ילדים צריכים מגע ותשומת לב, אומרים חוקרים מהרווארד

מאת אלוין פאוול – פורסם באפריל 1998

גישת ה"לתת להם לבכות" האמריקאית כלפי ילדים עלולה להוביל ליותר פחדים ודמעות בקרב מבוגרים, לפי שני חוקרים מבית הספר לרפואה של הרווארד.

במקום להשאיר אותם לבכות, להורים אמריקאים כדאי להשאיר את התינוקות שלהם קרובים, לנחם אותם כשהם בוכים ולהביא אותם למיטה שלהם, שם הם מרגישים מוגנים, כך לפי מייקל ל. קומונס ופאטריס מ. מילר, חוקרים במחלקת הפסיכיאטריה של בית הספר לרפואה.

הצמד בחן מנהגי גידול ילדים בארצות הברית ובתרבויות אחרות והם אומרים שהמנהג האמריקאי הנפוץ של להשכיב תינוקות במיטות שונות – או אפילו בחדרים שונים – ולא להגיב בזריזות לבכי שלהם עלול להוביל למקרים של הפרעות דחק פוסט טראומתי ופאניקה כשהילדים האלה מגיעים לבגרות.

הלחץ המוקדם הנובע מההפרדה יוצר שינויים במוחות התינוקות שגורמים למבוגרים עתידיים להיות רגישים יותר ללחץ בחייהם, אומרים קומונס ומילר.

"הורים צריכים להבין שלהשאיר את התינוק שלהם בוכה פוגע בו לצמיתות," אומר קומונס. "זה משנה את מערכת העצבים בצורה כזאת שהם נהיים רגישים יותר לטראומה עתידית."

המחקר של החוקרים מהרווארד הוא ייחודי בגלל שהוא לוקח גישה חוצת תחומים, ובוחן תפקוד מוחי, למידה רגשית אצל פעוטות ושוני תרבותי, כך אומר צ'ארלס ר. פיגלי, מנהל המכון הטראומטולוגי באוניברסיטת פלורידה והעורך של ירחון הטראומטולוגיה.

"זה מאוד חריג אך חשוב ביותר למצוא סוג כזה של מחקר חוצה תחומים," אומר פיגלי. "הוא לוקח בחשבון הבדלים תרבותיים בתגובות הרגשיות של ילדים וביכולת שלהם להתמודד עם לחץ הכולל גם לחץ טראומתי."

פיגלי אומר שעבודתם של קומונס ומילר מאירה דרך למחקר נוסף ויכולות להיות לה השלכות לנושאים מגוונים החל ממאמצי ההורים לגירוי שכלי של פעוטות ועד למנהגים כמו ברית מילה."

קומונס הוא מרצה ועמית מחקר במחלקת הפסיכיאטריה של בית הספר לרפואה מאז 1987 והוא חבר בתוכנית הפסיכיאטריה והחוק של המחלקה.

מילר היא עמיתת מחקר בתוכנית בית הספר לפסיכיאטריה וחוק מאז 1994 ופרופסור משנה לפסיכולוגיה באוניברסיטת סיילם מאז 1993. היא קיבלה תואר שני ודוקטורט בהתפתחות האדם מבית הספר לחינוך.

הצמד אומרים שמנהגי גידול הילדים האמריקאיים מושפעים מפחדים שהילדים יגדלו להיות תלותיים. אבל הם אומרים שההורים נמצאים בדרך הלא נכונה: מגע גופני והרגעה יעזרו לילדים להרגיש יותר בטוחים ולהיות יותר מסוגלים ליצור מערכות יחסים בוגרות כשהם יהיו מוכנים לצאת לדרך משלהם.

"הדגשנו עצמאות במידה רבה כל כך עד שזה יוצר כמה תופעות לוואי שליליות ביותר," אמרה מילר.

השניים זכו באור הזרקורים בפברואר כשהציגו את הרעיונות שלהם במפגש השנתי של האגודה האמריקאית לקידום המדע בפילדלפיה.

קומונס ומילר, שהשתמשו במידע שמילר עבדה עליו וקובץ על ידי רוברט א. לוין, פרופסור לחינוך והתפתחות האדם, השוו מנהגי גידול ילדים אמריקאיים לתרבויות אחרות, במיוחד לאנשי גוסי מקניה. אמהות גוסי ישנות עם התינוקות שלהם ומגיבות במהירות כשהתינוק בוכה.

"אמהות גוסי שראו קלטות של אמהות אמריקאיות הוטרדו ממשך הזמן שלקח לאמהות להגיב לבכי של פעוט," אמרו קומונס ומילר במאמר שלהם בנושא.

הדרך בה מגדלים אותנו צובעת את כל החברה שלנו, אומרים קומונס ומילר. אמריקאים בכלליות לא אוהבים שנוגעים בהם ומתגאים בעצמאות שלהם עד לכדי בידוד, אפילו כשהם עוברים קושי או תקופה מלחיצה.

למרות החוכמה המקובלת שתינוקות צריכים ללמוד להיות לבד, מילר אומרת שהיא מאמינה שהרבה הורים "מרמים," ומשאירים את התינוק שלהם יחד איתם בחדר, לפחות בהתחלה. בנוסף, כשהילד כבר יכול לזחול, היא מאמינה שהרבה מוצאים את דרכם חזרה אל החדר של ההורים שלהם בעצמם.

הורים אמריקאיים לא צריכים לדאוג מההתנהגות הזאת או לפחד להתנהג אל התינוקות שלהם כמו אל תינוקות, אמרו קומונס ומילר. הורים צריכים להרגיש חופשיים לישון עם הפעוטות שלהם, להשאיר את הילדים הקטנים שלהם בקרבת מקום, אולי על מזרן באותו חדר, ולנחם תינוק כשהוא בוכה.

"יש דרכים לגדול ולהיות עצמאי בלי להעביר את הילדים שלכם את הטראומה הזאת," אמר קומונס. "העצה שלי היא להשאיר את הילדים בטוחים כדי שהם יוכלו לגדול ולקחת סיכונים."

מלבד פחד מתלותיות, הצמד אמר שגורמים אחרים שעזרו ליצור את מנהגי גידול הילדים שלנו כוללים פחד שילדים יפריעו לסקס אם הם חולקים את החדר של ההורים שלהם ודאגות של רופאים שהתינוק יפגע מהורה שיתגלגל עליו אם ההורה והתינוק יחלקו מיטה. בנוסף, ההון הגדל של המדינה עזר למגמת ההפרדה על ידי כך שיש למשפחות את האמצעים לקנות בתים גדולים יותר עם חדרים נפרדים לילדים.

התוצאה, אמרו קומונס ומילר, היא אומה שלא אוהבת לדאוג לילדים שלהם, אומה אלימה הנגועה במערכות יחסים רופפות ולא גופניות.

"אני חושב שיש התנגדות אמיתית בתרבות הזאת לטיפול בילדים," אמר קומונס. אבל "עונשים והזנחה אף פעם לא היו דרכים טובות לגדל אנשים חמים, דואגים ועצמאיים."

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

הילדים שלי הם אנשים

מתישהו לפני כמה חודשים, היתה לי התגלות (מביכה קצת).

הילדים שלי הם אנשים.

הו.

זה קצת היכה בי כמו קיר.

פתאום תפסתי מה אני צריכה לעשות כדי שתהיה לי מערכת יחסים איתם, והדרך בה אני מסתכלת על כל הבט של חייהם: חינוך, אוכל, בריאות, בגדים… הכל השתנה.

אני לא יכולה לתאר בדיוק איך ראיתי את הילדים שלי לפני כן. אביזרים נלווים חמודים? לא, זה לא בדיוק זה, ידעתי שהם יותר מכך. גלמים חסרי צורה? לא, ידעתי שהם גם יותר מזה. זה לא שראיתי אותם ככלום, אבל פשוט לא השוויתי "ילד" ל"אדם".

חלק מההתגלות הגיעה מקריאת הבלוג של ג'נט לנסברי והספר של מגדה גרבר, Your Self Confident Baby. חלק ממנה הגיע מזכרון הילדות שלי, ומכך שאני זוכרת שהייתי מודעת ונוכחת לגמרי גם בגיל צעיר מאוד.

זה גרם לי להבין שתפקיד ההורה ממש, ממש שונה ממה שחשבתי בהתחלה.

קלטתי ש"מורה" לא אומר "להראות להם איך לעשות כל דבר".

הבנתי ש"סמכותנית" לא אומר "מענישה" או "שתלטנית".

תפסתי ש"אמפתיה" לא אומרת "בואי נדבר על רגשות כל פעם שאת מוטרדת".

לראות את הילדים שלי כאנשים עזר לי להסתכל על כל אינטראקציה ולחשוב על איך הייתי רוצה שיתייחסו אלי בסיטואציה הזאת. אם אני עייפה, עצבנית ומוטרדת ממשהו, מה הייתי רוצה שהאנשים שמסביבי יעשו? (לרוב רק שיחזיקו אותי). איך הייתי רוצה שאנשים יתנהגו אלי אחרי שעשיתי טעות? (שיכירו שמה שעשיתי הוא טעות אבל שלא יתנו לי להתבוסס ברגשות אשמה ולשלם על זה שוב ושוב). איך הייתי רוצה שיתייחסו אלי כשאני מתוסכלת כשאני לא יכולה לקבל משהו שאני לא יכולה לקבל? (חיבוק וכתף להישען עליה מספיקים.)

ההבט הכי משחרר של התפיסה הזאת הוא שאני יכולה להפסיק לחשוב על מה היא הדרך "הנכונה" להיות הורה. אני לא צריכה יותר לתהות אם פעולה "א" הולכת להוביל לתגובה "ב", במיוחד בעוד עשר שנים.

הסתכלות על כל סיטואציה בנפרד עוזרת לי להמנע מלתייג את הילדים שלי ולהפחית אותם לשם תואר יחיד. האם הילדים שלי קשים, פרחחים, עצמאיים, אמיצים, פחדנים, ידידותיים, מתוקים? כן… הם כל אלה. הם אנשים.

וזה משהו שאני מוצאת שחסר בהרבה דיונים על הורות ומשמעת. אנחנו מדברים על הדרכים השונות שאנחנו צריכים להתייחס אל ילדים והתוצאות השונות שנשאר איתם. רק אתמול קראתי תגובה לסטטוס בפייסבוק שאמרה משהו כמו, "אנחנו לא צריכים להרביץ לילדים כי זה מאוד מבלבל אותם כשאנשים שהם אוהבים פוגעים בהם." למרות שזה נכון, אני חושבת שזה קצת מפספס את הנקודה. אנחנו לא צריכים להרביץ לילדים כי הם אנשים – אם להרביץ להם מיצר תוצאות טובות (ויש מחקרים שהראו שכן, כחלק ממשטר קבוע של משמעת), זה עדיין לא גורם לכך להיות בסדר.

אני חושבת שזה גם מפספס את הנקודה להגיד שאנחנו תמיד צריכים להיות אדיבים ועדינים לילדים שלנו (אפילו לכתוב את זה נשמע נוקשה – אני לא חושבת שאנחנו לא צריכים להיות אדיבים ונחמדים לילדים שלנו, אבל אנחנו בני אדם). יש זמנים שאני מצוברחת ואני רק צריכה להתרחק ולתת לעצמי זמן, אפילו אם לילד שלי יש צורך. אני לא מדברת על פרקי זמן של הזנחה, אבל זה חלק ממציאות החיים שאני לא תמיד יכולה להיות זמינה גופנית ונפשית לילדים שלי, לא משנה כמה אני אוהבת אותם ורוצה.

אבל בגלל שהם אנשים עם צריכים ורגשות דומים, אני יכולה לעשות את זה ולדעת שהם יבינו, וגם שזה יעזור להם באינטראקציות שלהם במורד הדרך – בגלל שזה ילמד אותם שזה בסדר להגיד לא כשמישהו אחר צריך אותך אם את צריכה לטפל בעצמך קודם לכן.

אני מוצאת שקשה לכתוב על זה, כי זה פשוט לא נשמע חם ודואג וקרוב כמו שאני רוצה שזה יהיה. וחם, דואג וקרוב זה איך שהייתי מתארת את מערכת היחסים עם הילדים שלי. אבל לתאר את מערכת היחסים שלי איתם רק בצורה כזאת זה לא מציאותי, ולא ממש עוזר להורים אחרים. אנחנו לא עושים שום דבר שגוי כשהדברים לא מושלמים.

אני בן אדם, והילדים שלי הם אנשים. אנחנו חווים את מלוא עומק החוויה האנושית ביחד, ומערכת היחסים שלנו חזקה הרבה יותר בגלל זה.

——————————————-

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

מתוך הבלוג MamaEve.

צחצוח שיניים בלי איומים ועונשים… יש חיה כזאת?

"אני מתקשה בלאכוף גבולות בלי "תוצאה". למשל, צחצוח שיניים – היא תסרב. זה לא הגיוני לי לעשות את זה בכוח, אז אני אומרת לה שאם היא לא יכולה לצחצח, אני לא יכולה להקריא לה סיפור לפני השינה. אני לא מבינה איך לקבוע גבולות אם אין תוצאות להתעלמות מהגבול."

שאלה טובה. איך אנחנו "גורמים" לילד שלנו לעשות מה שאנחנו רוצים, אם אנחנו לא משתמשים בכוח? וצחצוח שיניים זאת דוגמה מושלמת, כי אף פעם לא פגשתי ילד שיש לו מוטיבציה פנימית לצחצח שיניים  — או הורה שלא היה מתוסכל מהניסיון לגרום לילדים לצחצח. להמשיך לקרוא צחצוח שיניים בלי איומים ועונשים… יש חיה כזאת? ←

למה כל מה שאנחנו יודעים על חינוך הוא שגוי

בעבודתי כפסיכולוגית קלינית, הדאגה הכי גדולה של הורים היא לא לדעת איך לחנך את הילדים שלהם כמו שצריך.

אין כאן שום דבר מפתיע.

הם לרוב מתוסכלים ומותשים בגלל שהם ניסו את כל הטכניקות והשיטות הקיימות אבל הן לא הואילו. ההתנהגות של הילד שלהם לא השתנתה ויותר ספציפית, הם על סף נקודת שבירה בעצמם.

כדי לעזור להורים להבין למה הגישות החינוכיות שלהן לא עובדות, אני בדרך כלל עושה איתם תרגיל קטן.

אני מבקשת מהם להשתמש במילה "חינוך" במשפט.

בקביעות, הם אומרים משהו כמו, "איך אני יכול לחנך את הילד שלי?" או אם הם פונים לילד, הם אומרים, "אני הולך לחשוב על דרך איך לחנך אותך."

אני מציינת תחילה שהמילה "חינוך" משומשת כפועל: משהו שאתה עושה למישהו אחר.

אז אני מבקשת מהם לנתח את המשמעות הסמויה – למה הם באמת מתכוונים כשהם משתמשים במושג "חינוך"?

אם הם ממש כנים, הם יגידו משהו בסגנון, "אני רוצה דרך לשלוט עליהם" או "אני מעוצבן על הילדים שלי והם הולכים לשלם על זה" או "אני מתוסכלת כי אני לא יכולה לשנות את ההתנהגות שלהם."

וזה, אני חושפת להם, היא הסיבה שגישות חינוכיות עם הילדים שלנו מתפוצצות לנו בפנים. אנחנו אומרים שאנחנו רוצים ללמד את הילדים שלנו התנהגות נאותה לעזור להם לפתח משמעת עצמית. אבל במקום, אימצנו אסטרטגיות שהן ההפך הישיר של לימוד ולמעשה הן רק מסווה מתוחכם של מניפולציה ושליטה.

ובגלל שאף בן אדם לא אוהב שמפעילים עליו מניפולציות, הילדים שלנו מתקוממים. הם מתקוממים נגד עצמם על ידי ניתוק מהכוח האמיתי שלהם דרך כניעות וצייתנות או שהם מורדים בדרך פעילה יותר נגד ההורים שלהם. כך או כך, הם יוצרים אישיות שקרית בתגובה לאנרגיה השתלטנית של הוריהם במקום תגובה אמיתית שנובעת מתוך מצב פנימי בסיסי יותר.

אם אנחנו אומרים שמישהו חיי "חיי משמעת", אנחנו מתכוונים למשהו שונה לחלוטין ממתי שאנחנו אומרים שהאותו אדם הוא הנמען של "פעולה חינוכית". למעשה, לחיות חיי משמעת ופעולה חינוכית הם הפכים.

הראשון מתיחס למשמעת עצמית – היכולת לויסות עצמי, ללא תלות במישהו שיעמיד אותנו במקום. אנחנו מונעים מהמצפן הפנימי שלנו לחיות חיים בהם כל החישורים של הקיום היומיומי שלנו מתחברים לנקודת המוקד שלנו, לב ליבה של ההוויה שלנו, שהיא המקור של כל הצרכים שלנו.

הביטוי השני, "פעולה חינוכית", מתיחס לפעולה מענישה שנכפית על ידי גורם חיצוני. כדי לראות את ההבדל, עוזר להבין את המקור של המילה חינוך. חינוך פירושו לימוד, הדרכה, הכשרה. אין שום דבר שקשור לעונש במושג הזה.

זה שלומד הוא מישהו שונה לגמרי ממישהו שכפוף לפעולה חינוכית. זה מישהו שרוצה ללמוד. והמורים החזקים ביותר של הילדים שלנו הם ההורים.

אם אני מכינה את עצמי להיות המורה של הילד שלי, אני צריכה דבר ראשון ללמוד משמעת עצמית. הייתי צריכה לעסוק, ולהמשיך לעסוק, בחוסר הבגרות הרגשית שלי. אני עושה זאת על ידי כך שאני הופכת להיות אדם אותנטי, נכונה לעצמי. בדרך זאת, הילד שלי לומד ממני גם כן להיות נכון לעצמו – נכון לצרכים הכי עמוקים של ליבו.

זה שונה במהותו ממיקוד יתר בהתנהגות של הילדים שלנו ו"חינוך" – שליטה – בהם כדי לגרום להם להסתגל לבקשות שלנו. המיקוד הוא במקום זאת בעצמנו כהורים, סבים, מטפלים ומורים, לוודא שאנחנו מהווים דוגמה שיוצרת בילדינו את הרצון לחכות את חיינו המיושרים והמשמעותיים.

משמעת עצמית הוא משהו שאנחנו לומדים בעצמנו, לא משהו שאי פעם אפשר לכפות על ידי מישהו אחר.

כשאנחנו, כהורים, קורנים ממשמעת עצמית, זה יהדהד חזק יותר מכל אסטרטגיה שאנחנו יכולים להסב לילדינו. זה יהדהד בדרך בה אנחנו מסדרים את המיטה שלנו בבוקר, איך אנחנו מפעילים את גופינו, האוכל שאנחנו אוכלים, הגבולות שאנחנו קובעים והדרך בה אנחנו עוסקים בתכלית שלנו. המשימה שלנו אם כן היא לא לחפש מקרוב ומרחוק אחר רופא חכם שיתן לנו טכניקות או אסטרטגיות "לתקן" ולשלוט בחיי הילדים שלנו. במקום זאת, המשימה העליונה היא לישר את חיינו עם בהירות, כוונה, תכלית ואיזון.

האם יש לנו את החוכמה ואת האומץ לאלף את האני הבלתי ממושמע שבתוכנו ולבטוח שדרך התהליך הזה הילדים שלנו ישקפו את הרוח שלנו וימריאו?

——————————————–

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

שפלי צברי היא פסיכולוגית קלינית וכתבה את הספרים The Conscious Parent ו Out of Control – Why Disciplining Your Child Doesn't Work and What Will.

זן ואומנות החשבון בחינוך חופשי

תחשבו על השיטה כפלג צלול, לא מפל גועש. תעקבו אחר הפלג, תאמינו במסלולו. הוא ילך לפי דרכו, מתעקל פה, מטפטף שם. הוא ימצא את החריצים, הסדקים, הבקיעים. רק תעקבו אחריו. הוא יקח אתכם. – צ'ן (זן) מסטר שנג-ין

מדדתי אורז לארוחת הערב כשבן השמונה שלי, סול, נכנס למטבח. "האם מ 400 רבעי דולר ועוד 400 רבעי דולר יוצא 200 דולר?" הוא שאל אותי, מחכה בציפיה לגזר דין. הייתי צריכה לחשוב על זה לרגע. וסיידי בת הארבע שלי, שאוהבת לעזור לבשל אבל לא רצתה לחכות, לקחה את הרשות להוסיף מים לסיר לבד (שתי כוסות מים לכל כוס אורז). בסוף הסכמתי שכן, זה יוצא 200 דולר. מרוצה, סול רץ לסיים את מה שהוא עשה ואני נשארתי עם השאלה שהפכה לבת לויה קבועה שלי: איך הוא ידע את זה?

אחרי הכל, לילדים שלי לא היה שיעור חשבון אחד בכל חייהם.

בדיוק ביום למחרת, בזמן ששילמתי חשבונות, שמעתי אותם מסיימים משחק מנקלה. "ניצחתי בארבע!" אמרה סיידי, ולזה סול הגיב בעליצות, "ואני ניצחתי במינוס ארבע!" (יותר מאוחר הוא טען שלמעשה ניצח בשמונה פחות ארבע. "ניצחון" שנשמע יותר נחרץ, אולי?)

הנה מה שהפליא אותי: אני אף פעם לא מלמדת את הילדים שלי חשבון, אבל הם ממשיכים לרכוש במסתוריות מיומנויות חשבון יותר ויותר מתקדמות. זה כאילו יש להם שיעורי חשבון סודיים במקום כלשהו באחורי המוח שלהם כשאני לא מסתכלת, בזמן שנראה שהם סתם מציירים או משחקים עם חברים או אוכלים ארוחת צהריים. למרות שידעתי שהלמידה העצמית הזאת תתרחש, והיא תמיד מתרחשת, נהייתי מוקסמת מלצפות במופעי הבנת החשבון המסקרנים והבדרך כלל משעשעים של הילדים שלי. מצאתי את עצמי בסוג של מסע. רציתי למצוא את התשובות לשתי שאלות: איך הם לומדים את כל החשבון הזה, ולמה?

כבר הרבה זמן אני יודעת שלמידה מוכוונת-עצמית, ומונעת-הנאה עובדת אצל הילדים שלי, כי ביליתי תשע שנים בחינוך חופשי בהסתכלות עליהם לומדים כל מה שהם צריכים לדעת ויותר בשיטה הזאת. למרות שאני זמינה בעבורם, לילדים הלומדים-לבד שלי אין תוכנית לימודים או שיעורים חוץ מאלה שצצים מתוכם בצורת תחומי העניין והסקרנות שלהם.

אבל, אפילו ללומדת חופשית, חשבון יכול להראות שונה מתחומים אחרים, ברורים יותר של למידה מוכוונת-עצמי. כשתינוק מקשיב למבוגרים ומחקה את הקולות שלהם, אפשר לראות בבירור מה תורם ללמידת השפה שלו. כשילדה מגלה עניין בימי הביניים וקוראת על כך ספרים, אין כמעט ספק שזה יוביל אותה ללמוד קצת היסטוריה. ללמוד חשבון זה קצת יותר חמקמק. למרות שזה קורה, התהליך נראה סודי באופן ייחודי וזה יכול לגרום לרעיון של למידת חשבון טבעית להראות פשוט לא מציאותית.

אבל כשצפיתי בילדי, גיליתי שחשבון, כמו שפה, נמצא בכל עבר, ושילדים פשוט רוצים להשתמש בזה.

ביום הראשון, למשל, שמעתי אותם משחקים מונופול.

"אני חייבת לך ארבעים דולר, אבל אין לי שטרות של עשרים," אמרה סיידי. "אני יכולה להביא לך ארבעה שטרות של עשר."

"או שמונה של חמש," אמר סול. "גם זה יעבוד". הוא חשב לרגע, ואז המשיך, "או שאת יכולה לתת לי ארבעים שטרות של דולר אחד! אבל אני לא חושב שיש כל כך הרבה במונופול."

ביום השני, במאמץ לגרום לסיידי להפסיק להתעסק עם מצלמה של $300, סול ניסה להסביר לה במונחים של בני ארבע כמה יעלה לקנות חדשה. "את תצטרכי לשלם מאה דולר ועוד מאה דולר ועוד מאה דולר. ואת יודעת כמה שווים מאה דולר? אלף סנט. לא – עשרת אלפים סנט."

מסתבר שללמוד לעשות מניפולציות על מספרים זה משהו ממש חשוב לילדים. הם מונעים פנימית לעשות את זה מהסיבות שלהם. הם רוצים להשוות את תוצאות הקליעה למטרה שלהם, לשלש את מתכון העוגיות, להתמקח על דמי כיס גבוהים יותר ולהוציא את הכסף שהם קיבלו ליום ההולדת. הם רוצים להביע דברים עצומים, לנהל עסקים מזדמנים ודוכני לימונדה, לבנות מבני לגו אדירים ולקבל את החלק ההוגן מהפנקייקים.

"אני בן שש וחצי", אומר אחד. השני: "אני בן שש ושלושה רבעים!" ("טוב, אני בן שש ושבע שמיניות!")

"אתה יכול לקבל חצי מהעוגיה שלי." "אני יכול לקבל שני שליש במקום?"

"כמה עוד כסף אני צריך כדי לקנות את הבובה שאני רוצה?"

זה לא שאני, האמא בחינוך ביתי, משתמשת בדוגמאות האלה של חוויות יומיומיות ונוחות כמניע או כהזדמנויות לילדים שלי ללמוד. הם אלה שרוצים ללמוד את החשבון, כי הם רוצים לקחת חלק במשחק, לעקוב אחרי הנקודות, לחשב את ממוצע החבטות או לחסוך כסף כדי לקנות מתנה מיוחדת ליום האב. הם רוצים ללמוד את החשבון והם ישתמשו בכל אמצעי חיוני כדי לעשות זאת.

אם הם שואלים אותי שאלה ("כמה אני צריכה בשביל לקנות ארבעה בתים בטיילת?") אני פשוט עונה עליה. אם אני אהפוך כל שאלה לשיעור, הם מהר מאוד יתחילו לחשוב על המשחק או הפעילות (ועל לשאול אותי שאלות) כמציקות ולא שוות את המאמץ וחוץ מזה זה בכלל לא חשוב. הם לומדים את החשבון בכל מקרה וכמעט לא שואלים אותי את אותה שאלה פעמיים. (אם הם כן, אני עונה עליה שוב. איך שאני רואה את זה, זה התפקיד שלי.)

כמובן, הרבה פעמים אני מציצה לפעילות החשבון שלהם בלי להיות חטטנית כלפי המניעים הפנימיים שלהם. הם באים אלי עם שאלות שלא יכולתי לצפות, שצצות מתוכם במה שנראה כמו בזמנים אקראיים. "מה יוצא משני שתיים עשרה?" "חמש זה רבע של עשרים?" "ממינוס שתיים עשרה ועוד עשרים יוצא שמונה?" מאיפה מגיעות השאלות האלה אני לא יודעת. אני פשוט עונה עליהן והתשובות נספגות במהירות.

אפילו כשאנחנו רואים את זה קורה, בכל זאת, קשה לפעמים לדמיין איך ילדים ילמדו חשבון כשלא מלמדים אותם. הדרכים בהם הם רוכשים את הידע הזה נשארות מסתוריות ומרתקות. כשסול היה בן שש, הקשבנו ביחד למוסיקה כשהוא פנה אלי פתאום ושאל, "שני עשרים זה ארבעים?" למרות שהייתי מבולבלת שהוא בכלל יודע כפל, פשוט עניתי שכן, זה נכון, ועצרתי בזה. אבל מאוחר יותר שאלתי אותו: "סול איך הגעת לזה ששני עשרים זה ארבעים?" הוא ענה: "כי חשבתי על זה כבר כמעט שנה וניסיתי לפתור את זה כבר חודש". זה עצר אותי לרגע. אבל עדיין, התעקשתי. "אבל איך הבנת את זה?" שאלתי, עד שהוא ענה לי בסופו של דבר (עם אנחה), "הבנתי שחצי מעשרים זה עשר, אז שני עשר חייב להיות עשרים, וארבעה עשר חייב להיות ארבעים, ומשהו כזה. בילשתי את זה. עשיתי עבודת-בלשים על זה."

כשמשוחררים משיטת השינון, העפרון והדף המסורתיים, ילדים מוצאים דרכים מגוונות להפליא, יצירתיות, גאוניות ופוקחות עיניים להבין מספרים ואת יחסי הגומלין ביניהם. חשבון נעשה פתאום לא עבודה קשה, אלא פן מרתק ושימושי של המציאות שאפשר ללמוד בכל כך הרבה דרכים יצירתיות ושימושיות שאולי רק ילדים יכולים להראות לנו אותם.

כשסול, עדיין בן שש, הכריז לפתע פתאום בארוחת הבוקר שארבע פעמים שלוש זה שתיים עשרה, שאלתי אותו איך הוא יודע את זה. שוב הוא אמר שהוא גילה את זה, וכשחקרתי אותו קצת יותר על איך, מסתבר לתדהמתי שהוא השתמש במקצב. בראש שלו הוא עשה ארבע פעמות כשעל כל אחד מהם שלושה מספרים (אחת שתיים שלוש, ארבע חמש שש, שבע שמונה תשע, עשר אחת עשרה שתיים עשרה), פשוט כל כך. הרבה לפני שהיו מלמדים אותו כפל בתוכנית הלימודים של בית ספר רגיל, הוא המציא, מיוזמתו האישית, דרכים להכפיל לפי קצב, ועכשיו יכל בקלות ליצר כפולות וסכומים של שתיים, שלוש, ארבע ועוד.

ממש לאחרונה, שמעתי את סיידי, בגיל ארבע, סופרת לפי זוגות, חמישיות ועשיריות. איך היא למדה את זה? בדקתי. התשובה: היא שמעה את אח שלה סופר את הכסף שלו.

נראה שחשבון הוא לא חמקמק כמו שדמיינתי אותו. פעם חשבתי שאדם בוגר בטוח יצטרך ללמד את הילדים שלי את הפנים והחוץ של להפעיל מספרים. עכשיו אני רואה שלא הייתי יכולה לעמוד בקצב שלהם גם אם הייתי מנסה.

אבל זה הכל מאוד אקראי, יגידו חלק. מה עם למידה שיטתית של העובדות והמושגים לפי סדר, ומה עם הדברים הקשים יותר? מה שקראתם למעלה באמת נשמע כמו עובדות חשבוניות מבודדות כשמסתכלים עליהם בפרספקטיבה מסורתית (של שינון). אבל, כשילדים מגלים את התבניות האלה בעצמם, בלי עזרה חיצונית, הן פתאום לא עובדות משוננות אלא תצפיות, חלקים מפאזל שמתהוה חלק אחר חלק במוחם. כל תצפית חשבונית מובילה לבאה, הופכת כל שינון ותרגול שיטתי למיותר לחלוטין.

לראות את זה ככה עלול להיות מפחיד. אני חושבת שהרעיון לאפשר לילדים ללמוד חשבון בצורה טבעית, בעצמם, הוא מאיים כי הרבה מאיתנו, כמבוגרים, שומרים בליבנו את חוסר הנוחות שלנו עם מספרים. אנחנו מאמינים שחשבון הוא קשה, מופשט ולא מושך מיסודו. כמו שציין המחנך הנהדר ג'ון הולט, למדנו לעבוד עם סמלים מופשטים לפני שהבנו את המשמעות המוחשית מאחורי הקיצור הזה. באופן הפוך, בהנתן ההזדמנות להתבונן תחילה, לפי הקצב שלהם, איך תבניות מספריות עובדות בעולם האמיתי, ילדים יכולים לקלוט בקלות את הקיצור, שעלול אפילו להיות דרך מבורכת להביע בצורה קלה יותר מושגים שכבר הבינו.

בגיל שש, סול נתקל בדף עבודה ושאל אותי מה זה. הסברתי שזה דף עם בעיות חשבון, ובגלל שהוא לא עשה חשבון בכתב לפני כן, הוא שאל אותי מה המשמעות של הסמלים. כשאמרתי לו ש "+" אומר לחבר את המספרים ביחד ו "-" אומר לקחת את המספר השני מתוך המספר הראשון ו "=" אומר שווה, הוא הנהן בכובד ראש, ואז להפתעתי, מילא את דף העבודה בקלות בעיקר עם תשובות נכונות.

לא מעניין אותי שהילדים שלי ישננו באופן שיטתי עובדות חשבוניות, כי היכולת שלהם והשאיפה להבין את אלה שנראים אקראיים מדגימים הבנה פנימית בדיוק של המושגים האלה שהופכים את העובדות לנכונות. מיומנויות והבנה מסויימת יגיעו בטבעיות מוקדם יותר, וחלקן מאוחר יותר. העובדה שהם פיתחו הבנה של הרעיונות האלה בעצמם מבטיחה שהם ימשיכו לרכוש מיומנויות חשבוניות ותיאוריות מסובכות יותר גם בעצמם.

אחרי הכל, הדברים ה"קשים" יותר נמצאים שם ללמידה בדיוק כמו הבסיס. כשנותנים להם להחליט לבד, ילדים מגיעים למושגים מסובכים להפליא, אולי בגלל שהם לא יודעים שחשבון, "גבוה" או אחר, "אמור" להיות קשה. לילה אחד, כשהוא שוכב במיטה ומנסה להרדם, סול (אז בן שבע) הרים את ראשו בעייפות. "אם שעה היא זמן ממש ארוך, אז יום יהיה זמן ארוך עם 24 ממשים?" הייתי חייבת להודות, שבדרך הטרום אלגבראית הזאת, כן, זה יהיה.

שנה אחר כך, כשהוא היה בן שמונה ורבע (מאורע חשוב), הוא הצהיר לידיעתנו שהוא בעצם בן "שש ותשעה רבעים". קצת אחר כך הוא שינה את הגיל שלו ל"שש פחות רבע ועשרה רבעים". למה הוא העדיף את המושגים המסובכים האלה עם השברים אני לא יודעת. אבל הם תאמו בדיוק לגיל "האמתית" שלו: שמונה ורבע.

בסופו של דבר התשובה למסע שלי היא מביכה בפשטותה. נראה שהמקור המסתורי של החינוך החשבוני של הילדים שלי הוא בכלל לא מסתורי. הם פשוט מבינים את החשבון בעצמם. והם עושים את זה בגלל (במה שנראה מוזר למי שלמדה בבית ספר רגיל כמוני) שזה מעניין ושימושי להם. החיים שלהם מלאים בסיבות משכנעות להבין ולהשתמש בחשבון.

האם זה משנה שהמיומנויות האלה מגיעות אליהם במה שנראה כמו בסגנון אקראי ומבולגן, או כמו שאני מעדיפה לחשוב על זה, לפי הצורך? אני לא חושבת. או אולי, אני כן. אני חושבת שזה חשוב. הם לומדים את החשבון שהם רוצים לדעת, מתי ובגלל שהם רוצים לדעת אותו. הם לומדים שזה שימושי, למה זה שימושי, מתי זה שימושי ואיך להרגיש בנוח עם זה. והם מגלים שהם יכולים לעשות את זה לבד. זאת לא רשימת העובדות של מישהו אחר שהם צריכים לשנן. החשבון הוא שלהם. שלהם לעבוד איתו, שלהם לשחק איתו, שלהם להשתמש בו כראות עיניהם.

כהורה, המטרה הלימודית העיקרית שלי לילדי היא לא למלא את ראשיהם במידע על הנושאים המסורתיים (למרות שאין לי ספק שהם ירכשו ידע כזה לאורך הדרך). אני רוצה שהם ילמדו לחשוב, בצורה ביקורתית ובצורה יצירתית, ולדעת איך ללמוד מה שהם רוצים או צריכים לדעת על ידי שימוש במשאבים הנמצאים לרשותם. לגלות את עולם המספרים בקצב שלהם, למטרות שלהם, זה חלק מכך. זה לא החשבון לכשעצמו שחשוב, התהליך של הפקת התבניות האלה מהעולם ולעשות בהם שימוש חשוב באותה מידה.

ברור, כשהם יבואו אלי וירצו לדעת מה צריך להיות האורך של הצד השלישי של בית העץ המשולש שלהם, אני כנראה אתערב ואסביר להם על משפט פיתגורס – כי כך יוחלט המידע הזה. כשהם ירצו לדעת לחשב מה הסיכוי שיצא להם תשע בקוביות בתור הבא – או שאלה קשה אחרת – אני אתלווה אליהם לחפש את זה, או לשאול מישהו שיודע. ואם הם ירצו ללמוד חשבון אינפיניטסימלי כדי שהם יוכלו ביום מן הימים לעשות תואר בהנדסה, אז נרשום אותם לקורס. הם יהיו מוכנים.

אלא אם כן, כמובן, הם יגלו זאת בעצמם, מה שבקצב הנוכחי עלול בהחלט לקרות. אחרי הכל, הם כנראה יבינו דברים שאני בעצמי לא אוכל אף פעם לדמיין. למעשה, אתם יכולים להגיד שהם כבר עושים זאת. זמן קצר אחרי יום הולדת שבע של סול הוא יצא עם ההודעה הסתומה הזאת: "עשרים ואחת זה עשרים עשר, אם מחשיבים עשרים כעשרים ואחת." זה גרם לי לחשוב לזמן מה, כשאני מנסה להכיל את מחשבתי סביב זה. אבל ברמה מסויימת, ידעתי שמה שהוא אמר זה נכון, בצורה כזאת, שאולי רק המחשבה החופשית של ילד יכולה להבין לעומק.

————————————–

רייצ'ל גאת'רקול היא סופרת עצמאית והאמא הגאה של שני ילדים אוטודידקטיים מלבבים. היא מוקסמת לחלוטין מילדים ואמהות, ולא יכולה שלא להסתכלות בהשתאות על הלמידה המדהימה והבלתי נתפסת שנגלית יום יום לפני עיניה.

מאמר זה פורסם ב Life Learning Magazine ב 2005, והוא אחד ממספר קטן של מאמרים הנמצאים בחינם באתר. כדי לקרוא עוד מאמרים כאלה, אתם מוזמנים להרשם ל Life Learning Magazine.

ילדים, מטלות ועבודת פרך

כשהילדים מגיעים לאיזור גיל שבע, רוב ההורים כבר מתחילים לחשוב, "הגיע הזמן שהיא תעשה קצת עבודה פה בבית!" ומתחילות המלחמות. "מתי אתה הולך להאכיל את הכלב?" "צריך להוציא את האשפה עכשיו!" "חמודה, כמה פעמים אני צריכה לבקש שתסדרי את המיטה?"

זה טוב לצפות מהילדים לקחת חלק בעבודות הבית. ילדים מסוגלים בהחלט, ומרגישים גאווה רבה בעבודה שנעשתה היטב. אבל, כמונו, הם רוכשים רגשות כלפי העבודות שמצפים מהם לעשות. וכשהרגשות האלה שליליים, ילדים יכולים לשאוב הרבה מההון הרגשי של ההורים בדרך לסיים את מטלות הבית שלהם.

אז איך הורים יכולים לארגן את זה כך שילדים יקחו אחריות על עבודות הבית? אני חושבת שיש שני דברים עיקריים שעוזרים להשאיר את התחושה של עבודת הפרך מחוץ למטלות עבור הורים וילדים.

כל עבודה היא עבודה ראויה

הגישה הרגילה שלנו כלפי עבודות הבית יכולה לגרום לאלרגיות קשות למטלות. בגלל שדורות של עבודות בית נעשו ברובן על ידי נשים שהרגישו שהן לא מוערכות ובוודאי שלא משלמים להן מספיק, רגשות שאין להם קשר לעבודה המעשית של ניקיון או הוצאת הזבל הועברו אלינו דרך הדורות.

לעבודות פשוטות יש את ההנאות הפשוטות שלהן: בועות הסבון החמימות בכיור והמראה של כלב שאוכל בהנאה, למשל. אבל הלכי רוח שירשנו גורמים לעבודות האלה להרגיש כמו עבודה שלא שווה תשומת לב של אדם אינטליגנטי. אז זה לא מפליא, שכשאנחנו מבקשים מהילדים לעשות את העבודות האלה, שהם לא מגיבים אליהם טוב. הלך הרוח שלנו מדבק, וילדים נדבקים ממנו ברגע שזה הופך להיות התפקיד "שלהם". אנחנו ההורים צריכים להשתדל לכבד את עצמנו בזמן שאנחנו עושים את עבודות הבית. אנחנו צריכים להשתדל לשים לב לתגמול של העבודות שאנחנו עושים. העבודות שאנחנו עושים הן חיוניות. אנשים אינטליגנטים עושים אותן. משתלם לעשות אותן היטב. הן שוות את תשומת הלב שלנו.

תעשו את העבודה ביחד

אחת הבעיות עם מטלות היא שכשגדלנו, הכריחו אותנו לעשות את המטלות לבד. אז בלי לחשוב, אנחנו מצפים מהילדים שלנו לעשות את המטלות שלהם לבד, ולפי לוח הזמנים שלנו.

ילדים לא מתוכננים לעבוד לבד. הם מתוכננים להנאה, לשיתוף פעולה ולתשומת לב. הם מתכוננים לספוג את הנוכחות שלך בזמן שאת שמה לב לכישורים ולהישגים שלהם. תצפי בילד שלך קופץ מהמשענת של הספה לאמצע הסלון שוב ושוב אחרי שהאורחים הלכו. תצפי בילד בן שבע מתחרה עם חבר עד לקצה הרחוב, ואז מסתובב כדי לראות אם שמת לב כמה מהר שניהם רצו. הילד שלך מראה לך שיש מספיק אנרגיה למשימות כשהן מהנות, כשלילד יש בחירה לגבי התזמון וכשמישהו שם כדי לראות אותו בזמן שהוא עושה את זה. שבחים הם פחות חשובים מפשוט להראות ולקבל אישור.

אז לעשות מטלות ביחד עובד הרבה יותר טוב מלגזור על ילדים עבודות בבדידות. במקום, "תוציא בבקשה את הזבל," תנסו, "אתה יכול לתפוס קצה אחד של השק? הוא ממש כבד!" ולפתוח שיחה על מה יכול להיות בפנים. להתחלק לזוגות של בני משפחה כדי להתמודד עם מטלות ביחד, או לקחת עשר דקות בהן כולם עושים משהו שצריך להעשות בבית יכול להרחיק את רגשות הבידוד ואת הרגשת עבודת הפרך מעבודות הבית.

להתחבר, ואז לעבוד

כשילד כבר נדבק בזיהום "העבודה הזאת לא כיפית", התרופה יכולה להיות זמן מיוחד קצר כדי לחזק את תחושת החיבור. אך אחד מאיתנו לא עובד טוב כשאנחנו מרגישים מבודדים ובלתי נראים. הזמן המיוחד נותן לילד את הזמן והמסגרת בה הוא או היא יכולים להראות, לא משנה מה בחרנו לעשות.

אז מסביב לזמן המיוחד אפשר לפעמים לעזור לילד להתמודד עם עבודה לא צפויה בלי להרגיש שזאת מעמסה.

תובילי את המשפחה

כשילדים רואים משפחה שעובדת ביחד במטרה מסויימת, או עובדת ביחד כדי לשפר את החיים של אחד או יותר מהמשפחה, הם יכולים להבין הרבה יותר טוב שלעשות את העבודה בבית זה סוג של כוח. הם רואים שהעבודה שלהם תורמת לטובת כולם, שהם מוערכים, ושהם עוזרים לשפר את החיים כשהם משתתפים.

אז מפגשי משפחה כל ערב או פעם בשבוע, בהם הורים חולקים את המחשבות שלהם לגבי הדברים הטובים שקרו בשבוע האחרון, והאתגרים שיהיו בהמשך השבוע, יכולים לעזור לילדים להבין את החשיבה של ההורים שלהם. זה נותן להם מקום לשתף את שלהם. הם רואים שהמשפחה היא קבוצה שיש לה כיוון והנהגה. הם רואים שהקול שלהם נשמע כשמחפשים רעיונות איך להסתדר בנסיעת העסקים של אבא ועם העזרה שאמא תצטרך, או אם סבתא צריכה שיטפלו בגינה שלה בשבת, בזמן שיש עוד מספר דברים שצריך לעשות. הם מרגישים חלק ממשהו גדול יותר. הם לומדים שהעבודות הן לא מטלות בודדות שצריכות להעשות על ידי אנשים מבודדים. הם משתתפים בפתירת בעיות ויכולים להיות גאים בתרומה שלהם.

אני מכירה משפחה שמצפה מכל אחד להגיד משהו שהם מעריכים אצל בן משפחה אחר בכל ארוחת ערב, או להגיד משהו אחד שהלך להם טוב ומשהו אחד שלא הלך להם טוב באותו יום. העובדה שהדברים הקטנים נראים על ידי כולם עוזרת לנקודת המבט של הילדים בנוגע לחשיבות של עצמם.

———————————

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

על Hand in Hand Parenting

ב Hand in Hand, המומחיות שלנו היא לעזור להורים לטפח את הקשר שלהם עם ילדיהם. הוקם ב 1989 על ידי פאטי וויפפלר, אנחנו גוף הולך וגדל של צוות, מדריכים, יועצים ומתנדבים שמספקים מידע ותמיכה להורים ברחבי העולם. המשרדים שלנו נמצאים בפאלו אלטו, קליפורניה.

צרו איתנו קשר:

עשו לנו לייק בדף הפייסבוק.

מאמרים ומשאבים יומיומיים בטוויטר.

מדריכים כותבים על החוויות שלהם בבלוג שלנו.

השתמשו בקבוצת Yahoo שלנו כדי לשאול שאלות, לקרוא ולמצוא שותף הקשבה.

למה אני אף פעם לא מכריחה את הילדים שלי לנשק את סבא וסבתא (או כל אחד אחר)

עכשיו כשעונת הפרסים נגמרה, אני די בטוחה שזה בסדר ואותנטי להגיד שאני עייפה מלכתוב על שמלות, ספנקס, וציפיות מזכיות והפסדים. אני רוצה לכתוב שוב על הורות. אז הנה.

קראתי כתבה באינטרנט על האם "להכריח" או לא "להכריח" ילדים לנשק את ההורים או הסבים שלהם (או כל אחד אחר עם כבר מדברים על זה). היא כללה את ההחלטה של הכותבת להסביר לילדים שלה שכשהיא מקבלת נשיקות היא "אמא שמחה" וכשהיא לא מקבלת נשיקות היא "אמא עצובה". הממ. כן, זאת ממש לא פילוסופיית ההורות או הסלנג שלי, אבל מה אני יודעת?

הקטע הוא כזה. הקטע לגבי אמת הוא שהיא אמיתית. הקטע לגבי הורות הוא שנראה שכשהכל משתנה עם כל סיטואציה ולפעמים קשה לדעת מה "האמת". הייתי רוצה לקחת את הדוגמה של ילדים שלא רוצים לנשק אנשים מסוימים כדוגמה לזמן שבו האמת חזקה מהורות.

אזהרה

אין לי ילדים שעושים לי דווקא. הם לא מושלמים, זה בטוח. ואני ממש לא אמא מושלמת. לבנים שלי יש את הרגעים שלהם, וכך גם לי. אבל אני יכולה להגיד לכם שהבנים שלי לא עושים דברים כדי להכעיס אותי בכוונה או כדי לעשות לי דווקא. כשאנחנו לא רואים עין בעין, זה כמעט תמיד בגלל שאני חסרת סבלנות או שלא עניתי על צורך שלהם או שלא ציפיתי שיהיו להם רגשות כי הרגשות שלי נראו יותר חשובים באותו רגע כי אני בן אדם ועוד לא סיימתי להפוך להיות בת-אדם ואמא טובה יותר.

אבל אני לא מטפלת או מומחית לילדים. כל פילוסופית ההורות שלי מגיעה מהחניכה שקיבלתי דרך ליגת לה-לצ'ה, Quality Parenting והפילוסופיה של RIE. אז אם יש לכם ילדים שיודעים שאתם רוצים שהם ינשקו מישהו, הם לא מסרבים כדי לעשות לך דווקא, זה לא משהו שאני יודעת איך להתיחס אליו. מצטערת, פשוט לא יודעת. זה בשביל מומחים לילדים וזאת לא אני.

למה אני לא מכריחה את הילדים שלי לנשק אנשים

להכריח (אפילו בעדינות) ילדים לנשק אנשים שהם לא רוצים, רומז לילדים שהם לא יודעים לחוש את הבטחון, הנוחות, הגוף שלהם ואת מה שהם רוצים לעשות איתו. נקודה. אני יודעת שאני שכלתנית מידי. אני יודעת שאני חושבת יותר מידי ואני יודעת שהורי הרצף כמוני מואשמים בכך שאנחנו נותנים לילדים קול חזק מידי, אבל אתם יודעים מה? ראיתי את זה נעשה בהרבה דרכים ואני אוהבת שלילדים שלי יש קול. ואני לא אחליף מחשבת-יתר אחת עם הילדים שלי בעד שום דבר, כי הם תמיד אומרים לי מה הם צריכים ואז אני יכולה להתמודד עם זה. אם מסיבה כלשהי הילדים שלי מרגישים שהם לא רוצים חיבה גופנית, אני מכבדת את זה. נקודה.

על מה אנחנו מדברים

אם הילד שלי לא רוצה לנשק מישהו, אני רואה את זה כהזדמנות ללמוד עוד על הרגשות שלו. אני משתמשת בהקשבה שיקופית ונותנת לו להשלים את החסר. דוגמה אחת היא, "וואוו, אתה ממש לא רוצה לנשק את זה וזה." למרבה הפלא, ילדים יגידו לכם דברים בצורה פשוטה יותר על ידי שמיעה של הרגשות שלהם משוקפים חזרה (בשביל עוד בנושא זה, תבדקו את Quality Parenting). רמיזה של מה שאתם חושבים שהיא הסיבה כלפי הילד היא "הובלת העד" ואני מנסה לא לעשות את זה, למרות שאני לפעמים נכשלת, במיוחד עם הגבר הקטן שלי שהתחיל לדבר מאוחר ועדיין לומד להתבטא בצורה מלאה בדברים מסוימים. המפתח הוא לתת להם לחוות את הרגשות שלהם ולא לנסות לנהל או לשלוט בהם.

אני מדגישה לבנים שלי כמה זה חשוב לדעת מה מרגיש להם נכון, ואני נותנת להם לדעת שזה בסדר. הם לא צריכים להרגיש בושה או שילעגו עליהם לגבי זה, כי תחשבו מה זה מעביר לילדים: לא עשיתי משהו שהיא רצתה שאני אעשה ועכשיו היא כועסת. המסר שזה מעביר – לגבי חיבה גופנית – הוא שהרגשות של אנשים אחרים מווסתים על ידי הצייתנות שלי. וואוו. תחשבו על זה. אני לא רוצה את זה לילדים שלי, ואתם?

מה אנחנו עושים במקום

יש לי שיחות עם הילדים שלי לגבי איך אנחנו מתנהגים אל מבוגרים בכבוד, ואיך סבא וסבתא, למשל, אוהבים לברך לשלום ולהפרד. אנחנו מדברים על דרכים בהם זה יכול לקרות אם הם מרגישים שהם לא רוצים נשיקה באותו יום. חושב להדגיש שלהתחבר עם אנשים זה חשוב, אבל יש להם חלק בהחלטה על איך זה קורה כך שכולם ירגישו בנוח. זה חשוב לנו כמבוגרים, אז למה שזה לא יהיה גם לילדים?

אני מוודאת שאני לוקחת את האשמה עלי במצבים כאלה. אם מישהו מנסה אפילו בשובבות להגיד, "נו קדימה, איפה הנשיקה שלי?" אני לא זונחת את הגברים הקטנים שלי לנהל את זה. אני מתערבת ואומרת בנינוחות, "נראה שהוא לא מרגיש שהוא רוצה לנשק כרגע" ואני משנה את הנושא או מזיזה את הדברים. אם מבוגרים נשארים מוטרדים לגבי זה, אני מניחה שזאת הזכות שלהם. הכוונה שלי היא לא להיות גסת רוח, אז אני עושה מאמצים לא להיות גסת רוח. אני אומרת מה שאני מתכוונת ואני מתכוונת למה שאני אומרת ואני לא אומרת את זה ברשעות. נקודה.

מצאתי עוד אפשרויות בשביל הבנים שלי בסיטואציות כאלה. במיוחד הצעיר שלי, שממש אוהב להתכרבל איתי ועם אח שלו ואבא שלו אבל הוא מתחמם אל אחרים באיטיות רבה. לפעמים אני אציע לו לתת כיף או ללחוץ ידיים. לפעמים הוא מסרב ואז המבוגר כבר חושב שהוא קצת מוזר ואתם יודעים מה? שיהיה. הם רואים שהוא מרגיש שהוא לא רוצה בקרבה גופנית, וזה פשוט נכון. לפעמים האיש הצעיר יתן כיף או ילחץ יד, וגם זה בסדר.

אין שום מקום בחיים של מבוגרים שמבוגר אחר יכול להכריח אותך להיות באינטימיות גופנית איתו. למעשה זה פשע לעשות את זה. אני לא משווה תקיפה מינית או גופנית עם ילדים שמנשקים אנשים שהם לא רוצים, אבל בעקרון, אם האמת היא שלכולנו יש זכות על הגוף שלנו ואנחנו השופטים הטובים ביותר של המרחב והבטחון האישיים שלנו, אני לא יכולה לדמיין למה האמת צריכה להיות שונה בין מבוגרים וילדים.

זאת האמת.

—————————————————————————

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

מים ביאליק כיכבה בתחילת שנות התשעים בתוכנית הטלוויזה "בלוסום" והיום היא מופיעה בתוכנית "המפץ הגדול". יש לה תואר דוקטור במדעי המוח, והיא הוציאה ספר על הורות ועקרון הרצף.