ילדים בחינוך חופשי לומדים באותה צורה כמו מבוגרים

כל פעם שעולה בי שאלה לגבי חינוך חופשי – מוטיבציה, איך ילדים לומדים, איך ללמוד חשבון, וכולי… אני שואל את עצמי שאלה פשוטה אחת:

איך הייתי לומד או מתמודד עם זה, כמבוגר?

כי האמת לגבי חינוך חופשי היא שהיא לא שונה מאיך שמבוגרים חיים ולומדים, בעולם האמיתי.

בואו ניקח כמה דוגמאות של בית ספר מול מבוגרים מול חינוך חופשי.

1.       למידה של מקצועות בנפרד, כמו מדעים, חשבון וקריאה. ככה פועלים רוב בתי הספר, עם מקצועות שונים לכל נושא. הם כמו מחסני למידה. אבל כמבוגרים, אנחנו לא מפרידים את הימים שלנו למקצעות שונים. אנחנו פשוט עובדים על דברים שחשובים לנו (טוב, אם אנחנו עושים את זה נכון), או שאנחנו מתעניינים בנושא בגלל איזה סיבה אקראית והולכים בו לאיבוד לפרק זמן. ככה גם ילדים בחינוך חופשי לומדים.
2.       מתחילים ללמוד בזמן מסויים, מסיימים ללמוד בזמן מסויים. ככה בתי הספר פועלים. אתה לומד בבית הספר מ 08:00 עד 15:00 (לדוגמה). אולי קצת שיעורי בית מאוחר יותר, אבל חוץ מזה יש לך את הזמן לשאר החיים. אבל מבוגרים לא פועלים ככה. אם אנחנו נלהבים ממשהו, אנחנו עלולים ללמוד כל היום בזמן שאנחנו יוצרים משהו. או אולי אנחנו לומדים בחלקים קטנטנים, בזמן שאנחנו עסוקים בחיים שלנו. או אולי אנחנו מדברים עם מישהו ולומדים משהו. אנחנו מגרים את עצמנו, אנחנו חוקרים. אין גבולות. ילדים בחינוך חופשי גם עושים ככה.
3.       מכריחים את עצמנו ללמוד משהו שלא אכפת לנו ממנו. זה מה שעושים רוב האנשים בבית הספר. הם הולכים כי הם חייבים, והם עושים את העבודה כי הם חייבים. שיעור נפלא אנחנו מלמדים אותם, נכון? אבל כמבוגרים, אנחנו כמעט ולא עושים את זה בעצמנו. אנחנו לומדים משהו כי אנחנו רוצים, או כי זה נחוץ לנו למשהו שאנחנו ממש רוצים לעשות (בשביל לפתוח עסק, יכול להיות שנלמד על מיסים). אנחנו לא לומדים כי מישהו מכריח אותנו או אומר לנו שאנחנו חייבים. ילדים בחינוך חופשי עושים את אותו הדבר.
4.       ממריצים את עצמנו ללמוד. לרוב מכריחים ילדים בבית הספר ללמוד, אז הם לא צריכים ללמוד על מוטיבציה. מורה טוב עלול למצוא דרכים לעניין אותם, אבל זה די קשה. לא משנה, כי הם במילא חייבים ללמוד את זה. מבוגרים לומדים כי הם רוצים. אם משהו לא מלהיב אותם, לא אכפת להם ממנו, הם עוברים למשהו אחר. גם ילדים בחינוך חופשי עושים את זה.
5.       ללמוד להיות חברותיים. ילדים בבית הספר לומדים להיות חברותיים על ידי אינטראקציות עם חבורה של ילדים אחרים באותו גיל, בסביבה מלאכותית שחייבו אותם להיות בה. הם חייבים להתידד, אפילו אם הם לא מחבבים את האנשים שם, או שהם מסתכנים בהרגשת נידוי. הם צריכים לסבול הצקות, הטרדות ולחצים כדי להשתלב. מבוגרים לא צריכים לעשות את זה רוב הזמן (לפחות לא מהניסיון שלי). אם אתה לא אוהב מישהו, אתה לא צריך להיות חבר שלו. אם אתה לא רוצה להשתלב, אתה הולך ועושה מה שאתה רוצה, וכנראה שתמצא אחרים שדומים לך במקום כלשהו (באינטרנט, למשל). אם אתה לא מתידד בקלות, אתה יכול ללמוד. ילדים בחינוך חופשי עושים את אותו הדבר.

כמובן שלא כל המבוגרים עושים את הדברים כמו שאני מתאר אותם – להרבה יש עבודות בהם הם צריכים למלא הוראות, אין להם בחירה, וצריך להמריץ אותם. זה מה שבית הספר מכין אותך אליו. חינוך חופשי מכין אותך לחיים שבהם אתה נלהב ממה שאתה עושה, ושחשוב לך מה אתה לומד, אתה רוצה ללמוד כל הזמן, וככה אתה ממריץ את עצמך.

אז כל פעם שאתה שואל, "אבל איך ילדים בחינוך חופשי…?, פשוט תשאל את עצמך, "איך מבוגרים עושים את זה?"

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי באנגלית, תלחצו כאן.

————————————————-

ליאו בבאוטה הוא סופר ובלוגר שכותב על פשטות. הוא הקים את Zen Habits, אחד מ25 הבלוגים הכי נקראים (לפי הטיימס) שבו רשומים 260,000 לרשימת התפוצה, וכמו כן את mnmlist.com, וכתב את רבי המכר Focus, The Power of Less, ו – Zen To Done.

אלפי קוהן, מה כל זה אומר?

כשאני שומע אנשים מדברים על הצורך להביא את בתי הספר שלנו אל המאה ה-21 והכלכלה הגלובלית, כואב לי הלב. כי זה לא מייצג דרך חשיבה מתקדמת, זה מייצג את אותו הרעיון שבית הספר קיים בשביל תוצאות כלכליות. אנחנו שומעים את זה כבר 100 שנים, רק הטכניקות קצת שונות. אבל כשאתם מסתכלים על המודל הטיילוריסטי,  כשאתם מסתכלים על בית הספר כסרט נע שנועד להפיק עובדים מיומנים וצייתנים ב-1925, מה שהשתנה הוא שעכשיו אנחנו משתמשים בלוחות חכמים בכיתה ויש לנו תאגידים שונים שאנחנו מכינים אותם לעבוד בהם.

בסופו של דבר, כל מה ששגוי במודל התאגידי של רפורמת בית הספר, הידע שעובר מלמעלה למטה, רשימת העובדות והמיומנויות הביהייביוריסטית שיש לרכוש, המבחנים הסטנדרטיים (מבחנים שניתנים לכל התלמידים ע"י גורם מחוץ לבית הספר, כמו מבחני בגרות, מיצ"ב, פסיכומטרי וכן הלאה), הכל מסתכם בתכליתו של בית הספר. שלמעשה כל פוליטיקאי, דמוקרטי או רפובליקאי, ומקבלי ההחלטות מאחורי הפוליטיקאים, כמו הביל גייטסים למיניהם, הכל מסתכם בעובדה שהם לא באמת שואלים את השאלה, מה צריכים הילדים? הם גם לא שואלים מה נחוץ כדי ליצור או לשמר דמוקרטיה נמרצת. הם רואים דולרים וסנטים.

בגלל זה מקצועות הליבה, מדעים ומתמטיקה מועדפים על גבי ספרות, היסטוריה והאומנויות. אבל בגלל זה גם שומעים את הדיבור הבלתי נפסק על המאה ה-21 והצורך בכלכלה הגלובלית. זה לא רק שהם מקבעים את זה במונחים תחרותיים, שאנחנו צריכים להביס כל מדינה אחרת ואת הילדים שלה. זה שהתשובות לשאלות לגבי למידה, ניתנות בדולרים וסנטים. ועד שנחשוב מחדש על סדרי העדיפויות, נחשוב מחדש למה בכלל יש לנו בתי ספר, לעולם לא יהיה לנו מודל של עבודה-עם, של תמיכה, של כיתה ממוקדת תלמיד או כל דבר אחר שאנחנו מדברים עליו שמועיל לילדים.

או שאנחנו עושים מה שנכון לילדים, או שאנחנו עושים מה שנכון למיקרוסופט.

———————————————

מתוך וויקיפדיה:

אלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.

הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.

ספרים שתורגמו לעברית

• מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000
• החינוך שילדינו ראויים לו. בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ג 2002

————————-

זכויות יוצרים אלפי קוהן 1998. ניתן להוריד, לשכפל ולהפיץ בלי לבקש רשות כל עוד העותק מכיל את ההודעה הזאת ביחד עם האזכור (כלומר שם הירחון שבו הוא פורסם לראשונה, התאריך ושם המחבר). יש צורך באישור כדי להוציא לאור את המאמר בפרסום או כדי למכור אותו בכל צורה שהיא. בבקשה כתבו אלינו לכתובת שמופיעה בדף צרו קשר באתר.

 כתבתה של תמר מור סלע שיעור בשיעורים על שיעורי בית שהתפרסמה ב 28.9.2011 במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות.

מאייר – זאב אנגלמאיר

בכתבה מוזכרים מספר אנשים:

שירה ריכטר:
אמנית פמיניסטית מולטימדיה רב-תחומית. ביניהם: צילום, קולנוע וטקסט. מרצה, חוקרת עצמאית ופעילה פמיניסטית בנושא זכויות אימהות, והכנסת לימודי מגדר למערכת החינוך הפורמלית. אמא לשני בנים. תאומים.
מפעילה בפייסבוק את הדפים שיעורי בית – למי זה טוב ו לימודי מגדר במערכת החינוך.

פרופ' עפרה מייזלס:
עפרה מייזלס (נולדה ב-1954) היא פרופסור לפסיכולוגיה התפתחותית בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה ודיקן הפקולטה בין 2006 ל-2012, יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. פסיכולוגית קלינית מוסמכת.

מייזלס חוקרת את היחסים בין הורים לילדים, בעיקר בגיל ההתבגרות והבגרות הצעירה, ובייחוד מתמקדת בהקשר הישראלי הייחודי של המעבר מהתבגרות לבגרות. במקביל מייזלס חוקרת את המערכת המוטיבציונית של טיפול (Caring) כפי שהיא באה לידי ביטוי בהקשרים שונים וביניהם היחסים בין הורים לילדים, מורים לתלמידים, מטפלים למטופלים, ומנהיגים למונהגים. בשני תחומים אלו פירסמה מייזלס שני ספרים בעריכתה ועשרות מאמרים ופרקים.

ד"ר אליעזר יריב:
ד"ר אליעזר יריב, פסיכולוג חינוכי בכיר, מתמחה בחקר הסיבות והפתרונות לבעיות משמעת בבתי הספר בישראל. ד"ר יריב מתעד את הסטטיסטיקה ואת הסיפורים שמאחורי בעיות האלימות שבהן המורים נתקלים בשטח בזמן התרחושתן הלכה למעשה ומציע שיטות התמודדות שמוכיחות את עצמן. אתם מוזמנים לבדוק את האתר שלו ניהול משמעת בכיתה.

אפשר ללחוץ על כל תמונה כדי להגדיל אותה. להמשיך לקרוא שיעור בשיעורים ←

לא כדאי שאני אדבר על ילדים, כי אף פעם לא החשבתי את עצמי כאבא טוב.

אני מאבד עניין בילדים כשהם הולכים לבית ספר, כי אז הם מגודלים על ידי ילדים אחרים, והם מקבלים את הבינוניות. זה נורא קשה.

אתה חייב להתחיל קומונה, אתה צריך שיהיה לך בית ספר משלך. אתה צריך שתהיה לך קהילה עם בית ספר משלה. זה לא אפשרי מבחינה מעשית.

אחד יכול רק לקוות שהם יצליחו להחלים מהילדות שלהם בצורה טובה כמו שאתם הצלחתם.

בואו נראה. יצא לי להכיר כמה משפחות ממש לא בעייתיות.

הקושי הוא, שיצרנו מעמד של אנשים שנקראים ילדים. למעשה לא התחלנו עם זה עד לשלב כלשהו במאה ה 19. לפני זה לא היו ילדים. היו רק אנשים. מבוגרים גדולים ומבוגרים קטנים. והיו מספר בעיות עם המהפיכה התעשייתית, (1) ילדים נוצלו בצורה מחפירה במפעלים (2) היה צריך להוציא את הילדים מכוח העבודה כי הם תפסו מקומות עבודה של מבוגרים כי היה אפשר לשלם להם פחות. להמשיך לקרוא דיסנילנד הוא מה שאנחנו חושבים על הילדים שלנו ←

(פה היה סרטון. אבל מי שהעלה את הסרטון סגר את החשבון שלו ביוטיוב. ברגע שאני אמצא שוב את הסרטון המדובר אני אעלה אותו, בינתיים אתם מוזמנים לקרוא את התרגום.)

המשמעות האמיתית של למדנות

אתם יודעים מה המשמעות של למדנות (Scholarship)? מה המשמעות של בית ספר (School)? המשמעות המקורית של מלומד (Scholar)? פנאי.

נהגנו לדבר על ג'נטלמן ומלומד, כי ג'נטלמן היה אדם עם הכנסה פסיבית והוא יכול היה להרשות לעצמו להיות מלומד. הוא לא היה צריך לעבוד למחייתו, לכן הוא יכול היה ללמוד את הקלאסיקות, שירה וכן הלאה.

היום, אין דבר עסוק יותר מבית ספר. הם גורמים לך לעבוד, לעבוד, לעבוד, לעבוד כדי שתעמוד בלו"ז, הם מאיצים קורסים, ואתה הולך לבית הספר כדי לקבל כרטיס איגוד או תואר דוקטור או משהו כדי שתוכל לעבוד למחייתך. זה הכל סתירה ללמדנות.

למדנות היא ללמוד כל מה שלא חשוב, לא הכרחי להישרדות, כל האי-רלוונטיות הקסומה של החיים.

אתם רואים, ככה זה. אם אין לכם מקום בחיים למהנה, החיים לא שווים לחיות אותם. עבודה בלי משחק הופכת את ג'ק לילד משעמם.

אבל אם הסיבה היחידה שג'ק משחק היא כדי שהוא יוכל לעבוד טוב יותר לאחר מכן, אז הוא לא באמת משחק. הוא משחק כי זה טוב בשבילו. הוא לא משחק בכלל. כדי להיות מלומד אמיתי, אתה חייב לטפח גישה לחיים שבה אתה לא מנסה להוציא מהם שום דבר.

אתם מרימים חלוק אבן על חוף הים ואתם מסתכלים בו, יפיפה. אל תנסו להוציא ממנו דרשה. דרשות ואבנים ואלוהים והכול שילכו לעזאזל. פשוט תיהנו ממנו. אל תרגישו שאתם חייבים להציל את המצפון שלכם בכך שתאמרו שזה בשביל ההתקדמות של ההבנה האסתטית שלכם. תיהנו מחלוק האבן.

אם תעשו כך, תהפכו להיות בריאים. תהיו יכולים להיות בני אדם אוהבים ומועילים. אבל אם אתם לא יכולים לעשות את זה, אם אתם רק יכולים לעשות דברים כדי להוציא מהם תועלת, אתם עלוקות.

———————————

מתוך וויקיפדיה:
אלאן וילסון ווטס (באנגלית: Alan Watts‏, 6 בינואר 1915 – 16 בנובמבר 1973) היה פילוסוף, סופר ומרצה על זן, תאולוגיה ותרבות המזרח לקהל המערבי. בעל דוקטורט בדתות. הוא נודע במיוחד כפופולריזטור של דתות מזרחיות, בפרט הינדואיזם בודהיזם וטאואיזם.