הקשבה בעזרת טכניקת מקל הדיבור האינדיאני

סטיבן קובי, מחבר הספר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" מספר על טכניקת הקשבה שהוא למד מראשי שבטים אינדיאנים.

לזה קוראים מקל דיבור אינדיאני, הוא ניתן לי על ידי ראשי שבטים אינדיאנים אחרי שאימנתי אותם מספר ימים. הם מנהלים אומות אינדיאניות בצפון אמריקה, מדינות בקנדה. הם אפילו נתנו לי את השם שלי, עיט קירח.

הוא אותנטי, מגולף במיוחד, יפייפה. אבל אתם יכולים להשתמש בעיפרון, כף, כל דבר. כל הרעיון שלו והם לימדו את זה לאבות המייסדים, טכניקת ורעיון התקשורת הכי עוצמתי שאי פעם מצאתי.

כמה מכם נמצאים בפגישות ואתם פשוט יכולים להרגיש את הכוונות הסמויות בפעולה?

האם תרצו לפרק אותן מהר?

האם תרצו לרפא קרעים במשפחה שלכם? שני ילדים שרבים אחד עם השני, פשוט תעשו את זה:

פשוט תלכו ותגידו לאדם השני, "יש לך את מקל הדיבור, אני לא יכול להגיד דבר. אני יכול אולי לשאול שאלה כדי לראות אם באמת הבנתי את הנקודה שלך, אבל אני לא יכול להבהיר את הנקודה שלי, אני לא יכול להסכים או לא להסכים כל מה שאני יכול לעשות הוא לתקשר עד שאתה תרגיש מובן. ברגע שאתה מרגיש שמבינים את מה שאתה רוצה להבהיר, תעביר את מקל הדיבור, או העפרון או מה שזה לא יהיה אלי. עכשיו תורי, ואתה שקט ומקשיב באמפתיה עד שאני מרגיש מובן. ברגע שאני מרגיש מובן, אני מעביר לך את המקל בחזרה עד שאתה מרגיש מובן ומעביר אותו אלי."

עכשיו מה שקורה הוא שפשוטו כמשמעו הוא משנה אנרגיה הגנתית ושלילית לאנרגיה יצירתית מתמירה. והנה הסיבה.

כשאתה באמת מקשיב למישהו, בצורה עמוקה, עד שהם מרגישים מובנים, אתה מתקשר את ערכם, את יכולתם, אתה מאשר אותם. זה כל כך טיפולי, כל כך מרפא, שהם לא יכולים לנשוך אותך. ובהדרגה הם נפתחים יותר ויותר.

תנסו את זה הלילה עם יקיריכם. אתם רואים שני ילדים רבים, פשוט תלכו לקטן יותר ותגידו, "חמודי, יש לך את העפרון, אף אחד לא יכול לדבר עד שאתה מרגיש מובן. ואז ברגע שאתה מרגיש מובן, ואנחנו חוזרים על הנקודה שלך לשביעות רצונך, אתה תעביר את זה לאחיך או אחותך הגדולה."

פשוט תנסו את זה. אתם חושבים שזה לוקח זמן, זה יחסוך כל כך הרבה זמן. ובישיבות שאתם הולכים אליהם פשוט תגידו, "בואו נסכים לכלל הבסיס, אף אחד לא יכול להסביר את הנקודה שלו, עד שהוא מנסח מחדש את הנקודה של האדם השני. לשביעות רצונו שלו או שלה."

———————————————–

שלושה ספרים של סטיבן קובי תורגמו לעברית:

• שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד
• העיקר להתחיל בעיקר
• האלטרנטיבה ה-3 – גישה יעילה לפתרון בעיות החיים

עוד 46 ציטוטים של מרשאל רוזנברג

• ככל שאנחנו משתמשים במילים שרומזות על ביקורת בכל מובן שהוא, כך יותר קשה לאנשים להשאר מחוברים ליופי שנמצא בהם.
• לעולם על תפקפק ביופי של הדברים שאתה אומר בגלל שמישהו מגיב בכאב, שיפוט, ביקורת. זה רק אומר שהם לא שמעו אותך.
• השתמשו במילים "אני מרגיש כי אני" כדי להזכיר לעצמנו שמה שאנחנו מרגישים הוא לא בגלל מה שעשה מישהו אחר, אלא בגלל בחירה שעשינו.
• תקשורת מקרבת מראה לנו דרך להיות מאוד כנים, אבל ללא ביקורת, העלבות או השפלות, ובלי אבחונים אינטלקטואלים שמרמזים על שגיאות.
• ברגע שיש לך גישה לאנשי מפתח בארגון, אם תכנס לפגישה עם דימויי אויב לגבי אותם אנשים – אז אתה לא הולך להתחבר אליהם.
• אנחנו מזהים שרפורמה חינוכית אמיתית היא חיונית כדי שילדי היום והמחר יחיו בעולם שלו, צודק ובר קיימא.
• אני מאמין שההנעה הפנימית הכי מלאת שמחה שיש לבני אדם בכל פעולה שהם עושים הוא הרצון לספק את צרכיהם וצרכי אחרים.
• הצורך שלי הוא לבטחון, כיף וחלוקה של משאבים, חיים ברי קיימא על הכוכב הזה. תקשורת מקרבת היא אסטרטגיה שמשרתת אותי כדי לספק את הצרכים האלה.
• המטרה האולטימטיבית שלי היא לבלות כמה שיותר רגעים בחיי בעולם שהמשורר רומי מדבר עליו, "מקום מעבר לנכון ולא נכון"
• ארבעה פנים לניתוק רגשי: 1. אבחון (שיפוט, ניתוח, ביקורת, השוואה). 2. הכחשת אחריות. 3. דרישה. 4. שפה מבוססת "מגיע לי".
• שוב ושוב אנשים מתעלים מעבר להשפעות המשתקות של כאב פסיכולוגי כשיש להם מספיק מגע עם מישהו שיכול להקשיב להם אמפתית.
• שבחים ופרסים יוצרים מערכת של הנעה חיצונית להתנהגות. ילדים (ומבוגרים) מוצאים את עצמם פועלים על מנת לקבל את השבח או הפרס.
• שני דברים מבדילים בין פעולות לא-אלימות ופעולות אלימות. ראשית, את לא רואה אויב ושנית, הכוונה שלך היא לא לגרום לשני לסבל.
• אם התנהגות של אדם אחר היא לא בהרמוניה עם הצרכים שלי, ככל שאני אמפתי יותר איתם ועם צרכיהם, כך יש יותר סיכוי שהצרכים שלי יסופקו.
• אלימות נגרמת כשאנשים משטים בעצמם להאמין שהכאב שלהם נובע מאנשים אחרים ושכתוצאה מכך אותם אנשים רואיים לעונש.
• אני חושב שיש בעיה עם פרסים ותוצאות כי בטווח הארוך, הם כמעט ולא עובדים כמו שאנחנו מקווים. למעשה, סביר שהם יגרמו לתוצאות בלתי רצויות.
• כשאנחנו חשים שאנחנו במגננה או לא מסוגלים להיות אמפתיים אנחנו צריכים (א) לעצור, לנשום, לתת לעצמנו אמפתיה ,(ב) לבטא בצורה לא-אלימה, או (ג) לקחת פסק זמן.
• כשאת יכולה לתאר בדיוק למה את מגיבה, ללא הפירוש או ההערכה של הדבר, אנשים אחרים יהיו כנראה פחות מתגוננים כשהם שומעים אותך.
• כשאנחנו עושים טעויות, אנחנו יכולים להשתמש בתהליך האבל והמחילה העצמית בתקשורת מקרבת כדי להראות לנו איפה אנחנו יכולים לצמוח במקום להתפס לשיפוטים עצמיים.
• תקשורת מקרבת מעוניינת בלמידה שמונעת על ידי יראת כבוד לחיים, על ידי רצון ללמוד מיומנויות, לתרום טוב יותר לרווחתנו ולרווחתם של אחרים.
• הדרך הטובה ביותר בה אני יכול לקבל הבנה מאדם אחר היא לתת לו את הבנתי. אם אני רוצה שהוא ישמע את הצרכים והרגשות שלי, אני צריך קודם כל להיות אמפתי.
• כח-על מוביל לענישה ואלימות. כח-עם מוביל לחמלה והבנה, ולמידה שמונעת על ידי יראת כבוד לחיים, ולא על ידי פחד, אשמה, בושה או כעס.
• המפתח לטפח חיבור מול ה"לא" הוא תמיד "כן" למשהו אחר, וכך, זאת ההתחלה ולא סוף השיחה. תשמעי את ה"כן" מאחורי כל "לא".
• אם נשאל שתי שאלות, נראה שעונשים לא עובדים לעולם. ראשונה: מה אנחנו רוצים שהאדם השני יעשה? שנייה: מה אנחנו רוצים שיהיו הסיבות של האדם השני לעשות מה שאנחנו מבקשים ממנו?
• תיוג ואבחון הן דרכים הרסניות לתקשור. להגיד לאחרים מה לא בסדר בהם מפחית משמעותית, כמעט לאפס, את ההסתברות שאנחנו הולכים להשיג את מה שאנחנו רוצים.
• כדי לתרגל תקשורת מקרבת, זה קריטי עבורי להיות מסוגל להאט, לקחת את הזמן, להגיע מאנרגיה שאני בוחר, זאת שאני מאמין שאנחנו אמורים להגיע ממנה, לא זאת שתוכנתתי לתוכה. אני מתחיל את היום כשאני חושב על איפה אני רוצה להיות.
• להכשרה קלינית בפסיכואנליזה יש חסרון. היא מלמדת איך לשבת ולחשוב על מה שאומר אדם ואיך לפרש זאת אינטלקטואלית, אבל לא איך להיות בנוכחות מלאה לאותו אדם.
• הסיבה העיקרית שאנחנו לא מצליחים לספק את הצרכים שלנו היא שאנחנו לא מבטאים אותם. אנחנו מבטאים שיפוט. אם אנחנו מבטאים את הצרכים שלנו, הסיבה השנייה שאנחנו לא מספקים את הצרכים שלנו היא שאנחנו לא מבטאים בקשות ברורות.
• לפני שאנחנו מטפלים בכנופיות ובסיפור הבסיסי, אנחנו צריכים להיות בטוחים ששחררנו את עצמנו מאיך שחינכו אותנו ולוודא שאנחנו באים מרוחניות לפי בחירתנו.
• מחמאות שגרתיות לובשות לרוב צורה של שיפוט חיובי, והן מוצעות לפעמים כדי להשפיע על התנהגותם של אחרים. תקשורת מקרבת מעודדת ביטויים של הערכה לצורך חגיגה בלבד.
• תקשורת מקרבת משפרת תקשורת פנימית על ידי עזרה בתרגום מסרים פנימיים שליליים לרגשות וצרכים. היכולת שלנו להבדיל בין הרגשות והצרכים שלנו ולתת להם אמפתיה יכולה לשחרר אותנו מדכאון.
• ילדים צריכים הרבה מעבר למיומנויות בסיסיות בקריאה, כתיבה וחשבון, כמה חשובים שלא יהיו. ילדים צריכים ללמוד גם איך לחשוב בעצמם, איך למצוא משמעות במה שהם לומדים, ואיך לעבוד ולחיות ביחד.
• היכולת שלנו להציע אמפתיה יכולה לאפשר לנו להיות פגיעים, לנטרל אלימות פוטנציאלית, לעזור לנו לשמוע "לא" בלי לקבל זאת כדחייה, להחיות שיחות חסרות חיים, ואפילו לשמוע רגשות וצרכים המבוטאים בשתיקה.
• חינוך מעשיר חיים: חינוך שמכין ילדים ללמוד כל חייהם, להתייחס היטב לאחרים ולעצמם, להיות יצירתיים, גמישים, נועזים ולהכיל אמפתיה לא רק לקרוביהם אלא לכל האנושות.
• מורים, מנהלנים והורים יצאו כולם מחינוך מעשיר חיים עם מיומנויות שפה, תקשורת ודרך לבנות את סביבת הלמידה שתתמוך בפיתוח האוטונומיה והתלות ההדדית בכיתה.
• תקשורת מקרבת יכולה להיות מיושמת בכל רמות התקשורת ובמצבים מגוונים: יחסים אינטימיים, משפחות, בתי ספר, ארגונים ומוסדות, טיפול ויעוץ, משאי ומתן דיפלומטיים ועסקיים, סכסוכים ומריבות מכל סוג.
• בזמן שתקשורת מקרבת מחליפה תבניות של מגננה, נסיגה או התקפה מול שיפוט או ביקורת, אנחנו מתחילים לתפוס את עצמינו ואחרים, וגם את הכוונות ומערכות היחסים שלנו, באור חדש. התנגדות, מגננה ותגובות אלימות מזדערים.
• חלק מהאנשים משתמשים בתקשורת מקרבת כדי להגיב בחמלה לעצמם, חלק כדי להעמיק במערכות היחסים שלהם, ואחרים כדי לבנות מערכות יחסים יעילות בעבודה או בזירה הפוליטית. בכל העולם, משתמשים בתקשורת מקרבת כדי לגשר סכסוכים ועימותים בכל הרמות.
• בכל רגע כל בני האדם עושים את הטוב ביותר שאנחנו יודעים לעשות באותו הרגע כדי לספק את הצרכים שלנו. אנחנו אף פעם לא עושים משהו שלא משמש איזה צורך, אין אף קונפליקט בעולם שלנו ברמת הצרכים. לכולנו יש את אותם הצרכים. הבעיה היא באסטרטגיות כדי לספק את הצרכים.
• כשאנחנו מבטאים את הצרכים שלנו בעקיפין דרך שימוש בהערכות, פירושים ודימויים, סביר שאחרים ישמעו ביקורת. כשאנשים שומעים משהו שנשמע כמו ביקורת הם נוטים להשקיע את האנרגיה שלהם בהגנה עצמית או מתקפת נגד. חשוב שכשאנחנו פונים למישהו, שאנחנו ברורים בנוגע למה שאנחנו רוצים בחזרה.
• כשאני משתמש בתקשורת מקרבת אני אף פעם, אף פעם, אף פעם לא שומע מה מישהו חושב עלי. אף פעם אל תשמעו מה מישהו אחר חושב עליכם. אתם תחיו יותר זמן. אתם תהנו מהחיים יותר. תשמעו את האמת. האמת היא שכשמישהו אומר לכם מה לא בסדר איתכם, האמת היא שיש להם צורך לא מסופק. תשמעו שכואב להם. אל תשמעו את האנליזה.
• החינוך הציבורי כבר זמן מה התמקד רבות באיזה תוכנית לימודים אנחנו מאמינים שתהיה מועילה לתלמידים. חינוך מעשיר חיים מבוסס על ההנחה שהיחסים בין המורים והתלמידים, היחסים בין התלמידים לבין עצמם, והיחס של התלמידים למה שהם לומדים חשובים באותה מידה להכנת התלמידים לחיים.
• סכסוכים, אפילו ארוכים מאוד, יכולים להפתר אם רק נוכל להשאיר את זרימת התקשורת בה אנשים עוזבים את ראשיהם ומפסיקים לבקר ולנתח אחרים, ובמקום זאת מתחברים לצרכים שלהם ושומעים את הצרכים של אחרים, וקולטים את התלות ההדדית שיש לכולנו אחד כלפי השני. אנחנו לא יכולים לנצח על חשבון מישהו אחר. אנחנו יכולים להיות מסופקים באמת רק כאשר הצרכים של אדם אחר מסופקים וגם הצרכים שלנו.
• שלום מצריך משהו הרבה יותר קשה מנקמה או פשוט להפנות את הלחי השנייה. הוא דורש להיות אמפתי כלפי הפחדים והצרכים הבלתי מסופקים שתומכים בדחף של אנשים להתקיף אחד את השני. בהיותם מודעים לאותם רגשות וצרכים, אנשים מאבדים את הרצון להתקיף חזרה כי הם רואים את הבורות האנושית המובילה לאותן התקפות. במקום זאת, המטרה שלהם הופכת להיות סיפוק קשר אמפתי וחינוך שיאפשר להם להתעלות מעבר לאלימות שלהם ולעסוק ביחסים שיתופיים.
• אני רוצה להציע שכאשר הראשים שלנו מלאים בשיפוט ואנליזות שאחרים הם רעים, תאווי בצע, חסרי אחריות, שקרנים, רמאים, מזהמים את הסביבה, מעריכים רווח יותר מחיים או מתנהגים בדרכים שאסור להם, מעט מאוד מהם יהיו מעוניינים בצרכים שלנו. אם אנחנו רוצים להגן על הסביבה, ואנחנו ניגשים למנהלי חברות בגישה של "אתה יודע, אתה הורג את כדור הארץ, אין לך שום זכות להתעלל ככה באדמה," פגענו קשות בסיכויים לספק את הצרכים שלנו. רק בן אדם נדיר יכול להשאר ממוקד בצרכים שלנו כשאנחנו מבטאים אותם דרך דימויים של ההתנהגות השגויה שלהם.
• אני רוצה שניצור שלום בשלוש רמות ושכל אחד מאיתנו ידע איך לעשות זאת. ראשית, בתוך עצמינו. זאת אומרת לדעת איך להיות בשלום עם עצמינו כשאנחנו לא מושלמים, למשל. איך ללמוד מהמגבלות שלנו בלי להאשים ולהעניש את עצמינו. אם אנחנו לא יכולים לעשות זאת, אני לא מאוד אופטימי שנצליח להתייחס בשלום לאחרים בעולם. שנית, בין אנשים. תרגול תקשורת מקרבת מראה לאנשים איך ליצור שלום בתוך עצמם ובאותו זמן איך ליצור קשרים עם אחרים שמאפשרים לנתינה מלאת חמלה להתרחש באופן טבעי. ושלישית, במערכות החברתיות שלנו. לבחון את המבנים שיצרנו, המבנים השלטוניים ואחרים, ולבחון האם הם תומכים בקשרים שלוים בינינו ואם לא, להמיר אותם למבנים כאלה.

———————————————————————————————–

תקשורת לא-אלימה (ידועה בישראל גם כ"תקשורת מקרבת" ובעולם גם כ-Compassionate Communication), היא גישה אשר פותחה בשנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי ד"ר מרשאל ב. רוזנברג, לניהול תקשורת ויחסים בין אישיים בין אדם לעצמו ובינו לבין אנשים אחרים, ולפתרון קונפליקטים, אי-הבנות וסכסוכים. הגישה מאפשרת יצירת שינוי במערכות יחסים והעמקת החיבור והאמון הבין-אישיים באמצעות המודל היישומי מעשי שלה.

– לקוח מתוך וויקיפדיה.

תקשורת מקרבת בקצרה להורים

רעיונות פשוטים להפיכת תקשורת כפייתית לחיבור מלא חמלה

נכתב על ידי ליסה קלייטון ואווה שונבלד

אחת הסוגיות הכי גדולות בשבילי בתור הורה היא איך אני מתקשרת, או לא, עם ילדי. עם הכוונות הכי טובות בעולם מצאתי את עצמי אומרת דברים בדרכים שנראה שמחריפות את הדברים ולפעמים אני מוצאת שזה כמעט בלתי אפשרי לא להחליק במדרון ההאשמה, השיפוט והביקורת.

כמה מאיתנו מוצאים את עצמם אומרים "אתה תמיד _____," "למה את לא יכולה פשוט לעשות/לא לעשות א', ב', ג" בנימה שיש בה משמעות אפילו יותר לא נעימה של "את רעה". או שאנחנו מוצאים שהכרחנו את הילד שלנו לעשות משהו שרצינו שהוא יעשה, אבל הרגשנו ממש רע לגבי איך שהשגנו את התוצאה הרצויה.

לרבים מאיתנו, הרבה מהאופן שבו אנחנו מתייחסים לילדינו הוא, במקורו, מבוסס על כפייה: "תקבלי/לא תקבלי משהו אם לא תשתפי פעולה." מה שמשתמע בין השורות בהרבה מהויכוחים היומיומיים אם ילדינו הוא "אני גדולה יותר וחזקה יותר ממך, אז אתה תהיה מוכרח לעשות מה שאני אומרת" (כלומר, החזק צודק). אנחנו מלמדים את ילדינו ערכים בצורה עמוקה יותר דרך איך שאנחנו מתנהגים אליהם מאשר מה שאנחנו מטיפים להם.

אז, האם יש דרכים לשנות את הדרך בה אנחנו מתקשרים ברמה עמוקה? האם יש כלים זמינים שיעזרו לנו? האם יש עזרה ותמיכה לעשות זאת – אפילו להתחיל זאת? להמשיך לקרוא תקשורת מקרבת בקצרה להורים ←

לא אכפת לו מהרגשות שלי

אני רוצה שהוא יהיה עצמאי ושיעמוד ברשות עצמו, אבל כרגע יש לי ילד בן 4 שכמעט תמיד רוצה להיות על הידיים ונראה שלא אכפת לו מהרגשות והרצונות של אחרים.

לא, לבני 4 בדרך כלל לא יהיה אכפת מהרגשות והרצונות של אחרים.

אנחנו לא יכולים לגרום לאנשים שיהיה להם אכפת מהרגשות שלנו. למעשה לגרום להם להתנהג כאילו אכפת להם, בעיקר כשאנחנו רומסים את הרגשות והרצונות שלהם כדי שהם יתנהגו כאילו שהרגשות שלנו חשובים, יגרום כנראה לתוצאה ההפוכה.

כן, אני יודעת, זה מרגיש כאילו אנחנו רק נותנות! ואנחנו אמורות לצפות למשהו בחזרה. אבל אני חושבת שחלק מהבעיה היא שכל הנתינה וההקרבה שלנו נעשית בשקט. מנקודת המבט של הילדים אנחנו רוצות לעשות את כל הדברים שאנחנו עושות. הם יודעים שיש לנו את החופש (בתוך תחומי החוק) לעשות מה שאנחנו רוצות כי אין אף אחד שיגיד לנו מה לעשות. אז למה שנעשה משהו שאנחנו לא רוצות?

ראשית, אני לא חושבת שאנחנו צריכים להקריב עבור הילדים שלנו. אנחנו צריכות לעשות עבורם כי אנחנו רוצות.

הרבה פעמים אנחנו מרגישות כבויות כי אנחנו מרגישות שאין לנו ברירה. אנחנו עלולות לחשוב על ארוחת ערב במושגים של משהו שחייבים להכין. אבל אם נחשוב עליה במושגים של לרצות לספק ארוחה בריאה (או זולה או יותר מזינה או יותר נוחה או .. כל מיני אפשרויות), אז הכנת ארוחת ערב היא לא משהו שחייבים לעשות יותר. זאת בחירה. אם נבין שיש לנו בחירה בכל מה שחשוב, שאנחנו יכולות לבחור לא לעשות משהו או לבחור מאפשרויות אחרות, אז קל יותר לבחור את האפשרות הטובה ביותר למצב הנתון.

שנית, אני חושבת שאנחנו צריכות להיות כנות כשמשהו חשוב לנו ולהגיד למה זה חשוב לנו. לא כדי לשכנע אותם, אלא כדי לחלוק את הרגשות שלנו בנוגע למשהו. אנחנו יכולות לחלוק את רגשות האכזבה שלנו על כך שאנחנו צריכות לדחות משהו שרצינו לעשות שהוא יותר כיף ולקוות שישנה דרך להשיג את היתרונות של הדבר החשוב בלי ההקרבות. (ולחשוב ברצינות על החלופות שילדים עלולים להציע. הם יכולים לראות דברים בדרכים שונות מאיתנו!) שוב, לא כדי לשכנע אותם שגם הם צריכים לבלוע את האכזבה מויתור על מה שהם רוצים לעשות. אם הם צריכים לוותר על משהו הם צריכים להיות מאוכזבים! אנחנו צריכות להציע משהו בתמורה להקרבה שהם עשו עבורינו. (יציאה לפארק הקרוב? גלידה? כרבול על הספה עם שוקו חם וסרט שהם רוצים לראות?)

אם אנחנו רוצים שהם יתייחסו אלינו בעדינות כשהם מטרידים אותנו, אז אנחנו צריכים לשמש דוגמה ולהתנהג אליהם בעדינות כשאנחנו מטרידים אותם.

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

————————————————

באתר Joyfully Rejoicing של ג'ויס פטרול יש עשרות מאמרים על חינוך חופשי… מומלץ!

ביירון קייטי והגרביים של הבת שלי

גרביים, נעליים, חולצות, עגילים, בתי בת ה 14 משאירה על הרצפה כל מה שרק תרצו. זה שיגע אותי (או גרם לי להיות יותר משוגעת, כמו שאנחנו אוהבים להגיד). כל יום שני, שזה יום הנקיונות בבית שלנו, הייתי מבזבזת שעה או שעתיים בפינוי השטויות שלה מהרצפה לפני שבכלל הייתי רואה את השטיח שלה כדי לשאוב אותו (בלי לדבר על לנקות). בעלי ואני ניסינו כמעט הכל. לוח מטלות, פרסים, עונשים, דמי כיס, שלוש פעמים אפילו לקחתי את כל מה שהיה לה על הרצפה, שמתי את זה בשקית אשפה ותרמתי לצדקה. הייתי מקללת כל זמן שאני עושה את המטלה הזאת בכל שבוע ותוהה לעצמי למה היא לא יכולה פשוט להרים את הדברים שלה מהרצפה. לא היה אכפת לה מאיך שאני מרגישה? היא לא הייתה נבוכה מאיך שהחדר שלה נראה? היא לא ידעה שאני נבוכה מאיך שהחדר שלה נראה? לא נמאס לה שצועקים עליה שבוע אחרי שבוע? אולי היא פשוט הייתה ילדה איומה וכפוית טובה שלא העריכה שום דבר ונכשלנו קשות כהורים?

צעקנו עליה לגבי החדר שלה יותר מחמש שנים עד קראתי את הקטע הזה מ"לאהוב את מה שיש: 4 שאלות שיכולות לשנות חיים:

המציאות הייתה שיום אחרי יום, הם השאירו את הגרביים שלהם על הרצפה, אחרי כל השנים שנאמתי, נדנדתי והענשתי אותם. ראיתי שאני צריכה להיות זו שמרימה את הגרביים אם רציתי שירימו אותם. הילדים שלי היו מאושרים לגמרי עם הגרביים שלהם על הרצפה. למי הייתה הבעיה? לי. היו אלה המחשבות שלי לגבי הגרביים על הרצפה שגרמו לחיי להיות קשים, לא הגרביים עצמם. ולמי היה את הפתרון? שוב, לי. הבנתי שאני יכולה להיות צודקת, או שאני יכולה להיות חופשית.

לעזאזל, זאת הייתי אני, אני עשיתי מעצמי משוגעת! לא היה שום דבר "שגוי" בבת שלי היה משהו שגוי בי והייתי צריכה לעשות שינוי. אז עשיתי. כשהגיע יום שני לקח לי 5 שעות לסדר את כל הדברים שלה ולנקות את החדר והשירותים. לא התלוננתי על זה, לא אמרתי לה כמה עבודה זה היה כשהיא חזרה מבית הספר, רק ניקיתי והמשכתי הלאה. שבוע לאחר מכן לקח לי שעה לנקות אחריה, בשבוע שלאחר מכן 30 דקות ועכשיו לוקח לי 10 דקות. כל יום שני כשהבת שלי חוזרת מבית הספר היא צועקת, "תודה אמא!" מהחדר הנקי שלה. אני מרגישה טוב, היא מרגישה טוב, הכל טוב. למעשה, החדר והמקלחת שלה הרבה יותר מסודרים עכשיו בלי שאני אומרת מילה.

אז, ביירון קייטי שינתה ושיפרה את החיים שלי ואת החיים של הבת שלי. הספר שלה קיים את מה שהוא הבטיח. תמיד האמנתי שאנחנו מה שאנחנו חושבים ו"העבודה" יכולה לשנות נקודות מבט ומחשבות.

אם אתם מעוניינים לקרוא עוד לגבי "העבודה" של ביירון קייטי וארבעת השאלות שלה, אתם יכולים למצוא את הספרים שלה באמזון או לבקר באתר שלה. אני ממליצה על כך בחום.

בברכה,

לינדה.

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

——————————————

לינדה סניידר היא מאמנת בריאות מוסמכת, רעיה ואמא שחולקת את המחשבות שלה על חיים בריאים. היא מציעה אימוני בריאות אישיים וקבוצתיים.

הייתה לי ילדות טובה. אני חושבת שההורים שלי עשו הכי טוב שהם יכולים עם הידע שהיה להם. והם עשו טוב יותר, אני חושבת, ממה שחוכמת ההורות הרווחת של שנות ה 50 הייתה רוצה שיעשו. הם היו די מאפשרים בהרבה תחומים. ראיתי הרבה טלוויזיה. למדתי הרבה דברים תוך כדי עשיה. זה בטח עזר שהייתי ילדה "טובה" אז כנראה הייתה להם התחושה שלא צריך לשחק יותר מידי עם משהו שעובד 🙂 הייתי זעפנית כנערה אבל זה בערך שיא "מרד" הנעורים שלי ממה שאני זוכרת.

אהבתי שפרסו לפני את החומר בבית הספר כדי שאוכל לספוג אותו בלי לעבוד יותר מידי קשה בשביל זה 🙂 אבל חשדתי שזה לא היה צריך מועבר בצורה כל כך משעממת. הייתה צריכה להיות דרך לארוז את מה שמעניין ולהגיש את זה לילדים כדי שילמדו.

מהיותי מופנמת, ומזה שאני יכולה עכשיו לראות איך היו יכולים להיות חיי בלי הסוציאליזציה הכפויה כל יום, אני רואה איזה התאמה גרועה היה בית הספר מבחינה חברתית ורגשית. אבל לא ערערתי על זה. זה מה שכולם היו צריכים להתמודד איתו. אני רק חרקתי שיניים ועשיתי מה שהייתי אמורה לעשות.

מהיותי מהנדסת אני נמשכת לסוג של למידה שהוא מאוד מאורגן ומבוסס מטרות. הייתי שמחה ללמוד בשיטת קלברט (Calvert).  כל מה שאתה צריך לדעת בקופסה, מרווח ל 12 מרווחים (או 9 מרווחים? האם למי שלומד בשיטת קלברט יש חופשות קיץ?) עם קופסה חדשה כל שנה. יכולה להיות לך תחושה פיסית שסיימת משהו והכרה של כמה עשית.

אז בגלל שהייתה לי תחושה שצריכות להיות דרכים טובות יותר, מעניינות יותר ללמוד על העולם שיהיו מעניינות גם מחוץ לבית הספר נמשכתי לחינוך ביתי. למזלי מצאתי את הפורומים לחינוך ביתי ב AOL שם הוצגו כל סוגי החינוך הביתי. היה גם פורום לנוצרים. ומגזין חינוך ביתי. קראתי הכל.

התחלתי עם קלברט ותוכניות לימוד מובנות אחרות כבסיס העיקרי אבל רציתי לדעת על כולם. הבעייה הייתה שרוב הפוסטים על תוכניות הלימוד עסקו באיזה תוכנית לימוד הייתה הכי טובה ואיך לגרום לילדים לעשות את העבודות שלהם ומה לעשות כשהם לא עושים אותם. לא הרגשתי הרבה תחושה של הנאה.

ניסיתי את שיטת קונוס (Konos). הפוסטים שם התמודדו עם כך שהייתה הרבה עבודת הכנה, איך לעשות את זה עם יותר מכיתה אחד, וכן הלאה. אפילו הלכתי וקניתי את זה וכמה שאני אוהבת לעשות מחקר ולאסוף דברים, אני לא הכי טובה בלהשלים ובאמת ליישם את זה ולגרום לקת'רין להתלהב מזה מספיק… זה לא היה עובד בעבורי. אני לא אשת מכירות אז פשוט הנחתי שהחומר יהיה מספיק מעניין שהיא תרצה לעשות את זה. זה לא קרה וידעתי שאני אתמרמר אם אקדיש הרבה זמן להכין את זה והיא תעדיף לעשות משהו אחר.

אקלקטיק (Eclectic) נשמע יותר טוב אבל כמות הבחירה העצומה היממה אותי ושוב, כשאתה דואג לגבי החדרת סוג מסויים של ידע, תמיד יהיה בזה אלמנט של כפייה, כשהנושא הוא למצוא את הדרך הכי פחות כואבת (שעלולה להיות מהנה) להכניס את זה פנימה.

היחידים שנראה שהיה להם כיף עם המטרה העיקרית של להנות מלמידה – ומהחיים! – היו האנשים של החינוך החופשי (Unschoolers). לא הבנתי מה זה חינוך חופשי. זה היה ממש לא מספק למישהי כל כך מבוססת מטרות חינוכיות כמוני (אני עדיין כזאת). אבל היה הרבה יותר כיף ומעורר להיות בחברתם. ולבסוף תפסתי את זה.

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

————————————————

באתר Joyfully Rejoicing של ג'ויס פטרול יש עשרות מאמרים על חינוך חופשי… מומלץ!

אז אין עונשים להתנהגות רעה?

את אומרת שאת אף פעם לא "מענישה" או נותנת תוצאות להתנהגויות לא הולמות?

הורות מסורתית אומרת לנו לעצב את ההתנהגות שלהם.

אבל הורות מסורתית מאוד מודאגת מאיך שהילדים נראים לאחרים וכמה נח לחיות עם הילדים.

הדאגה העיקרית עבורי צריכה להיות למה ילדה מתנהגת כמו שהיא מתנהגת, לא מה היא עושה. אם ילדה משקרת, גונבת או מרביצה, יש סיבה מאחורי זה. עצירת ההתנהגות לא מפסיקה את הגורם. היא רק מאלצת את הגורם לעבור לערוץ חדש.

אם אנחנו רואים ילדים כרעים מטבעם שצריכים ללמוד להיות טובים, אז ענישה היא דבר הגיוני, אני מניחה. זה יהיה כמו לעקור עשבים שוטים. אבל אני רואה התנהגות "רעה" כחוסר הבנה איך ההתנהגות שלהם משפיעה על מישהו אחר, או בגלל חוסר יכולת שלהם להבין, או כתגובה לדרך בה התנהגו אליהם או אישיות. הקבלה שהצרכים שלהם שונים משלנו – בגלל שהם ילדים ובגלל שהאישיות שלהם שונה משלנו – היא לרוב קשה, אבל היא השביל להיות שותפים שלהם ולא מאמנים.

השאלה שלי היא, מה עכשיו? האם אני עושה שיחה מלב אל לב עם הבת שלי, ואני אומרת לה

שמעכשיו אני לא נותנת לה עונשים? היא לא צריכה יותר לצחצח שיניים, או לנקות את החדר שלה?

אני חושבת שאת רואה רק שתי אפשרויות: או שאת מכריחה אותה לעשות את הדבר הנכון או שאת נותנת לה לעשות מה שהיא רוצה. ובגלל שמה שהיא רוצה לעשות יכול להיות הדבר הלא נכון… אז מה עכשיו?

תנסי להיות השותפה שלה במקום. אולי, במובן הזה, תחשבי עליה כעל חברה כדי לעזור לך לראות את ההבדל בין לעצב אותה ולעזור לה.

אני מניחה שהיא לא רוצה חורים בשיניים. אבל היא גם לא רוצה לצחצח. אז מה עומד בדרך שלה מלצחצח? האם היא מתנגדת בגלל שזה עוד אחד מהדברים שתמיד כפו עליה? אני יודעת שכילדה לצחצח שיניים לבד לקח לי לפחות חצי שעה בזמן שהיו דברים הרבה יותר מעניינים שיכולתי לעשות. ברור שזה לקח רק 60 שניות 🙂 אבל זה נראה כמו חצי שעה! אז תמיד צחצחתי שיניים עם הבת שלי. היא מספיק מבוגרת עכשיו שזה פחות או יותר דבר אוטומטי אז היא לא צריכה להשקיע הרבה מודעות בזה, אבל הצחצוח ביחד עזר לה לעבור את השנים בהן הייתה לה מודעות יתר לשעמום של הצחצוח.

וגם, מה לעשות כשהיא משליכה את הפלייסטיישן מתוך תסכול. רק לשבת ולחכות – אם היא תשבור אותו, היא תשלם עליו?

שוב, ההנחה היא שהיא לא רוצה לשבור את הפלייסטיישן, אז תדברי אליה. תדברי על הדאגות שלך כששתיכן עושות משהו אחר. תגידי "אני מודאגת שאם תוציאי את התסכול שלך על הפלייסטיישן את עלולה לשבור אותו יום אחד. האם יש משהו שנצליח לחשוב עליו שאת יכול לדפוק עליו או להשליך או לעשות כדי לפרוק את התסכול? משהו שאפשר לשמור ליד הפלייסטיי

שן?" אולי תשאלי אותה כשהיא מתחילה לשחק מה היא מתכוונת לעשות אם היא תתחיל להיות מתוסכלת (ותדברי איתה שוב כשהיא לא משחקת לראות איך זה עובד והאם משהו אחר יכול לעבוד יותר טוב). ואז כשהיא כן מרביצה לפלייסטיישן, הומור עוזר, כמו שמישהו אמר. להגיד "הפלייסשטיין אומר אווץ'!" ואז לתת לה משהו אחר לחבוט בו. תדברי איתה כשהיא לא באמצע משחק על מה הרגשות שלה לפני שהיא מקבלת את הצורך להעיף את הפלייסטיישן כדי שהיא תהיה יותר מודעת לתהליך ושתוכל לנתב אותו לפני שהוא מגיע לנקודה הזאת.

תניחי שהיא תרביץ לפליישטיישן בלי מודעות עד שהיא תצליח להכניס רגע של מחשבה פנימה. זה סוגיה של הכשרה חוזרת ושל התפתחות. ואת צריכה להפנים שהיא הולכת לעשות את זה בצורה מוטעה עד ששתיכן תצליחו למצוא דרך שעובדת עבורה.

צריכים להיות חוקים מתחשבים, בסיסיים. היא לא יכולה לזרוק דברים על הטלוויזיה, ולצייר על הקירות…

שוב, מה הוביל לזה? תעזרי לה להיות יותר מודעת למה שהיא מרגישה למצוא דרכים אחרות לפרוק.

למה היא מציירת על הקירות? מה לגבי דף גדול? הם לגבי קיר שהיא כן יכולה לצייר עליו?

אין לנו חוקים בבית. אנחנו רק מונחים על ידי מה שהגיוני. אם הבת שלך מרגישה ששולטים בה על ידי החוקים, יש מצב שהיא תבחר בדברים לא הגיוניים בגלל שהיא נלחמת בחוסר היכולת להחליט בעצמה ולא בגלל שהיא רוצה לעשות משהו מגוחך.

.יש קהילות שבהם ישנם חוקים לגבי הצבעים בהם אתה יכול לבצוע את הבית שלך והאם יכולים להיות לך פלמינגו ורודים בחצר. בגלל שאנחנו די שמרנים, לבית שלנו יש צבעים שמרניים ואין לנו פלמינגו ורודים. אבל אם מסיבה מסויימת נהפוך להיות אחת מהקהילות האלה, תהיה לי משיכה עזה למשקופים סגולים ופלמינגו ורודים מפלסטיק. 😉

לקריאת המאמר המקורי תלחצו כאן.

————————————————

באתר Joyfully Rejoicing של ג'ויס פטרול יש עשרות מאמרים על חינוך חופשי… מומלץ!

ציוני הדרך החשובים באמת

"מ-א-ט" "מ-אט" "מאט." ילדתי בת השש רכנה מעל ספר לימוד הקריאה שלה, משמיעה בקפדנות כל מילה. הקשבתי לה ודאגתי. אחיה הגדול היה מסוגל לקרוא את אותן המילים בגיל הרבה יותר צעיר.

זה טבעי להשוות את ילדינו ולדאוג מקצב ההתפתחות שלהם. מעודדים אותנו בארה"ב להתסכל על אבני הדרך המצופים של ילדינו ולוודא שהם מגיעים אליהם בזמן. רק כשהתחלתי לחקור הורות ברחבי העולם גיליתי כמה אבני הדרך של תינוקות וילדים הם לא אוניברסליים. מה שאנחנו מצפים מהילד בכל גיל נתון מושפע ומעוצב על ידי התרבות. דרך עדשת התרבות, רעיונות מסויימים של "נורמליות" נראים שונים לגמרי.

תינוקות מחלקים באפריקה, הקריביים או הודו שאמהותיהם מזיזים את הגוף שלהם נמרצות מגיעים לציוני דרך מוטוריים מוקדם יותר מאשר תינוקות בתרבות המערבית, שמבלים הרבה זמן בשכיבה על גבם.

תינוקות בכמה תרבויות שבטיות שכמעט תמיד נושאים אותם מדלגים על שלב הזחילה לגמרי.

תינוקות בוייטנאם לא עוברים גמילה מחיתולים כמו שאנחנו מכירים זאת, בגלל שהם היו פחות או יותר כל חייהם בלי חיתולים.

בתרבויות אחרות, לא מצופה מתינוקות לישון כל הלילה לבד, בני השנתיים הנוראיים לא קיימים ולא מצפים שבני נוער יהיו בקונפליקט עם הוריהם (והם לא). ואנחנו? מעודדים הורים אמריקאיים לדבר, לדבר, לדבר אל ילדינו, אפילו כשהם תינוקות ולא יכולים להגיב בחזרה. הילדים שלנו הופכים לנושאי משא ומתן מצויינים. אפילו כשאנחנו מגלגלים את העיניים בזעם, אנחנו גאים בעורכי הדין המלבלבים הקטנים. אנחנו יודעים שלדבר אל ילדינו זה טוב עבורם. אנחנו משייכים מיומנות ורבלית לאינטליגנציה וחלק מאיתנו עשויים לפתח תקווה שהיכולת שלהם לנדנד לנו עד לכניעה רומזת שהם יקבלו ציונים טובים ויגיעו לאוניברסיטה טובה. אבל לא כל ההורים בעולם מסכימים. יש תרבויות שבהם הורים מגדירים אינטליגנציה פשוט כלהיות יכול לדעת מה צריך להיעשות, ולעשות את זה. יש מקומות שבהם למידה לא נלמדת, היא נתפסת. על ידי היותו צופה שקט ופיקח לומד הילד את המיומנויות שהוא צריך כדי לשגשג.

המחקר מראה שהורים אמריקאיים מתמקדים בגירוי, העשרה ופיתוח קוגניטיבי יותר מהורים בתרבויות אחרות, כך למשל ההולנדים והאיטלקים, שיש להם סדר עדיפויות שונה כמו שגרה או רוגע. אנחנו אפילו מצדיקים משחק חופשי והפסקות בבית הספר לפי התועלת הקוגניטיבית שלהם, ומדברים על כך שהמשחק מניח את היסודות להצלחה אקדמית.

כל חברה מעריכה מיומנויות שונות לפי הצרכים שלה. הבעיה באמריקה היא שבזמן שאנחנו מצטיינים בגידול ילדים ורבליים, שכחנו ערכים אחרים שאנחנו צריכים לטפח בילדינו.

לחשוב על אחרים, לא רק על עצמם: ללמוד להסתדר עם אחרים נמצא בראש סדר העדיפויות בתרבויות אחרות. הורים ספרדיים שדיברתי איתם אמרו לי שהם מגרים את תינוקותיהם עם אנשים, לא עם צעצועים חינוכיים. הם יוצאים איתם החוצה מוקדם, ומקדמים סוג אינטרקציה עם זרים שרוב האמריקאים רואים כפושלני. אמהות יפניות מפנות את תשומת לב התינוקות שלהם למערכות יחסים יותר מאשר לחפצים כמו שאמהות אמריקאיות עושות ("תראה את הפיל האפור והגדול הזה!") במחקר אחד, ילדי כיתות ד'-ה' מארצות הברית ויפן נשאלו למה לא כדאי להרביץ, לרכל או לריב עם ילדים אחרים, 92 אחוזים מהילדים האמריקאים ענו "בגלל שהם יתפסו או יהיה בצרה." 90 אחוזים מהילדים היפנים שנשאלו את אותה השאלה אמרו, "בגלל שזה יכאיב למישהו אחר." המחקר מצביע שבתרבויות המעודדות ערכים שיתופיים – בהם ילדים רואים אנשים עוזרים אחד לשני בחקלאות, בניית בתים וכן האלה – שיתוף מגיע יותר בקלות מאשר בתרבויות אינדיבידואליסטיות ותחרותיות כמו שלנו.

לתלות את המעיל שלהם: מסביב לעולם, ילדים עושים מטלות, לוקחים אוטובוסים ורכבות בעצמם, שומרים על החפצים שלהם, משתמשים בסכינים ומבשלים בגיל בו הורים אמריקאים עדיין מלבישים גרביים לילדים, אוספים את המעיל שלהם מהרצפה ומפקחים על מה הם יכולים לראות בטלוויזיה.

טיפול באחים שלהם: ילד שוודי אחד שראיינתי הביא את אחותו מהגן באוטובוס מאז שהיה בבית הספר היסודי, הכין לה ארוחה קלה ופיקח על שיעורי הבית שלה. כשגידלנו את ילדינו ביפן, עזרה הייתה כל כך מוערכת ששיעורי הבית של הבן שלנו כללו לעשות מטלות כמו להשגיח או להאכיל את אחותו הקטנה. אמא יפנית אחת שהכרתי הייתה משאירה את ילדיה בבית בזמן שהייתה הולכת לעשות קניות. במדינה שלנו, זה היה גורם לה להיות מואשמת בהזנחה. במדינה שלנו, אנחנו פוחדים שלבקש מאחים לטפל זה בזה מעמיס יותר מידי על הפוטנציאל האינדיבידואלי שלהם. ההפך הוא הנכון: כשאנחנו מבקשים מילדינו לטפל אחד בשני, זה מתיר את הפוטנציאל שלהם כבני אדם מטפחים ואחראיים חברתית.

זה לא מפתיע שהורים בעלי כוונות טובות מטפחים אינטיליגנציה קוגניטיבית והישגיות אינדיבידואלית בחריצות שכזו. הם, אחרי הכל, סמני הצלחה כל כך חשובים באמריקה המודרנית. אבל המיקוד שלנו בתוצאות מוביל אותנו להסתכל על ציוני הדרך בצורה שגויה – כסדרה של קופסאות והצלחות לסמן עליהם V בדרך למטרה מסויימת. אנחנו מתמקדים ביכולת הילדים שלנו לקרוא כשהם בגיל שבו אנחנו צריכים להתמקד בטוב הלב והאופי שלהם. אנחנו דואגים לא להעמיס עליהם יותר מידי עם מטלות בגלל שהם צריכים להכין שיעורי בית, בזמן שאנחנו צריכים לטפח מיומנויות שיהפכו אותם לעצמאיים יותר, ולשלוח להם מסר ברור וחד משמעי שאומר: כן, הצלחה אקדמית היא חשובה, אבל להיות טוב לב ואחראי גם כן חשוב. כל אלה הם ציוני דרך שאנחנו לא רוצים לפספס.

כישורי הקריאה של בתי לא השתפרו. אבל כשהיא סוגרת את הספר, היא מושיטה יד לאחותה הקטנה ולוקחת אותה לחדר האמבטיה, עוזרת לה להחליף לפיג'מה, ומביאה לה את מברשת השיניים. הבנתי לבסוף שלא נחרץ גורלה לכשלון, אלא שהיא רק מתפתחת בצורה שונה ושהקצב השונה שלה יאפשר לה את הנוחות לקרוא בקול למשך עוד הרבה זמן. אחרי הכל, היא רק בת 6. הגיע הזמן לאפשר לעצמנו להתמקד יותר בעידוד טוב לב אצל ילדים, ללמד אותם התמדה ולוודא שהם יודעים איך לתלות את המגבות שלהם.

—————————————————————-

מחברת הספר Parenting Without Borders: Surprising Lessons Parents Around the World Can Teach us. (הורים ללא גבולות: השיעורים המפתיעים שהורים מרחבי העולם יכולים ללמד אותנו).

אתם יכולים לעקוב אחריה בטוויטר: http://www.twitter.com/@grossloh או לגשת לאתר שלה: http://t.co/2wKtobm4L2

אתמול חגגו בארצות הברית את יום האב. אז לרגל האירוע אני מתרגם פה מכתב קצר של אבא מאוד מפורסם…

ב 1925 – כשהוא בן 36 גר אלברט איינשטיין בברלין, אבל אישתו ושני ילדיהם, האנס אלברט ואדוארד "טטה" גרו בוינה. בארבעה בנובמבר, שבועיים לפני פרסום תיאוריית היחסות הכללית, שלח איינשטיין מכתב לבנו בן ה – 11, האנס אלברט.

ניתן למצוא את המכתב בספר Posterity: Letters of Great Americans to Their Children.

"אלברט היקר שלי,

אתמול קיבלתי את מכתבך היקר ושמחתי על כך מאוד. כבר פחדתי שלא תכתוב לי יותר. אמרת לי כשהייתי בציריך שזה מביך אותך כשאני מגיע לציריך. לכן אני חושב שיהיה טוב יותר אם נפגש במקום אחר, שם אף אחד לא יפריע לנוחות שלנו. בכל מקרה אני מפציר שנבלה ביחד חודש שלם, כדי שתראה שיש לך אבא שמחבב ואוהב אותך. תוכל גם ללמוד ממני הרבה דברים טובים ויפים, שזה משהו שאחר לא יוכל להציע בקלות. מה שהשגתי בעמל רב לא יהיה רק לטובתם של זרים אלא בעיקר בשביל הבנים שלי. בימים אלה סיימתי את אחת העבודות היפות ביותר של חיי, כשתהיה גדול יותר, אספר לך על כך.

אני שמח לשמוע שאתה מוצא הנאה מנגינה בפסנתר. זה ונגרות הם לפי דעתי משלחי היד הטובים ביותר לגילך, אפילו טובים יותר מבית הספר. בגלל שאלה דברים שמתאימים לאיש צעיר כמוך טוב מאוד. בעיקר תנגן על הפסנתר את הדברים שמהנים אותך, אפילו אם המורה לא מלמד אותם. זאת הדרך ללמוד הכי הרבה, כשאתה עושה משהו בכזאת הנאה שאתה לא מרגיש איך הזמן עובר. לפעמים אני כל כך שקוע בעבודה שלי שאני שוכח לאכול ארוחת צהריים…

נשיקות לך ולטטה,

אבא.

דרישת שלום לאמא.

לקריאת המכתב באנגלית, תלחצו כאן.