לתמוך בילדים לחיות וללמוד ללא בית ספר או כפייה
16 שנים של הורות ומחיה עם ילדים אוטונומיים לימדו אותי שחינוך אמיתי נוגע למניעים הפנימיים של לומדים אוטונומיים. במילים אחרות ילדים לומדים הכי טוב כשעוזרים להם להעמיק בתחומי העניין שלהם. למדתי, מתאוריה ומהניסיון של לנהוג בצורה שגויה, שכפייה היא לא רק הרסנית כשזה נוגע לאוטונומיה אישית, אלא גם עוינת ללמידה ולצמיחה של ידע.
למידה ללא כפייה התחילה בצורה לא מחויבת בבית שלנו. כשקיבלנו את ההחלטה לעבור לחינוך ביתי היינו מלאי קנאות מוטעית להוכיח שאנחנו יכולים להצליח יותר מבתי הספר לפי הציפיות שלהם. הילדים שלנו לא רק שיהיו יותר משכילים ושלמים יותר בהישגים הלימודיים שלהם, אלא גם ידגימו את האידיאלים הנאיביים שלנו לגבי הילדות הרומנטית. הילדים שלנו לא יאכלו ממתקים, יראו טלוויזיה או ישחקו עם צעצועי פלסטיק זולים. למען האמת הם בכלל לא ירצו את כל הדברים האלה! הילדים שלנו, למזלנו, קורצו מחומר קצת יותר אינדיבידואלי, והכוונות הטובות, אך המניפולטיביות שלנו, עלו על שרטון במהרה.
נרגענו. החיים הפכו להיות לחוצים הרבה פחות, גמישים יותר והרבה יותר מפתיעים. ממתקים לא היו יצירי השטן – השיניים שלהם לא נרקבו והם המשיכו לאכול גם דברים אחרים. טלוויזיה ומשחקי מחשב נהיו מקורות מדהימים של מידע ולמידה (ולא רק התוכניות הלימודיות), משניים ככלי למידה אולי רק לשיחה. גם לצעצועי פלסטיק זולים היה מקום במערך המשאבים לדמיון ולמידה.
נרגענו עוד קצת, צללנו למים העמוקים והחלטנו שכפייה, אחרי הכל, צריכה להפסק. לילדים שלנו הייתה את אותה זכות לאוטונומיה עצמית כמו לנו, ולמרות שאנחנו צריכים כל הזמן לחלוק מידע, מוסר ודעות, בסופו של דבר לכל אחד מהם יש את חייו לחיות. עצרנו את נשימתנו וציפינו בציניות שהדברים ישתבשו. במקום זאת, החיים השתנו לטובה.
איפה הלמידה מפסיקה והחיים מתחילים? הם לא. התאוריות שלנו בקשר ללמידה אוטונומית, לא רק שלא הובילו לאסון, אלא שידלו אותנו להתחיל לחשוב על כל תחומי החיים המשותפים שלנו ולהאמין שכולנו יכולים לחיות ביחד היטב כשאנחנו חיים בהסכמה.
איזה אבא לא ייחל לשפר את מערכת היחסים שלו עם ילדיו? איזה אמא לא חשבה לעצמה, "חייבת להיות דרך יותר טובה לעשות את זה", אבל הרגישה מובסת ולכודה על ידי הדרכים הישנות להתייחס אחד אל השני. יש דרך טובה יותר. זה לא קסם. מערכות יחסים הן תובעניות ומורכבות, זה היה כמו משב רוח מרענן לגלות שבכל האנרגיה שאי פעם השתמשנו כדי לריב עם ילדינו, לפתות אותם, להתחנן בפניהם ולכפות עליהם דברים אפשר במקום זאת להשתמש בה כדי למצוא איתם פתרונות. עכשיו אנחנו חיים כל יום עם האמונה שיש פתרונות שהם רוצים, פתרונות שאנחנו רוצים, פתרונות בהם כולם מנצחים.
כולנו רוצים משפחות שמחות, אבל רובנו מאמינים שלמרות מאמצינו הכנים, מישהו חייב להפסיד. לא כולם יכולים לקבל מה שהם רוצים כל הזמן ואפילו אם יש לנו משפחה שמחה באופן כללי חייבים להיות כמה דמעות וקללות לאורך הדרך. נשמע יותר הגיוני? טוב, כן, אני מסכימה שכולנו בני אדם, שלפעמים האנרגיה או היצירתיות שלנו לא עובדים, אבל זה לא אומר שהפתרונות לא קיימים, אלא רק שלפעמים אנחנו לא מצליחים למצוא אותם. בקיצור, ילדים יכולים וצריכים לעשות מה שהם רוצים. רעיון אוטופי, משוגע, בלתי אפשרי ומסוכן?
טוב, אם אתם קוראים את המאמר הזה, אתם ואני בטח מסכימים שמערכת היחסים בין הורה לילד היא אחת החשובות בכדור הארץ. אבל, בהרבה יותר מידי ספרים הפתרונות הם איך לגרום להם (ילדים, לפעמים האויב בהסוואה קלה) לעשות מה שאתם (ההורים המבוגרים או המומחים שיודעים הכי טוב) רוצים. לפעמים ממליצים לנו להתנהג בסמכותיות: לקחת פיקוד, להראות להם מי הבוס והכל יבוא על מקומו בשלום. לפעמים מעודדים אותנו לקחת גישה יותר עדינה וליברלית. להקשיב להם, לשמוע מה הם אומרים ולהיכנס למשא ומתן כדי לתת להם חופש בתוך גבולות מחושבים וברורים וכך נפיק מבוגרים צעירים, מוסריים ומתחשבים. יתרה מכך, נוכל לזקוף את ראשינו ליד החברים שלנו.
יותר מידי גישות הוריות חולקות את ההבנה המוסכמת שלפעמים ילדים צריכים להפסיד ושלפעמים להפסיד זה טוב עבורם. לפעמים הם צריכים ללמוד איך מתנהל העולם האמיתי, שלכל מעשה יש תוצאה ואנחנו לא יכולים לקבל כל מה שאנחנו רוצים כל הזמן.
לחיות וללמוד לפי הסכמה עם המשפחה שלי שכנעו אותי שילדים צריכים לקבל מה שהם רוצים. יתרה מכך, הרחק מליצור פרחחים מפונקים שיתישו אתכם עם הדרישות שלהם, יגזלו מכם את החיים שלכם ואז ידרשו עוד, לעזור לילדים שלכם להשיג מה שהם רוצים בחיים זה גם משחרר את ההורים במידה רבה. כולנו התחלנו לחיות כאילו אפשר לספק את ההעדפות שלנו, ולהאמין זה הצעד הראשון בלהגשים את זה. כשאנחנו חיים לפי הסכמה כולנו מקבלים מה שאנחנו רוצים.
את זוכרים את התינוק הרך המושלם שרציתם לעשות הכל בצורה אחרת בשבילו? תינוקות נולדים הגיוניים ויצירתיים, ואם כשהם גדלים, נותנים להם הרבה מידע שמותאם לגיל שלהם ומעודדים אותם ללמוד תוך כדי שהם מנחשים בעצמם לגבי העולם תמצאו שההיגיון והמחשבה היצירתית יתפתחו וישגשגו.
אבל יותר מידי פעמים, דרישות החיים או החשיבה המוגבלת שלנו מפריעים והניסויים של ילדים מופרים על ידי כפייה. "תפסיקו להרעיש", "תפסיקו לשחק עכשיו, אני צריך לעשות קניות"… כשזה קורה, חוט מחשבה שלהם עובר חבלה. ילדים נשארים עם ההרגשה המכאיבה שסיכלו את מאמציהם והשאירו אותם במהומה. הם חושבים על איך לבנות משהו מלגו בזמן שאמא שלהם מחזיקה אותם כדי לחגור אותם במכונית.
במחשבתם של הורים רבים זה נראה כמו תקרית פעוטה ובלתי נמנעת, אבל האם זה כל כך פעוט כשהחבלה הזאת מתרחשת שוב ושוב, במיוחד באותו תחום? כמה זמן יוכל הילד להמשיך לחשוב בהיגיון על דגמי לגו או נסיעות באוטו או קניות? קו חשיבה מסוים עלול להיפגע או להיגדע. אזורים של חוסר היגיון, תיאוריות רעועות והפחתה בכישורי פתרון הבעיות עלולים להיות מורגשים או שפעילויות יומיומיות עלולות להפוך להיות מקור לחרדה ורגשות שליליים. כשהורים או בתי ספר מתחילים לנסות לייצר כל אירוע לימודי שיש לילד, זה מחבל במחשבה של הילד והרציונליות הופכת להיות חולה, אבל כשלמידה מהחיים ואוטונומיה הולכים יד ביד אין חבלה שכזאת.
הורות היא מפעל חיים רציני. הדבר האחרון שהורים צריכים הוא שישפטו אותם או שיגרמו להם להרגיש אשמים על כל טעות קטנה שהם עושים עם הילדים שלהם. אף אחד מאתנו לא רוצה שישימו אותו במגננה, בתחושה שהוא צריך להצדיק כל פעולה לעומת תקן בלתי אפשרי של הורות אידאלית. אבל אלה מאתנו שהבינו את הכוח העצום של למידה מוכוונת עצמי אצל ילדים נמצאים בעמדה מצוינת לראות שכפייה יוצרת נזק ושהנזק הזה לא רק שהוא שגוי, אלא גם ניתן למניעה. אנחנו נמצאים כבר בקדמת החשיבה החינוכית וזהו צעד קטן, אך מעמיק, להבין שהמשפחות שלנו יכולות לחיות על פי הסכמה ושהחיים לא ישובו להיות כמו שהם היו בעבר.
כמבוגרים ובגילאים צעירים יותר ויותר, מוציאים מיליארדים ברחבי העולם על טיפולים ועל ספרים וקורסים של עזרה עצמית. הפכנו להיות מורגלים באופן מחריד לנזק המתמשך שהכפייה גורמת לנו כילדים רק כדי לעסוק במאבקים ארוכי טווח להתגבר עליה מאוחר יותר.
אף אחד מאתנו לא יכול להיות הורה מושלם, אבל אנחנו יכולים להמשיך ללמוד. הורות מבוססת הסכמה היא בעד לעשות את המיטב האנושי שלנו עכשיו, תוך כדי למידה מתמדת והתעקשות על האמונה שכולנו יכולים להשיג מה שאנחנו רוצים – הורים כמו ילדים – ולהפוך להיות אנשים טובים יותר בגלל זה.
איך? באופן הכי פשטני, לחיות לפי הסכמה כרוך בלהחליף את הרעיון שמישהו צריך להפסיד ברעיון שכולנו יכולים לנצח. להחליף סכסוך בהסכמה. כשנתקלתי ברעיון בפעם הראשונה, הוא הרתיע אותי. יכול להיות שאני ליברלית, אבל לא הייתי מזניחה בצורה פושעת. חשבתי, "אז מה צריכה אמא לעשות? לתת לילד בן הארבע שלה לשחק על הכביש בגלל שהוא רוצה?"
ילדים שמקבלים מה שהם רוצים לא משמעותו הזנחה. זה לא אומר שלעולם לא תציעי הצעות או ביקורת. זה גם לא אומר שילדים אף פעם לא משנים את דעתם. אלא, זאת ההנחה שילדים הם יצורים אוטונומיים כמונו, לכן, אנחנו צריכים למצוא דרכים לחיות איתם ולכבד ולטפח את האוטונומיה הזאת. ילדים שמתייחסים אליהם כבני אדם אוטונומיים ושיש להם גישה למידע רב ותיאוריות של המוסר הם פתוחים להיגיון ואין להם שום סיבה לרצות להתנהג בדרכים של הרס עצמי.
המפתח עבורי ועבור ילדי היה ללמוד לנצח. הניסיון הפשוט לחיות ללא כפייה נהיה בעייתי מהר מאוד. יותר מידי פעמים נתקענו, בלי יכולת לחשוב באופן יצירתי מספיק כדי לראות איך לא לכפות, במיוחד במצבים בהם תמיד פנינו לכפייה בעבר. היינו נעולים בהלך רוח שלילי.
לאחר זמן מה, הבנו שחיפוש פעיל אחרי פתרונות ומידע חדש היא הדרך להצלחה. החלפנו את המסלול השלילי של איך להימנע מכפייה (שלפעמים בין השורות אומר שכפייה היא דבר שיהפוך להיות בלתי נמנע) למסלול הרבה יותר חיוני ומועיל של איך נוכל כולנו ללמוד משהו חדש ולנצח במצב הזה. הבנו די מהר שאם אנחנו רוצים להיות רציניים לגבי לחיות לפי הסכמה אז אנחנו צריכים לשכוח את הגבולות הישנים בין לחיות וללמוד. הם חיים להשתלב.
באירוע של חינוך ביתי בשנה שעברה אחד ההורים העיר לבת שלי שזה בטח סיוט לחיות בבית שלנו. "זה בטח תוהו ובוהו," העיר ההורה. "איך אתם יכולים בכלל לעשות משהו כשכולם צריכים להיות שמחים אם מה שהם עושים?"
החיים שלנו הם לא הסיוט של אי-סדר ושיתוק מפעילויות שהאיש הזה דמיין. בעלי מעצב אתרים, אני כותבת ספרים, הילדים מעורבים באלף ואחד פרויקטים. ככל שאנחנו לוקחים את כולם יותר ברצינות, כך נראה שיש לנו יותר זמן ואנרגיה. הבית הוא לא תוהו ובוהו שבו כל אחד רשאי לעשות ככל העולה על רוחו. זה לא שאפשר לעשות הכל, אלא שכל דבר אפשר לפתור לשביעות רצונם של כולם. כיבוד האוטונומיה של ילדים לא משול לגידול חוליגנים חסרי מוסר, אבל זה יוצר הרבה הפתעות. לחיות וללמוד זה תמיד מעניין.
————————————————————————————————————————
ד"ר ז'ן פורצ'ן-ווד היא מחברת, משוררת, מאמנת ויועצת הורות. היא המחברת של ספרים על חינוך ביתי, חינוך אוטונומי והורות ללא כפייה. ארבעת ילדיה היו בחינוך ביתי.
המאמר פורסם Life Learning Magazine ב 2002. בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.
בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.
