להגביל משחקי מחשב זה שגעון

אחרי שעשיתי הרבה מחקר על משחקי מחשב וההשפעות שלהם על ילדים, הבנתי שלהגבלת ילדים שמשחקים משחקי מחשב יש השפעה הרבה יותר מזיקה מאשר לתת להם לשחק משחקי מחשב כשהם משוחררים מהכבלים של השגחה הורית. אלה הסיבות:

1. זמן משחק מתבסס על כבוד.
כשאתם אומרים לילדים שהם לא יכולים לעשות מה שהם רוצים, אתם אומרים להם שיש להם שיקול דעת גרוע. כל העניין של למידה מוכוונת-ילד היא להגיד לילדים שיש להם אמת מידה טובה למה שמעניין אותם ושהם צריכים לכבד זאת בעצמם.

שמתי לב שכשאנשים שואלים אותי למה אנחנו לא מלמדים לפי נושאים בחינוך הביתי שלנו, אני אומרת, "אני סומכת שהילדים שלי יגלו מה הם רוצים ללמוד, ואני אעזור להם ללמוד את זה. אי אפשר לחלק תשוקה לפי נושאים בית ספריים."

ואז באופן קבוע אחד הילדים שלי יצעק, "אז למה אנחנו לא יכולים לשחק משחקי מחשב?!?!?!?"

והמבוגר יצחק, אבל אני אחשוב, "תכלס. זאת שאלה טובה."

2. מחסור מלאכותי נותן ערך מלאכותי לזמן המשחק.
כשמגבילים משהו מהנה זה גורם לאנשים להשתגע על הדבר הזה. זה נכון בדיאטות. אם אתה אומר לאנשים שהם לא יכולים לאכול יותר סוכר הם מתחילים להשתגע על סוכר. רוב האנשים יכולים לנהל את עצמם ולאכול כמות סבירה של סוכר ולהיות בסדר.

אותו דבר נכון עם משחקי מחשב. ברגע שאמרתי לילדים שלי שהם יכולים לשחק משחקי מחשב מתי שהם רוצים, הם דיברו על זה פחות והיו פחות אובססיביים, כי הם ידעו שזה תמיד יהיה שם כשהם ירצו. בלי להתחנן ליותר זמן, בלי משא ומתן, בלי לצעוק על מישהו שיהיה בשקט כי הרעש מפריע לזמן שלו לשחק במחשב. השחרור מהמחסור לקח הרבה מהכוח של משחקי המחשב.

3. יצירתיות מגיעה מתחושה של חופש.
כשהיה לילדים זמן משחקי מחשב בלתי מוגבל הם לא היו כל כך להוטים להגיע לשלב הבא בזמן שהם שיחקו. הם לא הרגישו לחץ זמן. הם היו מוכנים לנסות דברים אחרים בנינטנדו DS שלהם. למשל, הם ניסו לצלם, ליצור Mii (דמות שלהם) ולהצטרף למשחקים רבי משתתפים בשלבים שהם לא בהכרח שיחקו בהם.

ההפתעה הכי גדולה הייתה שהילדים שלי התחילו להשתמש במצלמת הוידאו ב DS אחד כדי לצלם ילד משחק ב DS  השני. לאלה מכם שלא יודעים, יש תרבות עצומה של אנשים שמצלמים את עצמם משחקים במשחקי מחשב ומעלים את זה ליוטיוב. הילדים שלי אוהבים לצפות בסרטונים האלה, ועכשיו כשזמן משחקי המחשב לא כל כך יקר, הילדים שלי מקליטים את הסרטונים האלה.

זה היה תענוג לראות את המתיחות המשפחתית יורדת והיצירתיות עולה כתוצאה מזמן משחקי מחשב בלתי מוגבל.

—————————————————————

בשביל לקרוא את המאמר המקורי תלחצו כאן.

בשביל להגיע לאתר שלה, תלחצו כאן.

פנלופי טראנק הקימה 4 סטארטאפים. האחרון שבהם הוא Quistic. עצות הקריירה שלה מתפרסמות ב 200 עיתונים. היא גרה בחווה בוויסקונסין ומחנכת את בניה בחינוך ביתי.

לגדל ילדים בחמלה: הורות לפי תקשורת מקרבת

הקדמה

אני מלמד תקשורת לא־אלימה להורים כבר כמעט 30 שנה (הספרון נכתב על־ידי ד"ר רוזנברג לפני יותר מעשור ויצא לאור בסתיו 2004). הייתי רוצה לחלוק אתכם חלק מן הדברים שעזרו לי ולהורים שאִתָּם עבדתי ולשתף אתכם בתובנות שהיו לי, גבי העיסוק הנהדר והמאתגר של הורות.

תחילה הייתי רוצה להפנות את תשומת לבכם לסכנות שבמילה "ילד", כאשר אנחנו מאפשרים לה לקיים סוג אחר של כבוד מזה שהיינו נותנים למישהו, שלא מתויג כילד. הרשו לי להראות לכם למה אני מתכוון.

פעמים רבות נהגתי לפתוח סדנאות להורים, שעשיתי במשך השנים, בחלוקה של הקבוצה לשתיים. שמתי קבוצה אחת בחדר אחד, את השנייה בחדר אחר, וביקשתי ממשתתפי כל קבוצה לרשום על דף גדול שיחה בינם לבין אדם אחר במצב של סכסוך.
אני אומר לשתי הקבוצות מה הסכסוך. ההבדל היחיד הוא, שאני אומר לקבוצה אחת שהאדם האחר הוא הילד שלהם ולקבוצה השנייה אני אומר שהאדם האחר הוא השכן שלהם.

אחר־כך אנחנו חוזרים ונאספים לקבוצה אחת ובוחנים את שני ניירות־השיחה שהקבוצות הכינו, האחד שבו הם חושבים שהאדם השני הוא הילד שלהם, ובמקרה השני, השכן. (דרך אגב, אני לא מרשה לקבוצות לדבר זו עם זו על מי האדם בסיטואציה שלהם, כדי ששתיהן תחשובנה שהסיטואציה זהה).

אחרי שעברנו בקצרה על הדיאלוגים הכתובים של שתי הקבוצות, אני שואל אותם אם הם יכולים לראות הבדלים מבחינת רמות הכבוד והחמלה שהובעו. בכל פעם שעשיתי זאת, הקבוצה שעבדה על הסיטואציה שבה האדם השני הוא ילד, נתפשה כפחות
מכבדת וחומלת בתקשורת שלה מאשר הקבוצה שראתה באדם האחר את השכן. זה חושף באופן מכאיב לאנשים בַּקבוצות, כמה קל להקטין מערכו של מישהו כאדם, באמצעות התהליך הפשוט של לחשוב עליו או עליה כעל "הילד או הילדה שלנו".

המוּדעות שלי

יום אחד הייתה לי התנסות, שממש חידדה לי את המודעות לסכנה שבחשיבה על אנשים כעל ילדים. החוויה אירעה אחרי סוף־שבוע, שבו עבדתי עם שתי קבוצות: כנופיית־רחוב ומחלקה במשטרה. אני גישרתי בין שתי הקבוצות. הייתה מידה רבה של אלימות בין החברים בשתי הקבוצות והם ביקשו שאשמש בתפקיד של מתווך. אחרי ששהיתי במחיצתם זמן ממושך והתמודדתי עם האלימות שהייתה להם אלו כלפי אלו, הייתי מותש. כשנסעתי הביתה לאחר מכן, אמרתי לעצמי, שעד סוף ימיי אני לא רוצה להיות מעורב בסכסוך כלשהו.

וכמובן, כשנכנסתי הביתה, שלושת הילדים שלי רבו. הבעתי את הכאב שלי באוזניהם בָּאופן שאנחנו מעודדים בתקשורת מקרבת. ביטאתי איך אני מרגיש, מה הצרכים שלי ומה בקשותי. עשיתי את זה ככה — צעקתי: "כשאני שומע כל מה שקורה פה כרגע, אני מרגיש מתוח מאוד! יש לי צורך גדול בקצת שקט ושלווה אחרי סוף־השבוע שעברתי! אז האם תסכימו לתת לי קצת זמן ומרחב?"

בני הבכור הסתכל עלי ואמר, "אתה רוצה לדבר על זה?" ואז, באותו רגע, הקטנתי מערכו כאדם בחשיבה שלי. למה? כי אמרתי לעצמי, "איזה חמוד. הנה ילד בן תשע שמנסה לעזור לאבא שלו." אבל התבוננו מקרוב איך התעלמתי מההצעה שלו בשל גילו, כי תייגתי אותו כילד. למרבה המזל, ראיתי שזה מה שעובר בראשי, וייתכן שהצלחתי לראות זאת ביתר בהירות משום שהעבודה שעשיתי עם הכנופיה והמשטרה הראתה לי את הסכנה שבחשיבה על אנשים במונחים של תיוגים במקום אנושיותם.

אז במקום לראות אותו כילד ולחשוב לעצמי, "איזה חמוד", ראיתי אדם שמציע את עזרתו לאדם אחר בכאבו, ואמרתי בקול, "כן, אני רוצה לדבר על זה". ושלושתם באו אחרי לחדר אחר והקשיבו לי בזמן ששפכתי את לבי על כמה זה כואב לראות אנשים שמגיעים לנקודה, שבה הם רוצים לפגוע באחר רק בגלל שהם לא אומנו לראות את אנושיותו. אחרי שדיברתי על כך במשך 45 דקות הרגשתי נפלא ולפי מה שאני זוכר, הדלקנו את הרדיו ורקדנו כמו משוגעים.

החינוך שלנו כהורים

אז זה לא שאני מציע, שלא נשתמש במילה "ילד" כדרך־קיצור להסביר לאנשים, שאנחנו מדברים על אנשים בגיל מסוים. אני מדבר על כך, שאנחנו מאפשרים לתיוגים למנוע מאיתנו לראות את האדם האחר כבן־אנוש, באופן שגורם לנו להוריד מערכו של אותו אדם בשל הדברים שהתרבות שלנו מלמדת אותנו על "ילדים". הרשו לי להראות לכם זווית נוספת של מה שאני מדבר עליו, איך התיוג של ילד יכול להוביל אותנו להתנהג בצורה מצערת למדי.

בהתאם לדרך שבה חונכתי לחשוב על הורות, חשבתי, שתפקידו של הורה הוא לגרום לילדים להתנהג כמו שצריך. הרי ברגע שאנחנו מגדירים את עצמנו כסמכות, מורה או הורה, בתרבות שבה אני חונכתי, אנחנו רואים זאת כמחויבות שלנו לגרום לאנשים
שאנחנו מתייגים כ"ילדים" או כ"תלמידים", להתנהג בצורה מסוימת.

כיום אני רואה שזאת מטרה שמביסה את עצמה, משום שלמדתי, שבכל פעם שמטרתנו היא לגרום לאדם אחר להתנהג בצורה מסוימת, קרוב לוודאי שהוא יתנגד, בלי קשר למה שאנחנו מבקשים. דומה שהדבר נכון בין אם האדם האחר הוא בן שנתיים או בן תשעים ושתיים.

המטרה הזאת, של להשיג מה שאנחנו רוצים מאנשים אחרים, או לגרום להם לעשות מה שאנחנו רוצים, מאיימת על האוטונומיה שלהם, על זכותם לבחור מה הם רוצים לעשות. וכל פעם שאנשים מרגישים שהם לא חופשיים לבחור מה שהם רוצים לעשות, סביר שהם יתנגדו, אפילו אם הם רואים את התכלית של מה שאנחנו מבקשים, ובאופן רגיל היו רוצים לעשות זאת. הצורך שלנו לשמור על עצמאותנו הוא כה חזק, שאם אנחנו רואים מישהו שזו מטרתו הבלעדית, אם אותו אדם מתנהג כאילו הוא יודע מה טוב לנו ואינו מאפשר לנו לבחור כיצד לפעול, זה מעורר את התנגדותנו.

מגבלות הכפייה והעונש

לַנצח אהיה אסיר־תודה לילדיי, על שחינכו אותי באשר למגבלות המטרה של לגרום לאנשים אחרים לעשות מה שאנחנו רוצים. הם לימדו אותי, קודם כל, שאני לא יכול להכריח אותם לעשות מה שאני רוצה. לא יכולתי לגרום להם לעשות דבר. לא יכולתי
לגרום להם להחזיר צעצוע בחזרה לקופסה. לא יכולתי לגרום להם לסדר את המיטה. לא יכולתי לגרום להם לאכול. כן, זה היה שיעור מעורר־ענווה כהורה, ללמוד על חוסר־האונים שלי, כי איפה שהוא הכנסתי לי לראש, שתפקידו של הורה הוא לגרום
לילד להתנהג כמו שצריך. והנה הילדים הצעירים האלה מלמדים אותי את השיעור מעורר־הענווה הזה, שאני לא יכול לגרום להם לעשות דבר. כל מה שיכולתי לעשות הוא לגרום להם להצטער שהם לא עשו זאת.

וכל פעם שהייתי טיפש מספיק כדי לעשות זאת, כלומר, לגרום להם להצטער שהם לא עשו מה שביקשתי, הם לימדו אותי שיעור שני על הורות וכוח, שהתגלה כבעל ערך רב
בשבילי על־פני השנים. והשיעור הזה היה, שבכל פעם שגרמתי להם להצטער שהם לא עשו משהו, הם גרמו לי להצטער על שגרמתי להם להצטער שהם לא עשו משהו. אלימות מולידה אלימות.

הם לימדו אותי, שכל שימוש בכפייה מצדי יגרום באופן עקבי להתנגדות מצדם, מה שיכול להוביל לכך, שבַּקשר בינינו תהיה איכות של יריבות. אני לא רוצה שיהיה לי קשר כזה עם אף אדם, אבל במיוחד לא עם הילדים שלי, האנשים האלה, שאני הכי קרוב אליהם ולוקח עליהם אחריות. אז הילדים שלי הם בני־האדם האחרונים שאני רוצה להיכנס אִתם למשחקי הכפייה האלו, שעונשים הם חלק בלתי־נפרד מהם.

כן, רוב ההורים דוגלים באופן נחרץ ברעיון של עונשים. מחקרים מצביעים על כך, ש־ 80% מההורים בארה"ב מאמינים לחלוטין בעונשים גופניים לילדים. שיעור דומה באוכלוסיה תומך בעונש־מוות לפושעים. אז כשאחוז כל־כך גבוה מן האוכלוסיה
מאמין שעונשים הם מוצדקים וחיוניים בחינוך ילדים, ברור שהיו לי הזדמנויות רבות במהלך השנים לשוחח על הנושא עם הורים. ואני מרוצה לשוב ולהיווכח, כיצד ניתן לעזור לאנשים לראות את המגבלות שבכל סוג של עונש, אם הם פשוט ישאלו את עצמם שתי שאלות.

שאלה ראשונה: מה אתם רוצים שהילד יעשה אחרת? אם אנחנו שואלים רק את השאלה הזאת, בהחלט אפשר לחשוב שעונשים עובדים לפעמים, כי בעזרת האיום בְּעונש או מימושו, אנחנו יכולים לעתים להשפיע על ילד לעשות מה שאנחנו רוצים
שהוא יעשה.

לעומת זאת, כשאנחנו מוסיפים את השאלה השנייה, נסיוני המצטבר הוא, שהורים רואים שעונשים אף־פעם לא עובדים. השאלה השנייה היא: מהן הסיבות שבגללן אנחנו רוצים שהילד יעשה מה שאנחנו רוצים שהוא יעשה? זוהי השאלה הזאת שעוזרת לנו לראות, שעונשים לא רק שאינם עובדים, אלא שהם מפריעים לילדים שלנו לעשות דברים מהסיבות שבעטיין היינו רוצים שהם יעשו אותם.

מכיוון שהשימוש בעונשים כל־כך רווח ומוצדק, הורים עלולים לדמיין בטעות, שההפך מעונשים הוא סוג של מתירנות, שבה אנחנו לא עושים דבר, כשהילדים שלנו מתנהגים בדרכים שאינן תואמות את הערכים שלנו. לכן הורים יכולים רק לחשוב, "אם אני לא אעניש, אני מוותר/ת על הערכים שלי ורק מאפשר/ת לילד או לילדה לעשות מה שהם רוצים." כפי שאסביר בהמשך, יש גישות אחרות חוץ ממתירנות, קרי, פשוט לתת לאנשים לעשות כל מה שהם רוצים, או מטקטיקות כפייה דוגמת עונשים. ואם אנחנו כבר בנושא, אני רוצה לטעון, שפרסים הם למעשה כפייה, בדיוק כמו עונשים. בשני המקרים אנחנו משתמשים בַּכּוח שלנו על אנשים, שולטים בסביבה בְּדרך שמנסה לכפות על אנשים לפעול בדרכים שאנחנו רוצים. במובן זה, פרסים נובעים מאותה תבנית חשיבה כמו עונשים.

———————————————————————————————–
מאמר זה לקוח מתוך הספרון "לגדל ילדים בחמלה".
אפשר לקנות את הספרון המלא כקובץ PDF, או כעותק פיזי.

תקשורת לא-אלימה (ידועה בישראל גם כ"תקשורת מקרבת" ובעולם גם כ-Compassionate Communication), היא גישה אשר פותחה בשנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי ד"ר מרשאל ב. רוזנברג, לניהול תקשורת ויחסים בין אישיים בין אדם לעצמו ובינו לבין אנשים אחרים, ולפתרון קונפליקטים, אי-הבנות וסכסוכים. הגישה מאפשרת יצירת שינוי במערכות יחסים והעמקת החיבור והאמון הבין-אישיים באמצעות המודל היישומי מעשי שלה.

איך תרבויות אחרות מונעות דיכאון לאחר לידה

מבנים חברתיים שמגינים על הבריאות הנפשית של אמהות חדשות

"האם שלנו היא לא חברה מוזרה שממקדת כל כך הרבה תשומת לב על ילודה כשכמעט כולה מבוססת על חרדה ופחד וכל כך מעט על הזמן הקריטי לאחר הלידה, זמן בו מתהוות תבניות שישפיעו על היחיד ועל המשפחה עשרות שנים?" – סוזן ארמס

כאזרחים של מדינה מתועשת, אנחנו מתנהגים רוב הזמן כאילו אין למה מה ללמוד מהעולם השלישי. אבל הרבה מהמדינות האלה עושות משהו נכון בצורה יוצאת דופן במיוחד בדרך בה הם דואגים לאמהות חדשות. במאמר הקלאסי שלהם, סטרן וקרוקמן (1983) מציגים ביקורת אנתרופולוגית של הספרות המקצועית. הם מצאו שבתרבויות שהן בחנו, הפרעות לאחר לידה, שכוללות גם "עצבות ילודה" (baby blues), כמעט לא היו קיימות.           לעומת זאת, 50% עד 85% מהאמהות החדשות במדינות מתועשות חוות "עצבות לידה", ו – 10% עד 20% חוות דיכאון לאחר לידה. מה גורם להבדל? סטרן וקרוקמן ציינו שלכל התרבויות שלהן שכיחות נמוכה של מחלות נפשיות לאחר הלידה יש טקסים שמספקים תמיכה וטיפול לאמהות חדשות. התרבויות האלה, למרות השוני הניכר, חולקות חמישה מבנים חברתיים מגינים. אלה מתוארים למטה.

1. תקופה יחודית לאחר הלידה

בתרבויות אחרות, התקופה לאחר הלידה מזוהה כזמן שונה מהחיים הרגילים. זה זמן שבו האם אמורה להתאושש, הפעילויות שלה מוגבלות וקרובות המשפחה שלה מטפלות בה. סוג כזה של עזרה היה נפוץ גם באמריקה הקולוניאלית, כשהתקופה שלאחר הלידה הייתה ידועה כתקופת "משכב היולדת". תקופה זו גם שימשה כזמן ל"חונכות", כאשר אמהות מנוסות יותר חנכו את האם החדשה.

2. אמצעים מגינים המשקפים את הפגיעות של האם החדשה

במהלך התקופה לאחר הלידה, אמהות מזוהות כפגיעות במיוחד. טקסי רחצה, שטיפת שיער, עיסוי, כריכה של הבטן וסוגים אחרים של טיפול אישי שכיחים בטקסים לאחר הלידה של גואטמלה הכפרית, נשי המאיה באיזור יוקטן ונשים ממוצא לטיני בארה"ב ובמקסיקו. הטקסים האלה גם כן מציינים את התקופה לאחר הלידה כשונה מזמנים אחרים בחיי הנשים.

3. בידוד חברתי ומנוחה

התקופה לאחר הלידה היא זמן לאמא לנוח, לצבור כוחות ולטפל בתינוק. מנהג הבידוד החברתי קשור לרעיון הפגיעות אצל אמהות חדשות. למשל, בפונג'אב, נשים והתינוקות שלהן נמצאים במגע רק עם קרובות המשפחה שלהן ומיילדות למשך חמישה ימים. הבידוד אמור לעודד הנקה והוא מגביל את הפעולות הרגילות של האישה. מנגד, מצופה מהרבה אמהות אמריקאיות לארח אחרים – אפילו במהלך שהותן בבית החולים. כשהן מגיעות הביתה, המנהג הזה ממשיך כשהרבה פעמים מצופה מהן לבדר משפחה וחברים שבאים לראות את התינוק.

4. עזרה תפקודית

כדי שיתקיימו הבידוד והמנוחה, אמהות צריכות להיות משוחררות מנטל העבודה הרגיל שלהן. בתרבויות אלה, מספקים לנשים מישהי שתטפל בילדים מבוגרים יותר ותדאג למטלות הבית. כמו בתקופה הקולוניאלית בארה"ב, נשים חוזרות לרוב לבית אימן כדי להבטיח שעזרה כזאת זמינה.

5. הכרה חברתית בתפקיד ובסטטוס החדש

בתרבויות שסטרן וקרוקמן בדקו, ניתנה תשומת לב גדולה לאם. בסין ובנפאל, מעט מאוד תשומת לב מוקדשת להריון, הרבה יותר תשומת לב מתמקדת באם לאחר שהתינוק נולד. זה תואר כ"לתפקד כאם לאם". למשל, הסטטוס של האם החדשה מזוהה דרך טקסים חברתיים ומתנות. בתרבות פונג'אב, יש "טקס יציאה", הכולל רחצה ושטיפת שיער טקסית על ידי מיילדת, וארוחה טקסית הנערכת על ידי ברהמין. כשהאם חוזרת למשפחת בעלה, היא חוזרת עם הרבה מתנות שניתנו לה ולתינוק שלה. כעת תקראו תיאור של טקס לאחר הלידה שמבוצא על ידי הצ'אגה מאוגנדה. הוא שונה מאוד ממה שחוות נשים אמריקאיות.

שלושה חודשים לאחר לידת התינוק, ראשה של האם מגולח ומוכתר בכתר חרוזים, היא מולבשת בלבוש עור עתיק משובץ חרוזים, נותנים לה מטה הדומה למטות הזקנים, והיא מגיחה מהבקתה שלה להופעה פומבית ראשונה עם התינוק. בהליכה איטית לכיוון השוק, מקבלים את פניהם עם שירים כגון אלה השרים ללוחמים שחוזרים מהקרב. היא והתינוק שרדו את השבועות המסוכנים. הילד לא פגיע יותר, אלא תינוק שלמד את משמעותה של אהבה, חייך את חיוכיו הראשונים, ומוכן כעת ללמוד על העולם הבוהק והרועש בחוץ.

מה חוות נשים אמריקאיות

מנגד, נשים אמריקאיות חוות לרוב שאנשים דואגים להם יותר לפני הלידה. לאשה בהריון, אנשים עלולים להציע לסחוב לה דברים, לפתוח דלתות או לשאול איך היא מרגישה. חברות יעשו לה מסיבה לתינוק (baby shower) שם היא תקבל תמיכה נפשית ומתנות לתינוק. יש שיעורים לקראת הלידה ובדיקות מעקב לקראת הלידה, והרבה אנשים שרוצים לדעת על הפרטים של חוויות היום שלה.

אחרי שהיא יולדת, לעומת זאת, תמיכה ממוקדת-אם פוחתת במהירות. במקרה אופייני, אשה תשוחרר מבית החולים 24 עד 48 שעות בלידה ואגינלית, או 2 עד 4 ימים אחרי ניתוח קיסרי. יכול, או לא, להיות לה מישהו שיעזור לה בבית, וכנראה שאף אחד בבית החולים אפילו לא שאל. בן הזוג שלה כנראה יחזור לעבודה תוך שבוע, והיא נשארת לבד וצריכה לוודא שיש לה מה לאכול, ללמד את עצמה להניק ולהחלים מהלידה. האנשים שסיפקו לה תשומת לב במהלך ההריון כבר לא נמצאים, ואלה שכן מגיעים מעוניינים יותר בתינוק. יש הבנה מרומזת ולעיתים מפורשת שהיא לא צריכה "להטריח" את נותני השירות הרפואי שלה אלא אם כן יש סיבה רפואית, והיא צריכה לחכות לדבר עם הרופא שלה עד לבדיקת המעקב לאחר שישה שבועות.

כנראה שיש משאבים בקהילה שלה שיכולים לעזור, אבל היא לא יודעת איפה הם והיא יותר מידי המומה מכדי לחפש אותם בעצמה. אז היא חייבת לדאוג לעצמה הכי טוב שהיא יכולה. זה מפליא שנשים חוות את התקופה לאחר הלידה כמלחיצה בצורה קיצונית? ספר פופולרי אחד שנכתב לאמהות טריות (אייזנברג ואחרים, 1989) מתאר את המעבר כ"סינדרלה הפוכה, הנסיכה ההריונית נהפכה לפשוטת העם לאחר הלידה בהינף שרביטו של הרופא המיילד" (עמוד 546).

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

——————————————————————

קת'לין קנדל תאקט היא פסיכולוגית, יועצת הנקה בינלאומית מוסמכת, והבעלים והעורכת של הוצאת פרייקלרוס (Praeclarus Press), הוצאה קטנה המתמחה בבריאות נשים. היא המחברת של יותר מ 360 מאמרים ופרקי ספרים, והכותבת או העורכת של 23 ספרים בנושאי טראומה, בריאות נשים, דיכאון והנקה.

לרשימת הספרים שלה באמזון, תלחצו כאן.

בטחון עצמי זה לחלשים

יש סרטון שנתקלתי בו בזמן האחרון בכמה מקומות שונים.

בסרטון, איש שקוראים לו ריק לבוי, מנסה לעזור להורים ולמורים להגדיל את הבטחון העצמי של הילדים או התלמידים שלהם. אז הוא מצא אנלוגיה והוא משווה בין בטחון עצמי לבין אסימוני משחק. כל פעם שקורה לך משהו טוב בחיים אתה מקבל אסימונים. ככל שיש לך יותר אסימונים הבטחון העצמי שלך עולה, כשאני רק יכול לתאר לעצמי שהמטרה היא בטחון עצמי גבוה כי בטחון עצמי גבוה = ניצחון בחיים.

אני, אישית, חושב שהוא טועה פה בגדול.

בטחון עצמי זה משהו שגם נולדים איתו

כל הורה יודע שכל ילד נולד עם אופי משלו. אני מכיר שתי אחיות שנולדו בהפרש של שנה וחצי. הצעירה יותר מלאה בבטחון עצמי, לא חשוב לה מה אומרים עליה, אין לה שום בעיה לגשת אל ילדים שהיא לא מכירה וכשהיא רוצה משהו היא תשיג אותו. אחותה הרבה יותר ביישנית, לוקחת הרבה יותר ללב וקשה לה יותר לגשת אל ילדים שהיא לא מכירה.

בטחון עצמי נוטה לחזור לאותה רמה

נניח שאתה שחקן כדורסל וקלעת את הסל המנצח. אתה לא תרדם בלילה בגלל שהסל ירוץ לך בהילוכים חוזרים בראש. הבטחון העצמי שלך יהיה בשמיים. באימון אחרי זה כולם ירימו לך את האגו אפילו יותר גבוה. אבל לאט לאט הבטחון העצמי שלך יחזור כמעט בדיוק לאיפה שהוא היה לפני הסל המנצח. בדיוק כמו רמת האושר שלך.

תמיד נראה לנו שנהיה מאושרים יותר אחרי שנקבל קידום בעבודה, נצא לדייט עם הבחור שמוצא חן בעינינו או נזכה בלוטו. אבל תשאלו אנשים 3 שנים אחרי שהם זכו בלוטו אם הם מאושרים. זה די ברור שרמת האושר שלהם תהיה בערך באותה רמה כמו קודם.

במקום לפתח בטחון עצמי אנחנו מפתחים תלות באישור של אחרים

כן, קלעת סל נצחון. אבל מה יקרה אם במשחק הבא תחטיא את הזריקה הגורלית? ואיך תרגיש אם זה יקרה חמש פעמים ברצף?

באותו אופן, אם רצינו להעלות את הבטחון העצמי של הילד שלנו בנוגע לציור ואנחנו אומרים לו שוב ושוב כמה שהוא מצייר נהדר, האם בסופו של דבר הוא יהיה ילד שאוהב לצייר או שהוא יהיה ילד שאוהב לצייר כדי לקבל מחמאה? ומה יקרה כשמישהו שהוא מעריך יגיד לו שהציור שלו מכוער?

בטחון עצמי משתנה מסיטואציה לסיטואציה

ריק לבוי משווה בסרטון בין להציע נישואין ללבקש עודף נכון מהקופאית ללענות על השאלות שהמורה שואלת בכיתה ללכת לראיון עבודה.

אם החיים היו כל כך חד מימדיים אז תיאורית הבטחון העצמי הייתה מצויינת. אבל מה לעשות שכל סיטואציה שונה לגמרי אחת מהשניה?

יש ילדים שיהיו מוכנים לקחת את הסיכון ולטעות במקצוע מסוים, אבל לא יהיו מוכנים לטעות במקצוע אחר. יש ילדים שיהיו מוכנים לטעות אצל מורה אחת אבל לא יהיו מוכנים לטעות אצל מורה אחרת. יש אנשים שאין להם בעיה לבקש עודף נכון מהקופאית, אבל קשה להם ללכת לראיון עבודה.

ההתנהגות שלנו משתנה מרגע לרגע ובהתאם לאנשים שעומדים מולנו.

בטחון עצמי יכול להיות מזויף

גם אם הילד שלנו הוא הקפטן של קבוצת הכדורגל ויוצא עם מלכת הכיתה, יכול להיות שהוא בכלל עושה מה שהחברה מסביב מצפה ממנו. יש מצב שהוא רצה להיות רקדן אבל הוא לא עשה את זה כי אבא שלו לא הסכים שהוא ילך לשיעורי בלט.

יכול להיות שגם הוא וגם הילד שכולם נטפלים אליו סובלים מאותה החברה שלא מאפשרת להם להיות מי שהם רוצים להיות ולעשות מה שהם רוצים לעשות. סוג של מועדון ארוחת הבוקר.

אנשים עם בטחון עצמי יכולים לגרום הרבה נזק

לא חסרים אנשים סביבנו שיש להם בטחון עצמי ופשוט הורסים את הסביבה. הסרט "הזאב מוול סטריט" שיצא עכשיו מדבר בדיוק על זה. כשיש לך בטחון עצמי ואתה לא חושב על אחרים, אתה יכול לעשות נזק להרבה מאוד אנשים. כשיש לך בטחון עצמי ואתה שונא אנשים אחרים אתה יכול לעשות נזק בלתי יתואר.

בטחון עצמי, כמו אינטליגנציה, הוא מאוד מסוכן אם אין בך חמלה.

פקפוק בריא

דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה כתב על חברה שמנהלת תיקי השקעות ללקוחות עשירים מאוד.  אחרי שהביאו לו גיליון נתונים עם סיכומי תוצאות ההשקעות במהלך שמונה השנים האחרונות, הוא ניתח ומצא שההצלחה של האנשים שקובעים את הרכב התיקים היא מקרית בהחלט.

כלומר אותם אנשים בעלי בטחון עצמי, שמחליטים איך להשקיע את הכסף של הלקוחות המאוד עשירים שלהם ומתוגמלים לפי ההצלחות שלהם, משחקים בקוביות. אם הם יצליחו או לא תלוי בעיקר במזל.

אז בטחון עצמי זה טוב, אבל צריך לדעת גם לפקפק בעצמך וביכולות שלך.

אז מה במקום?

הבעיה היא שאנחנו אוהבים יותר את איך שאנחנו רוצים שהילדים והתלמידים שלנו יהיו, מאשר את איך שהם באמת. אם הוא בוכה כי מישהו פגע בו, תקשיבו לו. אם הוא לא רוצה לבקש עודף מדויק מהקופאית, לכו תבקשו אתם. אם היא רוצה כדורגל ליומולדת, אל תקנו לה בובה.

כשנתחיל להתייחס באמת לצרכים, מחשבות, רגשות ובקשות של הילדים שלנו אז יהיה להם בטחון עצמי אמיתי. כי הם ירגישו שהם חשובים.

אם בנוסף לזה נצליח להבין שהרגשות שלנו נובעים מהמחשבות שלנו ואף אחד לא יכול להשפיע על איך שאנחנו מרגישים,  אולי גם הילדים שלנו יצליחו להפנים את זה, ואז הביטחון העצמי שלהם יגדל יותר. אבל גם אם לא נצליח זה בסדר. לי עוד יש הרבה עבודה בכיוון הזה.

לחנך את המומחים – שיעור חמישי: לוחות זמנים

עד עכשיו התמקדנו בהענות לתינוק שקשורה בעיקר בלתת לתינוק לבכות עד שהוא נרגע, או אסטרטגיות הרדמה. אבל, אנחנו הולכות לסטות מהמסלול היום ולהתמקד ברעיון של השגרה או לוחות זמנים. רובכן חסידות נלהבות של לוחות זמנים. חלק מכן יותר נוקשות מאחרות, אבל כמעט כולכן אומרות שהורים צריכים להנחיל שגרה החל מהיום הראשון, כשרובכן טוענות שחוקרים ורופאים אומרים שילדים מתנהגים טוב יותר כשהם יודעים מה עומד להגיע. באופן די ברור, זה לא כל כך פשוט. ראשית, רוב המחקרים על לוחות זמנים ושגרות (וחסרונן) נעשו עם הורים שעובדים במשמרות, כלומר יכולה להיות הפרעה עצומה בשגרה של התינוק[1], אבל אפילו בתוך המחקרים האלה, יש גורמים שגם ממתנים את ההשפעות, כמו הורה שני שנמצא בבית כדי לטפל בתינוק בזמן שהאחר בעבודה[2], ושעלולים להסביר את הקשר מחוץ ללוח הזמנים הלא-סטנדרטי, כמו לחץ מוגבר של ההורה[1]. שנית, חלק מהמחקרים שראיתי שצוטטו קשורים לילדים עם הפרעות בספקטרום האוטיסטי הידועים בכך שנחוצים להם מבנה ושגרה כדי לשגשג[3]. שלישית, רוב המחקרים נעשו עם ילדים מבוגרים יותר, מגיל הגן ומעלה[1][2], גורם שמגביל את ההכללה לתינוקות שרק נולדו ופעוטות. לבסוף, יש גם ראיות שלוחות זמנים ושגרות שלא משאירות מקום לגמישות וזמן חופשי לא עוזרים להתפתחות החברתית-רגשית של הילד[4]. לכן, הרעיון שתינוקות שאך נולדו צריכים שגרה הוא לא כל כך ברור כמו שתרצו שהורים יחשבו. אני אומרת שאין שום דבר רע מטבעו עם לוחות זמנים – רובנו נכנסים לאחד באופן טבעי בלי לנסות כלל. המיקוד פה הוא על חלק מהמרכיבים של השגרות שאתן מעודדות שיכולות למעשה להשפיע בצורה מזיקה על הרווחה והבריאות של אמהות ותינוקות.

לוחות זמנים לשינה

אני מסכימה לגמרי שתינוקות זקוקים לשינה – זאת הסיבה שהם ישנים בסביבות 20 שעות ביום בהתחלה. אני יודעת שכאן הרבה מכן מתחילות להתלהב כי יש הרבה מאמרים שם בחוץ שמקדמים את ההשפעות הרעות של בעיות שינה, הכוללות התעוררויות בלילה, ואיך דברים כמו לגשת לילד רק מזיקים לו בנוגע לשינה[5]. זה בדרך כלל בקשר לעידוד המנהג של לתת לתינוק לבכות עד שהוא נרגע בלילה ולעבוד בשביל לגרום לתינוקות לישון כל הלילה בשלב מוקדם, למרות העובדה שאנחנו כבני אדם לא מכוונים ביולוגית לכך (לסקירה של דפוסי הנקה של יונקים ואיך הם משפיעים על שינה, תקראו את סקירת המחקרים על שינה משותפת על ידי דר. הלן בול). למעשה, התעוררויות לילה מעולם לא הופיעו במדריך האבחוני והסטטיסטי להפרעות הנפש תחת הפרעות שינה[6] בגלל, שלמרות שהן לא נוחות להורים, הן פשוט לא "בעיות". במיוחד בינקות. אבל מה עם המחקרים שקושרים דברים כמו התעוררויות לילה לבעיות התנהגות? תנו לי להגיד: בעית משתנה שלישית. בכל המחקרים האלה, הורים שדיווחו על "בעיות שינה" נטו גם לדווח על השפעות שליליות סביב הילד[7] (אשר משתפרות עם אימון שינה). בניגוד לכך, אצל הורים שלא פנו (כלומר אלה שלא חיפשו עזרה בעבור שנת הילדים שלהם ולא ראו זאת בכעיה), התנהגויות חיוביות בין האם לתינוק מקושרות ליותר התעוררויות בלילה, אך ההתעוררויות בלילה לא מוגדרות כבעייתיות ואין השלכות התנהגותיות המשויכות איתן[8]. בקצרה, הראיות שנוגעות למושג "בעיות שינה" בינקות מבוססות רק על דיווחים של הורים ונראות כמונעות על ידי ציפיות לא ריאליות ולא-ביולוגיות מהתינוקות (ולכן גם אמהות שמצופה מהן לחזור לעבודה מוקדם, וכדומה, אבל זה נושא ליום אחר). אבל כמה מהתוכניות שלכן גם מכתיבות שינה לפי לוח זמנים עם מנוחות צהריים ושינות לילה באורך זמן מסוים, ללא קשר להאם הילד שלך עדיין ישן בכלל.

תנו לי לשאול אתכן – איך תרגישו אתן אם אתן לא עייפות אבל מכריחים אתכן לשכב במיטה (לרוב לבד)? האם תהיו חסרות מנוחה ותמצאו שזה אפילו יותר קשה להרדם? ומה לגבי השעון המעורר שמתחיל לצפצף כדי להעיר אתכן וברור שאתן עוד לא מוכנות לקום? עייפות ומטושטשות רוב היום (או לפחות עד ששתיתן את הקפה של הבוקר)? אפילו אם אתן הולכות למיטה בשעה "סבירה", אתן לא יכולות להרדם מיד כי אתן לא עייפות, לקום 8 שעות מאוחר יותר עדיין מבאס כי כנראה ישנתן רק 5-6 שעות. תתארו לעצמכן… אותו הדבר תקף גם לגבי תינוקות. להכריח תינוק להשאר ער כשהוא עייף או ללכת לישון כשהוא לא עייף מזיק לתינוק ולמערכת היחסים עם ההורה כי הם יכולים להיות חסרי מנוחה ובכיינים. עברתי על המחקרים קודם לכן (ראו את ציפיות מהתינוק חלק 1) אבל למחזורי שינה-ערות לוקח זמן להתפתח ואתן לא עושות להן טובות בניסיון לזרז אותם. למעשה, יש ראיות מקדימות שלעשות זאת עלול להעלות את הסיכון למוות בעריסה. במחקר אחד, רק שיבושי שינה קצרים ניתנו לתינוקות בגילאי 7 עד 18 שבועות ונמדדו השפעות על הלב[9]. החוקרים מצאו שעל ידי עיכוב חד פעמי של שעתיים, תגובות הלב של התינוקות במהלך השינה שונו בדרכים שעלולות להיות קשורות למוות בעריסה. סקירה שנייה[10] בחנה את הראיות לקשר בין שיבוש בשינה ומוות בעריסה ולמרות שאין מחקר על קשר סיבתי, ישנם מחקרים שמדגימים ששיבוש שינה "חריג" (כלומר לא התעוררות טבעית) מפחיתה את יכולת העוררות של התינוק דבר שמספר מחקרים הראו שקשור למוות בעריסה. לכן, אתן צריכות להיות די זהירות כשאתן מציעות להורים להעיר את התינוקות שלהם בשעות מסוימות, או שהורים צריכים להשאיר את התינוק שלהם ער עד שעה מסוימת – בין אם הזמן הזה מוכתב על ידי השעון או גורמים אחרים. אני לא מאמינה שהורים מודעים לכך שאתן עלולות לשחק בחיי התינוקות שלהן.

לוחות זמנים להנקה

מסיבה כלשהי, הרעיון הישן של להאכיל תינוק כל 3-4 שעות נשאר מועדף בעבור הרבה מכן, למרות העובדה שזה לא מומלץ יותר על ידי רופאים ויועצות הנקה. הסיבה שהנוהג הזה יצא מהאופנה היא כי נמצא שיש לו השפעות מזיקות על הההנקה ועל בריאות התינוק.

ההשפעות על התינוק מתועדות היטב. ראשית, יש את ההשפעה על עליה במשקל כשתינוקות שמאוכלים על פי סימן עולים במידה ניכרת במשקל יותר מתינוקות שמואכלים על ידי לוח זמנים. מחקר אחד כזה בדק עליה במשקל בשבוע הראשון בעבור קבוצה דמוגרפית דומה גדולה במהלך שבוע של שהיה בבית החולים לאחר הלידה. שלוש קבוצות נלקחו בחשבון: האכלה כל 4 שעות, האכלה כל 3 שעות והאכלה לפי סימן ונעשו השוואות לתינוקות קטנים, בינוניים וכבדים כדי לקחת בחשבון את ההבדלים הטבעיים שיהיו. הממצאים? כמו שכתוב במאמר "קצב העליה במשקל הוא ללא ספק גדול יותר אצל התינוקות שאוכלים לפי דרישה" (עמוד 99). בהרבה מקרים, התינוקות שאוכלים לפי דרישה עלו במשקל ביותר מכפול מהתינוקות שאכלו כל 4 שעות ולפעמים גם מהתינוקות שאכלו כל 3 שעות[11]. מחקר יפני מצא שיש קשר בין תינוקות שאוכלים לפי דרישה לירידה פחותה במשקל לאחר הלידה בהשוואה לתינוקות שאוכלים לפי לוח זמנים[12]. אך, יש מחקר שצוטט בעבר שרומז שאין הבדל בן שתי קבוצות ההאכלה, אבל בשתי הקבוצות, האוכל העיקרי היה תחליף חלב אם שיש לו הרכב שונה מאוד מחלב אם ולכן לא צריך להשתמש בו כבסיס לכל עצה שהיא לגבי הנקה[13]. בריאות התינוק גם מושפעת מלוחות זמני האכלה דרך הפחתה בסיום הצואה השונה[12] כמו גם רמות בילירובין גבוהות[12][14], תוצר לוואי של צהבת ילודים. זה אומר שלתינוקות שמאכילים אותם לפי לוח זמנים יש סיכוי גדול יותר לפתח צהבת ילודים מאשר אלה שלא.

ההשפעות של ההאכלה לפי לוחות זמנים מתרחבות גם אל כל חיבור ההאכלה בין אמהות לתינוקות שלהן מה שעלול להוביל להשפעות כלליות יותר אם האמא מוכרחת לסיים את ההנקה מוקדם, ואז הילד שלה לא מקבל את התועלות העצומות שמשוייכות עם הנקה (ראו למה להציל את חיי התינוקות זה לא מספיק?). בנורווגיה, כוננו כמה מנהגים בתחילת שנות ה 70 כדי לסייע לרמות הנקה גבוהות יותר, ביניהן גם השימוש בהאכלה לפי סימן, וזה ביחד עם מנהגים אחרים, אכן הוביל לעליה בהנקה בתחילת שנות ה 80 [15]. המחקר היפני שהוזכר כאן קודם מצא שהנקה לפי סימן גרמה לתינוקות לקבל יותר חלב אם ביום השלישי והחמישי[12]. אפילו כשהאכלות לפי לוח זמנים היו הנורמה, חוקרים הבינו את הקשר הישיר בין מספר ההאכלות ויצור החלב של האם. ב – 1961, פורסם מאמר עם מידע על איך עליה במספר ההאכלות במהלך היום גרמה לעליה מקבילה באספקת החלב לנשים, למרות שלקחו 48 שעות לפני שהעליה הורגשה[16]. ושום דבר מזה אפילו לא מדבר על הסוגיות לתינוקות שנמצאים הבתפרצות גדילה שלרוב צריכים יותר תזונה כדי שהגוף שלהם יגדל כמו שצריך.

יותר בכלליות, אנשים חקרו את השכיחות של בעיות הנקה בעולם המתועש ובתרבויות המפותחות ומצאו שהמכנה המשותף הוא שאנחנו מעודדים, מה שקרא לו חוקר אחד, דפוסי הנקה לא ביולוגיים. לוחות זמנים להאכלה וירידה בהאכלות לילה לא תואמים למה שבני אדם צריכים ביולוגית ולכן אין זה מפתיע שיצור חלב האם סובל כתוצאה מכך[17]. עוד סקירה על הנקה הסיקה שהרבה מהבעיות שנשים ניצבות בפניהן במדינות המפותחות בקשר להנקה נובעות מהחוקים השרירותיים החלים על הנקה, כמו האכלה לפי לוחות זמנים. כותבי הסקירה טוענים שהמחקרים מראים שהנקה עובדת בצורה הטובה ביותר כשאין מנהגים מנחים בעבורה[18]. באותו קו, מחקר נוסף מצא שהיכולת של האם להיות גמישה בהאכלות ולהאכיל כשהתינוק זקוק לזה – לפי סימן, לא לפי לוח זמנים – היה קשור להצלחה בהנקה, בטווח הקצר והארוך גם יחד[19].

לסיכום, האכלות לפי לוחות זמנים יצאו מהאופנה מסיבה טובה – בעיקר, כי הן יכולות להזיק לתינוקות וכי הן נקשרות באופן עקבי לבעיות בהנקה, דבר אשר ידוע שהוא בעיה בחברות מתועשות. הסיבה היחידה שנשארה עבורם היא כדי לגרום לאם ליותר נוחות, אבל אם כתוצאה מכך היא לא מצליחה להניק, כמה נוח זה היה?

מסקנות

אין שום דבר רע בשגרה כללית. שגרה בה את מאכילה וקוראת לתינוק שלך לפני שאת מניקה אותו לפני השינה היא בלתי מזיקה. לדעת איך היום שלך הולך להראות בצורה כללית זה בלתי מזיק. אבל כשהורים מתחילים לנסות להכתיב את הימים שלהם לפי שעות, ללא קשר לאם זה "מונחה על ידי התינוק" או הומצא על ידי מישהו אחר, אנחנו מתחילים לראות בעיות, ולא צריכה להיות כל הפתעה – תינוקות הם לא ישיבות או פגישות, הם אנשים. בעיקר במהלך החודשים הראשונים, התינוק משתנה כל הזמן ואיתו הצרכים שלו. לנסות להכריח את הילד שלך לאכול ולישון בשעות מסוימות מתעלם בצורה עקרונית מההעדפות האישיות שלו כי, באמת, אין שני תינוקות אותו דבר. אנחנו מגבשים שגרה באופן טבעי, אז מה יכול לגרום למישהו להרגיש את הצורך "ליצור" אחת? האם זה לא לוקח מהשמחה וההנאה של זמן עם הרך הנולד שלך? למה לא לעודד הורים להקשיב לקטנים שלהם כדי ללמוד על האדם הקטן שהם הביאו לעולם?

אני כמעט בסוף הסדרה פה, אבל יש לי עוד שיעור אחד שיכסה את הרעיון של הרחם החיצוני ואיך זה מעודד התפתחות. נראה שהרבה מכן כותבות כאילו התינוק הוא מבוגר בשל שצריך חוקים ותקנות, אז אולי אתן צריכות קצת מידע על הביולוגיה של התפתחות תינוקות.

——————————————————————————

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי תלחצו כאן.

עוד בסדרת "לחנך את המומחים":

שיעור ראשון: בכי

שיעור שני: צרכים

שיעור שלישי: מגע

שיעור רביעי: להרגע לבד

——————————————————————————

טרייסי קאסלס היא הכותבת העיקרית ל Evolutionary parenting. היא סיימה תואר ראשון במדעי הקוגניציה באוניברסיטת קליפורניה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה והיא כרגע מועמדת לדוקטורט בפסיכולוגיה התפתחותית באותה אוניברסיטה, שם היא לומדת איך גורמים אבולוציונים מסויימים משפיעים על התנהגות אמפתית בילדים. טרייסי משמשת כיועצת בשותפות בריאות הילד וזכויות האדם ועבדה בעברה במועצה הקנדית ללמידה, ארגון ללא מטרות רווח המוקדש למחקר אלמנטים של למידה לאורך משך החיים. אבל הכי חשוב בעבורה, היא אמא למדלין (מאדי), לבן החורג דסמונד, ואישתו של בריאן.

——————————————————————————

נענשים על ידי פרסים

מאת אלפי קון – תורגם על ידי יואב גולדמן-שגיא

מחנכים רבים מודעים כבר לעובדה שעונשים ואיומים אינם מועילים. לגרום לילדים לסבול על מנת לשנות את ההתנהגות העתידית שלהם מפיק לעיתים קרובות הענות זמנית, אך לא סביר שהאסטרטגיה הזאת תעזור לילדים להיות מקבלי החלטות מוסריים יותר ובעלי חמלה. עונשים, אפילו אם מתייחסים אליהם בשפה נקייה יותר בתור "תוצאות", נוטים ליצור כעס, התנגדות ורצון לנקמה. יותר מכך, הם מדגימים את השימוש בכוח במקום בהגיון, ויוצרים קרע ביחסים שבין מבוגר לילד.

חלק נכבד מהמורים וההורים שמתעקשים לא להעניש את ילדיהם, פונים במקום זאת לשימוש בפרסים. הצורה בה משתמשים בפרסים, כמו גם הערכים הנחשבים לחשובים, משתנים בין (ובתוך) תרבויות. אולם, מאמר זה דן במנהגים נפוצים בכיתות בארצות הברית, בהן עושים שימוש תדיר במדבקות וכוכבים, ציונים ושבחים, פרסים וזכויות, על מנת לגרום לילדים ללמוד או להענות לדרישות המבוגר. כמו עם עונשים, הצעת הפרס יכולה להפיק הענות זמנית במקרים רבים. למרבה הצער, מסתבר שגזרים אינם יעילים יותר ממקלות בחינוך ילדים להיות אנשים איכפתיים ואחראיים, או אנשים הרוצים ללמוד בעצמם לאורך כל ימי חייהם.

פרסים נגד ערכים טובים

לאורך השנים, מחקרים גילו שתכניות לשינוי התנהגות מצליחות רק לעיתים נדירות בהפקת שינויים בגישה או אפילו בהתנהגויות שיחזיקו לאורך זמן. כשהפרס מפסיק, אנשים נוטים לחזור להתנהג כפי שהתנהגו לפני שהתכנית החלה. יותר מטריד מכך, חוקרים גילו לאחרונה שילדים שהוריהם עושים שימוש תכוף בפרסים, נוטים להיות פחות נדיבים מחבריהם.

אכן, גורמי מוטיבציה חיצוניים אינם משנים את המחוייבויות הרגשיות או הקוגנטיביות שעומדות בבסיס ההתנהגות – לפחות לא בכיוון הרצוי. לילד שמבטיחים לו חטיף תמורת למידה או התנהגות אחראית, ניתנות כל הסיבות להפסיק לעשות זאת ברגע שאין לו יותר פרס להרוויח.

המחקרים וההגיון מלמדים אותנו שעונשים ופרסים אינם שני הפכים, אלא שני צדדים של אותו מטבע. שתי האסטרטגיות מסתכמות בדרכים לנסות לשנות התנהגות של מישהו – במקרה אחד, באמצעות העלאת השאלה "מה הם רוצים שאעשה, ומה יקרה לי אם לא אעשה זאת?" ובמקרה השני, מובילים את הילד לשאול, "מה הם רוצים שאעשה, ומה אני מקבל בשביל לעשות את זה?". אף אחת מהאסטרטגיות האלה לא עוזרות לילד להתמודד עם השאלה, "איזה מן בן אדם אני רוצה להיות?".

פרסים נגד הישגים

פרסים אינם יעילים יותר בשיפור ההישגים מאשר בטיפוח ערכים חיוביים. לפחות שני תריסר מחקרים הראו שאנשים המצפים לקבל פרס תמורת השלמת משימה (או תמורת הצלחה במשימה) פשוט לא מבצעים אותה טוב כמו אלו שאינם מצפים לדבר. האפקט הזה נשאר יציב עבור ילדים צעירים, ילדים בוגרים, ומבוגרים; עבור זכרים ונקבות; עבור פרסים מכל סוג שהוא; והחל ממשימות של שינון עובדות, משימות לעיצוב קולאז'ים וכלה בפתרון בעיות. באופן כללי, ככל שנדרשים יותר תחכום קוגנטיבי וחשיבה יצירתית עבור השלמת המשימה, כך הביצוע נעשה פחות טוב כאשר האנשים הובלו לבצע את המשימה תמורת פרס.

ישנם מספר הסברים אפשריים לממצא המתמיה הזה, אך העקבי באופן ראוי לציון. ההסבר המשכנע ביותר הוא שפרסים גורמים לאנשים לאבד עניין בכל מה שעבורו הוצע להם הפרס. בתופעה זו, שהודגמה במחקרים רבים מספור, יש הגיון, בהתחשב בעובדה ש"מוטיבציה" אינה תכונה יחידה שיש לאדם במידה כזו או אחרת. מוטיבציה פנימית (עניין במשימה למען המשימה עצמה) היא שונה איכותית ממוטיבציה חיצונית (בה השלמת המשימה נראית בעיקר כדרישה מקדימה על מנת לקבל משהו אחר). לכן, השאלה שעל מחנכים לשאול אינה כמה מוטיבציה יש לתלמידים שלהם, אלא מה הדבר שמניע אותם.

במחקר מייצג אחד, הוצג לילדים משקה לא מוכר בשם "קפיר". חלק מהילדים התבקשו פשוט לשתות את המשקה, אחרים קיבלו שבחים רבים עקב שתיית המשקה, ולקבוצה שלישית הובטחו ממתקים אם הם שתו מספיק. הילדים שקיבלו פרס מילולי או מוחשי שתו יותר מהמשקה מילדים אחרים, כמו שניתן לצפות. אך שבוע לאחר מכן הילדים האלו מצאו את המשקה מושך הרבה פחות מאשר בפעם הקודמת, בעוד הילדים שלא הוצע להם שום פרס, אהבו את המשקה באותה מידה, ואף יותר מבפעם הקודמת. אם נחליף את שתיית הקפיר בתרגול מתמטיקה, או בהתנהגות נדיבה, אנחנו נזכה להצצה בכוח ההרסני של הפרסים. הידע שיש לנו מצביע על כך שככל שאנו רוצים שילדים ירצו לעשות משהו, יהיה זה פחות יעיל להציע להם פרס בשביל לעשות זאת.

דקי וראיין (1985) מתארים את השימוש בפרסים כ"שליטה באמצעות פיתוי". שליטה, בין אם באמצעות איום או שוחד, מסתכמת בעשיית דברים  לילדים במקום בעבודה  עם ילדים. זה בסופו של דבר שוחק מערכות יחסים, הן בין תלמידים (מוביל לפחות עניין בעבודה עם חברים), והן בין תלמידים למבוגרים (בכך שבקשת עזרה עלולה להפחית את הסיכוי לקבלת הפרס).

יותר מכך, תלמידים שמעודדים אותם לחשוב על ציונים, מדבקות ו"דברים טובים" אחרים נעשים בעלי נטייה פחותה לחקור רעיונות, לחשוב בצורה יצירתית ולקחת סיכונים. לפחות עשרה מחקרים הראו שאנשים שמציעים להם פרס, בוחרים באופן כללי את המשימה הקלה ביותר. לעומת זאת, בהעדר פרסים, ילדים נוטים לבחור משימות שנמצאות טיפה מעל היכולות הנוכחיות שלהם.

משמעויות מעשיות של כשלון הפרסים

המשמעויות של ניתוח וידע זה מעוררות מחשבה. אם השאלה היא "האם פרסים מניעים תלמידים?" התשובה היא "בהחלט: הם מניעים אותם לקבל פרסים". למרבה הצער, סוג כזה של מוטיבציה מגיע בדרך כלל על חשבון עניין והצטיינות בכל דבר אותו הם עושים. מה שנדרש, אם כן, הוא לא פחות משינוי מוחלט של בתי הספר שלנו.

ראשית, מחנך שרוצה שתלמידיו יקחו אחריות על ההתנהגות שלהם ושמעדיף הטמעה של ערכים חיוביים על פני צייתנות עיוורת, צריך להמנע מתכניות ניהול כיתה המבוססות על פרסים ותוצאות. האלטרנטיבה לשוחד ואיומים הוא עבודה לקראת יצירת קהילה כיתתית תומכת שחבריה פותרים בעיות בצורה משותפת ומחליטים ביחד איך הם רוצים שכיתתם תהיה.

שנית, נמצא שלציונים באופן ספציפי יש השפעה מזיקה על חשיבה יצירתית, זכרון ארוך טווח, עניין בלמידה, והעדפה של משימות מאתגרות. השפעות מזיקות אלה אינן תוצאה של יותר מידי ציונים נמוכים, יותר מידי ציונים גבוהים, או נוסחה שגויה לחישוב ציונים. הן תוצאה של מנהג הציון עצמו, והאוריינטציה החיצונית שהוא מקדם. לשימוש של הורים בפרסים ותוצאות על מנת לגרום לילדים להצליח בבית הספר יש השפעה שלילית דומה על ההנאה מלמידה, ולבסוף, גם על ההישגים. המנעות מהשפעות אלו דורשת פרקטיקה של הערכה שמכוונת לעזור לתלמידים לחוות הצלחה וכשלון לא כפרסים ועונשים, אלא כאינפורמציה.

לבסוף, אפשר ליישם הבחנה זו בין פרס לאינפורמציה גם כמשוב חיובי. בעוד שזה יכול להיות מועיל לשמוע על ההצלחות שלך, ובעוד רצוי מאוד לקבל תמיכה ועידוד ממבוגרים, מרבית השבחים שקולים לפרסים מילוליים. במקום לעזור לילדים לפתח את המדדים שלהם ללמידה מוצלחת או התנהגות רצויה, שבחים עלולים ליצור תלות הולכת וגדלה בקבלת אישור ממישהו אחר. במקום להעניק תמיכה ללא תנאי, שבחים הם בעצם תגובה חיובית שמותנית בעשיית הדבר שהמבוגר דרש. במקום להגביר את העניין במשימה, ערך הלמידה פוחת בכך שהוא הופך לדרישה מקדימה לקבלת אישור מהמורה.

מסקנה

בקצרה, ערכים חיוביים צריכים להתפתח מבפנים החוצה. נסיונות לקצר את התהליך באמצעות טלטול פרסים בפני הילדים הוא במקרה הטוב לא יעיל, ובמקרה הרע מזיק. סביר שילדים יהפכו ללומדים נלהבים לאורך כל ימי חייהם כתוצאה מכך שסופקה להם תכנית לימודים כובשת לב, סביבה בטוחה ותומכת בה הם יכולים לגלות וליצור, ומידה משמעותית של בחירה לגבי מה (ואיך ולמה) הם לומדים. פרסים – כמו עונשים – אינם הכרחיים כאשר דברים אלו קיימים, ובסופו של דבר הרסניים בכל מקרה.

למידע נוסף:

Birch, L.L., D.W. Marlin, and J. Rotter. (1984). Eating as the 'Means' Activity in a Contingency: Effects on Young Children's Food Preference. CHILD DEVELOPMENT 55(2, Apr): 431-439. EJ 303 231.

Butler, R., and M. Nisan. (1986). Effects of No Feedback, Task-Related Comments, and Grades on Intrinsic Motivation and Performance. JOURNAL OF EDUCATIONAL PSYCHOLOGY 78(3, June): 210-216. EJ 336 917.

Deci, E. L., and R. M. Ryan. (1985). INTRINSIC MOTIVATION AND SELF-DETERMINATION IN HUMAN BEHAVIOR. New York: Plenum.

DeVries, R., and B. Zan. (1994). MORAL CLASSROOMS, MORAL CHILDREN: CREATING A CONSTRUCTIVIST ATMOSPHERE IN EARLY EDUCATION. New York: Teachers College Press.

Fabes, R.A., J. Fultz, N. Eisenberg, T. May-Plumlee, and F.S. Christopher. (1989). Effects of Rewards on Children's Prosocial Motivation: A Socialization Study. DEVELOPMENTAL PSYCHOLOGY 25(4, Jul): 509-515. EJ 396 958.

Fantuzzo, J.W., C.A. Rohrbeck, A.D. Hightower, and W.C. Work. (1991). Teachers' Use and Children's Preferences of Rewards in Elementary School. PSYCHOLOGY IN THE SCHOOLS 28(2, Apr): 175-181. EJ 430 936.

Gottfried, A.E., J.S. Fleming, and A.W. Gottfried. (1994). Role of Parental Motivational Practices in Children's Academic Intrinsic Motivation and Achievement. JOURNAL OF EDUCATIONAL PSYCHOLOGY 86(1): 104-113.

Grolnick, W.S., and R.M. Ryan. (1987). Autonomy in Children's Learning: An Experimental and Individual Difference Investigation. JOURNAL OF PERSONALITY AND SOCIAL PSYCHOLOGY 52: 890-898.

Grusec, J.E. (1991). Socializing Concern for Others in the Home. DEVELOPMENTAL PSYCHOLOGY 27(2, Mar): 338-342. EJ 431 672.

Kohn, A. (1990). THE BRIGHTER SIDE OF HUMAN NATURE: ALTRUISM AND EMPATHY IN EVERYDAY LIFE. New York: Basic Books.

Kohn, A. (1993). PUNISHED BY REWARDS: THE TROUBLE WITH GOLD STARS, INCENTIVE PLANS, A'S, PRAISE, AND OTHER BRIBES. Boston: Houghton Mifflin.

Solomon, D., M. Watson, V. Battistich, E. Schaps, and K. Delucchi. (1992). Creating a Caring Community: Educational Practices That Promote Children's Prosocial Development. In F.K. Oser, A. Dick, and J.L. Patry (Eds.), EFFECTIVE AND RESPONSIBLE TEACHING: THE NEW SYNTHESIS. San Francisco: Jossey-Bass.

——————————————————————-

מתוך וויקיפדיה:

אלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.

הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.

ספרים שתורגמו לעברית

• מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000
• החינוך שילדינו ראויים לו. בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ג 2002

————————-

זכויות יוצרים אלפי קוהן 1998. ניתן להוריד, לשכפל ולהפיץ בלי לבקש רשות כל עוד העותק מכיל את ההודעה הזאת ביחד עם האזכור (כלומר שם הירחון שבו הוא פורסם לראשונה, התאריך ושם המחבר). יש צורך באישור כדי להוציא לאור את המאמר בפרסום או כדי למכור אותו בכל צורה שהיא. בבקשה כתבו אלינו לכתובת שמופיעה בדף צרו קשר באתר.

אם המאמר מדבר אליך, אפשר לקנות בחנות את "לגדל ילדים בחמלה: הורות לפי תקשורת מקרבת" בדאנה (כלומר, לשלם עליו לפי ראות עיניכם)

חמש סיבות להפסיק להגיד כל הכבוד!

[פורסם ב Young Children בספטמבר 2001]

אם תלכו לגן שעשועים, תבקרו בבית ספר, או תגיעו ליומולדת של ילד, יש משפט אחד שאתם יכולים להיות בטוחים שתשמעו בלי סוף: "כל הכבוד!". אפילו פעוטות קטנטנים משבחים על זה שהם מצליחים להכות שתי ידיים ביחד ("כל הכבוד על המחיאות כפיים!"). הרבה מאיתנו משרבבים את ההערכות האלה כלפי הילדים שלנו עד שזה כמעט נהפך לטיק מילולי.

הרבה ספרים ומאמרים ממליצים לנו לא להשען על עונשים, החל ממכות בטוסיק ועד לבידוד כפוי (פסק זמן). לפעמים מישהו אפילו יבקש מאיתנו לחשוב מחדש על הנוהג של לשחד ילדים עם מדבקות או אוכל. אבל צריך לחפש בנרות כדי למצוא מילה רעה על מה שנקרא בלשון נקייה חיזוק חיובי.

כדי שלא תהיה אי הבנה, הרעיון פה הוא לא לפקפק בחשיבות של תמיכה ועידוד של ילדים, הצורך לאהוב אותם, לחבק אותם ולעזור להם להרגיש טוב עם עצמם. שבחים, לעומת זאת, הם סיפור אחר לגמרי. בואו נראה למה. להמשיך לקרוא חמש סיבות להפסיק להגיד כל הכבוד! ←

לחנך את המומחים – שיעור רביעי: להרגע לבד

[תזכורת שהמאמרים האלה נכתבים כאילו בשביל "המומחים". הם לא נכתבים אל ההורים, אז בבקשה אל תחשבו שאני עוקצת את ההורים!]

"מה שילד לא מקבל, הוא רק לעיתים רחוקות יוכל לתת מאוחר יותר" – פ.ד. ג'יימס

אני ממש אוהבת את הציטוט הזה של פ.ד. ג'יימס כי הוא מדגיש את הסוגיות הכל כך נשכחות בעולם ההורות של ימינו. עם הלחץ לגרום לפעוטות ולילדים שלנו להיות עצמאיים, נראה שאנחנו מאמינים שהדרך היחידה להביא אותם לשם היא להכריח אותם. אם לא נעמיד אותם על הרגליים, איך הם ילמדו לעמוד? ואני מאמינה שבשום מקום זה לא יותר נכון מאשר בדחיפה לגרום לילדים לווסת את הרגשות שלהם – או להרגע לבד, אם תרצו. אתם המומחים מספרים לנו שאם לא ניתן לתינוקות שלנו לבכות ולהרגע לבד, הם לעולם לא ילמדו להרגע בעצמם. וכך הורים פוצחים במנהגים שלא פוגעים רק בתינוקות, אלא גם בהם. כשהם מקשיבים לילד שלהם מילל, לבד, הם שורדים על ידי כך שהם אומרים לעצמם שהם עושים את הדבר "הנכון" ושככה הילד שלהם ילמד להרגע לבד. אבל מה שאתם לא אומרים להם כשאתם נותנים את העצה הזאת הוא שזה פשוט לא נכון. הם מחזיקים את עצמם בשקר וזה חייב להפסיק.

טענת ההרגעה העצמית תמיד מזכירה לי את האמרה "קפיצה למים העמוקים" רק שבמקרה הזה, זה "טביעה במים העמוקים". כשחושבים על האמרה "קפיצה למים העמוקים", היא למעשה תקפה רק למי שכבר יודע לשחות, מי שעדיין לא יודע איך לשחות, יטבע כל פעם. ללמוד לווסת את הרגשות לך, זה לא דבר שונה. אם לא למדת איך לעשות את זה, אתה תכשל, ובגלל זה העצה שלכם להורים "ללמד" את הילדים שלהם בעזרת השיטות האלה היא לא רק מכאיבה למשפחה, אלא גם לא עוזרת לילד בטווח הארוך. במאמר הזה, אנחנו נעבור על הראיות, התיאוריות וההשלכות ארוכות הטווח של מה שאתם עושים כשאתם מפיצים מידע מוטעה.

ראיות בעד להרגע לבד

אני אתחיל על ידי מתן הראיות שחלק מכם מנסים לצטט התומכות בלמידה של וויסות רגשי (אני אומרת "חלק" כי חלק מכם לא טורחים בכלל לדבר על מחקרים, לצערי). תומס אנדרס מאוניברסיטת דיוויס  בקליפורניה הוא חוקר בכיר בתחום שינת התינוקות והוא בחן גורמים שמובילים להרגעה עצמית אצל תינוקות ביחס לשינה עד גיל שנה. רוב המחקר שלו לא תומך בבכי כאמצעי למידה להרגעה עצמית (לדוגמא, ראו את [1]), אבל לרוע המזל נעשה שימוש בחלק אחד מהמחקר בעבור העמדה הזאת. במחקר הזה על גורמים שחוזים הרגעה עצמית בגיל שנה, החוקרים מצאו שהגברת זמן התגובה לתינוק כשהוא מתעורר החל מגיל 3 חודשים הייתה סימן מנבא משמעותי להרגעה עצמית בגיל 12 חודשים[2]. בתוספת לחלק זה של עבודתו של אנדרס, קארין פרנס מאוניברסיטת קנטרבורי בניו-זילנד בחנה את השימוש בתרופות וטכניקות התנהגותיות לטפל ב"הפרעות שינה אצל תינוקות" (אני נאבקת בהגדרה הזאת כי היא מרמזת שפעוטות אמורים לישון במהלך כל הלילה מה שמגוחך לכשעצמו – להרחבה בנושא תקראו את ציפיות מתינוקות: חלק 1). היא מצאה שפעוטות להורים שנהגו בטכניקות "התעלמות שיטתית" (לתת לתינוק לבכות עד שהוא נרגע) הראו הצלחה גדולה בלגרום לילדים שלהם לישון ולהפסיק לבכות והיא רומזת שההצלחה נובעת מכך שהתינוקות למדו להרגע לבד[3][4][5].

מה הבעיה עם המחקר הזה? בעיקר שיטת ההערכה של "הרגעה עצמית" שהיא פשוט הִפּסקוּת הבכי. בשיעור הראשון דיברנו על מה זה אומר להפסיק לבכות ולמה יש סיבות נוספות שבגללן התינוק יפסיק לבכות שאין להם שום קשר לשיעורים שהם לומדים או, במקרה הזה, להרגעה עצמית. אותו השיעור תקף כאן כשתינוקות שהפסיקו לבכות עלולים לא ללמוד להרגע לבד כלל, אלא ללמוד להפסיק לבכות כי זה בזבוז אנרגיה. אז איך אנחנו מעריכים הרגעה עצמית? צריך להסתכל על התנהגות הפעוטות שקודמת ומרחיקה אותם מלכעוס או לבכות, כדי לדעת שההתנהגות הזאת באמת עוזרת להם להמנע ממצב רוח שלילי. אפשר גם למדוד מעורבות הורית מוקדמת ואז לבחון את התנהגויות ההרגעה העצמית של הילד (או ויסות רגשי, כמו שקוראים לזה אצל ילדים ומבוגרים) כשהוא גדל. למזלנו, חוקרים עשו בדיוק את זה, אבל לפני שנכנס לזה, אני רוצה לעבור על חלק מהתאוריות מסביב לכשלון מודל ה"קפיצה למים העמוקים".

למידה התבוננותית, למידה מונחית ונוירוני מראה

השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא איך ילדים לומדים. אם שיטת הזריקה למים העמוקים הייתה נכונה, לא היינו צריכים לעזור לילדים ללמוד שום דבר, אבל העובדה היא שאנחנו צריכים. חלק ינסו לטעון שאנחנו לא מלמדים ילדים בצורה ישירה כל כך הרבה – והם צודקים, אבל זה לא אומר שאנחנו לא מלמדים אותם בכלל. ב – 1961, פרופסור בשם אלברט בנדורה באוניברסיטת סטנפורד התחיל מה שנהפך מאוחר יותר לניסוי מדהים שנקרא כיום "ניסוי בנדורה". הוא חילק ילדים בגן לקבוצות ונתן להם לראות מבוגר מתנהג אל בובת נחום תקום בצורה אגרסיבית או לא. הוא גילה שילדים שראו מבוגר מתנהג באגרסיביות היו בעלי סיכוי רב יותר להתנהג בצורה אגרסיבית בעצמם, אפילו שההתנהגות לא הוסברה במפורש[6]. התוצאות האלה תומכות בתאורית הלימוד החברתי, תיאוריה בפסיכולוגיה שמשערת שלמידה חברתית מתרחשת דרך חיקוי עד שהמושגים הנלמדים מופנים ומובנים כהלכה[7]. לכן, בנוגע להרגעה עצמית, אנחנו לא צריכים ללמד ילדים להרגע לבד במפורש, רק להדגים להם את ההתנהגות הזאת. במקרים מסויימים אנחנו עושים בדיוק את זה כשאנחנו מרגיעים את עצמנו, אבל סוג זה של התנהגות מצריך ילד מבוגר הרבה יותר כדי להבין את ההבדלים הקטנים בהתנהגות שהרגעה עצמית יכולה לכלול.

זה מביא אותנו למה שנקרא "מערכת פיגומים" או "למידה מודרכת". בנוסף לחיקוי התנהגות בעצמנו, למידה מודרכת אומרת שאנחנו מראים לילדים את ההתנהגות הרצויה ועוזרים להם ללמוד איך לעשות אותה בעצמם. חוקרים מסויימים מאמינים שכשהורים מנחמים ילדים, הם מראים להם את ההתנהגות שילדים יחקו כדי להרגיע את עצמם[8][9]. אכן, הם טוענים שזאת הדרך בה ילדים לומדים לבסוף להרגיע את עצמם בצורה בריאה. אך למה, לכן, זה לא מופנם במהלך החודשים הראשונים? אחרי הכל, הרבה מכם המוחים יטענו שאתם אומרים להורים להמנע מלבכות-עד-שנרגעים לתקופה מסויימת, או להציע נחמה במהלך היום וכך, האם הפעמים האלה לא ידגימו את ההתנהגות לתינוקות? כדי לענות על זה אנחנו צריכים לפנות ללב ויגוצקי. בנוסף לעבודתו המקורית בתחומי הפסיכולוגיה והתרבות, ויגוצקי טבע את המונח "איזור התפתחות פרוקסימלי" שמתייחס למה שילד מסוגל לעשות בעצמו ומה הוא יכול לעשות עם עזרה[10]. זה המפתח, כי לנסות ללמד ילד משהו מחוץ לאיזור הלמידה הפרוקסימלי שלו אומר שהילד לא ילמד בכלל. ויסות רגשי, משימה קשה ומורכבת בימים טובים, הוא משהו שנמצא כנראה מעבר לטווח ידו של כל פעוט. לילדים לוקח זמן ללמוד איך לווסת את הרגשות שלהם, וזה עלול לקרות בנקודות זמן שונות בעבור סוגים שונים של ויסות. בתקופת הביניים, למידה מודרכת מציעה שנמשיך להדגים את ההתנהגות על ידי מתן עזרה לתינוקות כשהם במצוקה כדי שהם ילמדו לעשות זאת בעצמם. אם נצפה מהם ללמוד זאת מוקדם מידי יכול להיות שלא רק שהם לא ילמדו זאת, אלא אולי לעולם לא ילמדו זאת כמו שצריך אם נפסיק להדגים להם את ההתנהגות.

לבסוף, לנוירוני מראה מגיע גם מקום בדיון. לאלה שלא מכירים את המושג, נוירוני מראה הם נוירונים במוח שמופעלים לא רק כשמישהו מבצע פעולה, אלא גם כשמישהו רואה את הפעולה[11]. הם זוהו גם ביונקי עליון וגם בבני אדם, אבל הוגבלו בינתיים לפעולות גופניות[12]. אבל, הועלו השערות שהם משחקים תפקיד בסוגים שונים של תיפקודים פסיכולוגיים, ביחוד ביכולת להבין את המצב הנפשי והמצבים הרגשיים של אחרים[13][14]. יכול מאוד להיות שפעוטות משתמשים בנוירוני מראה כדי ללמוד על ההתנהגויות שקשורות לויסות רגשי. למרבה החשיבות, זה אומר שהם צריכים לראות את הפעולות, כמו שטוענים בתיאוריות הלמידה החברתית או הלמידה המונחית, כדי שהאיזורים המתאימים במוח יכללו את המידע וישתמשו בו בזמן הנכון. בלי הגירוי, יהיה זה בלתי סביר להניח שנוירוני מראה ילמדו מה הם צריכים לעשות. אחרי הכל, אלה העובדים עם נוירוני מראה מאמינים שהם המפתח ליכולת שלנו לחקות[15], וחיקוי הוא חיוני כמעט לכל סוג של למידה.

ראיות נגד השערת הבכי כדי להרגע לבד

ראיות בעבור התפקיד של הענות למצוקה בעזרה לויסות רגשי מגיעות מכל הגילאים. החל ממחקרים בינקות, חוקרים באוניברסיטת אורגון בחנו התנהגות פעוטות כדי למצוא ראיות לפעולות הרגעה עצמית (כלומר, פעולות שעזרו לילד להמנע ממצבים רגשיים שליליים) ומצאו שהיו כל מיני סוגים של סימנים לויסות עצמי של רגשות בתינוקות החל מגיל 3 חודשים ועד 13.5 חודשים. פעולות אלה כללו חלק שהפעוטות יכלו לעשות לבד (כמו להתרחק מגירוי שלילי), אבל הרבה מהם כללו עירוב של האמא כחוצץ כדי לעזור להמנע מרגשות שליליים[16]. זה מרמז שבמהלך תקופת הלמידה המוקדמת של ויסות הרגשות העצמי, פעוטות מודעים למגבלות שלהם והם מסוגלים לפנות לאלה שהם יודעים שיכולים לעזור להם לוסת שליליות. המחקר הזה נעשה במהלך היום והשתמש במגוון של התנהגויות ומשחקים כדי לעורר שליליות בפעוטות ולכן לא נסמך על ה"הפסיק לבכות" הרגיל כהערכה להרגעה עצמית. זה גם מרמז שילדים שקוראים לעזרה כשהם במצוקה צריכים את העזרה הזאת כי פעוטות שיכלו לוסת את רגשותיהם לבד עשו זאת במהלך המחקר. יש לציין שלא היה אף ילד שיכל להרגיע את עצמו במהלך כל התנאים שהוצגו להם – כולם היו צריכים עזרה בשלב כלשהו. לכן, להתעלם מקריאות הפעוטות שלנו לעזרה לא יוביל את הפעוטות שלנו ללמוד להרגע לבד מהר יותר – הם עושים את הכי טוב שהם יכולים – אלא פשוט ישמש ראיה שההורה לא שם בשביל לעזור להם כשהם דורשים זאת.

כמו שאמרתי בגם התינוק שלי בוכה, יש גם ראיות נוירולוגיות שהבכי המוגזם שמתרחש כשהורים משאירים את הילדים שלהם לבכות עד שהם נרגעים הוא מזיק למוח. מגאן גאנר מאוניברסיטת מינסוטה חקרה ובדקה את שפע המחקר בנושא ומצאה שתינוקות שנשארים לבכות בצורה מוגזמת מראים תגובת לחץ במוח שמתפתחת למה שנקרא פרופיל נוירולוגי של "תגובת-לחץ"[17]. פרופיל תגובת הלחץ מרמז על חסר בשליטה רגשית בילדות המאוחרת ובבגרות ולא קיימת כשמספקים לילדים ניחום כשהם בוכים. אז זה נראה שהמחקרים הנוירולוגים מציעים שלהשאיר את הילד שלך לבכות לא רק שלא אמור להוביל להתנהגות הרגעה עצמית, אלא תוביל לכשלון בפיתוח טכניקות ויסות רגשי בריאות.

בנוסף על כל זה, יש ראיות מילדים מבוגרים יותר שמראות את ההפך מהשערת הקפיצה למים העמוקים. ראשית, למרות שהן לא ראיות  חותכות, בכי מוגזם (אשר אנחנו מצפים לראות כשמשאירים ילד לבכות) נקשר לבעיות מאוחרות יותר בויסות רגשי[18]. מחקר זה לא מצא אומנם קשר בין ויסות רגשי מאוחר יותר לבין רגישות אמהית, הרגישות כוללת מגוון גדול של התנהגויות אמהיות, ולא כולם משתייכות להענות למצוקה. בהקשר לכך, מחקר שהפריד בין חום אימהי לבין הענות למצוקה (שני המרכיבים העיקריים המשוייכים ל"רגישות אימהית") מצא שהענות למצוקה, לא חום, ניבאה ויסות רגשי בבני 6 עד 8[19]. כיוון נוסף מגיע ממחקר ארוך שנים שבחן התנהגויות אימהיות לפעוטות בני 6 חודשים ואז התנהגויות ילדים בין גילאי שנתיים לשלוש[20]. במחקר הזה הענות אימהית למצוקה בגיל 6 חודשים, אבל לא הענות למצבים שאינם מצוקתיים, נמצא כמנבא לויסות רגשי ותפקוד חברתי-רגשי גם בגילאי שנתיים וגם בגילאי 3. זה היה נכון בעיקר עבור פעוטות שדורגו כבעלי מזג תגובתי בגילאי חודש ו – 6 חודשים. המחקר מדגיש את ההשלכות ארוכות הטווח של התנהגות הורית כלפי ילדיהם, במיוחד כשהתינוק ידוע כתגובתי מאוד. ראוי לציין, תינוקות תגובתיים נוטים לבכות יותר בהתחלה[21] וכך הבנת התוצאות של התנהגות הורית היא חשובה ביותר עבור ילדים אלה. לבסוף, בביקורת נהדרת של מה שמשפיע על ויסות רגשי מאוחר, ג'ודי קאסידי מאוניברסיטת פנסילבניה בחנה את המחקרים בין הורות מקשרת (attachment parenting) וויסות רגשי ומצאה שלהורים שמתנהגים בדרכים שמעודדות חיבור בטוח, במיוחד הענות למצוקה, יש ילדים שמדגימים ויסות רגשי טוב יותר מאלה שלהם חיבור רופף[22].

לסיכום, יש שפע של מחקרים, פסיכולוגיים ונוירולוגיים, שמדגימים את החשיבות בהענות למצוקה של תינוקות כדי לסייע לויסות רגשי. הרעיון שתינוק לומד להרגע לבד בלי להחשף להתנהגות מרגיעה ממבוגרים הוא פשוט לא נכון. תינוקות לא ילמדו לשחות במים העמוקים במובן זה, אם לא יראו להם איך לעשות זאת.

מסקנות

החשיבות של לימוד ראוי של הרגעה/ויסות-רגשי עצמי לתינוק שלך לא יכול להיות מופחת מחשיבותו. הטבע המחזורי של ההורות הראה לנו שהתנהגויות התקשרות ותבניות עוברות בין הדורות. כלומר, ילדים מותנים לחזור על מה שהם חווים[23]. זה אומר שלהורים שלא מגיבים למצוקה של ילדיהם בינקות יהיו ככל הנראה ילדים שיגדלו עם בעיות בויסות רגשות שליליים מה שעלול לתרום לבעיות שלהם במתן ניחום לילדים שלהם. זוהי תבנית שיכולה להיות קשה לשבירה (אך ברור שלא בצורה בלתי אפשרית כי הרבה אנשים שמשתמשים בשיטות הורות אבולוציונית או מקושרת עושים זאת בגלל שהם נהיים מודעים לחלק מהבעיות הנובעות מהדרך בה ההורים שלהם גידלו אותם). על ידי עידוד של שיטות שמובילות לבעיות בתפקוד חברתי/רגשי, אתם המומחים לא רק דנים את הילדים שצריכים לחוות הכאב של ההרגעה העצמית, אלא גם את הדורות הבאים. אני מקווה שאתם יכולים ללמוד מזה ולפחות להבין שלהגיד להורים שקרים כדי לעזור להם להתעלם מהצרכים של ילדיהם לא עוזר לאיש. להורים מגיעה האמת כשהם עושים החלטות לגבי איך הם מגדלים את ילדיהם כך שהם לא יהיו תלויים בשקרים כדי לעזור להם לעבור את הרגעים הקשים.

עד אתה, עברנו הרבה על חלק הבכי (למה זה קורה, למה זה יכול להוביל, איך עוזר המגע, והשקרים שנאמרים כדי להתעלם ממנו) ועכשיו אנחנו נתרחק מכך ונדבר על תחום אחר שאתם כל כך אוהבים – שגרה. ולא רק השגרות הכלליות שמשפחות נותות להכנס לתוכן (אנחנו בני אדם אחרי הכל), אלא השגרות הנוקשות שהרבה מכם טוענים שהן חיוניות כדי "לעזור" לילדים שלנו. השארו איתנו…

——————————————————————————

בשביל לקרוא את המאמר המקורי תלחצו כאן

עוד בסדרת "לחנך את המומחים":

שיעור ראשון: בכי

שיעור שני: צרכים

שיעור שלישי: מגע

שיעור חמישי – לוחות זמנים

——————————————————————————

טרייסי קאסלס היא הכותבת העיקרית ל Evolutionary parenting. היא סיימה תואר ראשון במדעי הקוגניציה באוניברסיטת קליפורניה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה והיא כרגע מועמדת לדוקטורט בפסיכולוגיה התפתחותית באותה אוניברסיטה, שם היא לומדת איך גורמים אבולוציונים מסויימים משפיעים על התנהגות אמפתית בילדים. טרייסי משמשת כיועצת בשותפות בריאות הילד וזכויות האדם ועבדה בעברה במועצה הקנדית ללמידה, ארגון ללא מטרות רווח המוקדש למחקר אלמנטים של למידה לאורך משך החיים. אבל הכי חשוב בעבורה, היא אמא למדלין (מאדי), לבן החורג דסמונד, ואישתו של בריאן.

——————————————————————————

עשרה דברים על תינוקות שכולם צריכים לדעת

בורות לגבי תינוקות מערערת את החברה שלנו

שמתם לב לכל התינוקות הלחוצים? אולי לתינוק אחד מתוך שלושים שאני רואה יש עיניים בורקות, שזה עבורי סימן לשגשוג. מה קורה? אולי בורות לגבי תינוקות והצרכים שלהם. הנה עשרה דברים לדעת.

1. תינוקות הם יונקים חברתיים עם צרכים של יונקים חברתיים. יונקים חברתיים הגיחו לפני יותר מ – 30 מיליון שנים עם הורות אינטנסיבית (קן או גומחה התפתחותית). זה אחד מהדברים הרבים שהתפתחו מחוץ לגנים. הקן ההתפתחותי הזה נדרש בשביל התפתחות תקינה של היחיד. מנהגים של הורות אינטנסיבית לתינוקות כוללים שנים של הנקה כדי לפתח מערכות שכליות וגופניות, מגע כמעט תמידי ונוכחות גופנית של מטפלים, תגובתיות לצרכים שמונעת מצוקה, משחק חופשי רב גילאי, וחוויות רגועות בתקופת הלידה. לכל אחד מאלה יש השפעות משמעותיות על הבריאות הגופנית.

2. תינוקות נולדים "חצי אפויים" וצריכים רחם חיצוני. בני אדם נולדים מוקדם מידי בהשוואה לחיות אחרות: תשעה חודשים מוקדם מידי במונחים של ניידות ושמונה עשר חודשים מוקדם מידי במונחים של התפתחות העצמות ויכולות שיחור מזון. לתינוקות שנולדו לאחר תקופת הריון תקינה יש רבע מנפח המוח הבוגר ורובו גדל בחמש השנים הראשונות. לכן, הקן האנושי התפתח להיות אפילו יותר אינטנסיבי משל יונקים חברתיים אחרים בגלל ההתפתחות החסרה של הרך הנולד, ואורכו שלוש עד חמש שנים. בני האדם הוסיפו לרשימה של הטיפול המצופה גם כפר של תמיכה חיובית לאם ולתינוק. למעשה, התפתחות המוח האנושי ממשיכה עד לעשור השלישי לחיים, מה שמרמז שתמיכה חברתית וחונכות ממשיכה לפחות לאורך זמן זה.

3. אם המבוגרים מפשלים ב"אפייה" לאחר הלידה, בעיות ארוכות טווח עלולות להתפתח. לכל אחד ממנהגי הטיפול שמוזכרים למעלה יש השפעות ארוכות טווח על הבריאות הגופנית והחברתית של היחיד. למשל, גרימת מצוקה לתינוקות באופן שוטף או עָצים (על ידי אי סיפוק הצרכים שלהם) חותר תחת מערכות הוויסות העצמיות.   זהו דבר ידוע לכל בתרבויות אחרות וכך היה גם בעברנו. בספרדית, יש מושג לנערים ומבוגרים שמתנהגים בצורה לא נאותה: Malcriado, שמשמעותו שלא גודלו כהלכה.

4. תינוקות משגשגים מהבעת חיבה. כשתינוקות מקבלים אוכל והחלפת חיתולים ולא יותר, הם מתים. אם הם מקבלים תשומת לב חלקית הם נשארים בחיים, אך זה לא מספיק – הם לא יגיעו למלוא הפוטנציאל שלהם. אורי ברונפנברנר, שהדגיש את מערכות התמיכה המרובות המעודדות התפתחות מיטבית, אמר שתינוקות גדלים הכי טוב כשלפחות בן אדם אחד משוגע עליהם. אחרים העירו שילדים גדלים בצורה הטובה ביותר עם שלושה מטפלים עקביים ומביעי חיבה. למעשה, תינוקות מצפים ליותר מאמא ואבא לטיפול אוהב. תינוקות מוכנים לקהילה של מטפלים קרובים ומגיבים הכוללים את האמא בקרבת מקום.

5. חצי המוח הימני מתפתח במהירות בשלושת השנים הראשונות. חצי המוח הימני מתפתח בתגובה לחוויות חברתיות פנים-אל-פנים, עם הסתכלות ממושכת בעיניים. חצי המוח הימני שולט במערכות ויסות עצמי. אם תינוקות מונחים לפני מסכים, מתעלמים מהם או מבודדים אותם, הם מפספסים חוויות קריטיות.

6. תינוקות מצפים לשחק ולזוז. תינוקות מצפים להיות על הידיים או על גוף המטפל רוב הזמן. למגע עור-אל-עור יש השפעה מרגיעה. לאחר שלמד זאת, אחד הסטודנטים שלי שהיה במפגש משפחתי לקח תינוק בוכה והחזיק אותו במגע עם הצוואר שלו, וזה הרגיע אותו. תינוקות מצפים לחברות, לא לבידוד והפרעות. הם מצפים להיות במרכז חיי החברה של הקהילה. הם מוכנים לשחק מרגע הלידה. משחק הוא האמצעי העקרי ללמוד שליטה-עצמית ומיומנויות חברתיות. טיפול ידידותי – חברות, תגובתיות משותפת ומשחק עליז – בונה חוכמה חברתית ומעשית. תינוקות ומטפלים חווים מצבים משותפים, מה שבונה את יכולות הילד ל"ריקודים" בין אישיים שממלאים את חיי החברה.

7. לתינוקות יש מערכות אזהרה מובנות. אם הם לא מקבלים מה שהם צריכים, תינוקות יודיעו לכם. עדיף, כמו שיודעות רוב התרבויות מאז ימי קדם, להגיב להעוויות ולמחוות של תינוקות ולא לחכות עד שהם מתחילים לבכות. לתינוקות צעירים יש קושי להפסיק לבכות אחרי שהם מתחילים. העצה הטובה ביותר בנוגע לטיפול בתינוקות היא לעקוב ברגישות אחריהם, לא אחרי המומחים.

8. תינוקות נועלים את החוויות שלהם לכספות זכרון פרוצדורלי שיהיו בלתי נגישות אך גלויות לעין בהתנהגויות והלכי רוח עתידיים. תינוקות יכולים לעבור טראומה מהזנחת רשימת הצרכים שלמעלה. הם לא ישכחו. זה יערער את האמון שלהם באחרים, את הבריאות שלהם ואת הרווחה החברתית שלהם, ויוביל לסולם ערכים אנוכי שיכול לגרום הרבה נזק לעולם.

9. התרבות לא מוחקת את הצרכים המפותחים שיש לתינוקות. תינוקות לא יכולים לחזור בהם מהצרכים היונקיים שלהם. אולם, ישנן תרבויות שבהן המבוגרים מצדדים בהפרת הצרכים המפותחים של תינוקות כאילו הם לא חשובים ולמרות המחאות של התינוקות. הפרות יומיומיות כוללות את בידוד התינוק כמו שינה לבד, אימון שינה של "לתת לו לבכות עד שירדם", תחליפי חלב אם, או סרטים וכרטיסיות לתינוקות.* כשהפרות כאלה נעשות באופן קבוע, בזמנים קריטיים או בעצימות גבוהה, הן חותרות תחת ההתפתחות האופטימלית. הפרות אלה מתקדדות בגוף התינוק כשהתפתחות המערכות האופטימלית מתערערת (חיסונית, מעבירים בין-עצביים ומערכות אנדוקריניות כמו אוקסיטוצין). למרבה ההפתעה, יש פסיכולוגים התפתחותיים שחושבים שזה בסדר להפר את הצרכים האלה** כדי שהילד יתאים לחברה בה הוא חי.

הרציונליזציה של "תרבות לפני ביולוגיה" משקפת חוסר הבנה לא רק של הטבע האנושי אלא של התפתחות אופטימלית. זה קרה במעבדות עם חיות אחרות שהטבע שלהן לא הובן כראוי. למשל, הארי הארלו, שנודע בניסוי הקופים ו"אהבת אם", לא הבין בהתחלה שהוא מגדל קופים חריגים כשהוא בידד אותם בכלובים. באופן דומה, לפחות אחד משושלות העכברושים התוקפניים בהם משתמשים היום במעבדות נוצרו לראשונה כשמדענים בידדו צאצא לאחר הלידה, שוב בלי לתפוס את החריגות של הבידוד. שימו לב איך ההנחות התרבותיות של המדענים יצרו את החיות החריגות. זה משנה איזה הנחות תרבותיות יש לנו.

אולי נקודת המבט של תרבות-לפני-בילוגיה עושה את אותו הדבר עם בני אדם. על ידי חוסר הבנה של תינוקות והצרכים שלהם, אנחנו יוצרים אנשים חריגים למין שלנו. אנחנו יכולים לדעת שזה המקרה רק לאור הידע על בני אדם שהתפתחו בתנאים הדומים לקן ההתפתחותי שתואר בסעיף 1: בדרך כלל, בשבטי ציידים-לקטים קטנים. הם הרבה יותר חכמים, חדי תפיסה ומוסריים מאשר אנחנו בני האדם בארצות הברית של היום.

לכן הנקודה האחרונה:

10. חוויות שמפרות את ההתפתחות בקביעות מערערות את טבע האדם. כאשר מתרחש גידול ילדים חריג-מין, אנחנו מוצאים את עצמנו עם אנשים שבריאותם וחברתיותם עומדת בסכנה. (דבר שאנחנו יכולים לראות בכל רחבי ארצות הברית בימינו עם מגפות של דכאון, חרדה, ושיעורים גבוהים של התאבדות ושימוש בסמים***). יצורים כאלה שגודלו לא כהלכה יכולים להצליח במבחני ההשגיות וה – IQ אבל הם עלולים להיות זוחלים מסוכנים שעולמם סובב סביב עצמם. הרבה זוחלים חכמים (נחשים בחליפות) בוול סטריט ובמקומות אחרים מובילים את המדינה לאבדון.

מה לעשות?

(1) תיידעו אחרים על הצרכים של תינוקות

(2) תהיו מודעים לצרכים של תינוקות מסביבכם ותנהגו ברגישות כלפי התינוקות שאתם פוגשים.

(3) תעודדו הורים להיות רגישים לצרכים של התינוקות שלהם. זה גם יצריך הרבה יותר מוסדות ותמיכה סוציאלית למשפחות עם ילדים, ויכלול חופשת לידה ארוכה הרבה יותר אשר מדינות מפותחות אחרות מספקות. זהו קרב מפרך כרגע אבל העלאת המודעות הוא השלב הראשון.

(4) תקראו ותלמדו מספרים שמסבירים את העקרונות האבולוציוניים של הטיפול בילדים כמו:

The Science of Parenting

Attached at the Heart

The Attachment Parenting Book

The Other Baby Book

Peaceful Parent, Happy Kids

Sleeping with Your Baby

The Science of Mother-Baby Sleep

* שימו לב שהפרות (כמו פורמולה ובידוד) הן לפעמים הכרחיות במצבי חירום של חיים ומוות. כמו כן בדרך מסויימת, התרבות בארה"ב גורמת להורים להפרות כאלה בגלל שאין חופשת לידה ארוכה או תמיכה קהילתית כדי לעזור בסיפוק כל הצרכים המגוונים של התינוק.

** כמובן שהם לא חושבים שאלה הפרות כי הם לא לוקחים את הצרכים היונקיים ברצינות.

*** בארצות הברית, לכל האנשים מתחת לגיל 50 יש מספר חסרונות בריאותיים בהשוואה לאזרחים ב 16 מדינות מפותחות אחרות (מועצת המחקר הלאומית, 2013).

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

 ————————————————

דרסיה נרבאז היא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת נוטר דאם. המחקר שלה בוחן שאלות בנוגע לההכרה מוסרית, התפתחות המוסר וחינוך למוסר. היא כתבה עשרות מאמרי מחקר ופרקים. היא המחברת והעורכת של ארבעה ספרים נושאי פרסים. היא העורכת של הירחון ללימודי חינוך. הספר האחרון שלה עוסק באבולוציה, חוויות מוקדמות והתפתחות.