אמא בתמונה

האמא נשארת בתמונה

האמא נשארת בתמונה

בסוף השבוע שעבר, נסעתי עם המשפחה למסיבת הסוויט סיקסטין של אחייניתי הגדולה. אחי וגיסתי תכננו את המסיבה הזאת במשך חודשים ורצו שזאת תהיה הפתעה גדולה, וזה כלל תא צילומים לאורחים.

הגעתי למסיבה קצת באיחור, כרגיל, קצת על העוקם מהניסיון להלביש את עצמי ואת כל האנשים שלי לבילוי כזה מיוחד. אני עדיין סוחבת די הרבה משקל מההריון ולובשת חזיית הנקה, ואני לא נכנסת לבגדים החמודים שלי. הרגשתי מגושמת, עייפה ומבולגנת.

השענתי את הגב הכואב שלי על הבר, והתינוק בן החמישה חודשים ישן במנשא על חזי (למרות הבס ההולם והצלילים העדינים של LMFAO שהרעישו בחדר) כשבני בן החמש רץ אלי.

"בואי תצטלמי איתי, אמא", הוא צעק מעל המוסיקה, "בתא הצילומים!"

היססתי. אני נמנעת מעדות מצולמת של קיומי בימינו. אם להיות כנה, אני אפילו נמנעת ממראות. כשאני רואה את עצמי בתמונות, אני נרתעת. אני יודעת שאני בכלל לא לבד, אני יודעת שהרבה מחברותי בורחות מהמצלמה.

זה נראה הגיוני. אנחנו מתהדרות בגוף אימהי ואנחנו לא צעירות כמו שהיינו. לא תמיד יש לנו זמן לייבש את השיער, להתאפר, אולי אפילו להתקלח. הילדים כל כך הרבה יותר חמודים מאיתנו. פשוט עדיף לצלם אותם, אנחנו חושבות.

אבל אנחנו באמת צריכות לעשות מאמץ להכנס לתמונה. הבנים שלנו צריכים לראות כמה צעירות, יפות ואנושיות האמהות שלהם היו. הבנות שלנו צריכות לראות אותנו פגיעות, משוחררות ויומיומיות – נשים, אמהות, אנשים חיים. להתחמק מהמצלמה בגלל שאנחנו לא אוהבות לראות את התמונות שלנו? איך זה יכול להיות בסדר?

יותר מידי מחייה של האמא עוברים ללא תיעוד ובלי להראות. אנשים, הילדים שלי ביניהם, לא רואים איך אני מוודאת שהבובות האהובות על הילדים שלי נמצאות על המיטות שלהם בלילה. הם לא יודעים כמה אני הולכת בשורות בסופר בחיפוש אחרי פינוקים שירגשו אותם באירוע מיוחד. הם לא יודעים ששמרתי את חולצות הטיק-טק הדקות כנייר מבית החולים בו הם נולדו או את צמידי בית החולים בקופסאות על המדפים העליונים של הארונות שלהם. הם לא רואים אותי מתהפכת במיטה ותוהה אם אני עושה עבודה טובה כאמא, אם הם בסדר בבית הספר, לאיפה כדאי לנו לקחת אותם לחופשה, מה נעשה ליום ההולדת שלהם. אני ערה הרבה אחרי החדשות בערב חג המולד, עוטפת מתנות ואוכלת עוגיות עם חלב, ואני מבלה שעות בחיפוש באינטרנט וחנויות מקומיות לתחפושות ליל כל הקדושים שהם ביקשו במיוחד ומתנות יום הולדת. הם לא רואים דבר מכל זה.

יום אחד, אני רוצה שהם יראו אותי, מתועדת, יושבת ממש לידם: אני, האישה שילדה אותם, זאת שהם יכולים להודות לה על הירכיים המלאים והשיער היפה שלהם. אני, האישה שהניקה אותם בשנים הראשונות של חייהם, שסבלה ציצים בגודל של שחקנית פורנו שטפטפו דרך החולצות שלה במשך חודשים. אני, שהתרוצצתי לאסוף חטיפים, שהייתי ההורה הקוראת של השבוע או שתכננה את מסיבת יום ולנטיין. אני, שבכיתי כשהורדתי אותם בגן, הסנפתי את ריח השיער החפוף שלהם כשהקראתי להם סיפורים לפני השינה, וקראתי תיגר על חוקי המהירות כשהייתי צריכה להביא אותם בדחיפות למיון ילדים באמצע הלילה ל… תשלימו את החסר (דלקות אוזניים, דלקת גרון, Rotavirus).

אני בכל מקום בחייהם הצעירים, ובכל זאת יש לי מעט מאוד תמונות שלי ביחד איתם. יום אחד לא אהיה פה – ואני לא יודעת אם היום הזה יהיה מחר או בעוד שלושים או ארבעים או חמישים שנים מעכשיו – אבל אני רוצה שיהיו להם תמונות שלי. אני רוצה שהם יראו איך הסתכלתי עליהם, שיראו כמה אהבתי אותם. אני לא יפה לגמרי ואני לא מושלמת לגמרי, אבל אני לגמרי אמא שלהם.

כשאני מתבוננת בתמונות של אמא שלי, אני לא רואה את הצלוליט או את הפגמים בשיער. אני רק רואה אותה – העיניים האדיבות, החיוך העליז שלה בפה פתוח, הבגדים המוכרים שלה. זאת האמא שאני זוכרת. הגוף של אמא שלי הוא כלי שסוחב את כל זכרונות הילדות שלי. תמיד אהבתי שהבטן שלה הייתה רכה, העור שלה מנומש, האצבעות ארוכות. לא היה אכפת לי שהיא לא נראית כמו דוגמנית. היא הייתה אמא שלי.

אז אחרי שכל זה נאמר, אם אני לא יכולה לעשות את זה בשבילי, אני רוצה לעשות את זה בשביל הילדים שלי. אני רוצה להיות בתמונה, לתת להם את הזכרון החזותי הזה שלי. אני רוצה שהם יראו כמה אני שם, איך הגוף שלי נראה כשהוא כרוך סביבם בחיבוק, איך הם אהבו אותי.

אני אשמור את הדף המודפס עם ארבעת התמונות המרובעות עליו והמילים "הסוויט סיקסטין של מורגן" משורבטות למעלה עם התאריך. הנה אני, שיער לא בדיוק מסודר, איפור מינימלי, פנים מלאות יותר ממה שהייתי רוצה – יד אחת אוחזת בראשו של תינוק ישן, והאחרת מסביב לאיש הצעיר המתוק שלי, שבכלל לא אכפת לו איך אני נראית.

———————————————–

אליסון טייטאני רעיה, בת ואמא לארבעה ילדים ושני כלבים משוגעים. אני מזל אריה ו ENFP בבירור. אני צורכת הרבה יותר מידי דיאט קולה ומקרונים צרפתיים. אל תשפטו אותי. אני כותבת בגלל שאני לא יכולה לא לכתוב. חוץ מזה, בגלל שאני יותר מידי מבולגנת בשביל למלא ספרי תינוקות. זה יצטרך להספיק.

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

לבלוג של אליסון טייט, תלחצו כאן.

תגובה 1 בנושא “האמא נשארת בתמונה

סגור לתגובות.