה ובעמוד הפייסבוק.
כשהתחלנו להחשיב את עצמנו כאנשי חינוך ביתי, בתי הייתה בת 4, והיו לי עשרות סיבות למה אנחנו בוחרים בדרך הזאת. למעשה, נראה שבחרנו בה לפני שהודבקה לה כל תווית. אבל חברה ומחנכת חופשית העלתה את הרעיון שבתי הספר המסורתיים אוכפים את המנהג המאוד לא טבעי של הפרדת גילאים, וכששמעתי זאת לראשונה, חשבתי שזה נשמע קצת מוזר.
"טוב, בסדר", חשבתי, "אבל האם זה לא הגיוני שהיא תשחק עם ילדים בגיל שלה?" כמו כל דבר אחר בחיי, התשובה נגלתה בפשטות בחיי היום-יום שלנו.
התחלתי להבחין איך הבת שלי לומדת מאדם בגיל העמידה במכולת או מתינוק שביקרנו. ההבנה שפעם, כחיות חברתיות, גידלנו את ילדינו בסביבה של קהילה קולקטיבית, שחיינו וגדלנו עם שכנינו – אולי אפילו למדנו אצלם מקצוע או טיפלנו בתינוקותיהם, בחלשים או במבוגרים – הבהבה במוחי, ושוב, כמו כל דבר אחר בחיי, התחלתי לראות את זה בכל מקום.
תינוק זורק את המוצץ שלו אצלנו בבית. הוא מורם בזהירות ומוחזר אליו עם חיוך, וילדתי הקטנה לומדת במהרה שזה משחק שהיא משחקת עכשיו עם התינוק. בת השנתיים שעשינו לה בייביסיטר בקיץ היא שיעור מהיר בשיתוף בשביל הילדה שלי, כמו גם שיעור בעזרה ולימוד. אחרי שלימדנו אותה להיות נחמדה לחתולים ולהתרחק מארגז החול שלהם, עכשיו היה זה תורה להדגים את המושגים האלה – וללמוד אותם יותר לעומק.
מוות וגסיסה היו שיעורים שנלמדו בכנות ממותם של אהובים, משיחות על פנים קמוטות וציוד רפואי שנשאו הזקנים. כך גם היו הסיפורים של ימים עברו, בהם הרדיו תפס את מקומו הבולט של הטלוויזיה, מכונות כביסה היו מתקנים עתידניים, וידעת בדיוק מאיפה הגיעה ארוחת הערב שלך, כי היא הגיעה בדרך כלל מהגינה. פיית העץ הקטנה שלי, באופן טבעי, רוצה עכשיו חווה משלה ולשדרג את החלקה הזעירה שלנו לגינה מרהיבה שתספק את ארוחותינו. הכנו בעצמנו חמאה, לחם ומאכלים אחרים בהשראת סיפורים כאלה, אותם היא אוכלת בהנאה וגאווה.
חיוניות הנעורים והשאיפה הטכנולוגית של הדורות המתקדמים גם הם לא פסחו על הבת שלי. הדודות והדודים שלה שיתפו את התלהבויותיהם איתה – בין אם זה לארגן את הטלפון החדש, לתכנת, לצלם או לשיר למיקרופון. לאותם מומחי-סייבר יש עוד הרבה דברים לשתף איתה, החל מאהבה לטולקין או הבייסבול של קבוצת הקרדינלס ועד טיול בשבילי מיזורי בחיפוש אחרי מאובנים וצפרדעים.
כשאני רואה אותה מתגנבת בין צלליהן של קבוצת נערות מתבגרות אותן היא מעריצה באחת מקבוצות החינוך הביתי שלנו, אני לא יכולה שלא לחייך. אמנם היא מחקה את התנועות והמחוות שלהן, אך גם הן מחקות אותה בתורן, כשהן משחקות את המשחקים הדמיוניים שלה בלי המודעות העצמית שיש להרבה נערות בגילן. הן לא מנידות עפעף כשהיא מבקשת לבנות טירה לקליפת הבננה שלה, לטחב, למקלות או לכל מה שהיא יכולה למצוא במגרש המשחקים, וכשהיא רוצה לשחק בפולשים מהחלל או מתקפת מפלצות הן נוהמות ורודפות אחריה בהתלהבות השווה לזו שלה.
אני נוטה להאמין שאותם אנשים לומדים באותה מידה מפיית העץ שלי כמו שהיא לומדת מהם.
כשאני מונה את הברכות שלי, החופש לחיות ללא בית ספר נמצא גבוה ברשימה שלי, שוב ושוב. אני לא יודעת כמה מאותם מושגי חיים מדהימים, כמה מאותן חוויות ססגוניות, היא הייתה משיגה מישיבה בכיתה לצד אותם ילדים באותם הגילאים במשך 12 שנים. אני הרבה פעמים מרגישה שהיא יודעת כל כך הרבה יותר ממני בגילה שאני מוצאת את עצמי מרחמת על הילדה שהייתי – מפחדת, מרוחקת, ילדה יחידה שהתרגלה להיות עם מבוגרים ונערים. אותה ילדה יכלה לשגשג בסביבה של חינוך חופשי, כמו שאני מאמינה שיכולים גם הרבה ילדים אחרים.
אבל אין לי מה לרחם על אותה ילדה, כי היא גדלה ובחרה לנהוג על פי תשוקותיה, לחיות בצורה אותנטית ואוהבת. היא בורכה בילדה שיכולה לקבל הרפתקאות שכאלה משלה, שיכולה כבר עכשיו להרגיש בנוח בחברת תינוק או מבוגר, וכל מה שביניהם.
אפילו אם כל הסיבות שבגללן בחרנו בחינוך חופשי היו יוצאות בפתאומיות מהמשוואה, האם הסיבה הזאת לא מספיקה על מנת לבחור בחינוך חופשי?
—————————————————————————————————————–
שרה שמידט היא כותבת, אמנית, אקטיביסטית ואמא בחינוך חופשי. חיה במיזורי. היא כתבה מאמרים לעשרות אתרים, בלוגים, מגזינים וארגונים ללא מטרות רווח. היא אוהבת מיתולוגיות, פנטזיה וספרים לבני הנוער, ובאופן כללי לעשות בלאגן עם המשפחה שלה. כנסו לבלוג שלה ב: https://sarajschmidt.wordpress.com
נכנסתי לחינוך ביתי ב 2009, מיד אחרי כיתה ג'. עד לאותה נקודה, למדתי בבית ספר פרטי נהדר בשיטת מונטסורי. (שיטת מונטסורי, שנבנתה על ההבחנה שילדים מלמדים את עצמם, היא, לדעתי, די מתאימה לעקרונות החינוך הדמוקרטי). נהניתי מהתקופה בבית הספר, אבל אחי ואני התקרבנו לסוף בית הספר היסודי ולאף אחד מאתנו לא היה רצון להירשם לבתי הספר הציבוריים במחוז שלנו, במיוחד בהתחשב בניסיון הרע של אחי כשהוא הלך לגן המקומי.
המשפחה שלי ידעה שאנחנו לא רוצים לחזור לסביבה מחניקה, תחרותית ושלילית שכזאת, אז התחלנו לבדוק אפשרויות נוספות. זה היה אח שלי שהציע חינוך ביתי, ולאחר מחשבה מרובה, החלטנו שזה נשמע כמו הדרך הכי טובה ללכת בה. באותו זמן, לא ממש ידעתי מה לחשוב על חינוך ביתי. דמיינתי את זה שונה לגמרי ממה שאני הולכת לתאר כאן. אז, המילים "חינוך ביתי" פשוט רמזו שנלמד בבית כאילו הוא היה בית ספר, כשההבדל היחיד הוא העדר הלחצים של בית הספר כמו מבחנים וכיתות לימוד. אולם, דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת. ככל שדרך החינוך הביתי שלי התפתחה גיליתי סיפוק מלמידה ותגליות שאני בת התשע לא ציפתה להם.
אחד הגילויים שהיו לי במהלך ששת שנותיי בלימוד עצמי הוא הרעיון שלמידה אמורה להיות מהנה. התפיסה החברתית והמבנים של רוב בתי הספר בהם צפיתי מעבירים את הרעיון שיש זמן ללמידה וזמן לכיף ומשחקים, ושניהם נפרדים אחד מהשני. האמנתי שכשלומדים, חייבים תמיד להתמקד, אך לעולם לא ליהנות, כי לומדים בשביל להצליח במבחנים ולהתקבל לעבודה טובה. תמיד פעלתי לפי היסוד של "תלמדי בבית הספר, תשחקי בבית" אבל כשהבית ובית הספר הפכו לדבר אחד, למידה קיבלה לאט לאט משמעות חדשה.
אולם, המשמעות הזאת לא הראתה את עצמה במשך מספר שנים. כשהתחלתי בחינוך הביתי, פעלתי בדומה למוסכמות ולשעות בית הספר, בהם הכרחתי את עצמי להתמקד וללמוד דברים שלא היה לי בהם עניין. הרבה פעמים, אמי נתנה לי מטלות מסוימות כמו לקרוא ספר או לענות על שאלות לימודיות, ועשיתי אותם עם הרבה כאבי בטן. שנים אלה לא היו הקשות בחיי, אלא חלק חיוני בתהליך שלי ללמידה עצמית. חלק חשוב בחינות ביתי הוא לגלות איך הכי טוב לך ללמוד. ברגע שהגעתי לנקודה בה הבנתי פתאום שאני שלטתי בלמידה שלי, הגבול שעבר קודם בין הלימודים לחיי היומיום נעלם.
ב-2011, פרס נובל בפיזיקה ניתן לחבורה של מדענים על התגלית ההיסטורית והבלתי צפויה שהיקום מאיץ את התפשטותו במקום להאט (כמו שחשבו לפני), בגלל הנוכחות של כוח שנקרא "אנרגיה אפלה". אני זוכרת ששמעתי על כך והייתי מבולבלת לגמרי לגבי המשמעות של זה. תהיתי לגבי זה לרגע, ואז עצרתי וחשבתי, "טוב, אני לא מדענית, אז כנראה שזה לא באמת משנה אם אני מבינה את זה או לא". אבל במהלך השבועות הבאים, לא יכולתי להוציא את האנרגיה האפלה מראשי. התלוותה אליה המחשה המציקה, "מה זה אומר?"
אני לא זוכרת מה הייתי אמורה ללמוד באותו זמן, אבל אני זוכרת שהפסקתי חלק מ"העבודות" שלא באמת רציתי לעשות והתחלתי לחקור את היקום המתרחב ואנרגיה אפלה לרווחתי האישית. לא הייתה שום סיבה אחרת לעשות זאת בעיניי מלבד העובדה שרציתי ללמוד ולהבין מושגים שחשבתי בעבר שהם מעבר להבנתי. נחשו מה? הם לא היו. ברגע שחלקי הפאזל התחילו להתחבר, מצאתי את עצמי יותר ויותר נלהבת ממה שעשיתי. זה היה חומר מרתק, ולמדתי אותו בעצמי.
מאותו רגע והלאה, החינוך שלי השתנה ללא היכר. פתאום, תכננתי את הלימודים שלי לפי הדברים שעניינו אותי על ידי כך שבחרתי מה אני רוצה ללמוד ומתי אני רוצה ללמוד את זה. ימי הפכו פחות מובנים ולוח הזמנים שלי גמיש יותר כשהתחלתי לשים לב למה שבאמת רציתי לעשות ולמה היה לי מצב רוח. אם לא רציתי ללמוד מתמטיקה ורציתי לקרוא את "בית מטבחיים חמש", אז זה מה שעשיתי. אם רציתי לכתוב סיפור על גנב חפצי אומנות במקום עבודת מחקר, שיהיה. סוג זה של חופש היה פוקח עיניים.
יד ביד עם אותה תמורה, הבחנתי שאני הופכת לאדם עצמאי יותר. אמא ואבא שלי זזו מדרכי ובאמת נתנו לי לנווט את חיי, והתחלתי להרגיש גל של העצמה שאני עדיין חווה עד היום. תחושה זאת הופיעה כי אני בשליטה על הלמידה שלי. לא אמי, לא אבי, לא איזה בית ספר או מוסד, רק אני. אלה החיים שלי ורק לי יש את הכוח לבחור מה אני רוצה לדעת וללמוד.
למדתי הרבה דברים מדהימים בגלל שאני בחינוך ביתי, אבל אחד הדברים הכי חשובים הוא: מורים יכולים ללמד אותי הרבה דברים, אבל בבסיס הדבר, אני אלמד רק מה שאני באמת רוצה ללמוד. אם משהו לא מעניין או אני לא חושבת שהוא יתרום לי בצורה כלשהי (בין אם זה תורם מידית או בעתיד) אני לא הולכת להיתפס לזה, וזה לא הולך להישאר במוחי. לא לאורך זמן, בכל מקרה. אני לא רוצה לשנן עובדות ואז לחזור עליהם בפני מורה, רק כדי לשכוח אותם אחרי מספר שבועות. אני רוצה לספק למוחי ידע שישביע את הצורך שלי לדעת ושיועיל לי בעתיד. לכולנו זמן מוגבל ביקום הזה, וזה רק נראה הוגן שכל פרט יוכל להחליט איך הוא מבלה את זמנו. אחרי הכל, רק אני יודעת מה אני רוצה.
סופיה טנגליה היא בת 15 מפנסילבניה, שם היא הולכת ל Open Connections בפרברי פילדלפיה. היא מבלה את רוב זמנה בספיגה ודיונים על סיפורים, אמיתיים ובדיוניים, על כל צורותיהם השונים. היא מאמינה עיקשת בהנאה בזמן למידה.
נראה שיש התפוצצות אוכלוסין של שבלולים בשכונה שלנו השנה. מעכתי עשרות מהם בטעות בהליכות היומיות שלי. בוקר אחד, ראיתי ילד קטן שהלך לבית הספר עם אמא שלו. הוא התלהב מהקונכיות שנעות באיטיות על המדרכה ושאל שאלה אחרי שאלה. אמו, בניסיון להגיע ליעד שלהם בזמן, אמרה לו שהוא בעצמו שבלול ומשכה אותו בזרוע כדי שיתחיל לזוז. רוב הסיכויים, שבמערכת השעות שלו היום יש "מדעים". יש גם סיכוי גדול שהשיעור יכלול שינון של חלקים של חיה מסוימת או שכפול מדויק של התוצאות של ניסוי מדעי שאחרים כבר עשו. סקרנות תיקח יותר מידי זמן.
אם לילד יש מזל, השבלולים יהיו שם כשהוא יצא לחופשה בקיץ. אם יש לו אפילו יותר מזל, לא רשמו אותו מיד לקייטנה, שגם אליה יהיה צריך למהר.
כשמאפשרים לילדים להיות חופשיים ולחיות בקצב שלהם, הם מדענים טבעיים. מהיום בו הם נולדים, המוח שלהם מחפש ושואל שאלות. הם תמיד בודקים, חוקרים, מנסים, עושים בלגן, לוקחים סיכונים, טועים ומנסים שוב – עוסקים במדע. כמו שכתבה אליסון גופניק בספרה The Scientist in the Crib (המדען בעריסה), המוח של ילדים מתחרה בטבעיות בזה של מדענים. יש ילדים ואנשים צעירים שיתעניינו גם במדעים הרשמיים. הם עשויים בשלב מאוחר יותר לחפש תגליות שגילו אחרים, ללמוד את התיאוריות והטבלאות, ליישם את המידע ולבנות את הידע שלהם עליהם. אבל שני דברים עלולים לכבות את סקרנותם בקשר לאיך שהעולם עובד ולהשיל מתוכם את המדען: לזרז אותם ולחייב אותם ללמוד מדעים.
למעשה, שני הדברים האלה לבדם, יכולים להפסיק את רוב הלמידה האמיתית. ברגע שסקרנותו הפנימית של הילד מופרעת על ידי זירוז, כל סיבה ללמוד מדעים הופכת להיות חמקמקה. ואז, אנחנו נשארים עם המקצוע האקדמי שנקרא "מדעים", אשר זורע פחד או לפחות תיעוב בליבם של אנשים רבים – כמו מתמטיקה והרבה מקצועות אחרים – שנחשבים למסובכים, מלאי ז'רגון ולכן קשים. וברגע שהפרדנו את המדעים ממקצועות אקדמיים אחרים, אנחנו מתעלמים מהקישורים הטבועים בעולם ומהעובדה שהמדע הוא מיסודו של כל דבר אחר. הכנסת מידע מסוג מסוים למחסן הקרוי "מדעים" קושר אותנו גם לדברים ה"לא-מדעיים" האחרים, הבלתי צפויים שאנחנו וילדינו לומדים עליהם כל הזמן.
אבל הנה הקטע: מדעים הם למעשה רק החיים… וסקרנות לגביהם. אז, אם להמשיך את גופניק, אני מעדיפה לחשוב על מדעים פשוט כתבנית לדרך בה אנחנו לומדים על החיים. לרוע המזל, רובנו שוכחים להתבונן במה שנמצא סביבנו. רובנו איבדנו את ההשתאות שהייתה לנו כשהיינו ילדים. אנחנו לא שואלים שאלות מחשש להיראות טיפשים. לניתוח של דברים יצא שם רע. אבל כשאנחנו משתחררים מהלך הרוח של בית הספר (deschool) כדי לעזור לילדים שלנו ללמוד בלי בית ספר (וכדי ללמוד יחד איתם), אנחנו רוכשים מחדש כמה מהכלים האלה של חיינו. אז אנחנו מתחילים להבין שאנחנו חיים במדע, שאנחנו בעצם, מדע.
אבל יש עוד מגבלות ללימוד מדע. הם כוללים מה שאנחנו חושבים על מדענים, מה אנחנו חושבים על העבודה שלהם ואת הדרך בה אנחנו מכריחים ילדים לשכפל ניסויים וקוראים לזה למידה.
אולי שמעתם על ניסוי ה"צייר מדען" הפעיל, אשר התחיל בשנות החמישים. תלמידים מתבקשים לצייר מדען. התוצאות תמיד היו פחות או יותר זהות: זכר לבן עם הרבה שיער שלובש חלוק לבן ומשקפיים. גם מבוגרים שנתבקשו לעשות זאת ציירו אותו דבר. במחקר אחד, ילדים התבקשו לבחור את המדענים מתוך קבוצה של עשר תמונות. כולם היו מדענים, אבל הילדים לא חשבו שאלה שחייכו הם מדענים.
במאמר שפורסם ב 2011 ב The Science Creative Quarterly, סטודנט להנדסה בשם פיטר אויגסטר תיאר את שורשי התפיסה של מדע ומדענים. הם נפוצים מאוד, הוא אומר, כשהוא מצביע על תוכנית הלימודים של בתי הספר היסודיים, ספרות ילדים, טלוויזיה, סרטים והמדיה המודפסת. הוא גם מציין שהפתרון עשוי להיות בלמידה יותר מבוססת חקירה ופעילויות שמקשרות בין מדע לחיי היומיום. זה נשמע כמו בית החינוך החופשי הרגיל!
הצורך ביותר למידה מבוססת חקירה מדגיש באופן אירוני את העובדה שהסטראוטיפ שגוי באותה מידה כשאנחנו מסתכלים על מהותו של המדע ומה מדענים באמת עושים.
רובנו רואים את המדע כשיטה מסודרת ושקולה של איסוף עובדות שמוכיחות היפותזה (המילה היפותזה היא כמעט כל מה שאני זוכרת משיעורי המדעים שלי בתיכון). אבל, סטוארט פיירסטיין, פרופסור למדעי המוח באוניברסיטת קולומביה אומר שזה לא נכון. בספרו החדש Ignorance: How It Drives Science (בורות: איך היא מניעה את המדע), הוא כותב שבורות – לא ידע – הוא המנוע האמיתי של המדע. הוא מתאר את המדע כחיפוש אחר חתול שחור בחדר חשוך, כאשר יכול להיות שאין חתול בחדר. הוא אומר שזאת "אי הידיעה" – מציאת הפתרון לשאלות – המניעה חוקרים, ומראה איך המדע – כמו כל למידה – היא מבוססת חקירה. זה מתחיל, כמו שכתבה פטריסיה וול בניו יורק טיימס בכתבה על עבודתו של פיירסטיין, "בהיעדר עובדה, הבנה, תובנה, או בהירות בנוגע למשהו."
אם כך מדענים חושבים, אני חייבת לתהות למה אנחנו מתאמצים לעבור את כל העמדת הפנים הזו שבה אנחנו מכריחים ילדים לבצע "ניסויים" על דברים שכבר ידועים במקום לעודד אותם למצוא משהו שעדיין לא ידוע. זה בטוח לא בגלל שהם לומדים יותר מדי במהלכם. מחקר חדש ממרכז ההערכה וההתקדמות החינוכית הלאומי של ארה"ב אומר לנו שתלמידים אמריקאים יכולים לערוך ניסויים מדעיים "מוצלחים", אך הם לא מצליחים להסביר את התוצאות. תוצאות שפורסמו ביוני כחלק מ"התעודה הלאומית" חשפו שתלמידי כיתות ד', ח' וי"ב הצליחו לעשות את כל הנדרש אבל לא יכלו להשתמש בידע ולא ידעו אם או למה התוצאות שלהם היו נכונות. הם גם התקשו כשנוספו משתנים או כשהיה צורך בקבלת החלטות אסטרטגית בזמן איסוף המידע. במילים אחרות, הם לא למדו הרבה. גם לא נראה שהם התעניינו במיוחד במה שהם עשו.
אז עכשיו אתם יודעים מה להגיד בפעם הבאה שמישהו שואל, "אבל מה לגבי מדעים? הרי אין לך את היכולת או המשאבים ללמד את הילד שלך מדעים…" תוכנית לימודים שנבנית על פי מומחים, ציוד מעבדה משוכלל ומורים שעברו הכשרה קפדנית לא עוזרים בהכרח לילדים ללמוד מדעים. יש לכל הדברים האלה את המקום שלהם בעבור הלומדים בנקודות שונות בחקירה שלהם, אך הם לא חיוניים בשביל לעזור לילד צעיר לתפוס מושגים מדעיים. אם ילדה מעוניינת לענות על שאלה שקשורה למדע, היא גם תרצה ללמוד את המושגים הבסיסיים קודם לכן, וישנם הרבה ספרים, חומרים באינטרנט, מוזיאוני מדע ואנשים הזמינים לעזור בכך.
בינתיים, זיכרו שילדים הם מדענים מלידה, תמיד שואלים וחוקרים כדי ללמוד מה שהם לא יודעים או לא מבינים. להורי חינוך חופשי יש את ההזדמנות לעזור להם להישאר כאלה במשך כל ילדותם ובהמשך החיים. מה שאנחנו כהורים יכולים לעשות הוא להאט, להיות המגינים של סקרנותם של הילדים שלנו ולהצית מחדש את תמיהתנו לגבי העולם. יש מספיק זמן להתכופף ולהסתכל על החילזון הזה.
"חופש הלימוד של אדם הוא חלק מחופש המחשבה, שהיא אפילו בסיסית יותר מחופש הדיבור שלו." – ג'ון הולט
למה בחרתם חינוך חופשי ולא סוג אחר של חינוך ביתי?
תמיד ידעתי שהדרך בה "כולם" חיים לא מרגישה לי נכון. נהגתי לדמיין שכשאגדל, אחיה על אי עם המשפחה שלי. מגיל צעיר מאוד ניסיתי להבין מה משמעות החיים באמת. ככל שגדלתי, הגעתי לכמה תשובות. חיים בשבילי הם להרגיש את האדמה מתחת לרגליי ולראות את הדברים סביבי. זה ליהנות בכל רגע עם האנשים שאני אוהבת. זה לגרום לאדם אחר לחייך. זה לחשוב ולחלום, להרגיש כאב ואושר.
כשדאגני הייתה תינוקת, התחלתי לשאול את עצמי שאלות חדשות. האם זה משנה אם אנחנו יודעים את לוח הכפל? האם הצבירה של ידע היא מטרת החיים? האם בכלל צריכה להיות מטרה לחיים? למה אנחנו צריכים לבלות את הילדות שלה בנפרד אחת מהשנייה אם שנינו רוצות כל כך להיות ביחד? האם אנחנו יכולות לרדת מהמסלול הקבוע ולמצוא אחד משלנו?
כשלמדתי שחינוך חופשי היא אפשרות, הייתי מאושרת שנוכל להמשיך לחיות באותה דרך בה חיינו מאז שדאגני נולדה. מצאתי תשובות לשאלות שלי, שבעצם ידעתי לאורך כל הדרך. ילדים צריכים להיות עם המשפחות שלהם. אין דבר חשוב יותר מלחיות בחיבור עם אלה שאתה אוהב ולחלוק את חוויות החיים. אנחנו לא יכולים אלא ללמוד כאשר אנחנו חיים מלאים ומעניינים ביחד.
כשדחינו את סוג החיים שמגיע עם מפת דרכים, היינו מסוגלים לשאול מה אנחנו רוצים מחיינו ולקבוע מה אנחנו לא רוצים. אנחנו רוצים אושר. אנחנו רוצים לדעת שחיינו בצורה מודעת ברגע הזה. אנחנו לא רוצים לעצב את הילדים שלנו. אנחנו רוצים שיהיה להם את החופש לבחור את חייהם. אנחנו לא רוצים להרגיש שאי פעם בזבזנו זמן בו יכולנו להיות ביחד.
הסיבות העיקריות שלנו לחינוך חופשי לא קשורות לסיבות אקדמיות, אבל כמובן שיש סיבות שבגללן בחרנו לא ללמד את הילדים שלנו. אנחנו מאמינים שילדים (אנשים) מחפשים ידע באותה דרך בה הם מחפשים הנאה ואוכל, ואנחנו מאמינים שמבוגרים יכולים לעשות הרבה כדי להפריע לתשוקה הזאת ללמוד. אנחנו לא מאמינים ששינון הוא הכרחי ושיש רשימת דברים שאדם צריך לדעת. אנחנו מאמינים שהפיכת מערכת היחסים בין הורה לילד למערכת יחסים של מורה ותלמיד היא הרסנית. אנחנו רוצים שילדים יהיו אחראיים על הלמידה שלהם ושילמדו מהסיבות שלהם, לא כדי לרצות מורה.
ג'ון ואני החלטנו לפי מה אנחנו חיים, מה חשוב ומה לא. זה התפתח וממשיך להתפתח ככל שאנחנו ניצבים מול אתגרים חדשים ושמחות בחיינו. אנחנו רוצים לבחור את החיים אותם אנחנו חיים, ואנחנו רוצים שגם לילדים שלנו תהיה את האפשרות הזאת.
בסופו של דבר הייתי אומרת שבחרנו בחינוך חופשי בגלל שאנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו חופשיים באמת.
"אנחנו מבקשים מילדים לעשות במשך רוב היום מה שמעט מאיתנו המבוגרים מסוגלים לעשות אפילו לשעה. כמה מאיתנו, שנמצאים בהרצאה שלא מעניינת אותנו, יכולים לשמור שמחשבותינו לא יתפזרו? כמעט אף אחד." –מתוך כיצד נכשלים ילדים
ג'ון הולט עונה לשאלה הבאה:
שאלה: "האם יהיה להם את ההזדמנות להתגבר על או לעשות דברים שהם חושבים שהם לא רוצים לעשות?"
תשובה: אני לא בטוח מה הכוונה בשאלה הזאת. אם הכוונה, האם ילדים בחינוך חופשי יתנסו בדברים קשים ותובעניים כדי להשיג מטרות שהם קבעו בעצמם, הייתי אומר שכן, החיים מלאים בדרישות כאלה. אבל זה בכלל לא אותו דבר כמו לעשות משהו, ובמקרה של בית ספר משהו מטופש ומשעמם, רק בגלל שמישהו אחר אומר לך ושתיענש אם לא תעשה זאת. בין אם ילדים מתנגדים לדרישות כאלה או נכנעים להם, זה רע בעבורם. המאבק בקשיים של מטלה שאין מנוס מפניה בונה אופי, קבלת מרות של כוח חזק ממך הורס אותו." – מתוך Teach Your Own
"אנחנו שמאמינים שילדים רוצים ללמוד על העולם, וטובים בכך, ויכולים לעשות זאת בעזרת רק מעט כפייה או התערבות של מבוגר, אנחנו כנראה לא יותר מאחוז אחד של האוכלוסייה, אם בכלל. ואנחנו לא נהפוך להיות הרוב בימי חיי. זה לא כל כך מפריע לי יותר, כל עוד המיעוט הזה ממשיך לגדול. העבודה שלי היא לעזור לו לגדול." – מתוך Teach Your Own
"אני חושב שילדים צריכים הרבה יותר הזדמנויות לבוא במגע עם מבוגרים שעוסקים ברצינות בעבודתם המבוגרת, לא רק לבלות עם מבוגרים שמשעשעים או מדריכים או מתנהגים יפה לילדים. הם גם צריכים הרבה יותר הזדמנויות משיש להם להתרחק ממבוגרים, ולחיות את חייהם משוחררים מתשומת הלב החרדה של אחרים." – מתוך מכתב לג'ואן פיטקין
"לגבי קריאה, ילדים לומדים משהו הרבה יותר קשה מקריאה בלי הוראה – כלומר, לדבר ולהבין את שפת האם שלהם. אני לא חושב שהם היו יכולים ללמוד אותה אם היו מדריכים אותם. אני חושב שלימודי קריאה הם אויב הקריאה." –מתוך מכתב לג'ואן פיטקין
"לחיות זה ללמוד וכשילדים חיים בצורה מלאה ונמרצת ושמחה הם לומדים הרבה, גם אם אנחנו לא תמיד יודעים מה." – מתוך מכתב לג'ואן פיטקין
"לא צריך להכריח ילדים ללמוד כדי להשתפר, להגיד להם מה לעשות או להראות להם איך. אם ניתנת להם גישה מספקת לעולם, הם יראו בבירור מספיק מה הדברים החשובים באמת להם ולאחרים, והם יכינו לעצמם דרך טובה יותר אל העולם מאשר כל אחד אחר יכול ליצור עבורם." – מתוך כיצד ילדים נכשלים
"הילד הוא סקרן. הוא רוצה להבין את ההיגיון בדברים, לגלות איך דברים עובדים, לפתח מיומנות ושליטה על עצמו ועל הסביבה שלו, ולעשות מה שהוא רואה אחרים עושים. הוא פתוח, חד הבחנה ומנסה דברים. הוא לא רק צופה בעולם סביבו. הוא לא סוגר את עצמו מפני העולם המוזר והמסובך שמסביבו, אלא טועם אותו, נוגע בו, שוקל אותו, מעקם אותו, שובר אותו. כדי לגלות איך עובדת המציאות, הוא עובד עליה. הוא נועז, הוא לא מפחד לעשות טעויות. הוא סבלני. הוא יכול לסבול כמויות יוצאות דופן של חוסר וודאות, בלבול, בערות ומתח… בית ספר הוא לא מקום שנותן הרבה זמן, או הזדמנות, או תגמול, לסוג כזה של חשיבה ולמידה." – מתוך כיצד לומדים ילדים
"מה שילדים צריכים הוא לא תוכנית לימודים טובה וחדשה יותר אלא גישה ליותר ויותר מהעולם האמיתי, מספיק זמן ומרחב לחשוב על החוויות שלהם, ולהשתמש בדימיון ומשחק כדי ליצור מהם משמעות. וגם עצות, מפות ומדריכים, בשביל לעזור להם להגיע לאן שהם רוצים להגיע (לא לאן שאנחנו חושבים שהם צריכים להגיע אליו), ולמצוא מה שהם רוצים למצוא. – מתוך Teach Your Own
"כדי לסמוך על ילדים אנחנו חייבים תחילה לסמוך על עצמנו… ואת רובנו כילדים לימדו לא לסמוך על עצמנו."
"למה אנשים מוציאים או משאירים את ילדיהם מחוץ לבית הספר? בעיקר משלוש סיבות: הם חושבים שגידול ילדיהם הוא העניין שלהם ולא של הממשלה. הם נהנים מחברת ילדיהם, מלצפות בהם ולראות אותם לומדים, הם לא רוצים לוותר על כך לטובת אחרים. הם רוצים לשמור עליהם מפגיעה נפשית, גופנית ורוחנית."
"אם הייתי צריך לתת כלל אחד בשביל לחיות ולעבוד עם ילדים, זה עלול להיות זה: היו זהירים מלהגיד או לעשות משהו לילד שלא הייתם עושים למבוגר אחר, שאת דעתו וחיבתו אתם מעריכים."
"הרעיון שילדים לא ילמדו בלי פרסים ועונשים, או בז'רגון של הביהביוריסטים, "חיזוקים חיוביים ושליליים", בדרך כלל הופך להיות נבואה שמגשימה את עצמה. אם נתייחס לילדים מספיק זמן כאילו זה היה נכון, הם יאמינו שזה נכון. כל כך הרבה אנשים אמרו לי, "אם לא נכריח ילדים לעשות דברים, הם לא יעשו דבר." או יותר גרוע, הם אומרים, "אם לא היו מכריחים אותי לעשות דברים, לא הייתי עושה דבר".
זוהי אמונתו של עבד." – מתוך כיצד ילדים נכשלים
"בתי ספר מניחים שילדים לא מעוניינים בלמידה והם לא טובים בזה, שהם לא ילמדו אלא אם כן יכריחו אותם, שהם לא יכולים ללמוד אלא אם כן יראו להם איך, ושהדרך לגרום להם ללמוד היא בחלוקת החומר לרצף של מטלות זעירות שיש להתמחות בהם אחד אחד. וכשהשיטה הזאת לא עובדת, בתי הספר מניחים שמשהו לא בסדר בילדים – משהו שהם צרכים לאבחן ולטפל בו."
"זה לא שאני חושב שבית ספר הוא רעיון טוב שהשתבש, אלא רעיון גרוע מראשיתו. זה רעיון משוגע שיכול להיות לנו מקום בו לא קורה דבר פרט ללמידה, במנותק משאר החיים."
"האויב הגדול ביותר ללמידה הוא המורה המדבר."
——————————————————————-
מתוך וויקיפדיה: ג'ון קלדוול הולט (באנגלית: John Caldwell Holt; 14 באפריל 1923 – 14 בספטמבר 1985) היה מחנך וסופר אמריקאי, ונחשב לאבי תנועת החינוך החופשי.
לילדים היו קרשים, מסמרים ישנים, מסור ופטישים. היו להם גם את שני המרכיבים החשובים ביותר: החשק ליצור משהו והחופש לעשות זאת. הם בילו אחר צהריים אחד בתכנון בית העץ שלהם, תוך כדי שהם מתווכחים בהתלהבות למי יש את התוכנית הכי טובה. הניסיונות הראשונים נכשלו באופן מרהיב. הם לא ויתרו, אפילו התגאו קצת ברעש שעשו הקרשים כשהם נפלו. חלק מהילדים ביקשו עצות מהמשפחה שלהם. אחרים בדקו בספרים וראו סרטוני יוטיוב בעודם מנסים להבין טכניקות בנייה בסיסיות. הם התחילו שוב, מודדים בדיוק רב יותר את בניית המבנה. התהליך לקח הרבה יותר זמן ממה שהם העריכו אבל הם דבקו במשימה. כשנגמרו להם חומרי הבנייה הם פשטו על חצרות ביום איסוף האשפה, וגררו משם חתיכות עץ. הם קיבלו כמה שריטות וחבלות. הם היו גאים גם בהם. כשהם עבדו, הם דיברו על מה שהם הלכו לעשות בבית העץ שלהם. כלל לא עלה בדעתם כמה הם למדו.
המוסכמות אומרות לנו שילדים מקבלים תועלת מהצעצועים והגאדג'טים החינוכיים החדישים ביותר, משיעורים, אימוני ספורט, ופעילויות אחרות שמתוכננות ומנוהלות על ידי מבוגרים. לפי ההיגיון הזה, ככל שיהיו יותר אפיקים של למידה מכוונת-מבוגר, כך הילדים ירוויחו יותר.
אבל ללמידה יש קשר רב יותר עם סקרנות, פתרון בעיות וחדשנות. למשל, אם תינוקת נתקלת בצעצוע שהיא לא ראתה קודם לכן, היא תנסה להבין מה הדרך הכי טובה, או מספר הדרכים הטובות ביותר, להשתמש בו. כלומר, אלא אם כן מבוגר ידגים לה איך להשתמש בו. אז כל אפיקי השימוש הפוטנציאלים יסגרו. מחקרים מראים שמבוגרים "מסייעים" שמספקים הדרכה ישירה מסכלים למעשה את הדחף הפנימי של הילד לפתור בעיות באופן יצירתי. החוויה הזאת חוזרת אלפי פעמים בשנה בחייהם של ילדים, דבר שמלמד אותם לפנות למקורות סמכות בשביל פתרונות, וידוע כמוביל לחשיבה לינארית ופחות יצירתית. דבר זה נכון לתינוקות כמו גם לילדים ונערים.
לילדים רומזים להתעלם ממידע פשוט מידי או מסובך מידי. מחקרים מראים שאנשים נמשכים ללמוד ממצבים "שמתאימים להם בדיוק". הם עושים הרבה שגיאות לאורך הדרך, כמו תינוקות שנופלים כשהם לומדים ללכת, אבל התמודדות עם אתגרים וטעויות הם שלבים מרכזיים בהתבגרות.
הוכח גם שהמוטיבציה הטבעית של ילדים נוטה לפחות בפעילויות מונחות-מבוגרים. אלא אם כן הם גדלו על דיאטה יציבה של בידור מן המוכן, ילדים נוטים באופן טבעי למשחק חופשי. הם מעמידים פנים, ממציאים משחקים, חולמים בהקיץ, מתפלאים ופוצחים בפרוייקטים אישיים. הם מגלים לא רק את העולם סביבם אלא גם עולם פנימי עשיר.
כמובן שמבוגרים חיוניים לחייהם של ילדים. הם מספקים בטיחות, הכוונה, אהבה ועוד הרבה יותר. ילדים יודעים שהם יכולים לבקש עזרה או עצה ממבוגר שהם סומכים עליו. הם מוכנים יותר לעשות זאת כשהם יודעים שהמבוגרים האלה לא יעמיסו עליהם מידע, יבחנו אותם על מה שהם למדו או יתפסו פיקוד. תגובות המבוגרים צריכות פשוט להיות בפרופורציה לבקשת הילד.
בשביל לראות דוגמה לכמה עוצמתי יכול להיות הדחף לגלות, בואו נבקר בשני כפרים אתיופיים. מקומות אלה יכולים להיות עשירים בדברים הלא מוחשיים כמו משפחה ומסורת, אבל הם עניים בכל דרך אחרת. שיעור הקרוא וכתוב הוא למעשה 100%. אבל אין מילים כתובות בסביבה שילדים יכולים לראות: אין ספרים, אין תוויות על אוכל מקופסה, אין תמרורים. שם One Laptop Per Child Project חילק אלף טאבלטים עם מטענים סולאריים. הם לא ניתנו בבתי הספר, אלא ישירות לילדים. המכשירים הגיעו עם מערכות הפעלה באנגלית ותוכנה שעוקבת אחרי השימוש בטאבלטים. הקופסאות הגיעו סגורות ובלי הוראות הפעלה.
תוך פחות מחמש דקות, ילד אחד (שמעולם לא ראה מתג הדלקה וכיבוי) הדליק את הטאבלט. הילדים שיתפו פעולה בזמן שהם למדו. תוך מספר ימים, הם השתמשו ב 47 אפליקציות לילד. תוך חמישה חודשים הם צילמו תמונות. זה לקח להם קצת זמן בגלל שהילדים היו צריכים ללמד את עצמם לפרוץ את מערכת האנדרואיד, כי המצלמות היו מושבתות בטעות. OLCP מצא, בכל רחבי העולם, שילדים לומדים לדבר ולקרוא במספר שפות. הם עושים חיפושים, מתכנתים ומתקשרים בקלות בעזרת טאבלטים זולים. הילדים האלה גם מלמדים את המבוגרים בכפרים שלהם לקרוא ולהשתמש במחשבים. הם עושים זאת ללא הדרכה מהמבוגרים.
אז איך הלך לבוני המצודה האלה? הם הקימו שלושה צדדים ועבדו על הצד הרביעי כשאבא של אחד הילדים התערב בשביל לעזור להם. העזרה שלו הייתה מוערכת אם הם היו מבקשים אותה, או אם הוא פשוט היה מצטרף למאמץ הקבוצתי, אבל האדם הזה, בעל הכוונות הטובות, החליט שהילדים לא עושים עבודה טובה. הוא תפס פיקוד, אמר לילדים לבנות מחדש חלק מהדברים ולבנות את השאר לפי ההוראות שלו. הם עשו זאת, אבל בלי הרבה הנאה. בית העץ הסופי נבנה בצורה יציבה יותר אבל הם השתמש בו רק כמה פעמים. שנה לאחר מכן הם לקחו משם כמה קרשים והכינו מהם מכונית קרטינג, ואז עוד אחת. הפעם הם קיבלו בברכה את עזרתו של סבא של אחד הילדים שעבד לצידם, בעודם לומדים יחד ככל שהפרוייקט התפתח. ההתלהבות שלהם חזרה.
————————————————————————————————————————
המאמר הזה הוא אחד המאמרים החינמיים מ – Life Learning Magazine. בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.
לורה גרייס וולדון היא המחברת של Free Range Learning: How Homeschooling Changes Everything ולאט לאט עובדת על ספרה השני. היא גרה עם משפחתה בחווה בה הם מגדלים חיות משק, תוצרת חקלאית והמולה מזדמנת. תבלו איתה ב http://lauragraceweldon.com/blog-2/
"ידע מגיח מתוך המצאה והמצאה מחדש, דרך החקירה חסרת המנוח, קצרת הרוח, המתמשכת, מלאת התקווה של אנשים בעולם, עם העולם ואחד עם השני." ~ פאולו פריירה.
סקרנות היא גורם מניע מרכזי ללמידה. אכן, סקרנות חשובה לא רק לאיך שילדים (ומבוגרים) לומדים, היא הבסיס לבריאות נפשית טובה. כשאנחנו הופכים להיות אדישים, אנחנו יכולים להפוך להיות פסיביים, מתנגדים לקדמה וקהי חושים לחלקים אחרים של החיים, העבודה והפנאי שלנו.
נאמר על ילדים שהם נולדים סקרנים – וכתוצאה מכך הם לומדים. במחקר שלה והספרים העוקבים The Philosophical Baby (התינוק הפילוסופי) ו The Scientist in the Crib (המדען בעריסה) – הפסיכולוגית אליסון גופניק מדגימה את הדחף שיש לתינוקות לגילויים וניסויים, את גישתם הסקרנית לחיים שכמו מטיילים קטנים, הם מוקסמים מכל היבט של סביבתם. זאת תגובת שרשרת: כשמשהו מסקרן אותנו, הדמיון שלנו מתלהב ואנחנו סקרנים לדעת עוד.
הישר מהרחם, הסקרנות של ילדים ממריצה את הלמידה שלהם. הם בוחנים בקפידה מה עושים אחרים, מקשיבים בתשומת לב למה שאנשים אומרים, נוגעים בכל דבר, חוקרים כל דבר שנקרה בדרכם. לאחר מכן, הם שואלים שאלות ללא הפסק בניסיון להבין את הלמה והאיך של תחומי העניין ההולכים והגוברים שלהם.
כמו שכתבתי במאמר אחר, מומחים לחינוך הדגימו שכשילד רוצה לדעת משהו, יש סיכוי רב יותר שהוא ילמד ויזכור זאת. במאמר מגיליון פברואר 2013 של הירחון Educational Leadership, סוזן אנגל – מחברת, פסיכולוגית ומנהלת המחלקה להוראה באוניברסיטת וויליאמס בוויליאמסון, מסצ'וסטס – הזכירה מחקר מתחילת שנות ה-90 ששם לב שתינוקות שיחקו זמן ארוך יותר ובדקו יותר, צעצועים שהם הראו בהם עניין קודם לכן. היא כותבת, "כשתלמידים מבוגרים יותר מסוקרנים מתיאור לא צפוי או מסתורי בחומר הקריאה שלהם, יש סיכוי רב יותר שהם יזכרו את אותו חומר מאוחר יותר, ויבינו יותר לעומק את מה שהם קראו".
לצערי, רוב בתי הספר מאורגנים כדי לעצור את תגובת השרשרת של הסקרנות על עקבותיה. הסקרנות מוליכה אותנו למקום אינדיבידואלי, והיא בדרך כלל מתנגשת עם תוכנית הלימודים. בסביבת בתי הספר הסטנדרטית, התחרותית, מכוונת התוצאות, פשוט אין זמן לסטות מתוכנית הלימודים. ודרך אחת כמעט בטוחה לעמעם את סקרנותו של ילד היא לתשאל או לבחון אותו על מה שהוא למדו כתוצאה מחוויה מסוימת.
מצד שני, הורים של ילדים שחיים כאילו בתי הספר כלל לא קיימים חופשיים לגלות, לטפח ולגונן על הסקרנות של הילד שלהם. אולם, זה דורש אמונה ובטחון בילדים ובתהליך הלמידה שלהם. אפילו הורי למידה חופשית יכולים למצוא את עצמם דואגים מידי לגבי מה הילדים יודעים (או לא יודעים) מכדי לאפשר לסקרנות להיות מה שמנחה את ילדיהם. כשאנחנו דואגים שהילדים לא ילמדו על דעת עצמם מה שהם "אמורים" לדעת, אנחנו דוחקים את הסקרנות שלהם הצידה.
אולי הדאגה השכיחה ביותר שמועלה בפני על ידי הורי חינוך חופשי מתחילים משקפת את הספקות שלהם לגבי מידת הסמכתם לענות על כל השאלות של הילדים שלהם. התגובה שלי היא שתשובות קל למצוא, אלה השאלות שחשובות. השאלות יגיעו אל הילד הסקרן והפתוח – שמבוגר מסייע לו למצוא את התשובות. לצערנו, בבית הספר, הרעיון הזה התהפך לגמרי, כשהמבוגרים שואלים את השאלות (להם הם כבר יודעים את התשובות) והתלמידים אמורים לחזור על התשובות הנכונות כמו תוכים.
עוד מחסום שלא מאפשר לילדים לרדוף אחרי הסקרנות שלהם בצורה מלאה היא הדאגה שהיא תוביל אותם להתנהגות מסוכנת או למצבים או סביבות מסוכנות. ילדים שחושבים שהם יותר מידי נלהבים או סקרנים, יותר מידי פעמים, מתויגים וניתנים להם תרופות הרגעה כדי כדי לשמור עליהם ועל הסביבה שלהם, ובכן, רגועה. אבל זה לא נכון שהילדים הפסיביים הם ילדים בטוחים. הסכנות פשוט שונות – השמנת יתר מחוסר פעילות וצריכת ג'אנק פוד, למשל, לעומת "הפחד מזרים" או כל דאגה אחרת שיכולה להיות להורה נפחד .
למרות שכל משפחה צריכה לקבל החלטות בטיחות על סמך חייהם והשלב ההתפתחותי של הילד שלהם, אנחנו חייבים לזכור שילדים רוכשים ידע אמיתי כשהם יכולים לחוות חוויות אמיתיות, לעומת גוננות תמידית מסכנות. אני אוהבת איך לנור סקנאזי, המחברת של Free Range Kids, אמרה את זה, "ילדים חופשיים הם לא חופשיים לעשות ככל עולה על רוחם. אנחנו מאמינים בללמד את הילדים שלנו על בטיחות. אנחנו גם מאמינים שהילדים בימינו חכמים ומוגנים יותר ממה שהחברה מאמינה שהם."
ביחד עם הלמידה המבוססת סקרנות והביטחון שהילדים ההרפתקנים שלנו יהיו בטוחים, סבלנות וזמן נחוצים כדי שילדינו הלומדים בצורה חופשית יגיעו לאן שהסקרנות לוקחת אותם. ילדים צריכים זמן לא מובנה כדי לשחק, לחלום, ליצור ולחקור. כדאי לנו לזכור שלמידה היא לא משהו שאנחנו עושים לילדינו, או שאנחנו יכולים ליצור בהם. חינוך הוא לא משהו שהם "מקבלים"… זה משהו שהם יוצרים בעצמם, לכל אורך חייהם. הלמידה הטובה ביותר – אולי הלמידה האמיתית היחידית – היא זו שנובעת מתחומי העניין והחקירות של ילדינו, מהליכתם בעקבות תשוקותיהם ושאילת השאלות שלהם. התפקיד שלנו כהורים הוא לתת להם את הזמן למצוא את התשובות שלהם, לא לספק להם תשובות "נכונות".
התמיכה שלנו לסקרנותם תהיה, ככל שהילדים שלנו יתבגרו, לעתים יותר פעילה. אנחנו יכולים לספק הכוונה לגבי דרכים שונות לספק את הסקרנות שלהם: לנסח שאלות מועילות, לחפש באינטרנט, ללכת לספריה, לקיים מפגשים עם אנשים (מבוגרים או צעירים) שיודעים הרבה על הנושא, להעריך את איכות מקורות המידע וכן הלאה. אנחנו יכולים לעזור לטפח את הדמיון שלהם דרך סיפור סיפורים, קריאה בקול רם, טיולים בשכונה וזמן בטבע. חשובה באותה מידה היא הסקרנות שלנו. כשהם רואים מבוגרים שואלים שאלות, ספקניים, מחפשים הרפתקאות ולומדים תוך כדי עשייה, הם לא רק ילמדו אלא גם יפתחו שריון נגד הנטייה של החברה להירגע ולקבל את המידע שמאכילים אותנו.
מרד גיל ההתבגרות: מנקודת המבט של מי שגדלה בחינוך חופשי ומכבד
נראה שיש אמונה כמעט אוניברסלית בקרב הורים מצפון אמריקה (אני בטוחה שזאת תופעה גם במקומות אחרים, אבל אני מדברת על מה שראיתי באופן אישי) שהילדים שלהם, בין אם הם ילדים עתידיים תיאורתיים או ילדים בשר ודם, ובין אם הם הגיעו לגיל ההתבגרות או לא, ישנאו אותם או לכל הפחות לא יאהבו אותם. נערים ונערות שונאים את ההורים שלהם: כולם יודעים את זה.
אמא שלי אמרה לי שכשאחותי ואני היינו קטנות, היא נהגה להגיד לאבא שלי שהוא יצטרך לקחת את תפקידי ההורות העיקריים כשנגיע לגיל ההתבגרות. היא אמרה לי שהיא אהבה להיות אמא ואהבה לבלות איתנו זמן, ממש מההתחלה, אבל בגלל שהיא הייתה מוקפת באזהרות "חכי שהן יגיעו לגיל ההתבגרות!" היא תמיד חשבה שזה ישתנה כשנגדל.
אני מניחה שזאת אמונה מתקבלת על הדעת שהילדים שלך לא יאהבו אותך כשהם יגיעו לגיל ההתבגרות: אחרי הכל, רוב הנערים שאני מכירה והכרתי באמת לא אהבו את ההורים שלהם! אבל מה שלא נכון הוא שזה בלתי נמנע.
שנות גיל ההתבגרות המפחידות הגיעו אל המשפחה שלי, ולהפתעת ההורים שלי, שום דבר נורא לא קרה. כלומר, בעיות צצו בחיי היומיום, זה ברור, אבל בהסתכלות לאחור, אני חושבת שבמונחים של מערכת היחסים בין הורה לילד ובעיות "משמעת", שנות ההתבגרות היו (ועדיין, כי אחותי עדיין נערה) רגועים יותר מאשר שהם היו כשהיינו צעירות יותר. אני מייחסת את זה לעובדה שזאת הייתה התקדמות מתמשכת במהלך השנים מהורות מסורתית יותר להורות מכבדת יותר (אשר שיקפה את המעבר שלנו ממשפחת חינוך ביתי רגועה למשפחת חינוך חופשי).
למרות שבהחלט יש משפחות בחינוך חופשי שאין להם מערכת יחסים טובה בין הנערים להורים, נראה שלרוב משפחות החינוך החופשי בהחלט יש. עבורי, זה דבר נפלא לראות, ואני מאמינה שהסיבה לכך היא בעצם ממש פשוטה.
כשנושא מרד גיל ההתבגרות עולה היום, אמא שלי אוהבת להגיד "למה שתמרדו, אם לא היה לכן ממש שום דבר למרוד נגדו?"
עכשיו, אני חושבת שיש הבחנה חשובה לעשות כאן: יש הורים שמתרברבים על איך הילדים שלהם לא "מרדנים", ומה שהם באמת מתכוונים הוא שהילדים שלהם מצייתים לרצונות של הוריהם (או, קיים סיכוי יותר גבוה, שהם פשוט טובים מאוד בלהחביא את ההיבטים האלה בחייהם, שההורים שלהם לא היו מאשרים). כשאני אומרת שרוב הילדים בחינוך חופשי שאני מכירה, כולל אותי, לא מורדים או לא מרדו נגד ההורים שלהם בגיל ההתבגרות, אני לא מתכוונת שזה בגלל שהם התאימו לדמות הילד המושלם של איזה הורה צר-אופקים-סמכותני-פרברי.
בעוד שאף פעם לא הייתי ממש בכל הקטע של אלכוהול וסמים, בהחלט התחלתי לשתות הרבה לפני הגיל החוקי (למרות שאני חייבת להודות שכל התרבות במחוז הבית שלי בקוויבק שונה מאוד משאר צפון אמריקה, בכך שלמעשה כולם שותים קצת מהרגע שהם מגיעים לגיל ההתבגרות, בידיעת הוריהם). אחותי, שעומדת להיות בת 18 (הגיל החוקי להתחיל לשתות בקוויבק) בקיץ הקרוב התחילה ללכת לברים מאז שהיא הייתה בת 15 או 16, בידיעת ההורים שלנו (שוב, מנהג נפוץ מאוד במונטריאול). אחותי ואני היינו שתינו נגד מדינות, היררכיה וסמכות במוצהר במשך שנים. צבעתי את השיער שלי בצבעים מוזרים, גילחתי את השיער בצידי הראש ולבשתי בגדים במהלך גיל ההתבגרות שהרבה הורים שאני מכירה לא היו מאשרים. לפעמים אנחנו נשארות בחוץ עד מאוחר מאוד בלילה. ידוע עלינו שהשתתפנו בטקסים פגניים. אנחנו מקללות בחופשיות. אנחנו מתרועעות עם אנשים שהם קצת בקטע של סמים. אם כל הדברים האלה היו נאמרים בלי הקשר, זה כנראה היה נשמע כאילו אנחנו אותם אנשים שהרבה הורים מזהירים את הילדים שלהם מפניהם (בעצם, כמה שאני יודעת, אולי הורים באמת הזהירו את הילדים שלהם מפנינו…)!
אז למה אנחנו מסתדרות כל כך טוב עם ההורים שלנו? זה די פשוט: שליטה. או ליתר דיוק, העדר שליטה.
תחשבו על הדברים הכי נפוצים שגורמים לחיכוך בין נערים ונערות וההורים שלהם: חזרה הביתה אחרי שעת הגג, ציונים לא טובים בבית ספר, הברזות מבית ספר, שימוש בסמים, אמונות דתיות ודעות פוליטיות שונות, חוסר ציות…
תשוו בין זה לבין הורה מכבד בחינוך חופשי: אין בית ספר, אין ציונים, אין שעת גג, אין פקודות ויש אמונה שנערים ונערות זכאים לאמונות משלהם.
אני רק רוצה שיהיה ברור שלהיות הורה מכבד לא אומר שמסכימים או מאשרים כל דבר שהילד עושה: זה רק אומר שמקבלים ולא מנסים לשלוט במה שהם עושים. לכן הורה שמתנגד לשימוש בכל סם שהוא יכול אולי לשתף את כל מה שיש לו להגיד בנושא עם הנער או הנערה שלו, לתת להם את המידע על למה הוא מאמין במה שהוא מאמין וכו'. אבל, למרות זאת, הוא לא יקרקע, יעניש או יבייש את הנער או הנערה שלו אם הם יחזרו הביתה מסטולים. במערכת יחסים בעלת כבוד הדדי, יש סיכוי גבוה בהרבה שילדים בגיל ההתבגרות יתחשבו באמת בדיעה של ההורים שלהם כשהם מחליטים מה הם רוצים לעשות, אבל ילדים בגיל ההתבגרות הם עדיין אנשים שלמים ואוטונומיים בפני עצמם, ויחליטו לבד לפי מה שנראה להם הכי טוב.
הורים באופן כללי, מהכי רגילים עד הכי פחות, מבקשים לעיתים קרובות שהילדים שלהם יתקשרו איתם ויהיו כנים איתם. אבל מה שנראה שההורים היותר סמכותנים ומענישים לא מודעים לו הוא שאף אחד לא הולך להיות כן עם אדם אחר אם הם ידעו שבהתנהגות כנה, הם עלולים לחשוף את עצמם לצעקות, עונשים, בושה או שינהגו בהם בצורה לא מכבדת. נראה שגם אותם הורים לא מבינים שתקשורת טובה צריכה להיות דו-כיוונית: הורים לא יכולים לצפות מהילדים שלהם להוציא את כל סודות חייהם, כל המחשבות והמעשים החשובים שלהם, למישהו שחושב שחייו הפרטיים הם לא העסק של הילדים שלו.
אני רוצה רק להבהיר שאני לא, וגם בתור נערה לא (הייתה לי יומולדת 20 רק לפני כמה חודשים, עדיין יש לי בעיות לזכור שאני כבר לא נערה!) שיתפתי את ההורים שלי בהכל. אני אדם משל עצמי, עם חיים משלי, ודברים מסוימים נשארים פרטיים. לפעמים בגלל שזה משהו מאוד אישי, או סוד שאסור לי לשתף, ולפעמים זה בגלל שאני יודעת שזה עלול להדאיג אותם. כן, לפעמים אני שומרת דברים לעצמי (ושמרתי בעבר) שאני יודעת שההורים שלי לא יאהבו, לא בגלל פחד ש"זה יכניס אותי לצרות" או משהו כזה, אלא פשוט בגלל שאני לא רוצה שהם ידאגו לגבי דברים שבסופו של דבר אין להם שליטה עליהם.
מערכת היחסים שלי (ושל אחותי) עם ההורים שלי היא נהדרת. אנחנו מדברות על דברים כמו איך אנחנו מרגישות, מה עשינו, לינקים מעניינים או חדשות באינטרנט, מה שלום החברים שלנו… אנחנו לא מתרחקות מנושאים כמו שימוש בסמים ופעילויות לא חוקיות אחרות. אני אכריז בשמחה שידיד שלי התחיל לצייר גרפיטי, ואחותי תתקשר להגיד שהיא יוצאת לבר אחרי חזרות של הלהקה שלה, אז היא תגיע הביתה מאוחר. אף פעם לא דאגתי שאני אחזור הביתה מסריחה מחשיש. בגלל מערכת היחסים שיש לנו, אחותי ואני אף פעם לא היססנו לפנות להורים שלנו לעזרה כשהיינו מודאגות שידיד שלנו לוקח סמים קשים, ואף פעם לא היססנו להתקשר הביתה במקום לנהוג הביתה עם נהג שיכור.
אני אסירת תודה למערכת היחסים שלי עם הורי, ושההורים שלי הם האנשים שהם.
אז לסיכום, הנה הדיעות המאוד לא מומחיות שלי על מה גורם לקשר טוב בין הורה לנער: כבוד, כנות, תקשורת, וחוסר בכפיה ובשליטה. בעיקרו של דבר? להתייחס אחד לשני כבני אדם שלמים ומלאים, עם רצונות, אמונות, שאיפות וחוויות שונות. זה רעיון כל כך פשוט: אל תהיה השוטר של הנער או הנערה שלך, תהיה השותף שלהם. ואם יותר הורים היו מתנהגים ככה? אז נראה לי שהיינו מתחילים לראות הרבה פחות מ"מרד גיל ההתבגרות" הזה!
————————————————————————————————————————
הכותבת של הרשומה הזאת היא אידזי, שכותרת המשנה של הבלוג שלה מסבירה את הכל:
חייה של ילדת חינוך חופשי, צמחונית, לסבית (היא כתבה Queer… אני מקווה שאני מתרגם את זה נכון), קצת פגאנית, אנרכיסטית-ירוקה, פמיניסטית, היפית.