רו קרים

למה לבחור חינוך חופשי?

למה לבחור חינוך חופשי?

"חופש הלימוד של אדם הוא חלק מחופש המחשבה, שהיא אפילו בסיסית יותר מחופש הדיבור שלו." – ג'ון הולט

למה בחרתם חינוך חופשי ולא סוג אחר של חינוך ביתי?

תמיד ידעתי שהדרך בה "כולם" חיים לא מרגישה לי נכון. נהגתי לדמיין שכשאגדל, אחיה על אי עם המשפחה שלי. מגיל צעיר מאוד ניסיתי להבין מה משמעות החיים באמת. ככל שגדלתי, הגעתי לכמה תשובות. חיים בשבילי הם להרגיש את האדמה מתחת לרגליי ולראות את הדברים סביבי. זה ליהנות בכל רגע עם האנשים שאני אוהבת. זה לגרום לאדם אחר לחייך. זה לחשוב ולחלום, להרגיש כאב ואושר.

כשדאגני הייתה תינוקת, התחלתי לשאול את עצמי שאלות חדשות. האם זה משנה אם אנחנו יודעים את לוח הכפל? האם הצבירה של ידע היא מטרת החיים? האם בכלל צריכה להיות מטרה לחיים? למה אנחנו צריכים לבלות את הילדות שלה בנפרד אחת מהשנייה אם שנינו רוצות כל כך להיות ביחד? האם אנחנו יכולות לרדת מהמסלול הקבוע ולמצוא אחד משלנו?

כשלמדתי שחינוך חופשי היא אפשרות, הייתי מאושרת שנוכל להמשיך לחיות באותה דרך בה חיינו מאז שדאגני נולדה. מצאתי תשובות לשאלות שלי, שבעצם ידעתי לאורך כל הדרך. ילדים צריכים להיות עם המשפחות שלהם. אין דבר חשוב יותר מלחיות בחיבור עם אלה שאתה אוהב ולחלוק את חוויות החיים. אנחנו לא יכולים אלא ללמוד כאשר אנחנו חיים מלאים ומעניינים ביחד.

כשדחינו את סוג החיים שמגיע עם מפת דרכים, היינו מסוגלים לשאול מה אנחנו רוצים מחיינו ולקבוע מה אנחנו לא רוצים. אנחנו רוצים אושר. אנחנו רוצים לדעת שחיינו בצורה מודעת ברגע הזה. אנחנו לא רוצים לעצב את הילדים שלנו. אנחנו רוצים שיהיה להם את החופש לבחור את חייהם. אנחנו לא רוצים להרגיש שאי פעם בזבזנו זמן בו יכולנו להיות ביחד.

הסיבות העיקריות שלנו לחינוך חופשי לא קשורות לסיבות אקדמיות, אבל כמובן שיש סיבות שבגללן בחרנו לא ללמד את הילדים שלנו. אנחנו מאמינים שילדים (אנשים) מחפשים ידע באותה דרך בה הם מחפשים הנאה ואוכל, ואנחנו מאמינים שמבוגרים יכולים לעשות הרבה כדי להפריע לתשוקה הזאת ללמוד. אנחנו לא מאמינים ששינון הוא הכרחי ושיש רשימת דברים שאדם צריך לדעת. אנחנו מאמינים שהפיכת מערכת היחסים בין הורה לילד למערכת יחסים של מורה ותלמיד היא הרסנית. אנחנו רוצים שילדים יהיו אחראיים על הלמידה שלהם ושילמדו מהסיבות שלהם, לא כדי לרצות מורה.

ג'ון ואני החלטנו לפי מה אנחנו חיים, מה חשוב ומה לא. זה התפתח וממשיך להתפתח ככל שאנחנו ניצבים מול אתגרים חדשים ושמחות בחיינו. אנחנו רוצים לבחור את החיים אותם אנחנו חיים, ואנחנו רוצים שגם לילדים שלנו תהיה את האפשרות הזאת.

בסופו של דבר הייתי אומרת שבחרנו בחינוך חופשי בגלל שאנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו חופשיים באמת.

————————————————————————————————————————

רו קריםבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

מתוך הספר Parenting a Free Child: An Unschooled Life.

רו קרים חיה באושר עם בעלה ג'ון, ושני ילדיה, רואן ודאגני. היא חסידה נלהבת של חינוך חופשי והורות מכבדת.

ג'ון הולט

17 ציטוטים של ג'ון הולט

17 ציטוטים של ג'ון הולט

  • ציטוטים של ג'ון הולט"אנחנו מבקשים מילדים לעשות במשך רוב היום מה שמעט מאיתנו המבוגרים מסוגלים לעשות אפילו לשעה. כמה מאיתנו, שנמצאים בהרצאה שלא מעניינת אותנו, יכולים לשמור שמחשבותינו לא יתפזרו? כמעט אף אחד." מתוך כיצד נכשלים ילדים
  • ג'ון הולט עונה לשאלה הבאה:
    שאלה: "האם יהיה להם את ההזדמנות להתגבר על או לעשות דברים שהם חושבים שהם לא רוצים לעשות?"
    תשובה: אני לא בטוח מה הכוונה בשאלה הזאת. אם הכוונה, האם ילדים בחינוך חופשי יתנסו בדברים קשים ותובעניים כדי להשיג מטרות שהם קבעו בעצמם, הייתי אומר שכן, החיים מלאים בדרישות כאלה. אבל זה בכלל לא אותו דבר כמו לעשות משהו, ובמקרה של בית ספר משהו מטופש ומשעמם, רק בגלל שמישהו אחר אומר לך ושתיענש אם לא תעשה זאת. בין אם ילדים מתנגדים לדרישות כאלה או נכנעים להם, זה רע בעבורם. המאבק בקשיים של מטלה שאין מנוס מפניה בונה אופי, קבלת מרות של כוח חזק ממך הורס אותו." – מתוך Teach Your Own
  • "אנחנו שמאמינים שילדים רוצים ללמוד על העולם, וטובים בכך, ויכולים לעשות זאת בעזרת רק מעט כפייה או התערבות של מבוגר, אנחנו כנראה לא יותר מאחוז אחד של האוכלוסייה, אם בכלל. ואנחנו לא נהפוך להיות הרוב בימי חיי. זה לא כל כך מפריע לי יותר, כל עוד המיעוט הזה ממשיך לגדול. העבודה שלי היא לעזור לו לגדול." – מתוך Teach Your Own
  • "אני חושב שילדים צריכים הרבה יותר הזדמנויות לבוא במגע עם מבוגרים שעוסקים ברצינות בעבודתם המבוגרת, לא רק לבלות עם מבוגרים שמשעשעים או מדריכים או מתנהגים יפה לילדים. הם גם צריכים הרבה יותר הזדמנויות משיש להם להתרחק ממבוגרים, ולחיות את חייהם משוחררים מתשומת הלב החרדה של אחרים." – מתוך מכתב לג'ואן פיטקין
  • "לגבי קריאה, ילדים לומדים משהו הרבה יותר קשה מקריאה בלי הוראה – כלומר, לדבר ולהבין את שפת האם שלהם. אני לא חושב שהם היו יכולים ללמוד אותה אם היו מדריכים אותם. אני חושב שלימודי קריאה הם אויב הקריאה." מתוך מכתב לג'ואן פיטקין
  • "לחיות זה ללמוד וכשילדים חיים בצורה מלאה ונמרצת ושמחה הם לומדים הרבה, גם אם אנחנו לא תמיד יודעים מה." – מתוך מכתב לג'ואן פיטקין
  • "לא צריך להכריח ילדים ללמוד כדי להשתפר, להגיד להם מה לעשות או להראות להם איך. אם ניתנת להם גישה מספקת לעולם, הם יראו בבירור מספיק מה הדברים החשובים באמת להם ולאחרים, והם יכינו לעצמם דרך טובה יותר אל העולם מאשר כל אחד אחר יכול ליצור עבורם." – מתוך כיצד ילדים נכשלים
  • "הילד הוא סקרן. הוא רוצה להבין את ההיגיון בדברים, לגלות איך דברים עובדים, לפתח מיומנות ושליטה על עצמו ועל הסביבה שלו, ולעשות מה שהוא רואה אחרים עושים. הוא פתוח, חד הבחנה ומנסה דברים. הוא לא רק צופה בעולם סביבו. הוא לא סוגר את עצמו מפני העולם המוזר והמסובך שמסביבו, אלא טועם אותו, נוגע בו, שוקל אותו, מעקם אותו, שובר אותו. כדי לגלות איך עובדת המציאות, הוא עובד עליה. הוא נועז, הוא לא מפחד לעשות טעויות. הוא סבלני. הוא יכול לסבול כמויות יוצאות דופן של חוסר וודאות, בלבול, בערות ומתח… בית ספר הוא לא מקום שנותן הרבה זמן, או הזדמנות, או תגמול, לסוג כזה של חשיבה ולמידה." – מתוך כיצד לומדים ילדים
  • "מה שילדים צריכים הוא לא תוכנית לימודים טובה וחדשה יותר אלא גישה ליותר ויותר מהעולם האמיתי, מספיק זמן ומרחב לחשוב על החוויות שלהם, ולהשתמש בדימיון ומשחק כדי ליצור מהם משמעות. וגם עצות, מפות ומדריכים, בשביל לעזור להם להגיע לאן שהם רוצים להגיע (לא לאן שאנחנו חושבים שהם צריכים להגיע אליו), ולמצוא מה שהם רוצים למצוא. – מתוך Teach Your Own
  • "כדי לסמוך על ילדים אנחנו חייבים תחילה לסמוך על עצמנו… ואת רובנו כילדים לימדו לא לסמוך על עצמנו."
  • "למה אנשים מוציאים או משאירים את ילדיהם מחוץ לבית הספר? בעיקר משלוש סיבות: הם חושבים שגידול ילדיהם הוא העניין שלהם ולא של הממשלה. הם נהנים מחברת ילדיהם, מלצפות בהם ולראות אותם לומדים, הם לא רוצים לוותר על כך לטובת אחרים. הם רוצים לשמור עליהם מפגיעה נפשית, גופנית ורוחנית."
  • "אם הייתי צריך לתת כלל אחד בשביל לחיות ולעבוד עם ילדים, זה עלול להיות זה: היו זהירים מלהגיד או לעשות משהו לילד שלא הייתם עושים למבוגר אחר, שאת דעתו וחיבתו אתם מעריכים."
  • "הרעיון שילדים לא ילמדו בלי פרסים ועונשים, או בז'רגון של הביהביוריסטים, "חיזוקים חיוביים ושליליים", בדרך כלל הופך להיות נבואה שמגשימה את עצמה. אם נתייחס לילדים מספיק זמן כאילו זה היה נכון, הם יאמינו שזה נכון. כל כך הרבה אנשים אמרו לי, "אם לא נכריח ילדים לעשות דברים, הם לא יעשו דבר." או יותר גרוע, הם אומרים, "אם לא היו מכריחים אותי לעשות דברים, לא הייתי עושה דבר".
    זוהי אמונתו של עבד." – מתוך כיצד ילדים נכשלים
  • "בתי ספר מניחים שילדים לא מעוניינים בלמידה והם לא טובים בזה, שהם לא ילמדו אלא אם כן יכריחו אותם, שהם לא יכולים ללמוד אלא אם כן יראו להם איך, ושהדרך לגרום להם ללמוד היא בחלוקת החומר לרצף של מטלות זעירות שיש להתמחות בהם אחד אחד. וכשהשיטה הזאת לא עובדת, בתי הספר מניחים שמשהו לא בסדר בילדים – משהו שהם צרכים לאבחן ולטפל בו."
  • "זה לא שאני חושב שבית ספר הוא רעיון טוב שהשתבש, אלא רעיון גרוע מראשיתו. זה רעיון משוגע שיכול להיות לנו מקום בו לא קורה דבר פרט ללמידה, במנותק משאר החיים."
  • "האויב הגדול ביותר ללמידה הוא המורה המדבר."

——————————————————————-

ג'ון הולטמתוך וויקיפדיה:
ג'ון קלדוול הולט (באנגלית: John Caldwell Holt;‏ 14 באפריל 1923 – 14 בספטמבר 1985) היה מחנך וסופר אמריקאי, ונחשב לאבי תנועת החינוך החופשי.

ספריו בעברית:

  • כיצד נכשלים ילדים, הוצאת מסדה, רמת-גן , 1974.
  • בלמידה מתמדת, הוצאת פראג, תל אביב, 2004.
פגי אומרה

טבעה של תלותיות

טבעה של תלותיות

דיברתי לאחרונה עם חברה שילדה בפעם הראשונה לפני שישה חודשים. היא אמרה לי שהיא הולכת להתחיל לתת בקבוק לתינוק שלה שיונק בבלעדיות, כדי שהיא תוכל לצאת יותר. מה שחשתי באמת הוא שהיא האמינה שהיא צריכה ללמד את התינוק שלה להיות יותר עצמאי, שאולי התלותיות שלו היא אשמתה. הבנתי שהיא חולקת את התפיסה המוטעית הזו ששכיחה אצל הורים חדשים שעצמאות היא משהו שאפשר ללמד. אבל, עצמאות היא משהו שמתגלה מתוך טבע הילד אחרי שהייתה לו ההזדמנות לחוות ולהתפתח מעבר לתלותיות.

יש לנו דעה קדומה בתרבות שלנו בנוגע לתלותיות, בנוגע לכל רגש או התנהגות שמעידים על חולשה, ואין מקום בו זה שכיח בצורה טרגית כל כך כמו הדרך בה אנחנו דוחפים ילדים מעבר לגבולות ולוחות הזמנים הפנימיים שלהם. אנחנו מכוננים סטנדרטים חיצוניים כחשובים יותר מניסיון פנימי כשאנחנו גומלים את הילדים שלנו במקום לסמוך עליהם שהם יגמלו לבד. כשאנחנו מתעקשים שהילדים שלנו ישבו ליד השולחן ויסיימו מהצלחת במקום לסמוך עליהם שהם יוכלו היטב אם מזון בריא יוגש להם בצורה סדירה. וכשאנחנו גומלים אותם מחיתולים בגיל צעיר במקום לסמוך עליהם שילמדו להשתמש בשירותים כשהם יהיו מוכנים. כשאנחנו כהורים מניחים שאנחנו יודעים מה הכי טוב לילדים שלנו בנוגע לניסיונם הפנימי, ושאנחנו חייבים להראות להם איך ומתי לבצע פעולות התפתחותיות אנושיות בסיסיות, אנחנו מלמדים אותם שסטנדרטים חיצוניים חשובים יותר ומדויקים יותר מהאיתותים הפנימיים שלהם.

שני מחקרים מדעיים משקפים את הדעה הקדומה בתרבות שלנו נגד חולשה ותלותיות אצל ילדים. מחקר אחד השווה ילדים שחוסנו בזמן שהוחזקו על ידי אמא שלהם עם ילדים שחוסנו בלי שאמא שלהם הייתה נוכחת. אלה שחוסנו כשאמא שלהם לא הייתה בסביבה בכו פחות, ולכן החוקרים הסיקו שיהיה עדיף לרופאי ילדים להניא נוכחות אמהית במהלך חיסונים כי נראה שילדים מתמודדים טוב יותר עם הזריקות בלעדיהן. בלי ספק, לחוקרים הייתה דעה קדומה נגד ביטוי רגשי והאמינו שביטוי כזה בילדים תחת לחץ היא חולשה.

הניסיון שלי בדיוק הפוך. שמתי לב שארבעת ילדי מתנהגים נפלא כשאנחנו בטיולים מחוץ לבית. הם מתמודדים עם דברים היטב, מסתדרים אחד עם השני ומשלימים עם אוכל ושינה לא סדירים – אבל מתפרקים כשהם מגיעים הביתה. בבית הם רבים, בוכים ומתבטלים. אני מאמינה שזה נורמלי שאנשים בכל הגילאים יחזיקו מעמד במצבים מלחיצים ואז יתפרקו, אם הם צריכים, כשהם בחזרה בסביבה בטוחה. עבור ילדים, הסביבה הבטוחה היא בית, אמא או אבא. נורמלי לחלוטין שילדים שמקבלים חיסון יבכו בגלל הניסיון המלחיץ, ונוכחות אמא שלהם נתנה להם את הבטחון לבכות. המסקנה מהמחקר הייתה יכולה להיות שעדיף לחסן ילדים כשאמא שלהם נוכחת כדי שהילדים יתמודדו טוב יותר עם החוויה.

מחקר שנערך על ידי מרגרט בורצ'ינל מאוניברסיטת צפון קרוליינה בצ'אפל היל, ודווחה בגיליון פברואר 1987 של Psychology Today, השווה ילדים שגדלו בבית על ידי אמא שלהם עם ילדים שהלכו למעון מתקופת הינקות. המחקר הסיק שילדים שגדלו מחוץ לבית "נראו" פחות חסרי בטחון מאלה שגדלו בבית. למרות שאפשר לטעון שאומדן של מה ש"נראה" כמו חוסר בטחון הוא הערכה סובייקטיבית ומקומה הוא לא בירחון מדעי, הניסיון שלי אומר לי שחוסר בטחון היא תגובה מתאימה. ילדים צעירים רגישים במיוחד לאנשים חדשים בסביבתם, והרגישות הזאת משתנה ביחד עם הסביבה שלהם. כל אחד מילדי, לדוגמה, התייחס אל זרים בצורה שונה, והשוני הייתה קשור ישירות לכמות האנשים שראינו מחוץ לבית. הילד הרביעי שלי, שגדל כשהוא מכיר הרבה אנשים שעבדו על כתב-העת, נראה לפעמים בטוח יותר מאשר הילד הראשון שלי, שגדל בסביבה כפרית מבודדת יותר.

אלה שחוקרים התנהגות בעלי חיים יגידו לכם שגורים, הידועים בסקרנות שלהם, אפילו יותר זהירים מסקרנים. האם זהירות נחשבת חוסר בטחון? זה כאילו אנחנו מצפים שהילדים שלנו יהיו חברתיים לגמרי הישר מהרחם, ואנחנו לא מקבלים שהחוויות שלהם בעולם, האישיות שלהם ומעבר הזמן הם הדברים המפתחים חברתיות. (מחקר זה קיבל עוד ביקורות על דעותיו הקדומות והחוסר בראיות מתאימות.)

על ידי דחייה של ביטויי "חולשה" אצל ילדים – התנהגויות שאנחנו דוחים גם אצל מבוגרים – אנחנו מכינים ילדים למלחמה עם עצמם. דבר אחד הוא שאנחנו מכוננים סטנדרטים התנהגותיים שרירותיים שמטרתם להכתיב מה טוב יותר עבורם מאשר ניסיונם הפנימי. דבר נוסף הוא שאנחנו מעבירים הלאה את ההרגל לדחות תגובות מידיות לטובת נימוקים אינטלקטואלים.

לאחרונה התחלתי ללמוד לקבל את הרגשות "החלשים" יותר של ילדי. כשהבת הבכורה שלי (היום בת 12) הייתה תינוקת, הייתי רצה ומרימה אותה בכל פעם שהיא הכאיבה לעצמה. תגובתי המוגזמת לימדה אותה שכאב הוא חוויה מחרידה שהיא לא יכולה להתמודד איתה. ילדתי הרביעית, מצד שני, קולנית מאוד כשהיא מקבלת מכה. אני לא רצה אליה או מגזימה בתגובתי. אני לא מנסה לתקן דבר. אבל היא צורחת וממשיכה הלאה ואני צריכה לאמן את עצמי פשוט לתת לזה לקרות. על ידי קבלה של התגובה הרגשית העשירה שלה, ועל ידי טיפול בפגיעה שלה בלי להראות אדישות מוגזמת, גיליתי שהתגובה הרגשית "הקיצונית" שלה היא בדרך כלל קצרת מועד. חוויה שלמה של המציאות הכואבת שלה נותנת לה לשחרר ולהשאיר אותה מאחוריה ולהמשיך הלאה לחוות מציאויות אחרות בהווה.

כמובן, בדיקה מסוימת של הדחפים הפנימיים שלנו דרושה כדי לחיות כיצורים חברתיים. דרך בדיקה זו אנחנו לומדים התנהגויות חברתיות מקובלות כמו שימוש בשירותים, אכילה בכפית ולבישת בגדים. אבל כשהבדיקה של הניסיון הפנימי על ידי האינטלקט הופכת להיות שיפוטית במקום מעשית, כשהיא הופכת להיות קיצונית מידי, או כשאנחנו ממשיכים ללמד את הילדים שלנו להאמין שאנחנו יודעים מה הכי טוב עבורם, אנחנו גוזלים מהילד את זכותו המולדת לוויסות עצמי.

ילד שגדל עם חסרים בתחום הוויסות העצמי ולא סומך על הניסיון הפנימי שלו עלול להפוך להיות מבוגר הסובל מהתמכרויות. כשאני מסתכלת סביבי, אני רואה שרובנו נאבקים בדרך כזו או אחרת עם התנהגות כפייתית – אכילת יתר, אחריות יתר, עישון, סמים קלים, עבודת יתר, אלכוהול, קפאין, חיפוש אחר גורו – בניסיון למצוא בדרך כלשהיא שלמות מחוץ לעצמנו או להסיח את דעתנו מהשאיפה הבלתי נגמרת לשלמות. אני מאמינה שההתנהגויות הכפייתיות וההתמכרויות האלה מקורן בדיכויים שכוונתן הייתה טובה בילדות. ילד שמלמדים אותו להיות בשליטה על ידי סטנדרטים חיצוניים לומד לבנות כפילות פנימית בין מה שנחווה באופן מידי לבין מה שצריך להיות, ולומד להאמין שיש דרך מושלמת לחיות. המבוגר שחי עם הכפילות הזאת מוצא הסחות ושעשועים שמספקים הפוגה מהשאיפה הנלהבת אחר השלמות, אבל הסחות דעת שיכולות להיות בלתי מזיקות כילד עלולות להיות מסוכנות כמבוגר.

תפקידנו כהורים הוא להבין ולכבד את טבע התלותיות אצל הילד. תלותיות, חוסר בטחון וחולשה הם מצבים טבעיים עבור הילד. הם מצבים טבעיים עבור כולנו לפעמים, אבל עבור ילדים – במיוחד ילדים צעירים – הם מצבים בולטים. וצומחים מעבר להם, בדיוק כמו שאנחנו עוברים מזחילה להליכה, מברבור לדיבור, מהתבגרות מינית למיניות בוגרת. כבני אדם, אנחנו נעים מחולשה לחוזק. אנחנו נעים מחוסר ודאות למומחיות. כשאנחנו מסרבים להכיר בשלבים הקודמים למומחיות, אנחנו מלמדים את ילדינו לשנוא ולחשוד בחולשות שלהם, ואנחנו מכינים אותם למסע של חיים שלמים של מיזוג מחדש של האישיות שלהם.

אני לא יכולה להדגיש מספיק את החשיבות של לסמוך על הילדים שלנו, לסמוך בהם בכלליותם. לקבל את החולשות שלהם כמו גם החוזקות, את הרגשות המכוערים שלהם כמו את היפים, את האסונות שלהם כמו הניצחונות, את התלותיות שלהם כמו את העצמאות, משמעותו לתת להם את מתנת חייהם השלמים. וכאנשים שלמים שאינם במלחמה עם עצמם, הם לא ילחמו באחרים.

זהו טבע הילד להיות תלותי, וזהו טבע התלותיות לצמוח ממנה. להאשים את התלותיות שהיא לא עצמאות זה כמו להאשים את החורף שהוא עדיין לא אביב. תלותיות פורחת כעצמאות בזמן הנכון לה.

————————————————————————————————————————

פגי אומרהפגי אומרה הייתה העורכת והמוציאה לאור של כתב העת Mothering משנת 1980 עד 2012. מאמר זה לקוח מתוך הספר The Way Back Home, עמודים 55-59.

5 ילדים

הנה טיפ להורים: עקביות מוערכת מעבר למידה

הנה טיפ להורים: עקביות מוערכת מעבר למידה

אני חושבת שקראתי את זה בכל ספרי ההורות. שמעתי את זה מכל מומחי ההורות. "עקביות היא המפתח להורות טובה", הם אומרים, וגם, "יש מעט מאוד עקרונות חשובים יותר". במשך שנים קניתי את המסר הזה. כמו כל חבריי, הייתי מאמינה אדוקה בעקביות. כי ברור שעקביות היא המפתח להורות טובה, חשבתי. דה.

עכשיו אחרי 16 שנים ו-5 ילדים בקטע ההורות הזה, אני חייבת להגיד, שכשזה מגיע להורות האמיתית שלי בשטח? עקביות מוערכת מעבר למידה, חברים. הרבה, הרבה, מעבר למידה. וכמעט בלתי אפשרית. ודי גורמת לך להרגיש כמו כשלון.

עקביות בעבורי, כמו שהסתבר, משמעותה באופן עקבי לא להצליח לעמוד במטרת העקביות. כל פעם שנתתי להם לאכול עוגיה במקום פרי טרי כי הייתי עייפה מידי בשביל לחתוך עוד תפוח, לא עקבית. כל פעם שנתתי להם לראות רק עוד תוכנית אחת או לשכנע אותי לדחות את שעת השינה או לדחות מטלה, לא עקבית. כל פעם שגרג ואני לא הסכמנו על החוקים. כל פעם שהייתי רחמנית במקום לשפוט במהירות. כל פעם שנתתי להם להתחמק מהנגיסה ההכרחית בירקות בארוחת ערב. לא עקבית, וכשלון כהורה, והילדים שלי בטוח יגדלו להיות מפרי כללים, חסרי משמעת, וכנראה, בסופו של דבר, רוצחים סדרתיים. או יותר גרוע… רוצחים סדרתיים שמסרבים לאכול את הירקות שלהם.

העברתי את מרבית שנות ההורות הראשונות שלי בירידה על עצמי בגלל חוסר העקביות שלי. לא עלה על דעתי אז שאידאל העקביות הלא מציאותי היה בעיה גדולה יותר מהכשלון השפל להיות עקבית בהכל. לא עלה על דעתי שאני יכולה ללמד את הילדים שלי דברים טובים יותר מעקביות. דברים חשובים יותר. דברים שיכולים להכין אותם טוב יותר לחיים מלאי שינויים. דברים כמו גמישות וסתגלתנות. רחמים והבנה. חמלה ואדיבות. והעובדה שמי הם אנשים ומה הם צריכים תמיד חשובה יותר מדבקות מחמירה בחוקים.

פשוט טיעון העקביות הוא כל כך משכנע, כל כך מובן בצורה אוניברסלית שהוא הדרך והאמת, שלמרות שתמיד היה לי עקצוץ בבטן, משהו שגרם לי להרגיש לא בטוחה, נדבקתי לעקביות כאילו הוא היה התשובה. תשובה שהמשכתי לטעות בה, כן, אבל עדיין תשובה קסומה שהיא הגביע הקדוש של ההורות, באמת… משהו שיתקן את כל ההורות שלי, אם רק אצליח לשלוט בו.

את צריכה לתקשר טוב עם בן זוגך באופן קבוע, יגידו המומחים. הורים צריכים להיות באותו ראש! להציג חזית אחידה! לא להראות חילוקי דעות או – חס וחלילה – חוקים שונים לפני הילדים. אלא שזאת לא מלחמה, בה ההורים בצד אחד נגד הילדים בצד השני. זאת משפחה, ואנחנו לומדים איך להיות משפחה ביחד. בקול רם. בבלגן ובבוץ וכשאנחנו מלאים עד הצוואר בזוהמה. כולנו באותה קבוצה – אנחנו לא מסתלקים כדי לתכנן תוכניות מאחורי דלתיים סגורות או מתכנסים בסודיות כדי לפתוח חזית חדשה – ומסתבר שילדים לומדים יותר על עבודת צוות כשהם רואים אותנו בחילוקי הדעות שלנו (בינינו ואיתם) וכשאנחנו פותרים אותם היטב (ובצורה גרועה), מאשר כשהם לומדים מחילופי הדברים הקלים והשלווים שלנו. אנחנו מלמדים אותם להיות בני אדם, אחרי הכל. מלאי פגמים ונהדרים. מבולגנים ונפלאים. מוזרים ומדהימים, ותמיד מאוד, מאוד ראויים לאהבה.

אבל אתם צריכים להיות עקביים לגבי החוקים, הם יגידו. מה שההורה אומר, נעשה! אלא שלפעמים, אחרי שאני אומרת ממש לא וגם בשום פנים ואופן, הילדים שלי ישאלו למה. "למה אנחנו לא יכולים ללכת לפארק בלי מבוגר, אמא? אנחנו מוכנים. אנחנו מספיק גדולים. הפארק קרוב. נשאר ביחד." והם צודקים. ואני טועה. והחוקים צריכים להשתנות. ואני צריכה להיות אמיצה אך גם צנועה. ובגלל שהילדים שלי הם בני אגם עם מחשבות ורגשות ורצונות הראויים להערכה שלי, הם צריכים תשובות ללמות שלהם. אני רוצה שהחוקים יהיו הגיוניים, ולא שיהיו רק הפעלת הכוח שלי עליהם. אני רוצה שיהיו לחוקים סיבות, ולא שיהיו שרירותיים או כי אני שומרת על עקביות, ילדים.

העניין הוא, החיים לא עקביים. אפילו לא קצת. החיים משוגעים. החיים מטורפים. החיים משתנים כמו העונות, רק שלפעמים יותר מהר, ואנחנו צריכים להשתנות איתם. כמה מאיתנו חיים את חיינו לפי תוכנית א'? לא הרבה, נראה לי, או שיהיו הרבה יותר נסיכות/אמהות/שומרות בגני חיות, ושוטרים/גיבורי-על/נהגי משאית זבל. נכון? החיים משתנים בנדנודי מטוטלת ענקיים, ולילדים שלומדים לחשוב על דברים לעומק ולהסתגל ולאהוב את עצמם ואחרים במסע הפרוע יהיה קל יותר מהאחרים (כן, אתם רואים אותם בפייסבוק. אני יודעת שאתם רואים) שצועקים, למה לא כולם יכולים לעשות מה שאני אומר ולציית לחוקים?!

אבל ילדים מרגישים בטוחים יותר עם עקביות, הם אומרים. הם צריכים גבולות רציניים וציפיות ברורות. וזה נכון. חלקית. עם הילדים הכי קטנים, זה נכון ברוב הזמן, ואנחנו בעקביות אומרים להם שהם לא יכולים, למעשה, להרביץ לילדים אחרים בראש עם המשאית של ארגז החול, אפילו אם זה ממש הגיע לילד השני. אבל כשילדים גדלים, אפילו קצת, הם מתחילים להזדקק ליותר מחוקים קבועים. הם צריכים דיונים. הם צריכים הסברים. הם צריכים שיתוף פעולה ובעלות וניסיון במנהיגות. הם צריכים משא ומתן ותחושת אחווה ואנחנו-בזה-ביחד.

עכשיו, תקשיבו. אני לא נגד חוקים. באמת שלא. אבל ככל שההורות שלנו התפתחה, וככל שהצלחתי להשתחרר מאידאל העקביות, החוקים שלנו השתנו כדי לשקף טוב יותר את ערכי ההורות והמטרות המשפחתיות שלנו, והם אלה:

תבחרו באדיבות

תפגינו אהבה

העניקו מחסדכם

תנהגו בהגינות

תהיו רחומים

וגם

תוודאו שאמא יודעת איפה אתם!

ו –

תבחרו בחירות בטיחותיות. אני מתכוונת לזה.

ולילדים שלי, בין אם הם מצייתים לחוקים או לא, יש את הזכות לצפות להיות נאהבים בקביעות. מוערכים בקביעות. בטוחים בקביעות. אבל שאר החוקים? אלה דברים נוזליים. ובואו נהיה כנים. אנחנו ממציאים אותם על הדרך, בכל מקרה. צריך לערער עליהם ולשנות אותם כדי שכולנו – גם הורים – נוכל לגדול.

אני לא יודעת. אולי אנחנו יכולים לתת לעצמנו לנוח, הורים. אולי אנחנו יכולים להיות מי שאנחנו – אנשים גמישים, יצירתיים, סתגלניים, אוהבים, מלאי פגמים, נהדרים ונוטים לטעות – ולחגוג את ההצלחות שלנו במקום לגעור בעצמנו בקביעות.

————————————————————————————————————————

5 ילדיםבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

בת' היא בעלת הבלוג  Five Kids Is A Lot Of Kids.

יש לה 5 ילדים, שלושה מאומצים וזוג תאומים, והיא התחילה את הבלוג כי חברה שלה התקשרה אליה יום אחד והתלוננה שנמאס לה לראות תמונות של בלרינות, ושהיא רוצה לראות בלוגים שמספרים בהם על קקי על הקירות…

היא כאן בשביל לספק אתנחתא קומית, את האמת המגעילה והמציאות המתוקה של ההורות.

סקוט נואל

5 דקות

5 דקות

עבדתי בשקדנות על המחשב במשרד הביתי שלי כשבתי בת השנתיים וחצי, ווילו, ניגשה לשולחן שלי וחטפה ערימה של תמונות שהשארתי בחוסר זהירות בטווח ידה. התמונות האלה של אחותה הגדולה וחברה שלה נשלחו אלינו מאמה של החברה, ולהחליף את התמונות האלה יהיה לא נוח אם לא בלתי אפשרי.

בהתחשב בשלב ההתפתחותי של ווילו – שבו "להסתכל" בתמונות עלול לכלול קיפול, קריעה וצביעה שלהם – הגבתי מתוך פחד וקפצתי מהכסא כדי להציל את התמונות מילדת-הפרא!

ווילו חשה שאני הולך לסכל את הרצון החופשי שלה, אז היא הלכה במהירות לצד השני של הבית. כשהגעתי אליה, היא הבינה שהיא לכודה, והיא חצי התכווצה כנגד הקיר. היא נראתה כאילו היא חצי מאמינה שהרצון שלה לבדו יעצור אותי מלהשתמש בכוח ובגודל שלי כדי לקחת ממנה את התמונות.

ואולי זה היה נכון.

עצרתי במקום והתבוננתי במחשבות שלי. לעזאזל! אני רק רוצה לקחת את התמונות האלה ממנה כדי שאוכל לחזור לעבוד. אין לי זמן לזה!

אז הסתכלתי על העיניים שלה. יוקדות ומתריסות, אך גם פגיעות ופוחדות. משהו זז בתוכי וממש ראיתי אותה. ראיתי מעבר להתרסה שלה אל היופי של האש שלה. ונכנעתי. לא לרצון שלה, אלא לרצון של החיים עצמם, שהיה ועדיין כל כך חי בתוכה. הגוף שלי נרגע, המחשבות שלי השתחררו מהחסימה, ליבי נפתח, ופתרון פשוט ריחף ברכות אל תודעתי כמו סביון ברוח הקלה.

"את רוצה להסתכל בתמונות ביחד עם אבא?"

היא הנהנה לאט בזמן שהיה אפשר לראות את המתח נשטף מגופה והיא הושיטה לי את התמונות ברצון. כרעתי ברך והיא עמדה לידי בזמן שדפדפתי בתמונות. היא שאלה אותי, "מה זה?" בערך חמישים פעמים, ועניתי בערך חמישים פעמים.

ברגע מסוים שמתי לב לשערה הרך של ילדתי האהובה על הכתף שלי בזמן שדיברתי. הייתי מודע לגמרי שהייתי שומע עכשיו את הבכי שלה אם לא הייתי מבורך בשינוי ההשקפה הזה.

תוך חמש דקות הייתי בחזרה ליד השולחן שלי… חמש דקות!

חמש דקות של כניעה לאהבה מנעו מי-יודע-כמה דמעות ומי-יודע-כמה פגיעה באמון?

חמש הדקות האלה הביאו לי אחר צהריים מלא בשלווה פנימית ולב שמח.

————————————————————————————————————————

סקוט נואלאם אתם רוצים לקרוא את המאמר תלחצו כאן.

סקוט נואל הוא מאמן הורים וסופר. באתר שלו, enjoyparenting.com, סקוט מציע מגוון כלים ותמיכה להורים חדשניים. הוא חי בפורטלנד, אורגון עם זוגתו בת' נואל ושתי בנותיו.

לורה גרייס וולדון

הדחף לגלות

הדחף לגלות

לילדים היו קרשים, מסמרים ישנים, מסור ופטישים. היו להם גם את שני המרכיבים החשובים ביותר: החשק ליצור משהו והחופש לעשות זאת. הם בילו אחר צהריים אחד בתכנון בית העץ שלהם, תוך כדי שהם מתווכחים בהתלהבות למי יש את התוכנית הכי טובה. הניסיונות הראשונים נכשלו באופן מרהיב. הם לא ויתרו, אפילו התגאו קצת ברעש שעשו הקרשים כשהם נפלו. חלק מהילדים ביקשו עצות מהמשפחה שלהם. אחרים בדקו בספרים וראו סרטוני יוטיוב בעודם מנסים להבין טכניקות בנייה בסיסיות. הם התחילו שוב, מודדים בדיוק רב יותר את בניית המבנה. התהליך לקח הרבה יותר זמן ממה שהם העריכו אבל הם דבקו במשימה. כשנגמרו להם חומרי הבנייה הם פשטו על חצרות ביום איסוף האשפה, וגררו משם חתיכות עץ. הם קיבלו כמה שריטות וחבלות. הם היו גאים גם בהם. כשהם עבדו, הם דיברו על מה שהם הלכו לעשות בבית העץ שלהם. כלל לא עלה בדעתם כמה הם למדו.

המוסכמות אומרות לנו שילדים מקבלים תועלת מהצעצועים והגאדג'טים החינוכיים החדישים ביותר, משיעורים, אימוני ספורט, ופעילויות אחרות שמתוכננות ומנוהלות על ידי מבוגרים. לפי ההיגיון הזה, ככל שיהיו יותר אפיקים של למידה מכוונת-מבוגר, כך הילדים ירוויחו יותר.

אבל ללמידה יש קשר רב יותר עם סקרנות, פתרון בעיות וחדשנות.  למשל, אם תינוקת נתקלת בצעצוע שהיא לא ראתה קודם לכן, היא תנסה להבין מה הדרך הכי טובה, או מספר הדרכים הטובות ביותר, להשתמש בו. כלומר, אלא אם כן מבוגר ידגים לה איך להשתמש בו. אז כל אפיקי השימוש הפוטנציאלים יסגרו. מחקרים מראים שמבוגרים "מסייעים" שמספקים הדרכה ישירה מסכלים למעשה את הדחף הפנימי של הילד לפתור בעיות באופן יצירתי. החוויה הזאת חוזרת אלפי פעמים בשנה בחייהם של ילדים, דבר שמלמד אותם לפנות למקורות סמכות בשביל פתרונות, וידוע כמוביל לחשיבה לינארית ופחות יצירתית. דבר זה נכון לתינוקות כמו גם לילדים ונערים.

לילדים רומזים להתעלם ממידע פשוט מידי או מסובך מידי. מחקרים מראים שאנשים נמשכים ללמוד ממצבים "שמתאימים להם בדיוק". הם עושים הרבה שגיאות לאורך הדרך, כמו תינוקות שנופלים כשהם לומדים ללכת, אבל התמודדות עם אתגרים וטעויות הם שלבים מרכזיים בהתבגרות.

הוכח גם שהמוטיבציה הטבעית של ילדים נוטה לפחות בפעילויות מונחות-מבוגרים. אלא אם כן הם גדלו על דיאטה יציבה של בידור מן המוכן, ילדים נוטים באופן טבעי למשחק חופשי. הם מעמידים פנים, ממציאים משחקים, חולמים בהקיץ, מתפלאים ופוצחים בפרוייקטים אישיים. הם מגלים לא רק את העולם סביבם אלא גם עולם פנימי עשיר.

כמובן שמבוגרים חיוניים לחייהם של ילדים. הם מספקים בטיחות, הכוונה, אהבה ועוד הרבה יותר. ילדים יודעים שהם יכולים לבקש עזרה או עצה ממבוגר שהם סומכים עליו. הם מוכנים יותר לעשות זאת כשהם יודעים שהמבוגרים האלה לא יעמיסו עליהם מידע, יבחנו אותם על מה שהם למדו או יתפסו פיקוד. תגובות המבוגרים צריכות פשוט להיות בפרופורציה לבקשת הילד.

בשביל לראות דוגמה לכמה עוצמתי יכול להיות הדחף לגלות, בואו נבקר בשני כפרים אתיופיים. מקומות אלה יכולים להיות עשירים בדברים הלא מוחשיים כמו משפחה ומסורת, אבל הם עניים בכל דרך אחרת. שיעור הקרוא וכתוב הוא למעשה 100%. אבל אין מילים כתובות בסביבה שילדים יכולים לראות: אין ספרים, אין תוויות על אוכל מקופסה, אין תמרורים. שם One Laptop Per Child Project חילק אלף טאבלטים עם מטענים סולאריים. הם לא ניתנו בבתי הספר, אלא ישירות לילדים. המכשירים הגיעו עם מערכות הפעלה באנגלית ותוכנה שעוקבת אחרי השימוש בטאבלטים. הקופסאות הגיעו סגורות ובלי הוראות הפעלה.

תוך פחות מחמש דקות, ילד אחד (שמעולם לא ראה מתג הדלקה וכיבוי) הדליק את הטאבלט. הילדים שיתפו פעולה בזמן שהם למדו. תוך מספר ימים, הם השתמשו ב 47 אפליקציות לילד. תוך חמישה חודשים הם צילמו תמונות. זה לקח להם קצת זמן בגלל שהילדים היו צריכים ללמד את עצמם לפרוץ את מערכת האנדרואיד, כי המצלמות היו מושבתות בטעות. OLCP מצא, בכל רחבי העולם, שילדים לומדים לדבר ולקרוא במספר שפות. הם עושים חיפושים, מתכנתים ומתקשרים בקלות בעזרת טאבלטים זולים. הילדים האלה גם מלמדים את המבוגרים בכפרים שלהם לקרוא ולהשתמש במחשבים. הם עושים זאת ללא הדרכה מהמבוגרים.

אז איך הלך לבוני המצודה האלה? הם הקימו שלושה צדדים ועבדו על הצד הרביעי כשאבא של אחד הילדים התערב בשביל לעזור להם. העזרה שלו הייתה מוערכת אם הם היו מבקשים אותה, או אם הוא פשוט היה מצטרף למאמץ הקבוצתי, אבל האדם הזה, בעל הכוונות הטובות, החליט שהילדים לא עושים עבודה טובה. הוא תפס פיקוד, אמר לילדים לבנות מחדש חלק מהדברים ולבנות את השאר לפי ההוראות שלו. הם עשו זאת, אבל בלי הרבה הנאה. בית העץ הסופי נבנה בצורה יציבה יותר אבל הם השתמש בו רק כמה פעמים. שנה לאחר מכן הם לקחו משם כמה קרשים והכינו מהם מכונית קרטינג, ואז עוד אחת. הפעם הם קיבלו בברכה את עזרתו של סבא של אחד הילדים שעבד לצידם, בעודם לומדים יחד ככל שהפרוייקט  התפתח. ההתלהבות שלהם חזרה.

————————————————————————————————————————

לורה גרייס וולדוןהמאמר הזה הוא אחד המאמרים החינמיים מ – Life Learning Magazine. בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

לורה גרייס וולדון היא המחברת של Free Range Learning: How Homeschooling Changes Everything ולאט לאט עובדת על ספרה השני. היא גרה עם משפחתה בחווה בה הם מגדלים חיות משק, תוצרת חקלאית והמולה מזדמנת. תבלו איתה ב http://lauragraceweldon.com/blog-2/

NurshableSquare

אני לא מוצץ אנושי

אני לא מוצץ אנושי

בתי היקרה,

את בת שלושה שבועות. ינקת פחות או יותר לאורך כל הלילה האחרון, בזמן שאני יצאתי וחזרתי ממצב של ערנות.

את עוברת פרץ גדילה.

כשאת עוברת צד אני מרגישה את הצריבה. לפעמים את יונקת בלהיטות וגומעת את החלב. לפעמים את לא שקטה כי את לא רוצה חלב. או שאת לא רוצה את הזרימה המהירה של החלב מהבלוטות הפעילות-יתר שלי. לפעמים את רק רוצה לשכב במקום חשוך למחצה ולינוק בשלווה כשהעיניים הכחולות כהות שלך מביטות בפני והרגליים הקטנות שלך בועטות ברכות בעור הבטן שלי הרך עדיין, שהיה ביתך הקודם. לפעמים את רוצה הנקה מנחמת. כשזה קורה אני מנשקת אותך במצח ומעבירה אותך בחזרה לצד "הריק" ונותנת לך לשכב לצידי. את יצור קטן וחכם ומבינה מה את צריכה.

אני לא מוצץ אנושי.

בדרך כלל כשאמא אומרת את זה, זהו ביטוי של תסכול על כך שהתינוק שלה מתעקש לינוק בשביל לקבל נחמה. זה לא מה שאני מתכוונת כשאני אומרת את זה.

אני לא תחליף חם ואנושי לאביזר קר מסיליקון ופלסטיק.

אבא שלך הוא לפעמים מוצץ אנושי. את יונקת את הזרת שלו בזמן החלפת חיתול או כשאני זקוקה נואשות לרחוץ במקלחת את גופי המוכתם מחלב ולהיזכר לכמה רגעים שיש לי שתי זרועות ושתי כפות ידיים ושמימדי הגוף שלי לא כוללים ילדה עצמאית ששוקלת 4 קילוגרם שכמעט תמיד תלויה על גופי במנשא בד קל. סבא שלך יכול להיות מוצץ אנושי, כשהוא מחזיק אותך באהבה בזמן שאני מכינה את האחים הגדולים שלך למיטה או אוכלת ארוחה חמה בלי לתת לה להתקרר – מותרות שיש לי כשאני לא מפחדת שחתיכות חמות מהמרק יפלו עלייך כשאני אוכלת. אחים שלך יכולים להיות מוצצים אנושיים לרגע כשהם מציעים את הזרת שלהם בשביל שתמצצי אותה, בחיקוי תמידי של אבא שלהם. סבתא שלך יכולה להיות מוצץ אנושי כשהיא מציעה את הזרת שלה כדי שתמצצי אותה ושרה לך שירים רוסיים מהילדות שלה.

אבל השדיים שלי הן לא מוצצים. הנקה מנחמת היא לא בזבוז זמן. היא חלק מהעבודה שיש לגוף שלי ולך. כך התפתחנו. אנחנו תוצר של תהליך ארוך של אבולוציה שגורם לך לחפש את הזרועות והחזה שלי, למצוץ לנחמה, לתקשר עם מערכת החיסון שלי, להישאר קרובה וחמה ומוגנת, להפעיל את הצע המזון שלך, את הנוגדנים שלך, את מרכיבי חלב האם שמדענים יכולים לראות אבל לא מבינים את פעולתם.

אולי את רוצה את הנחמה בהנקה לא מזינה בגלל שמשהו הלחיץ אותך. אולי את רוצה את הזרימה האיטית של שאריות החלב שמגיעות בהנקה מנחמת. אולי יש בקטריה בגופך ואת צריכה את הקרבה כדי שמערכת החיסון שלך תתקשר עם מערכת החיסון שלי, והכל יבוא על מקומו בשלום בלי שנדע בכלל, ובלי שתחלי מפולשים זרים שגופך לא יכול להתמודד איתם אבל שמערכת החיסון המבוגרת שלי תתקוף באכזריות של אמא דובה המגנה על גורה.

עצמאות תגיע בקצב שלה. "אני עושה לבד!" יהיה המשפט הקבוע בקרוב. הצורך להשיל ולהיות עצמאי הוא טבעי כמו הצורך לנשום, לישון ולאכול. הוא מגיח מהילד כשיש לו את היכולת. הוא הגיח מהאחים שלך כשהם התבגרו. הוא יגיח מתוכך גם כן. אני יכולה כבר לראות אותו כשאת מנדנדת את ראשך על חזי במנשא ומציצה מהצד, להוטה לחזק את השרירים שלך ולראות את העולם.

אני בוחרת לא להחזיק אותך יותר ממה שאת מבקשת להיות מוחזקת, ולא למנוע ממך את הנחמה כשאת מחפשת אותה. אני דוחקת בך בעדינות להיות עצמאית, ומבינה שהעולם שלך מתרחב בטבעיות בגבולות הנוחות שלך בלי שאצטרך לדחוף אותך אל מעבר להם בדמעות.

אני לא "מוצץ אנושי" אני מה שיש לך צורך ביולוגי ואבולוציוני עבורו. אני לא אזלזל בצרכים שלך ברמיזה שחסרה לך החוכמה וההבנה של מהם הצרכים האלה. אני לא אוריד מערך הצרכים שלך בכך שאהיה מתוסכלת מסירובך לקבל משהו שלא מספק את אותם צרכים. אני רוצה שתקשיבי לגופך כבר מההתחלה, כדי שתביני את ההבדל בין צורך בריא שיש לך לבין חפץ מרגיע. כדי שתהיה לך הבנה המתחילה מראשית זמנך בעולם הזה. שנוחות מגיעה מסיפוק הצרכים שלך, לא מהסחת דעת בעזרת משהו ורוד, יפה ועשוי מפלסטיק.

אין יצרן שמייצר מה שאת צריכה כדי להיות מאושרת, קטנה שלי. אני רוצה שתביני זאת מראשית חייך. אושר מגיע מאהבה, מקרבה, וממקום עמוק בתוכך. חפשי את האושר הזה, ולעולם על תסיחי את דעתך מדברים שפשוט מרגיעים אותך ולא מספקים את צרכייך.

3> אמא.

————————————————————————————————————————

NurshableSquareבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

פוסט זה נכתב ע"י שרה ב- Nurshable, בלוג הנקה והורות כמכתב שהיא כותבת לבת שלה.

לדף הבית של Nurshable, תלחצו כאן.

לחיות ללא כפייה

לתמוך בילדים לחיות וללמוד ללא בית ספר או כפייה

לתמוך בילדים לחיות וללמוד ללא בית ספר או כפייה

לחיות ללא כפייה16 שנים של הורות ומחיה עם ילדים אוטונומיים לימדו אותי שחינוך אמיתי נוגע למניעים הפנימיים של לומדים אוטונומיים. במילים אחרות ילדים לומדים הכי טוב כשעוזרים להם להעמיק בתחומי העניין שלהם. למדתי, מתאוריה ומהניסיון של לנהוג בצורה שגויה, שכפייה היא לא רק הרסנית כשזה נוגע לאוטונומיה אישית, אלא גם עוינת ללמידה ולצמיחה של ידע.

למידה ללא כפייה התחילה בצורה לא מחויבת בבית שלנו. כשקיבלנו את ההחלטה לעבור לחינוך ביתי היינו מלאי קנאות מוטעית להוכיח שאנחנו יכולים להצליח יותר מבתי הספר לפי הציפיות שלהם. הילדים שלנו לא רק שיהיו יותר משכילים ושלמים יותר בהישגים הלימודיים שלהם, אלא גם ידגימו את האידיאלים הנאיביים שלנו לגבי הילדות הרומנטית. הילדים שלנו לא יאכלו ממתקים, יראו טלוויזיה או ישחקו עם צעצועי פלסטיק זולים. למען האמת הם בכלל לא ירצו את כל הדברים האלה! הילדים שלנו, למזלנו, קורצו מחומר קצת יותר אינדיבידואלי, והכוונות הטובות, אך המניפולטיביות שלנו, עלו על שרטון במהרה.

נרגענו. החיים הפכו להיות לחוצים הרבה פחות, גמישים יותר והרבה יותר מפתיעים. ממתקים לא היו יצירי השטן – השיניים שלהם לא נרקבו והם המשיכו לאכול גם דברים אחרים. טלוויזיה ומשחקי מחשב נהיו מקורות מדהימים של מידע ולמידה (ולא רק התוכניות הלימודיות), משניים ככלי למידה אולי רק לשיחה. גם לצעצועי פלסטיק זולים היה מקום במערך המשאבים לדמיון ולמידה.

נרגענו עוד קצת, צללנו למים העמוקים והחלטנו שכפייה, אחרי הכל, צריכה להפסק. לילדים שלנו הייתה את אותה זכות לאוטונומיה עצמית כמו לנו, ולמרות שאנחנו צריכים כל הזמן לחלוק מידע, מוסר ודעות, בסופו של דבר לכל אחד מהם יש את חייו לחיות. עצרנו את נשימתנו וציפינו בציניות שהדברים ישתבשו. במקום זאת, החיים השתנו לטובה.

איפה הלמידה מפסיקה והחיים מתחילים? הם לא. התאוריות שלנו בקשר ללמידה אוטונומית, לא רק שלא הובילו לאסון, אלא שידלו אותנו להתחיל לחשוב על כל תחומי החיים המשותפים שלנו ולהאמין שכולנו יכולים לחיות ביחד היטב כשאנחנו חיים בהסכמה.

איזה אבא לא ייחל לשפר את מערכת היחסים שלו עם ילדיו? איזה אמא לא חשבה לעצמה, "חייבת להיות דרך יותר טובה לעשות את זה", אבל הרגישה מובסת ולכודה על ידי הדרכים הישנות להתייחס אחד אל השני. יש דרך טובה יותר. זה לא קסם. מערכות יחסים הן תובעניות ומורכבות, זה היה כמו משב רוח מרענן לגלות שבכל האנרגיה שאי פעם השתמשנו כדי לריב עם ילדינו, לפתות אותם, להתחנן בפניהם ולכפות עליהם דברים אפשר במקום זאת להשתמש בה כדי למצוא איתם פתרונות. עכשיו אנחנו חיים כל יום עם האמונה שיש פתרונות שהם רוצים, פתרונות שאנחנו רוצים, פתרונות בהם כולם מנצחים.

כולנו רוצים משפחות שמחות, אבל רובנו מאמינים שלמרות מאמצינו הכנים, מישהו חייב להפסיד. לא כולם יכולים לקבל מה שהם רוצים כל הזמן ואפילו אם יש לנו משפחה שמחה באופן כללי חייבים להיות כמה דמעות וקללות לאורך הדרך. נשמע יותר הגיוני? טוב, כן, אני מסכימה שכולנו בני אדם, שלפעמים האנרגיה או היצירתיות שלנו לא עובדים, אבל זה לא אומר שהפתרונות לא קיימים, אלא רק שלפעמים אנחנו לא מצליחים למצוא אותם. בקיצור, ילדים יכולים וצריכים לעשות מה שהם רוצים. רעיון אוטופי, משוגע, בלתי אפשרי ומסוכן?

טוב, אם אתם קוראים את המאמר הזה, אתם ואני בטח מסכימים שמערכת היחסים בין הורה לילד היא אחת החשובות בכדור הארץ. אבל, בהרבה יותר מידי ספרים הפתרונות הם איך לגרום להם (ילדים, לפעמים האויב בהסוואה קלה) לעשות מה שאתם (ההורים המבוגרים או המומחים שיודעים הכי טוב) רוצים. לפעמים ממליצים לנו להתנהג בסמכותיות: לקחת פיקוד, להראות להם מי הבוס והכל יבוא על מקומו בשלום. לפעמים מעודדים אותנו לקחת גישה יותר עדינה וליברלית. להקשיב להם, לשמוע מה הם אומרים ולהיכנס למשא ומתן כדי לתת להם חופש בתוך גבולות מחושבים וברורים וכך נפיק מבוגרים צעירים, מוסריים ומתחשבים. יתרה מכך, נוכל לזקוף את ראשינו ליד החברים שלנו.

יותר מידי גישות הוריות חולקות את ההבנה המוסכמת שלפעמים ילדים צריכים להפסיד ושלפעמים להפסיד זה טוב עבורם. לפעמים הם צריכים ללמוד איך מתנהל העולם האמיתי, שלכל מעשה יש תוצאה ואנחנו לא יכולים לקבל כל מה שאנחנו רוצים כל הזמן.

לחיות וללמוד לפי הסכמה עם המשפחה שלי שכנעו אותי שילדים צריכים לקבל מה שהם רוצים. יתרה מכך, הרחק מליצור פרחחים מפונקים שיתישו אתכם עם הדרישות שלהם, יגזלו מכם את החיים שלכם ואז ידרשו עוד, לעזור לילדים שלכם להשיג מה שהם רוצים בחיים זה גם משחרר את ההורים במידה רבה. כולנו התחלנו לחיות כאילו אפשר לספק את ההעדפות שלנו, ולהאמין זה הצעד הראשון בלהגשים את זה. כשאנחנו חיים לפי הסכמה כולנו מקבלים מה שאנחנו רוצים.

את זוכרים את התינוק הרך המושלם שרציתם לעשות הכל בצורה אחרת בשבילו? תינוקות נולדים הגיוניים ויצירתיים, ואם כשהם גדלים, נותנים להם הרבה מידע שמותאם לגיל שלהם ומעודדים אותם ללמוד תוך כדי שהם מנחשים בעצמם לגבי העולם תמצאו שההיגיון והמחשבה היצירתית יתפתחו וישגשגו.

אבל יותר מידי פעמים, דרישות החיים או החשיבה המוגבלת שלנו מפריעים והניסויים של ילדים מופרים על ידי כפייה. "תפסיקו להרעיש", "תפסיקו לשחק עכשיו, אני צריך לעשות קניות"… כשזה קורה, חוט מחשבה שלהם עובר חבלה. ילדים נשארים עם ההרגשה המכאיבה שסיכלו את מאמציהם והשאירו אותם במהומה. הם חושבים על איך לבנות משהו מלגו בזמן שאמא שלהם מחזיקה אותם כדי לחגור אותם במכונית.

במחשבתם של הורים רבים זה נראה כמו תקרית פעוטה ובלתי נמנעת, אבל האם זה כל כך פעוט כשהחבלה הזאת מתרחשת שוב ושוב, במיוחד באותו תחום? כמה זמן יוכל הילד להמשיך לחשוב בהיגיון על דגמי לגו או נסיעות באוטו או קניות? קו חשיבה מסוים עלול להיפגע או להיגדע. אזורים  של חוסר היגיון, תיאוריות רעועות והפחתה בכישורי פתרון הבעיות עלולים להיות מורגשים או שפעילויות יומיומיות עלולות להפוך להיות מקור לחרדה ורגשות שליליים. כשהורים או בתי ספר מתחילים לנסות לייצר כל אירוע לימודי שיש לילד, זה מחבל במחשבה של הילד והרציונליות הופכת להיות חולה, אבל כשלמידה מהחיים ואוטונומיה הולכים יד ביד אין חבלה שכזאת.

הורות היא מפעל חיים רציני. הדבר האחרון שהורים צריכים הוא שישפטו אותם או שיגרמו להם להרגיש אשמים על כל טעות קטנה שהם עושים עם הילדים שלהם. אף אחד מאתנו לא רוצה שישימו אותו במגננה, בתחושה שהוא צריך להצדיק כל פעולה לעומת תקן בלתי אפשרי של הורות אידאלית. אבל אלה מאתנו שהבינו את הכוח העצום של למידה מוכוונת עצמי אצל ילדים נמצאים בעמדה מצוינת לראות שכפייה יוצרת נזק ושהנזק הזה לא רק שהוא שגוי, אלא גם ניתן למניעה. אנחנו נמצאים כבר בקדמת החשיבה החינוכית וזהו צעד קטן, אך מעמיק, להבין שהמשפחות שלנו יכולות לחיות על פי הסכמה ושהחיים לא ישובו להיות כמו שהם היו בעבר.

כמבוגרים ובגילאים צעירים יותר ויותר, מוציאים מיליארדים ברחבי העולם על טיפולים ועל ספרים וקורסים של עזרה עצמית. הפכנו להיות מורגלים באופן מחריד לנזק המתמשך שהכפייה גורמת לנו כילדים רק כדי לעסוק במאבקים ארוכי טווח להתגבר עליה מאוחר יותר.

אף אחד מאתנו לא יכול להיות הורה מושלם, אבל אנחנו יכולים להמשיך ללמוד. הורות מבוססת הסכמה היא בעד לעשות את המיטב האנושי שלנו עכשיו, תוך כדי למידה מתמדת והתעקשות על האמונה שכולנו יכולים להשיג מה שאנחנו רוצים – הורים כמו ילדים – ולהפוך להיות אנשים טובים יותר בגלל זה.

איך? באופן הכי פשטני, לחיות לפי הסכמה כרוך בלהחליף את הרעיון שמישהו צריך להפסיד ברעיון שכולנו יכולים לנצח. להחליף סכסוך בהסכמה. כשנתקלתי ברעיון בפעם הראשונה, הוא הרתיע אותי. יכול להיות שאני ליברלית, אבל לא הייתי מזניחה בצורה פושעת. חשבתי, "אז מה צריכה אמא לעשות? לתת לילד בן הארבע שלה לשחק על הכביש בגלל שהוא רוצה?"

ילדים שמקבלים מה שהם רוצים לא משמעותו הזנחה. זה לא אומר שלעולם לא תציעי הצעות או ביקורת. זה גם לא אומר שילדים אף פעם לא משנים את דעתם. אלא, זאת ההנחה שילדים הם יצורים אוטונומיים כמונו, לכן, אנחנו צריכים למצוא דרכים לחיות איתם ולכבד ולטפח את האוטונומיה הזאת. ילדים שמתייחסים אליהם כבני אדם אוטונומיים ושיש להם גישה למידע רב ותיאוריות של המוסר הם פתוחים להיגיון ואין להם שום סיבה לרצות להתנהג בדרכים של הרס עצמי.

המפתח עבורי ועבור ילדי היה ללמוד לנצח. הניסיון הפשוט לחיות ללא כפייה נהיה בעייתי מהר מאוד. יותר מידי פעמים נתקענו, בלי יכולת לחשוב באופן יצירתי מספיק כדי לראות איך לא לכפות, במיוחד במצבים בהם תמיד פנינו לכפייה בעבר. היינו נעולים בהלך רוח שלילי.

לאחר זמן מה, הבנו שחיפוש פעיל אחרי פתרונות ומידע חדש היא הדרך להצלחה. החלפנו את המסלול השלילי של איך להימנע מכפייה (שלפעמים  בין השורות אומר שכפייה היא דבר שיהפוך להיות בלתי נמנע) למסלול הרבה יותר חיוני ומועיל של איך נוכל כולנו ללמוד משהו חדש ולנצח במצב הזה. הבנו די מהר שאם אנחנו רוצים להיות רציניים לגבי לחיות לפי הסכמה אז אנחנו צריכים לשכוח את הגבולות הישנים בין לחיות וללמוד. הם חיים להשתלב.

באירוע של חינוך ביתי בשנה שעברה אחד ההורים העיר לבת שלי שזה בטח סיוט לחיות בבית שלנו. "זה בטח תוהו ובוהו," העיר ההורה. "איך אתם יכולים בכלל לעשות משהו כשכולם צריכים להיות שמחים אם מה שהם עושים?"

החיים שלנו הם לא הסיוט של אי-סדר ושיתוק מפעילויות שהאיש הזה דמיין. בעלי מעצב אתרים, אני כותבת ספרים, הילדים מעורבים באלף ואחד פרויקטים. ככל שאנחנו לוקחים את כולם יותר ברצינות, כך נראה שיש לנו יותר זמן ואנרגיה. הבית הוא לא תוהו ובוהו שבו כל אחד רשאי לעשות ככל העולה על רוחו. זה לא שאפשר לעשות הכל, אלא שכל דבר אפשר לפתור לשביעות רצונם של כולם. כיבוד האוטונומיה של ילדים לא משול לגידול חוליגנים חסרי מוסר, אבל זה יוצר הרבה הפתעות. לחיות וללמוד זה תמיד מעניין.

————————————————————————————————————————

ד"ר ז'ן פורצ'ן-ווד היא מחברת, משוררת, מאמנת ויועצת הורות. היא המחברת של ספרים על חינוך ביתי, חינוך אוטונומי והורות ללא כפייה. ארבעת ילדיה היו בחינוך ביתי.

המאמר פורסם Life Learning Magazine ב 2002. בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

וונדי פריסניץ

סקרנות: לכבד, לעודד ולספק אותה

סקרנות: לכבד, לעודד ולספק אותה

"ידע מגיח מתוך המצאה והמצאה מחדש, דרך החקירה חסרת המנוח, קצרת הרוח, המתמשכת, מלאת התקווה של אנשים בעולם, עם העולם ואחד עם השני." ~ פאולו פריירה.

סקרנות היא גורם מניע מרכזי ללמידה. אכן, סקרנות חשובה לא רק לאיך שילדים (ומבוגרים) לומדים, היא הבסיס לבריאות נפשית טובה. כשאנחנו הופכים להיות אדישים, אנחנו יכולים להפוך להיות פסיביים, מתנגדים לקדמה וקהי חושים לחלקים אחרים של החיים, העבודה והפנאי שלנו.

נאמר על ילדים שהם נולדים סקרנים – וכתוצאה מכך הם לומדים. במחקר שלה והספרים העוקבים The Philosophical Baby (התינוק הפילוסופי) ו The Scientist in the Crib (המדען בעריסה) – הפסיכולוגית אליסון גופניק מדגימה את הדחף שיש לתינוקות לגילויים וניסויים, את גישתם הסקרנית לחיים שכמו מטיילים קטנים, הם מוקסמים מכל היבט של סביבתם. זאת תגובת שרשרת: כשמשהו מסקרן אותנו, הדמיון שלנו מתלהב ואנחנו סקרנים לדעת עוד.

הישר מהרחם, הסקרנות של ילדים ממריצה את הלמידה שלהם. הם בוחנים בקפידה מה עושים אחרים, מקשיבים בתשומת לב למה שאנשים אומרים, נוגעים בכל דבר, חוקרים כל דבר שנקרה בדרכם. לאחר מכן, הם שואלים שאלות ללא הפסק בניסיון להבין את הלמה והאיך של תחומי העניין ההולכים והגוברים שלהם.

כמו שכתבתי במאמר אחר, מומחים לחינוך הדגימו שכשילד רוצה לדעת משהו, יש סיכוי רב יותר שהוא ילמד ויזכור זאת. במאמר מגיליון פברואר 2013 של הירחון Educational Leadership, סוזן אנגל – מחברת, פסיכולוגית ומנהלת המחלקה להוראה באוניברסיטת וויליאמס בוויליאמסון, מסצ'וסטס – הזכירה מחקר מתחילת שנות ה-90 ששם לב שתינוקות שיחקו זמן ארוך יותר ובדקו יותר, צעצועים שהם הראו בהם עניין קודם לכן. היא כותבת, "כשתלמידים מבוגרים יותר מסוקרנים מתיאור לא צפוי או מסתורי בחומר הקריאה שלהם, יש סיכוי רב יותר שהם יזכרו את אותו חומר מאוחר יותר, ויבינו יותר לעומק את מה שהם קראו".

לצערי, רוב בתי הספר מאורגנים כדי לעצור את תגובת השרשרת של הסקרנות על עקבותיה. הסקרנות מוליכה אותנו למקום אינדיבידואלי, והיא בדרך כלל מתנגשת עם תוכנית הלימודים. בסביבת בתי הספר הסטנדרטית, התחרותית, מכוונת התוצאות, פשוט אין זמן לסטות מתוכנית הלימודים. ודרך אחת כמעט בטוחה לעמעם את סקרנותו של ילד היא לתשאל או לבחון אותו על מה שהוא למדו כתוצאה מחוויה מסוימת.

מצד שני, הורים של ילדים שחיים כאילו בתי הספר כלל לא קיימים חופשיים לגלות, לטפח ולגונן על הסקרנות של הילד שלהם. אולם, זה דורש אמונה ובטחון בילדים ובתהליך הלמידה שלהם. אפילו הורי למידה חופשית יכולים למצוא את עצמם דואגים מידי לגבי מה הילדים יודעים (או לא יודעים) מכדי לאפשר לסקרנות להיות מה שמנחה את ילדיהם. כשאנחנו דואגים שהילדים לא ילמדו על דעת עצמם מה שהם "אמורים" לדעת, אנחנו דוחקים את הסקרנות שלהם הצידה.

אולי הדאגה השכיחה ביותר שמועלה בפני על ידי הורי חינוך חופשי מתחילים משקפת את הספקות שלהם לגבי מידת הסמכתם לענות על כל השאלות של הילדים שלהם. התגובה שלי היא שתשובות קל למצוא, אלה השאלות שחשובות. השאלות יגיעו אל הילד הסקרן והפתוח – שמבוגר מסייע לו למצוא את התשובות. לצערנו, בבית הספר, הרעיון הזה התהפך לגמרי, כשהמבוגרים שואלים את השאלות (להם הם כבר יודעים את התשובות) והתלמידים אמורים לחזור על התשובות הנכונות כמו תוכים.

עוד מחסום שלא מאפשר לילדים לרדוף אחרי הסקרנות שלהם בצורה מלאה היא הדאגה שהיא תוביל אותם להתנהגות מסוכנת או למצבים או סביבות מסוכנות. ילדים שחושבים שהם יותר מידי נלהבים או סקרנים, יותר מידי פעמים, מתויגים וניתנים להם תרופות הרגעה כדי כדי לשמור עליהם ועל הסביבה שלהם, ובכן, רגועה. אבל זה לא נכון שהילדים הפסיביים הם ילדים בטוחים. הסכנות פשוט שונות – השמנת יתר מחוסר פעילות וצריכת ג'אנק פוד, למשל, לעומת "הפחד מזרים" או כל דאגה אחרת שיכולה להיות להורה נפחד .

למרות שכל משפחה צריכה לקבל החלטות בטיחות על סמך חייהם והשלב ההתפתחותי של הילד שלהם, אנחנו חייבים לזכור שילדים רוכשים ידע אמיתי כשהם יכולים לחוות חוויות אמיתיות, לעומת גוננות תמידית מסכנות. אני אוהבת איך לנור סקנאזי, המחברת של Free Range Kids, אמרה את זה, "ילדים חופשיים הם לא חופשיים לעשות ככל עולה על רוחם. אנחנו מאמינים בללמד את הילדים שלנו על בטיחות. אנחנו גם מאמינים שהילדים בימינו חכמים ומוגנים יותר ממה שהחברה מאמינה שהם."

ביחד עם הלמידה המבוססת סקרנות והביטחון שהילדים ההרפתקנים שלנו יהיו בטוחים, סבלנות וזמן נחוצים כדי שילדינו הלומדים בצורה חופשית יגיעו לאן שהסקרנות לוקחת אותם. ילדים צריכים זמן לא מובנה כדי לשחק, לחלום, ליצור ולחקור. כדאי לנו לזכור שלמידה היא לא משהו שאנחנו עושים לילדינו, או שאנחנו יכולים ליצור בהם. חינוך הוא לא משהו שהם "מקבלים"… זה משהו שהם יוצרים בעצמם, לכל אורך חייהם. הלמידה הטובה ביותר – אולי הלמידה האמיתית היחידית – היא זו שנובעת מתחומי העניין והחקירות של ילדינו, מהליכתם בעקבות תשוקותיהם ושאילת השאלות שלהם. התפקיד שלנו כהורים הוא לתת להם את הזמן למצוא את התשובות שלהם, לא לספק להם תשובות "נכונות".

התמיכה שלנו לסקרנותם תהיה, ככל שהילדים שלנו יתבגרו, לעתים יותר פעילה. אנחנו יכולים לספק הכוונה לגבי דרכים שונות לספק את הסקרנות שלהם: לנסח שאלות מועילות, לחפש באינטרנט, ללכת לספריה, לקיים מפגשים עם אנשים (מבוגרים או צעירים) שיודעים הרבה על הנושא, להעריך את איכות מקורות המידע וכן הלאה. אנחנו יכולים לעזור לטפח את הדמיון שלהם דרך סיפור סיפורים, קריאה בקול רם, טיולים בשכונה וזמן בטבע. חשובה באותה מידה היא הסקרנות שלנו. כשהם רואים מבוגרים שואלים שאלות, ספקניים, מחפשים הרפתקאות ולומדים תוך כדי עשייה, הם לא רק ילמדו אלא גם יפתחו שריון נגד הנטייה של החברה להירגע ולקבל את המידע שמאכילים אותנו.

————————————————————————————————————————

וונדי פריסניץ

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

וונדי פריסניץ היא העורכת של Life Learning Magazine, אמא לשתי בנות בוגרות שגדלו בלי בית ספר והמחברת של 12 ספרים.

ג'ק ניומן

החשיבות של מגע עור אל עור

החשיבות של מגע עור אל עור

יש מספר רב של מחקרים שמראים שכדאי שאמהות ותינוקות יהיו ביחד, תוך מגע עור אל עור (התינוק עירום, לא עטוף במגבת) מיד לאחר הלידה, כמו גם מאוחר יותר. התינוק שמח יותר, חום הגוף של התינוק יציב ונורמלי יותר, קצב פעימות הלב והנשימה של התינוק יציבים ונורמליים יותר, ורמת הסוכר בדם של התינוק גבוהה יותר. לא רק זאת, מגע עור אל עור מיד לאחר הלידה מאפשר לתינוק לקבל את אותן הבקטריות שיש לאם. אלה, יחד עם הנקה, נחשבים כגורמים חשובים במניעה של מחלות אלרגיות. כשמניחים תינוק באינקובטור, בקטריות שונות משל האם מתיישבות על העור ובתוך חלל הבטן שלו.

אנחנו יודעים היום שכל זה נכון לא רק לתינוק שנולד לאחר הריון תקין ובבריאות טובה, אלא אפילו עבור פגים. מגע עור אל עור וטיפול קנגורו אמהי יכול לתרום רבות לרווחתם של פגים. אפילו תינוקות המקבלים חמצן יכולים להיות במגע עור אל עור, אשר עוזר להפחית את הצורך שלהם בחמצן ושומר עליהם יציבים יותר גם בדרכים אחרות.

מנקודת המבט של הנקה, לתינוקות שמוחזקים במגע עור אל עור מיד לאחר הלידה למשך שעה לפחות, יש סיכוי גבוה יותר שיתחברו לפטמה ללא עזרה ויש סיכוי גבוה יותר שהם יתחברו בצורה טובה, במיוחד אם האם לא קיבלה תרופות במהלך הצירים או הלידה. כמו שהוזכר ב"הנקה – להתחיל נכון", תינוק שמתחבר היטב מקבל חלב בקלות רבה יותר מאשר תינוק שמתחבר פחות טוב. כשתינוק מתחבר טוב, יש סיכוי קטן יותר שיהיה לאם כאבים בהנקה. כשיש לאם שפע של חלב, התינוק יכול לינוק בצורה לא טובה ועדיין לקבל הרבה חלב, למרות שההאכלות עלולות להיות ארוכות או תכופות או גם וגם, והאם מועדת יותר לפתח בעיות כמו חסימת תעלות ודלקות. אולם במהלך הימים הראשונים, לאם אין הרבה חלב (אבל יש לה מספיק!), והתחברות טובה חשובה בכדי לעזור לתינוק לקבל את החלב הזמין (כן, החלב שם אפילו אם מישהו "הוכיח" לך עם המשאבה הגדולה שהוא לא). אם התינוק לא מתחבר טוב, האם עלולה להרגיש כאבים, ואם התינוק לא מקבל חלב כמו שצריך, התינוק עלול לרצות להיות על החזה למשך זמן ארוך, דבר שיחריף את הכאבים.

לסיכום, מגע עור אל עור מיד לאחר הלידה, שאורך לפחות שעה, מביא לתוצאות החיוביות הבאות אצל התינוק:

  • סיכוי רב יותר להתחברות
  • סיכוי רב יותר להתחבר היטב
  • חום העור יציב ונורמלי יותר
  • קצב פעימות הלב ולחץ הדם יציבים ונורמליים יותר
  • רמת סוכרים גבוהה יותר בדם
  • סיכוי קטן יותר לבכי
  • סיכוי רב יותר להנקה בלעדית

אין סיבה שרובם הגדול של התינוקות לא יהיו במגע עור אל עור עם האם מיד לאחר הלידה לשעה לפחות. הליכי בתי החולים, כמו לשקול את התינוק, לא צריכים לתפוס קדימות.

יש לנגב את התינוק ולשים אותו על האם. אף אחד לא צריך לדחוף את התינוק לעשות דבר, אף אחד לא צריך לעזור לתינוק להתחבר במהלך הזמן הזה. האם, כמובן, יכולה לעשות כמה ניסיונות כדי לעזור לתינוק, ולא צריך להרפות את ידה. יש לעזוב את האם והתינוק לנפשם כדי שיהנו זה מחברתה של זו. (לעומת זאת, אין להשאיר את האם לבד, במיוחד אם היא קיבלה תרופות, וחשוב שלא רק בן הזוג של האם, אלא גם אחות, מיילדת, דולה או רופא ישארו איתם – לעיתים יש תינוקות שצריכים עזרה רפואית וכדאי שמישהו מוסמך יהיה שם ליתר ביטחון). טיפות העיניים והזריקה של ויטמיןK  יכולים לחכות כמה שעות. דרך אגב, מגע עור אל עור מיידי יכול להתרחש גם אחרי ניתוח קיסרי, אפילו בזמן שעושים לאם תפרים, אלא אם כן יש סיבה רפואית למנוע זאת.

מחקרים הראו שפגים, אפילו במשקל 1200 גרם, יציבים יותר מבחינה מטבולית (כולל רמות הסוכר בדם) ונושמים טוב יותר אם נותנים להם מגע עור אל עור מיד לאחר הלידה. הצורך באינפוזיה, טיפול בחמצן או צינורית נסוגסטרית, למשל, לא צריכים למנוע מגע עור אל עור. מגע עור אל עור יכול להתאים לאמצעים אחרים הנלקחים בכדי לשמור על בריאות התינוק. כמובן, אם התינוק חולה מאוד, אין לסכן את בריאותו, אבל כל פג שלא סובל מתסמונת תעוקה נשימתית יכול להיות במגע עור אל עור עם האם מיד לאחר הלידה. אכן, לפג, כמו לתינוק הנולד לאחרי הריון תקין, מגע עור אל עור יכול להפחית נשימה מהירה לטווח הנורמלי.

אפילו אם התינוק לא מתחבר במהלך השעה-שעתיים הראשונות, מגע עור אל עור הוא עדיין טוב וחשוב עבור התינוק והאם בגלל כל הסיבות שהזכרנו.

אם התינוק לא מתחיל לינוק מיד, אל דאגה. כמעט אף פעם לא צריך למהר, במיוחד בתינוקות שעברו הריון תקין. אחת הגישות המזיקות ביותר להאכלה הוא הרעיון המשונה שתינוקות חייבים לינוק כל שלוש שעות. תינוקות צריכים לינוק כשהם מראים סימני מוכנות, ואם משאירים את התינוק קרוב לאם זה יהיה ברור מתי התינוק מוכן. למעשה אין שביב של ראיה שתינוקות חייבים לינוק כל שלוש שעות או לפי לו"ז אחר, אבל על סמך הרעיון הזה, הרבה תינוקות נדחפים לציצי בגלל שעברו שלוש שעות. תינוק שלא מעונין עדיין בהאכלה עלול להתנגד, ולכן ידחפו אותו אף יותר, מה שיגרום במקרים רבים לתינוקות שמסרבים לינוק בגלל שאנחנו רוצים לוודא שהם יונקים. זה גם נעשה גרוע יותר. אם התינוק ממשיך להתנגד כשדוחפים אותו לינוק ונהיה עצבני יותר ויותר, אז "השלב ההגיוני הבא" הוא לתת תוספים. וברור לאן זה מוביל.

————————————————————————————————————————

בשבי לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

ג'ק ניומן

נכתב על ידי ג'ק ניומן, רופא, חבר בקולג' המלכותי הקנדי לרופאים ומנתחים, ארגון ללא מטרת רווח שמפקח על ההכשרה של רופאים בקנדה.

אפשר להעתיק ולהפיץ אות הפוסט הזה בצורה חופשית, בתנאי שלא משתמשים בו בשום צורה שהיא אשר מפר את תנאי השיווק של תחליפי חלב אם של ארגון WHO.