למידה עצמית היא מידה טובה
נכנסתי לחינוך ביתי ב 2009, מיד אחרי כיתה ג'. עד לאותה נקודה, למדתי בבית ספר פרטי נהדר בשיטת מונטסורי. (שיטת מונטסורי, שנבנתה על ההבחנה שילדים מלמדים את עצמם, היא, לדעתי, די מתאימה לעקרונות החינוך הדמוקרטי). נהניתי מהתקופה בבית הספר, אבל אחי ואני התקרבנו לסוף בית הספר היסודי ולאף אחד מאתנו לא היה רצון להירשם לבתי הספר הציבוריים במחוז שלנו, במיוחד בהתחשב בניסיון הרע של אחי כשהוא הלך לגן המקומי.
המשפחה שלי ידעה שאנחנו לא רוצים לחזור לסביבה מחניקה, תחרותית ושלילית שכזאת, אז התחלנו לבדוק אפשרויות נוספות. זה היה אח שלי שהציע חינוך ביתי, ולאחר מחשבה מרובה, החלטנו שזה נשמע כמו הדרך הכי טובה ללכת בה. באותו זמן, לא ממש ידעתי מה לחשוב על חינוך ביתי. דמיינתי את זה שונה לגמרי ממה שאני הולכת לתאר כאן. אז, המילים "חינוך ביתי" פשוט רמזו שנלמד בבית כאילו הוא היה בית ספר, כשההבדל היחיד הוא העדר הלחצים של בית הספר כמו מבחנים וכיתות לימוד. אולם, דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת. ככל שדרך החינוך הביתי שלי התפתחה גיליתי סיפוק מלמידה ותגליות שאני בת התשע לא ציפתה להם.
אחד הגילויים שהיו לי במהלך ששת שנותיי בלימוד עצמי הוא הרעיון שלמידה אמורה להיות מהנה. התפיסה החברתית והמבנים של רוב בתי הספר בהם צפיתי מעבירים את הרעיון שיש זמן ללמידה וזמן לכיף ומשחקים, ושניהם נפרדים אחד מהשני. האמנתי שכשלומדים, חייבים תמיד להתמקד, אך לעולם לא ליהנות, כי לומדים בשביל להצליח במבחנים ולהתקבל לעבודה טובה. תמיד פעלתי לפי היסוד של "תלמדי בבית הספר, תשחקי בבית" אבל כשהבית ובית הספר הפכו לדבר אחד, למידה קיבלה לאט לאט משמעות חדשה.
אולם, המשמעות הזאת לא הראתה את עצמה במשך מספר שנים. כשהתחלתי בחינוך הביתי, פעלתי בדומה למוסכמות ולשעות בית הספר, בהם הכרחתי את עצמי להתמקד וללמוד דברים שלא היה לי בהם עניין. הרבה פעמים, אמי נתנה לי מטלות מסוימות כמו לקרוא ספר או לענות על שאלות לימודיות, ועשיתי אותם עם הרבה כאבי בטן. שנים אלה לא היו הקשות בחיי, אלא חלק חיוני בתהליך שלי ללמידה עצמית. חלק חשוב בחינות ביתי הוא לגלות איך הכי טוב לך ללמוד. ברגע שהגעתי לנקודה בה הבנתי פתאום שאני שלטתי בלמידה שלי, הגבול שעבר קודם בין הלימודים לחיי היומיום נעלם.
ב-2011, פרס נובל בפיזיקה ניתן לחבורה של מדענים על התגלית ההיסטורית והבלתי צפויה שהיקום מאיץ את התפשטותו במקום להאט (כמו שחשבו לפני), בגלל הנוכחות של כוח שנקרא "אנרגיה אפלה". אני זוכרת ששמעתי על כך והייתי מבולבלת לגמרי לגבי המשמעות של זה. תהיתי לגבי זה לרגע, ואז עצרתי וחשבתי, "טוב, אני לא מדענית, אז כנראה שזה לא באמת משנה אם אני מבינה את זה או לא". אבל במהלך השבועות הבאים, לא יכולתי להוציא את האנרגיה האפלה מראשי. התלוותה אליה המחשה המציקה, "מה זה אומר?"
אני לא זוכרת מה הייתי אמורה ללמוד באותו זמן, אבל אני זוכרת שהפסקתי חלק מ"העבודות" שלא באמת רציתי לעשות והתחלתי לחקור את היקום המתרחב ואנרגיה אפלה לרווחתי האישית. לא הייתה שום סיבה אחרת לעשות זאת בעיניי מלבד העובדה שרציתי ללמוד ולהבין מושגים שחשבתי בעבר שהם מעבר להבנתי. נחשו מה? הם לא היו. ברגע שחלקי הפאזל התחילו להתחבר, מצאתי את עצמי יותר ויותר נלהבת ממה שעשיתי. זה היה חומר מרתק, ולמדתי אותו בעצמי.
מאותו רגע והלאה, החינוך שלי השתנה ללא היכר. פתאום, תכננתי את הלימודים שלי לפי הדברים שעניינו אותי על ידי כך שבחרתי מה אני רוצה ללמוד ומתי אני רוצה ללמוד את זה. ימי הפכו פחות מובנים ולוח הזמנים שלי גמיש יותר כשהתחלתי לשים לב למה שבאמת רציתי לעשות ולמה היה לי מצב רוח. אם לא רציתי ללמוד מתמטיקה ורציתי לקרוא את "בית מטבחיים חמש", אז זה מה שעשיתי. אם רציתי לכתוב סיפור על גנב חפצי אומנות במקום עבודת מחקר, שיהיה. סוג זה של חופש היה פוקח עיניים.
יד ביד עם אותה תמורה, הבחנתי שאני הופכת לאדם עצמאי יותר. אמא ואבא שלי זזו מדרכי ובאמת נתנו לי לנווט את חיי, והתחלתי להרגיש גל של העצמה שאני עדיין חווה עד היום. תחושה זאת הופיעה כי אני בשליטה על הלמידה שלי. לא אמי, לא אבי, לא איזה בית ספר או מוסד, רק אני. אלה החיים שלי ורק לי יש את הכוח לבחור מה אני רוצה לדעת וללמוד.
למדתי הרבה דברים מדהימים בגלל שאני בחינוך ביתי, אבל אחד הדברים הכי חשובים הוא: מורים יכולים ללמד אותי הרבה דברים, אבל בבסיס הדבר, אני אלמד רק מה שאני באמת רוצה ללמוד. אם משהו לא מעניין או אני לא חושבת שהוא יתרום לי בצורה כלשהי (בין אם זה תורם מידית או בעתיד) אני לא הולכת להיתפס לזה, וזה לא הולך להישאר במוחי. לא לאורך זמן, בכל מקרה. אני לא רוצה לשנן עובדות ואז לחזור עליהם בפני מורה, רק כדי לשכוח אותם אחרי מספר שבועות. אני רוצה לספק למוחי ידע שישביע את הצורך שלי לדעת ושיועיל לי בעתיד. לכולנו זמן מוגבל ביקום הזה, וזה רק נראה הוגן שכל פרט יוכל להחליט איך הוא מבלה את זמנו. אחרי הכל, רק אני יודעת מה אני רוצה.
—————————————————————————————————————–
בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.
סופיה טנגליה היא בת 15 מפנסילבניה, שם היא הולכת ל Open Connections בפרברי פילדלפיה. היא מבלה את רוב זמנה בספיגה ודיונים על סיפורים, אמיתיים ובדיוניים, על כל צורותיהם השונים. היא מאמינה עיקשת בהנאה בזמן למידה.