תגית: חינוך ביתי

ג'אן האנט

ללמוד תוך כדי משחק

ללמוד תוך כדי משחק

"המרדף אחרי האמת והיופי הוא תחום פעילות שבו אנחנו יכולים להישאר ילדים כל חיינו"– אלברט איינשטיין

בני ג'ייסון, כעת מבוגר צעיר, היה בחינוך חופשי מההתחלה – היה לנו המזל לגלות את ספריו של ג'ון הולט כשג'ייסון היה בן שנתיים, ולעולם לא פנינו לאחור.

ג'ייסון היה ילד חקרן, שאהב ללמוד מילים חדשות ולשחק עם מספרים. היה לו אוצר מילים נרחב בגיל 18 חודשים, הוא הבין את מושג האינסוף בגיל שנתיים, ולימד את עצמו מספרים ריבועיים ושורשים ריבועיים בגיל שלוש. למרות כל זה, עדיין תהיתי אם אני צריכה להשתמש בתוכנית לימודים, במיוחד לחשבון. היה קשה לא לדאוג כשבחרנו בדרך כל כך שונה מזו שהייתי בה בילדותי. היה גם קשה לא להיות מושפעת מהספקות של הורי, אפילו כשהבנתי את הסיבות לספקנות שלהם.

כשג'ייסון היה בן 7, הוא ביקש ספר בחשבון כמתנה לחג באותה שנה (זמן קצר לפני כן קראנו את הביקורת הנהדרת של ג'ון הולט על ספרו של הארולד ג'ייקובס “Mathematics: A Human Endeavor”, בספר Growing Without Schooling) הספר התגלה כנהדר בדיוק כמו שג'ון הולט אמר שהוא יהיה, ונהנו ממנו מאוד. אבל לאחר מספר חודשים, הבחנתי שג'ייסון לא הסתכל בו כבר די הרבה זמן. החלטתי להציע לו שנקרא ביחד פרק אחד בשבוע. למזלי, הייתי עסוקה באותו יום ולא התאפשר לי לשאול אותו. באותו ערב, ג'ייסון בא אלי, עם הספר ביד, ואמר "בואי נשחק בחשבון." המחשבה הראשונה שלי הייתה, "וואוו, זה היה קרוב." אם הייתי מציעה את ההצעה שלי, הוא כנראה היה מקבל אותה, ואפילו לומד ממנה, אבל מה היה קורה למושג של חשבון כמשחק?

כשג'ייסון היה בן 8, שכנתי, שגם לה היה ילד בן 8, שאלה אותי אם ג'ייסון יודע את לוח הכפל, וכשאמרתי שהוא יודע, היא שאלה אותי איך הוא למד אותו. הבן שלה נאבק במשך חודשים, ועדיין היה לו קשה לזכור את התשובות. הוא היה מתוסכל ודאג לציונים שלו, אבל אף אחד מהרעיונות שלה לא עזר. הסברתי שג'ייסון למד הכל בצורה טבעית מאוד, לפי הצורך. למשל, אבא שלו הביא הביתה לוח קליעה למטרה, בשביל הכיף, לפני כמה חודשים. הניקוד בקליעה למטרה דורש חיבור וכפל, ובגלל שג'ייסון רצה להיות האחראי על הניקוד, הוא למד את כל הצירופים שמשתמשים בהם בקליעה למטרה (ולאחר מכן הוא למד צירופים אחרים לפי הצורך), למרות שהלוח לא נקנה למטרה הזאת, וגם מעולם לא השתמשנו במושג "לוח הכפל".

עכשיו, ג'ייסון יכול לחשב בראש, בניגוד אלי. שיננתי נוסחאות, ואני יכולה לפתור את רוב בעיות החשבון, אבל תמיד על נייר, ורק לעיתים רחוקות אני מבינה את המושגים המעורבים. ג'ייסון לא רק שיכול לחשב בקלות אבל הוא גם באמת מבין את כל התהליך. אם הוא במקרה צריך כלי מתמטי חדש, הוא יכול ללמוד אותו בקלות. הוא היה צריך ללמוד על סינוסים וקוסינוסים כשהוא המיר ציורים לגרפיקות בשביל ספר הילדים שלי A Gift for Baby. הוא למד את זה בקלות ובמהירות מהאינטרנט. אני רק יכולה להיזכר כמה זמן השקעתי בשינון נוסחאות מתמטיקה, ולמרות שעברתי את כל המבחנים, לא באמת למדתי משהו. לא הבנתי איך הנוסחאות האלה עובדות בעצם, או איך להשתמש בהם בעולם האמיתי.

ג'ייסון למד הרבה ממה שהוא יודע דרך משחק, ויש לו את אותה האהבה ללמידה שהוא נולד איתה. הוא למד על כסף ממונופול, על איות משבץ-נא, על אסטרטגיה משחמט, הרמז ומשחקי וידאו, על תרבות מתוכניות וסרטי טלוויזיה מודרניים וקלאסיים, על פוליטיקה וממשל מהתוכנית "כן אדוני השר", על דקדוק מהמשחק Mad Libs, על שברים מבישול, על מילים ממשחקי מילון, ועל כתיבה מקריאה של פי. ג'יי. וודהאוס. הוא לומד על החיים מלחיות אותם. אבל כל הלמידה הזאת התרחשה יותר בטעות מאשר במכוון, כחלק מעסק גדול יותר של לחיות את החיים בחופשיות וטבעיות.

במהלך ראיון לעיתון בשביל מאמר על חינוך חופשי, הכתב שאל אותי איזה טכניקות הורי חינוך חופשי משתמשים בהם שיכולים להתאים גם להורים לילדים בבית הספר. הסברתי שחינוך חופשי הוא לא טכניקה. זה לחיות וללמוד באופן טבעי, אוהב ומכבד ביחד. כמו שחברתי ואם חינוך חופשי מארי ואן דורן כתבה פעם:

לגדל ילדים עם דגש על גמול פנימי זו לא טכניקה, שיטה או טריק לגרום להם לעשות מה שההורה רוצה מהם על ידי אמצעים מעודנים יותר, אלא דרך חיים, דרך לחיות עם ילדים עם כבוד אמיתי לחוכמה שלהם ולמהותם.

אני מרגישה אסירת תודה לג'ון הולט ולכותבים אחרים על חינוך חופשי שעודדו אותי לבטוח בג'ייסון שידע מה הוא זקוק לו ורוצה ללמוד ואיך ללמוד זאת. אבל המורה הכי טוב שלי תמיד היה הבן שלי. להורים שהלכו לבית הספר, חינוך חופשי יכול להיות אתגר, אבל זאת גם ההזדמנות הכי טובה שלנו ללמוד לבטוח באהבה הטבעית של ילדינו ללמידה.

למאמר המקורי, תלחצו כאן.

————————————————-

ג'אן האנטג'אן האנט מציעה ייעוץ טלפוני לכל העולם, בדגש על הורות, חינוך חופשי ודברים אישיים. היא המנהלת של The Natural Child Project (מומלץ!) והכותבת של The Natural Child: Parenting From The Heart וגם של A Gift For Baby

סנדרה דוד

מתמטיקה בבית הספר אחרי חינוך חופשי

מתמטיקה בבית הספר אחרי חינוך חופשי

הבן שלי (11) גדל בחינוך חופשי (unschooling) מאז גיל 7, ובדצמבר החליט ללכת לכיתה ו' בבית הספר המקומי. (כתבתי על זה כאן)

בזמנים שונים במסע החינוך החופשי שלנו, הורים אחרים (במיוחד הורי חינוך ביתי) שאלו אותי שאלות בסגנון "אבל את לא מודאגת לגבי מתמטיקה?" או "איך הוא ידע מה שהוא צריך בשביל האוניברסיטה?" או משהו כזה… אני חושבת שרוב האנשים דואגים לגבי מתמטיקה. אני לא דואגת לגבי מתמטיקה, למעשה, כמעט לא חשבתי על "מתמטיקה" בכלל. היה לי ניסיון גרוע עם שיעורי מתמטיקה בתיכון, ויש לי את "פוביית המתמטיקה" שיש להרבה אנשים. אני יודעת שהרבה הורי חינוך חופשי מוצאים דרכים להראות מושגים מתמטיים ביומיום, דרך משחקים ומה לא… אבל מעבר לבישול מדי פעם או משחק יו-גי-הו, שיימוס לא קיבל מנה גדושה של "חשיפה למתמטיקה". הוא הלך לכיתה ו' בלי לדעת את לוח הכפל, חילוק ארוך או להכפיל מספרים בעלי שתי ספרות. לעזאזל, אני חושבת שהוא למד לקרוא שעון מחוגים רק לפני שנה בערך!

אז… מסתבר… מתמטיקה… לא עניין גדול! הוא מהטובים בכיתה. בהתחלה הוא היה מקבל 75, שאחר כך עלה ל 85, ואני חושבת שעד סוף השנה זה יהפוך ל 95 (הוא מקווה לקבל 100)… בזמן שהמורה מתלוננת שהציונים של התלמידים האחרים מתדרדרים שלו עולים. לא רק זה, אבל הוא אוהב מתמטיקה. זה המקצוע האהוב עליו. המורה שלו אומרת שהיא נדהמת מהדרך היחודית שבו הוא רואה את המתמטיקה, שהוא שואל שאלות שאפילו היא לא יודעת את התשובה להן. היא אומרת שהיא בכלל לא מודאגת לגביו. הוא נשאר יום בשבוע אחרי בית הספר כדי שהמורה תיתן לו שיעור נוסף, והוא מת גם על זה. שיימוס כל כך נלהב ממתמטיקה, אני חושב שזה הפתיע את המורה שלו. לא נראה לי שיש לה הרבה כאלה. הם מציעים אלגברה לכיתות ז' כשיעור מתקדם, וצריך לעבור מבחן מיוחד ולעמוד בדרישות מסויימות כדי להתקבל (רק 10 תלמידי כיתה ו' יתקבלו לזה בכיתה ז', כי זה בדרך כלל שיעור מתקדם לכיתות ח')… שיימוס רוצה להתקבל לכיתה נואשות, והוא ביקש מבן הדוד שלו (שלוקח את השיעור הזה) ללמד אותו אלגברה כי הוא חושב שזה ממש מגניב. שיימוס אפילו אמר לי "קת'רין, אני חושב שגם אם אני אבחר במקצוע יצירתי, כמו כתיבה או אומנות, או משהו יותר מדעי כמו תכנון משחקים או אנימציה, מתמטיקה גבוהה תהיה חשובה, אז אני רוצה לקחת כמה שיותר שיעורים בזה." אה, טוב, לך על זה!

הוא קיבל גם 90 במדעי החברה, ו 85 (שאני חושבת שיהיה 90 עד סוף השנה) במדעים. הוא קיבל 65 בשפה (שזה די מצחיק בהתחשב בזה שהוא ממש טוב בכתיבה יצירתית, קריאה וכו… אבל לא כל כך בלציית לכל הפרטים הקטנים לגבי בניית משפטים שהמורה דורש), הוא ממש לא אוהב את השיעור ואת המורה והוא בחר לא לעבוד קשה בשביל לשפר את הציון, ואני ממש מבינה ותומכת.

אז… אני יודעת שציונים לא משנים הרבה (או בכלל בחינוך חופשי!) אבל חשבתי שזה אולי יעזור או יעודד את אלה שיש להם חששות… שיימוס היה חזק בחינוך החופשי ומעולם לא חשבתי שהוא יבחר לחזור לבית הספר, אך אף על פי כן הוא תלמיד מאוד "מצליח" שהשתלב מיד, הצטרף לתזמורת, רוצה לנסות ספורט (כמו ריצה) בשנה הבאה, חביב על המורים והילדים. זה שהוא לא למד מתמטיקה בצורה פורמלית בכלל לא עיכב את את היכולת שלו להדביק את הפער במהירות כאשר הוא היה בסביבה שדרשה זאת, ואני בהחלט מרגישה שזה היה בדיוק *בגלל* שהוא היה בחינוך חופשי, שהוא מצליח כל כך בבית הספר עכשיו. הוא לא רואה את המתמטיקה כמשהו משעמם או קשה כי אף אחד לא אמר לא שככה זה צריך להיות. ובגלל שהוא רגיל להבין דברים בדרך היחודית לו, הוא עושה את זה ועדיין מקבל את התשובה הנכונה. הוא עדיין לא יודע את לוח הכפל אבל זה לא האט אותו בכלל. (הנה סוד… רוב הילדים בכיתה שלו גם לא יודעים!)

אני לא יודעת אם שיימוס יחזור אי פעם לחינוך חופשי, הוא יודע שיש לו את האפשרות לעזוב את בית הספר מתי שהוא רוצה (והוא לקח היום חופש רק בגלל שהתחשק לו), אנחנו עדיין באים לכנסים של חינוך חופשי וכו'… אבל ההוכחה הכי משמעותית עבורי שחינוך ביתי מדהים ו"עובד" היא לראות את ילד החינוך החופשי שלי בבית הספר, ולדעת איזה חוויה שונה יש לו, בתנאים שלו, מהחוויה שהייתה לי.

קת'רין. (queenjane)

למאמר המקורי לחצו כאן

—————————————————

סנדרה דודסנדרה דוד חושבת, כותבת ומדברת על חינוך חופשי.

אתם מוזמנים להרשם למייל היומי בבלוג שלה, או באתר שלה. אני קורא אותם כל יום, מומלץ!

סנדרה דוד

מעשה בלוח הכפל

מעשה בלוח הכפל

התחלתי בחינוך ביתי רק אחרי ששני ילדי הגדולים עברו כבר את כיתה ד', השנה הנוראית שבה הם היו צריכים לעבור את מבחני הזמן שלהם על לוח הכפל. שני ילדי הגדולים (שלא כמו השלישית) קיבלו ציונים טובים בבית הספר, נחשבו על ידי המורים ל"חכמים", והיה להם קל יחסית עם החומר. למרות זאת, ששת החודשים של תרגול החשבון, שינון, מבחני זמן ותחרות כיתתית לכל ילד הן בין החוויות המתישות והמכאיבות ביותר מזכרונות בית הספר שלי.

ילדתי השלישית ריחפה באושר מעל מה שהיו מכנים "כיתה ד" בחינוך ביתי, ומעולם לא הייתה צריכה לעשות "חשבון". היא ידעה במעורפל שילדים בגילה שהולכים לבית הספר משננים את לוחות הכפל בתזזיתיות, ולמרות שהיא הרגישה צביטה עמומה של דאגה פה ושם שהיא לא "מדביקה את החומר", היא האמינה לי כשאמרתי לה שאין כזה דבר "להדביק את החומר" ושזה לא משנה.

כמה חודשים לאחר מכן בכל אופן, היא החליטה שהיא רוצה לשנן את לוחות הכפל שלה, כמו שעשו חבריה שהולכים לבית הספר. בהזכרי ביסורים מנסיון שני ילדי הקודמים, שאלתי אותה שוב ושוב "את בטוחה?" ואמרתי לה "את לא באמת צריכה לעשות את זה!" אבל אי אפשר היה להרתיע אותה.

זה היה לילה מושלג וקר בפברואר, מאוחר כבר. אבל היא רצתה להתחיל מיד. הדלקנו את האח, ובחשש הכנתי לה ערימה של דפי מבחנים.

היא העבירה מספר שעות באותו לילה, במבחנים ובבקשות (לא – *בלהכריח*) למדוד אותה בסטופר. נשארנו ערות עד אחרי חצות, וכשהיא התעוררה בבוקר הדבר הראשון שהיא אמרה הוא "בואי נמשיך, היינו בלוח הכפל של 6."

בתוך 24 שעות היא שיננה את כל לוח הכפל ועברה את מבחן המהירות שלקח לשני ילדי "החכמים" שישה חודשים כדי לעבור אותו בבית הספר.

היא החליטה מתישהו באמצע, שנלך לקנות מילקשייק כשהיא תסיים עם כל המבחנים שלה. היא עברה את המבחן האחרון בשעה 22:00, אז יצאנו כולנו למסעדה שפתוחה כל הלילה למילקשייקים של חצות.

אני לא בהכרח משווה שינון לוחות כפל עם למידה או הבנה של מושגים מתמטיים, אבל אני חושבת ששווה לציין שזה לא נכון ששינון עובדות מתמטיות דורשות הרבה זמן, סבל וכפיה.

(ואולי תקבלו מילקשייק תוך כדי!)

~ איימי

למאמר המקורי לחצו כאן

—————————————————

סנדרה דודסנדרה דוד חושבת, כותבת ומדברת על חינוך חופשי.

אתם מוזמנים להרשם למייל היומי בבלוג שלה, או באתר שלה. אני קורא אותם כל יום, מומלץ!

Chaley-Ann Scott

להפריך את חרדת הנטישה

להפריך את חרדת הנטישה

בעולם המהיר, החומרי שלנו שנשלט על ידי משפחות בהם עובדים שני ההורים, נפוץ שילדים מגיל 8 חודשים יתוייגו עם "חרדת נטישה" אם הם מוחים בחריפות נגד הפרדה מהוריהם. לכל מקום שתסתכלו, הורים מעודדים לקטוע את ההתנהגות הזאת באיבה. אפשר למצוא עלונים ומאמרים על הנושא הזה במגזינים, משפחתונים וחדרי המתנה לרופאים וכולם תומכים בגישה דומה למה שקוראים "בעיה" עם ילדינו. לכאורה, אנחנו עושים לילדינו ולנו שירות דב אם אנחנו לא נפרדים מהם בגיל מאוד מוקדם. יפול עלינו היגון אם לא נעשה כך – אחרת הם יהיו תלויים בנו מידי ולא יהיה לנו זמן לעצמינו ולדברים אחרים. לכאורה, כשאנחנו עוזבים את ילדינו, אסור לנו להסס אם הם בוכים או מוחים, אלא ללכת במהירות בלי להסתכל אחורה. רוב המשפחתונים, הרופאים והמחנכים מרגיעים אותנו, למרות שכל סיב בגופינו זועק להרים את ילדינו, שאנחנו צריכים להתעלם מהאינסטינקט שלנו. נאמר לנו שילדנו ירגע מהר בלי נזק ארוך טווח, ואנחנו יכולים ללכת לדרכינו. אבל האם אנחנו באמת צריכים להקשיב ל"מומחים" האלה או האם אנחנו צריכים להקשיב לאינסטינקטים שלנו ולילדנו?

הנזק בפרידה מוקדמת

ממשלות קידמו את הצדדים החיוביים של היפרדות מוקדמת ומעונים במשך עשורים בעזרת תמריצים כלכליים שגרמו לנו לחזור לכח העבודה כמה שיותר מהר לאחר הלידה. באוסטרליה, הוצאות הממשלה על טיפול בילדים עלו ב 4000 אחוזים במונחים ריאלים מאז 1980. אולם, מקצוע בריאות הנפש מאמין שהנזק הנפשי לילדים עקב היפרדות מוקדמת הוא רב. הפסיכולוגית הבריטית דר. פנלופי ליץ' (Your Baby and Child: From Birth to Age Five, 1997) ערכה מחקר אנונימי של 450 מומחים לבריאות הנפש לפעוטות מ 56 מדינות שונות שהיו חברים באגודה העולמית לפסיכולוגיה לפעוטות. כשנשאלו מה הטיפול שהם מחשיבים כטוב ביותר מהלידה עד גיל 36 חודשים, הרוב אמרו שמנקודת מבטו של הפעוט זה "חשוב ביותר" לתינוקות שאמם תהיה נגישה להם "למשך רוב הזמן בכל יום" ליותר משנה וה"אידיאל" לפעוטות שיטפלו בהם "בעיקר על ידי אמם למשך זמן ממוצע של 27 חודשים". ליץ' הסיקה, "הממצאים האלה מצביעים שישנם הרבה מומחים בבריאות הנפש לפעוטות שמאמינים שטובתו של הילד תסופק במידה הטובה ביותר על ידי תבניות טיפול בילד הצעיר שמנוגדות לחלוטין לאלה שפוליטיקאים מבטיחים, הוגי מדיניות שואפים לספק ואמהות שואפות למצוא."

האגודה האוסטרלית לבריאות הנפש לפעוטות מציינת שמחקרים על הריכוז של הורמון הלחץ קורטיזול בילדים צעירים שנמצאים במעון יום מלא מראים שהורמון הלחץ בפעוטות ותינוקות עד גיל 3 עולה במהלך היום בהשוואה לילדים שנשארים בבית, אפילו במעון איכותי לפעוטות ותינוקות. מאמר שפורסם לאחרונה מצא קשר בין הזמן במעון יום מלא ורמות הקורטיזול בגיל הנעורים שקשורים להתנהגות לא-חברתית. הם מציינים "שיחסי התקשרות בטוחים הם אחד הבסיסים החשובים ביותר להתפתחות עתידית."

דר. ברוס פרי, מומחה עולמי במחקר על טראומות ילדות, מדגיש את החשיבות של טיפול זמין ומגע אצל תינוקות, והעובדה שככל שהילד צעיר יותר כך ההשפעה רבה יותר על המוח המתפתח. "המערכות הנוירולוגיות שמתווכות את התפקוד הקוגניטיבי, הרגשי, החברתי והפסיכולוגי שלנו מתפתחות בילדות, ולכן, חוויות הילדות משחקות תפקיד חשוב בעיצוב התוקף התפקודי של מערכות אלה. כשהחוויות הדרושות לא מסופקות בזמנים האופטימליים, המערכות הנוירולוגיות האלה לא מתפתחות בדרכים אופטימליות."

תהיה זאת אם נדירה שתעשה משהו שהיא חושבת שיזיק לילד שלה בכל צורה שהיא. הרבה נשים עובדות יטענו שאחרי תקופת ההסתגלות הראשונית, התינוקות שלהם כבר לא בוכים כשלוקחים אותם למעון. פסיכולוג הילדים המשפיע ג'ון בולבי (Attachment and Loss Volume II: Separation, 1975) טוען שזה לא בגלל שהתינוקות שלהם התסגלו, אלא בגלל שהם הייאשו מלמחות. הרבה פסיכולוגים לילדים מסכימים עם התיאוריה הזאת שמה שבאמת קורה הוא שהאמון שהיה לילד עם אמו נשבר והילד מתנתק – ההסכמה הכללית בתחום אומרת שלוקח עד ארבע שנים לילד שרגעים חטופים ללא אמא שלו יהיו בלי הרגשת אובדן. ליץ' (1997) אומרת שחשוב שנקשיב למחאות של ילדינו: "לא משנה מה אתם עושים, לא משנה איך אתם מתמודדים, אם תקשיבו לילדכם ולרגשות שלכם, יהיה משהו שאתם באמת יכולים לעשות כדי לסדר את הדברים או להוציא את הטוב ביותר מהדברים הלא טובים."

האם חרדת נטישה באמת קיימת?

חרדת נטישה היא מיתוס, המצאה, רעיון מופרך. האם ילדינו חרדים מהיפרדות מאיתנו? כן. האם זה לא נורמלי או לקוי? לא. הרעיון שזה לא נורמלי נוצר על ידי חברה שמעודדת אותנו להיפרד מילדינו בגיל כל כך צעיר, ולא תומכת בנו לעשות את ההיפך. הילדים והתינוקות שלנו רק מגיבים בדרך בה הטבע התכוון – על ידי כך שהם מוחים הכי חזק והכי הרבה שהם יכולים. לבסוף הם ירימו ידיים (לפי האישיות שלהם), אבל הם עדיין יהיו מושפעים מכך נפשית.

גורו ההורות המקשרת דר. סירס אמר ש"אמהות בעצמן חוות חרדת נטישה כשהן לא עם התינוק שלהן. אם 'החרדה' הזאת מופיעה אצל אמהות רגילות, האם זה לא יהיה נורמלי גם אצל תינוקות? תיוגים כמו 'חרדת זרים' או 'חרדת נטישה' הם ז'רגון של מבוגרים, שמשקפים את הציפיות שלנו מאיך שאנחנו רוצים שתינוקות יתנהגו בשביל הנוחות שלנו, לא איך שתינוקות הם באמת, או מה שהם באמת צריכים."

מה אם אני צריכה לעבוד?

גברים ונשים כאחד מרגישים לחץ הולך וגובר לפרנס בעולם הצרכני שלנו. יש רשימת חובה-שיהיה-לנו למשפחות קשה להשגה בשתי משכורות שלא נדבר על אחת, מה שהופך את רכבת האם העובדת והמעון לדבר שקשה ביותר לקפוץ ממנו אחרי שעלינו עליו. אנחנו יודעים שהכלכלה צריכה את כושר העבודה שלנו ואת כח הקנייה שלנו, אבל בוודאי שלילדינו יש זכות ראשונים. הצורך שלהם גדול יותר.

לנפץ את תקרת הזכוכית, שירותים טובים יותר, חוקי הטרדה מינית, שכר שווה, חופשת לידה, חוקי העסקה – כולם הישגים חשובים שנשים נלחמו קשה עבורם. אבל אמהות היא העבודה הלא גמורה של הפמיניזם. הממשלות שלנו בוחרות להתעלם מהראיות המתאספות של סכנה לבריאות הנפשית והרווחה של אמהות וילדים כתוצאה מהיפרדות מוקדמת. הן לא מקדמות תנאים סוציאליים שתומכים באמהות בריאה וטבעית יותר לילדים קטנים. למרות כל המידע הזמין על ההשפעות השליליות של המעון וההיפרדות, הטיעון ה"טוב-לנשים-טוב-לילדים" הוא חזק, ושכנע הרבה נשים במשרות הבכירות במדעי החברה והפוליטיקה שעוד טיפול לא-הורי הוא צעד חיובי קדימה.

אולם הדברים לא הולכים להשתנות בקרוב, אז מה אנחנו יכולים לעשות? אנחנו יכולים לזכור שילדינו קטנים וצריכים קשר קרוב לשנים כל כך מעטות, שאם נחשוב מחוץ לקופסא, נוכל בדרך כלל למצוא דרך שתתאים לצרכים שלהם. זה כולל לעבור לדירה קטנה יותר, לעבור לאיזור זול יותר, לקחת הפסקת משכנא או הפחתה, שינוי סידורי עבודה (עבודה חלקית, עבודה מהבית, עבודה שיתופית, להביא את התינוק לעבודה), הקמת עסק משפחתי והפחתה משמעותית בהוצאות (בלי חופשות, מכונית, בגדים יקרים וכדומה) ותזכרו ש"ההקרבות" האלה הן רק לכמה שנים ונועדו לדאוג לרווחת הילדים שלנו בזמן שבו הם זקוקים לנו יותר מכל.

מה אם אני רוצה לעבוד?

לכולנו כאמהות יש צרכים וכדאי שלא נתעלם מהם. אבל הצרכים שלנו לא צריכים לבוא על חשבון הילד שלנו. אם העבודה שלנו חשובה לנו ומספקת אותנו והיא משהו שאנחנו לא יכולים לחיות בלעדיו במהלך השנים הקריטיות האלה, אנחנו יכולים למצוא דרך לספק את הצורך הזה שמרחיק אותנו מילדינו לפרק הזמן הקצר ביותר.

הצעות לאמהות עובדות:

  • תביאי את ילדך לעבודה אם את יכולה. זה יקל על הנקה וימזער את ההפרדה בין הילד לבינך. אולי גם תוכלי להחזיק את ילדך במנשא בזמן שאת עובדת.
  • תוודאי שילדך נשאר עם מישהו שאת יכולה לבטוח בו ושהוא מאוד קשור אליו ואוהב להיות איתו.
  • תמשיכי להניק על ידי שאיבה ותניקי לפני שאת יוצאת ואחרי שאת חוזרת כדי לעודד הקשרות. תשקלי את האפשרות שיביאו את ילדך אלייך בהפסקות או בזמן ארוחת הצהריים כדי לינוק.
  • האדם ששומר על ילדך בזמן שאת עובדת יכול אולי להביא את ילדך לביקור במהלך היום (אולי בזמן הפסקת צהריים). זה יכול ליצור הזדמנות להנקה וזמן להתחבר מחדש ולשחק עם ילדך.
  • תשקלי להחליף את סוג ולו"ז העבודה שלך כדי שיהיה יותר ידידותי לילד. לדוגמה, תקימי עסק לעבודה מהבית, או שתעבדי בשעות גמישות יותר לצרכים של ילדך (כמו למשל כשהם ישנים).
  • תשקלי לחיות ממשכורת אחת או ממשכורת שנגזרת משני הורים שעובדים בעבודה חלקית.

מסקנה

חרדת נטישה היא תגובה נורמלית שיש לילדים צעירים למצב לא-נורמלי: הפרדה מהוריהם. דרך אחת למזער את ההשפעה שיש "להפרעה" הזאת על ילדינו היא די פשוטה: להשאר הכי קרובים וקשורים שאנחנו יכולים למשך הזמן הכי ארוך שאנחנו יכולים, ולהיות פתוחים לכל הדרכים שבהם אנחנו יכולים להשיג את זה.

—————————————————–

Chaley-Ann Scottצ'יילי-אן סקוט היא סוציולוגית, כותבת ספרי הורות, יועצת ואמא לארבעה ילדים בחינוך חופשי. סקוט טבעה את המונח הורות מתקדמת (Progressive Parenting): פילוסופיית הורות שהיא הרחבה של הורות מקשרת בספרה רואת הצאן, מדריך לאמהות ללא שליטה (The Shepherdess: A Guide to Mothering Without Control). לעוד מידע, תבקרו בבלוג שלה, בדף הפייסבוק ובטוויטר.

לקריאת המאמר באנגלית תלחצו כאן.

Documenting Delight

כישורים חברתיים וילדים שלא הולכים לבית הספר

כישורים חברתיים וילדים שלא הולכים לבית הספר

מאת ג'ורג'יה בריסוויילה

לפני כמה זמן חיכיתי בחדר מיון עם ת'יאו לראות את האחות התורנית. זאת הייתה המתנה ארוכה והתחלתי שיחה ידידותית עם אישה מקסימה שבמקרה גרה בפרבר שכן. צחקנו ושוחחנו על הדמיון בינינו, דיברנו על הילדים שלנו והתענגנו על האינטרקציה כדי להעביר את השעות. חברתי החדשה נהייתה שקטה פתאום ואז כמעט כועסת. "הו מתוקה, את לא יכולה לעשות את זה לילדים שלך, פשוט לא, הם יגדלו להיות תמהונים שלא יכולים להתיידד עם אף אחד."

צחקתי ושאלתי אותה אם הייתה לה בעיה להתיידד איתי – מישהי שהייתה בחינוך ביתי?

היא היססה לענות, "לא, תראי, אבל את רק בן אדם אחד, רוב הילדים הופכים להיות תמהונים אם הם לא גדלים עם קבוצת חברים – את פשוט חייבת לשלוח אותם לבית ספר."

כשחייכתי ואמרתי שאנחנו לו דואגים לגבי זה השיחה הפכה קרירה. האישה הזאת הייתה מודאגת באמת ובתמים שככל הנראה הייתי "נחושה להרוס את הכישורים החברתיים של ילדי" (בזמן שאני יכולה להוסיף שהאישה הזאת לא הייתה מסוגלת להמשיך את השיחה עם מישהי בעלת אמונות שונות משלה אך היא הייתה מודאגת מהכישורים החברתיים של הילדים שלי? הא).

למען האמת מצאתי שכישורים חברתיים הם הסיבה העיקרית והטיעון היחיד שקיבלתי מכל מי שמתנגד שהילדים שלנו לא ילכו לבית הספר. זה קצת משעשע אותי כי את עלולה לחשוב, מאיך שאנשים לא מפסיקים לדבר על זה, שהמטרה היחידה של ללכת לבית הספר היא למען הכישורים החברתיים של ילדינו. אף אחד שדיברתי איתו פנים מול פנים לא רמז שילדינו לא יקבלו חינוך טוב בבית – לא… הם רק לא ידעו איך לרכוש חברים בפארק.

נראה שזאת עובדה מוגמרת שלהיות בבית ספר ולהתקבץ לפי גיל מהווה את הדרך הנורמלית לפתח כישורים חברתיים אצל ילדים.

כשאני חושבת על בית הספר "המקבץ לפי גילאים" הסטנדרטי מבחינה היסטורית ומחוץ לבית הספר – זה נראה כמו כל דבר חוץ מנורמלי.

בני אדם לא תוכננו להיות מקובצים על פי גיל באופן כללי. שלא כמו הרבה יונקים אנחנו לא נוטים ללדת קבוצות של תינוקות. הם מתוכננים לקבל פער של שנה לפחות ביניהם. קבוצות רב גילאיות הוכחו כמגבירות למידה ויצרנות. כשמשדכים אותם עם ילדים בני אותו גיל, ילדים לא מעודדים להיות חונכים או ללמוד מבגרותו של ילד מבוגר יותר.

רק מהסתכלות בילדי, פרייה (Priya) כל הזמן מדהימה אותי בבגרות והחמלה שלה לצרכי האחים הקטנים שלה. ת'יאו ממשיך להדהים אותי בכמה שהוא מפותח לעומת פרייה בגילו. הם מוציאים את הטוב ביותר אחד מהשני בדרך זאת.

המשאב הטוב ביותר שלי הוא שיש לי חברים בגילאים שונים ויכולות שונות. יש לי חברים בשנות החמישים שלהם וחברים שרק סיימו בית ספר. כשאני עם אנשים צעירים ממני אני נוטה לקבל עלי תפקיד אימהי. כשאני עם אנשים מבוגרים ממני אני מעודדת מהבגרות שלהם ומתנהגת בהתאם. כשמחלקים אותי לקבוצה שבה כולם אנשים בגיל וברמת הבגרות שלי אנחנו דוחקים אחד את השני עד למצב שאנחנו גונבים תמרורים מהצומת (למרבה הצער אני לא צוחקת).

כשאני חושבת על כישורי החברה של ילדי אני רוצה שיהיו להם חברים בגיל שלהם אבל אני לא רוצה שזאת תהיה האינטראקציה העיקרית שלהם. אני לא חושבת שאלה חיי חברה בריאים לילד. ילדים לומדים איך להיות מבוגרים בוגרים ובטוחים בעצמם (הפתעה!) ממבוגרים בוגרים ובטוחים בעצמם.

ארול (Errol) ואני רוצים שתהיה לנו השפעה על החברים שילדינו בוחרים. בבית הספר לחברים של הילדים יש השפעה עצומה עליהם. עד שילדיי בגיל בו הם יכולים להפעיל שיקול דעת לגבי מי משפיע עליהם לטובה – אני רוצה שתהיה לי הכוונה כלשהי לגבי אלה שהם בוחרים לבלות איתם את זמנם. אני לא חושבת שזאת הורות חששנית, אני חושבת שזה תפקידי כהורה – לספק לילדיי אינטראקציה בריאה איפה שאני יכולה. כל עוד ילדיי בהשגחתי – אני רוצה להכיר את חבריהם.

אנחנו רוצים לתת לילדינו חיי חברה עשירים עם אנשים מכל גיל, מוצא וניסיון חיים. אני לא יכולה לחשוב על דרך טובה יותר מאשר להשאיר אותם מחוץ לבית הספר! זה משאיר לנו חופש לתת להם גישה להרבה פעילויות עם ילדים בגילאים שונים (דרך חוגי ספורט, אמנות, קבוצות מוסיקה וכו'), לאפשר להם הרבה זמן לא-מובנה עם חבריהם ואחיהם ולתת להם להיות מעורבים בחיינו ובחיי החברה הנורמליים של החברה מחוץ לבית הספר.

—————————————–

Documenting Delight2משפחת בריסוויילה גרה בבריזביין אוסטרליה.

ג'ורג'יה מצלמת, עושה סרטים וכותבת. ארול עובד בחברת הרכבות.

פרייה רוצה להיות מיילדת והייתה שמחה מאוד להשאיל את התינוק שלכם. פרייה היא בת 4.

ת'יאו רוצה להיות נמר, הוא בן שנתיים.

אתם מוזמנים לקרוא את הבלוג שלהם באנגלית Documenting Delight.

לקריאת המאמר המקורי לחצו כאן.

 

דיינה מרטין

הצטרפו למהפכה! חינוך חופשי רדיקלי

הצטרפו למהפכה! חינוך חופשי רדיקלי

מאת דיינה מרטין

ילדים הם האנשים הכי מופלים לרעה בתרבות שלנו היום. הרבה מהנזק שרבים מאיתנו מחלימים ממנו קשור ישירות לשיטת ההורות ולדרך בה התייחסו אלינו בזמן שגדלנו. כילדים, שלטו עלינו והתעללו בנו, אפילו אם לא היינו מודעים לכך. יכול להיות ששליטה והתעללות היו כל מה שהמבוגרים בחיינו ידעו כי כך גם הם גודלו. יש דרך טובה יותר – דרך נחמדה יותר להיות עם ילדים שמאפשרת להם את החופש לחיות באושר ובביטחון שאיתם הם נולדו באופן טבעי.

נולדנו בעידן שבו התפקיד ההורי מתמקד בצייתנות ושליטה בילדים. אימנו אותנו להאמין שהחיים הם לקבל פקודות, וזה במהות מספק רק את צרכי המבוגרים בחיינו. ילדים לומדים מה שהם חיים. כשהם גדלים בתבנית מחשבה רודנית, ילדים לומדים שהחיים הם להכריח אנשים לספק את צרכיהם. זה יוצר מעגל של נרקיסיזם כשהתרבות שלנו בעצם מאשימה את ההורים שהם לא מספיק שולטים! סדרות טלוויזה כמו "Nanny 911", מנציחות למעשה את הנרקיסיזם וההתעללות.

חינוך חופשי רדיקלי (Radical Unschooling) היא פילוסופיה הורית וחינוכית. רוב האנשים בחינוך ביתי קונים תוכנית לימודים ועושים בדיוק מה שעושה בית הספר, רק שהם עושים זאת בבית. זה אותו מודל והלך רוח, זה רק מתקיים במקום שונה. הם הולכים אחרי תוכנית של אנשים אחרים שאומרת מה שהם חושבים שילדים צריכים לדעת בגילאים מסויימים. הם מעריכים, נותנים ציונים, מענישים ומשווים את הילדים שלהם עם אחרים באותן דרכים שעושים בתי הספר. חינוך חופשי, מצד שני, משמעותו לחיות את החיים בלי בית ספר וכל המלכודות שמלוות אותו.

אנחנו לא מפרקים את החיים לפי נושאים. אנחנו לא נותנים ציונים או מאלצים את ילדינו לעשות שיעורי בית או עבודות שיגרמו להם להראות עסוקים. אנחנו סומכים על ילדינו שילמדו מה שהם צריכים לפי מסלולם בחיים כדי שהם יהיו שמחים, וכשיגיע הזמן, מצליחים. לחינוך חופשי יש בסיס של אמון בילדים שהוא כמעט חסר תקדים בתרבות שלנו, כי על רובנו לא סמכו כילדים.

זה הוביל לשנים של התרה אצל הרבה מאיתנו כדי להדליק מחדש את האמון בקול הפנימי שלנו והיכולות שלנו בחיים. אני רואה בכל יום שלתת לילדי חופש ואמון בכל תחום בחייהם משרת להשארת הקול הפנימי שלהם, האהבה העצמית והיצירתיות שלמים וחזקים. זאת אחת המתנות הגדולות ביותר שאתה יכול להעניק לבן אנוש אחר – אמון.

אני לא רואה את עצמי כמורה של ילדי. אני לא עומדת לפניהם ומוזגת לתוכם ידע כסמכות יודעת כל. עבודתי היא לתת להם כמה שיותר מהעולם כדי שילמדו ויגדלו ממנו. אני רואה את עצמי כמסייעת לתחומי העניין והשאיפות של ילדי. אני לא צריכה לדעת את כל התשובות. אני כן, בכל אופן, צריכה לדעת איך למצוא את התשובות דרך משאבים שהעולם מציע. דרך האינטרנט, טלוויזיה, ספרים, משחקי וידאו, טיולים, חופשות, משאבים קהילתיים וחונכויות אנחנו מציעים לילדינו יותר ממה שבתי ספר מסורתיים יוכלו להציע אי פעם. ילדינו לומדים שתשובות הן לא תמיד שחור או לבן. הם לומדים על פילוסופיות ותיאוריות של אחרים והם שואבים את התשובות והמסקנות שלהם לשאלות שכולנו מהרהרים בהם. בקצרה, אנחנו מגדלים חושבים חופשיים.

עוד צד של פילוסופיית חינוך חופשי רדיקלי הוא לתת לילדי את הזכות האנושית הבסיסית של להרשות להם חופש מחשבה. אנחנו לא מנסים לחטט במוחם כדי להעריך מה הם יודעים. לילדים בימינו אין את הזכות האנושית הבסיסית הזאת וכל הזמן נדחפים למוחות שלהם. אני מאמינה שמה שילדי לומדים הוא העסק שלהם, וזה לא נכון או הכרחי לנסות כל הזמן להעריך אותם.

חינוך הוא לא המטרה של חינוך חופשי. המטרה שלנו היא קשר משפחתי ושקידה על תחומי העניין שלנו ביחד. ילדים באמת מקבלים חינוך כתוצר לוואי של לחיות חיים עשירים, מלאים ושופעים ביחד, אבל חינוך הוא אף פעם לא המטרה העיקרית לפני מה שבאמת חשוב. הבית שלנו מלא בדברים כיפיים ומרגשים כמו מוסיקה, אומנות, משחקים ודברי מלאכה. ארונות המטבח שלנו מלאים בחומרים לבישול וניסויים. הספריה עולה על גדותיה בחומר קריאה מעניין, מגזינים מלאי מידע, משחקים וחידות מסקרנות. הבית שלנו בהחלט לא נראה כמו בית מ"מגזין הבתים והגינות הטובים". במקום לראות את הבית שלנו כמוזיאון לדברים שלנו, אנחנו רואים אותו כסדנא לתחומי העניין שלנו.

ילדים הם בני אנוש שחיים בעכשיו. הראייה התרבותית שלנו היא שהם תמיד צריכים להתכונן לעתיד, במקום באמת לחיות ורק להיות. להכין באופן תמידי את הילדים לעתיד זה כמו מבוגרים שצריכים לשבת בכתה נגד רצונם כל היום, כל יום, ולהתכונן לפרישה. כמה מספקים יהיו חיינו אם זה מה שהיה נכפה עלינו?

חינוך הוא חלק חשוב בחיים, אבל לא לפני הנחת הבסיס המוצק והחשוב של אמון, חיבור ואושר שנובע מלחיות ביחד ולעשות דברים שאתה אוהב כמשפחה. אנחנו בוחרים לשים את המשפחה קודם. אני לא יכולה לדמיין צורך לבקש רשות לזמן עם הילדים שלי או להצטרך לחיות מסביב לתוכנית של בית ספר. צרכי בית הספר תמיד באים לפני צרכי המשפחה. זה טירוף בעיניי, ובחרתי שזה לא יהיה חלק בחיינו בכלל. אנחנו חיים את חיינו ביחד כי אנחנו רוצים להיות ביחד כמשפחה. ילדינו רוצים להיות קרובים אלינו, ואנחנו רוצים להיות קרובים לילדינו. הקרבה שלנו כמשפחה והחירות האישית שלנו היא העדיפות הראשונה שלנו. שום דבר לא קודם לזה.

הרעיון של לפרוש ממשהו לא קיים בחיינו כי ילדים ישלימו כמה שהם רוצים מנושא מסויים עד שהם מרוצים מבחינה אישית. כשהם השיגו מספיק ידע לספק את צרכיהם, הם עוברים הלאה. העבודה של ילדינו לא צריכה להיות גמורה או מושלמת בהתאם לתקנים של מישהו אחר. ילדי חינוך חופשי ממשיכים כמה שהם מבינים או רוצים. צד זה של למידה טבעית שונה ממצבי למידה בכפייה שם ילדים לא רק שחייבים לסיים דברים, אלא גם מקבלים ציונים על סמך הביצועים שלהם. המיקוד הזה בנוגע ללמידה, הוא לא על תוכן, אלא על מילוי דרישות וצייתנות מעל כל דבר אחר.

אנחנו מכבדים את ילדינו בדרכים שלהם במה שהם רוצים לדעת בחיים. חינוך חופשי רדיקלי מתרכז באמון, חופש והאמונה שאנשים לומדים הכי טוב כשהם מונעים פנימית. כשילדים מונעים לפי התשוקות שלהם הם לומדים מה שהם צריכים, וזה לא יהיה בהתאם לרעיון של מישהו אחר לגבי מה טוב בשבילם. למידה היא דבר מהנה כשהיא לא נכפית.

לא כולנו נועדנו לדעת את אותם הדברים בחיים. ילדים בבית הספר נכפים ללמוד את אותו הדבר. לילדי חינוך חופשי יש את אותה כמות של ידע, כמו כל ילד בבית ספר, אבל הוא מסופק בצורה מושלמת למי שהם כאינדבידואלים. הידע שלהם עולה לאין ערוך מילד בבית הספר שיש לו התנסות שבלונית. הילדים שלנו הם הבעלים של הידע שלהם ומה שבמוחם הוא העסק שלהם, לא שלנו. כל מה שאני יודעת הוא שיש להם חינוך אינדיבידואלי טהור.

ילדי למדו לקרוא, פשוט על ידי היותם מוקפים במילה הכתובה. זאת למידה בהעמקה מוחלטת. הם שואלים אותנו איך לאיית ואנחנו מתקשרים איתם. בני דוין, למד לקרוא ממשחק מחשב, World of Warcraft. הוא היה כל כך מדורבן לשחק את המשחק ולהתכתב עם חבריו שהוא תפס את זה בקלות רבה ואושר. הוא למד כשהמח שלו היה מוכן וכשהייתה לו הנעה פנימית, כי קריאה הייתה כלי בחייו שעזרה לו לקבל עוד ממה שהוא רצה.

קריאה, כתיבה וחשבון הם כלים שעוזרים לנו לקבל עוד ממה שאנחנו רוצים וצריכים בחיים. הכלים השימושיים האלה יילמדו בקלות אם לא היינו כל כך משוכנעים שללמוד אותם זה מייגע וקשה, לוקח שנים של תרגול, אימון וריכוז. בחיינו, הכלים האלה נקלטים בקלות, במהירות ובטבעיות.

תחומי העניין והתשוקות של ילדינו הם משהו שאנחנו מעריכים כשלוחה של מי שהם. אני לא שופטת תחום עניין אחד כבעל ערך רב יותר בחייהם מאחר. אני רואה את הלמידה בכל מה שילדי עושים. נושאים בית ספריים הם מה שרובנו עברנו לגביהם שטיפת מח כדי לגרום לנו להאמין שהם הדבר הכי חשוב להתרכז בו. אני מאמינה ש"הנושא" הכי חשוב בחיי ילדי הוא הדבר שהם מתעניינים בו כרגע.

תחום העניין של ילדי הוא גרעין הלמידה שלהם בכל רגע נתון. כל כך הרבה מסתעף מתחום עניין נלהב. למרות שאנחנו לא חיים את החיים כמחולקים לפי נושאים, אם היינו רואים את זה במשקפי בית ספר הייתם רואים שדרך השקידה בתחום עניין אנחנו נוגעים בכל "נושאי" בית הספר המסורתיים. לימוד מדעים, חשבון, אנגלית, היסטוריה וגאוגרפיה הם תוצר לוואי טבעי של העמקה יסודית בתחום עניין. אנחנו חיים בצורה הוליסטית, זורמים עם התשוקה, ובעשותינו כך הילדים שלנו מקבלים חינוך שתפור למי שהם כאינדיבידואלים, בלי שאי פעם נצטרך לכפות עליהם לעשות משהו שהם לא רוצים לעשות.

הורים היום עושים הכי טוב שהם יכולים עם מה שהם יודעים, ועדיין הרבה מרגישים ריקנות ותוהים למה הילדים שלהם לא מחבבים אותם או רוצים להיות לידם. אנחנו שומעים מילים כמו מרדנות ואנחנו מסמנים את זה כחלק מהנורמליות, אבל מה היה קורה אם לא היה מה למרוד נגדו? מה אם היינו יכולים לזהות את הנבזות במודל העונשים, שדרך שימוש בכח על מנת לשלוט באדם אחר אנחנו מלמדים אותם לעשות אותו דבר? דרך טוב לב אוהב והבנה ילדינו לומדים אהבה ושלווה ובתורם הם משקפים את זה בחזרה לעולם.

משפחות חינוך חופשי לא מתמודדות עם "מרד" מהילדים שלהם בגלל שאנחנו אף פעם לא החומה שמפרידה בינם לבין הדברים שהם רוצים. למעשה, אנחנו רואים את התפקיד שלנו כעזרה לילדינו להשיג מה שהם רוצים בחיים. אנחנו עוברים ממאבקי כח ושליטה להקשרות ושותפות. כשאנחנו עושים את השינוי, אנחנו מגלים את האהבה ורגשות האושר העמוקים שאנחנו אמורים להרגיש באופן טבעי כהורים.

מבוגרים מתקשרים עם ילדים בצורה שונה מאוד מאשר הם מתקשרים עם מבוגרים. הם כל הזמן מאמנים אותם: עבודה טובה, עבודה רעה, אל תעשה את זה, תעשה את זה. השליטה וההערכה התמידיות האלה הן צורות מאוד לא טבעיות לתקשר עם בן אדם שאותו אתה מעריך ואוהב. ילדים מבינים זאת אינסטינקטיבית והם מרגישים את אנרגית השליטה השלילית מהמבוגרים שסביבם. לא רק זאת, אבל לחיות כשאתה רואה את עצמך בתפקיד המאמן של הילד שלך, לעומת השותף שלו בחיים, זה מתיש ולא מהנה להורה ולילד. זה פשוט לא מוביל לחיי משפחה מאושרים.

הזרם המרכזי של ההורות מבוסס על חיי פחד מהעתיד במקום להיות נוכחים, ברגע הזה. יש הבדל עצום בין שתי נקודות הראיה והדרכים המנוגדות לחיות עם ילדים. אנשים לא רואים אימון ילד כמשהו אכזרי, אבל זה מאוד מתסכל את הילד שיש מישהו שכל הזמן מנסה לשלוט בהתנהגות שלהם ואף פעם לא מעריך או מנסה להבין את הצרכים האמיתיים מאחורי ההתנהגות שלהם. ילדים הם לא מבוגרים, ולהיות במערכת יחסים בה כל הזמן מכינים אותם לבגרות, זה דבר מזיק לילד וליחסי הילד/הורה.

חינוך חופשי רדיקלי היא פילוסופית הורות וחינוך בקצה הקדמי של המחשבה החדשה. היא מבוססת על חוכמה אינסטינקטיבית, ועדיין היא מהפכנית. תבנית המחשבה של הורות מתוך שותפות צוברת תנופה בזמן שאנחנו מתפתחים כבני אדם בנקודה הזאת בהיסטוריה. התרבות שלנו צריכה לקלוט שהדרך בה אנחנו מתייחסים לילדים היא המחויבות הכי חשובה ביצירת שלום עולמי.

הדרך שבה הממשלה שלנו, המוסדות והתקשורת אומרים לנו להיות הורים מנציחה את את תבנית החשיבה הרודנית שמסיחה את דעתינו מילדינו וגוזלת מאיתנו את האושר שהטבע התכוון שיהיה לנו כהורים. קחו את החופש והאושר שמחכים לכם ותתחילו להוציא את בית הספר מכל מה שחשבתם שאתם יודעים על הורות וחינוך. החופש מחכה לכם בדרכים שמעולם לא חשבתם עליהם קודם. הצטרפו למהפיכה!

————————–

דיינה מרטיןדיינה מרטין היא סופרת, נואמת ומצודדת בלידה וחינוך חופשי, הגישה הפשוטה אך המעמיקה לחיים של דיינה עזרה לאין ספור אנשים מסביב לעולם לעשות שינוי מפחד ושליטה, לאמון, שלווה והקשרות עם ילדיהם.

האתר שלה

הספר שלה (Radical Unschooling: A Revolution Has Begun)

דף הפייסבוק שלה

המאמר המקורי באנגלית

פיטר גריי

ילדים מלמדים את עצמם לקרוא

פורסם ב-24 לפברואר, 2010 ע"י פיטר גריי ב"חופש ללמוד"

ילדים מלמדים את עצמם לקרוא

דו"ח הלמידה החופשית על איך ילדים לומדים לקרוא

ההנחה הרווחת בתרבותינו היא שחייבים ללמד ילדים לקרוא. כמות עצומה של מחקר מנסה להבין את הגישה המדעית הטובה ביותר לעשות זאת. במדפי החינוך של כל ספריה אוניברסיטאית גדולה תוכלו למצוא שורות על גבי שורות של ספרים והמוני ירחונים שמוקדשים לנושא היחיד של לימוד קריאה. במעגלים החינוכיים דיונים סוערים (שכונו מלחמות הקריאה) נסבו עשרות שנים בין אלה שמאמינים שרוב הדגש צריך להיות על פוניקה לבין אלה שנוקטים במה שנקרא גישה של "שפה מלאה" ללימוד קריאה. נעשו הרבה ניסויים מבוקרים שהשוו שיטת הוראה אחת לשנייה, עם ילדים בגן ובכיתה א' כשפני הניסוי. אנשי הפוניקה אומרים שהשיטה שלהם "ניצחה" בניסויים האלה, אנשי השפה השלמה אומרים שהניסויים "מרמים".

הראיות מבתי הספר הרגילים הם שללמוד לקרוא היא משימה לא קלה לילדים. כמויות אדירות של זמן ומאמץ מוקדשות ללימוד קריאה, מגן חובה ועד רוב שנות בית הספר היסודי. בנוסף, מחנכים מעודדים הורים לילדים צעירים ללמד קריאה בבית בשביל להכין את הילדים להוראת הקריאה בבית הספר או כדי להשלים אותה. תעשיות גדולות התפתחו מסביב לפיתוח ושיווק עזרי הוראה למטרה זאת. אין סוף לתוכנות המחשב האינטראקטיביות, הסרטים ובמיוחד לספרים הערוכים שתוכננו ("מדעית", לפי חסידיהם) ללמד פוניקה ולספק בסיס גדל והולך של מילים לקוראים המתחילים.

לאחרונה קראתי מאמר של שני מדעני קוגניציה הטוענים שהשלב הבא בהוראת הקריאה הולך להיות הוראה פרטנית. [1] לפי המחברים,שיטות סריקת מוח מודרניות ישמשו על מנת להבין את סגנון הלמידה היחודי לכל ילד, ותוכנות טקסט דיגיטליות ישמשו להוראה של כל ילד לפי הצרכים ודרך הלמידה היחודית לו. המחברים ועמיתיהם, למעשה, כבר עובדים על פיתוח שיטות כאלה. בעיניי, זה נראה אוילי. הצרכים היחודיים של כל ילד, בהשפעתם על לימוד קריאה, הם לא רק פונקציות של של הבדלים בחומרת המוח, אלא משתנים מיום ליום ומרגע לרגע לפי ניסיון, רצונות וגחמות, אשר הילד או הילדה עצמם שולטים בהם. אני אתחיל להאמין לטענות החוקרים האלה כשאראה הוכחות לכך שסריקות מוח יכולות לשמש לחיזוי, מראש, של תוכנם של חלומות בהקיץ.

בניגוד מוחלט לכל השיגעון הזה לגבי לימוד קריאה עומדת ההשקפה של אנשים המעורבים בתנועת ה"חינוך החופשי" (unschooling) וה "אי-בית ספר" (non-school) של בתי ספר סאדברי, שטוענים שכלל לא צריך ללמד קריאה! כל עוד הילדים גדלים בחברה אוריינית ומוקפים באנשים קוראים, הם ילמדו לקרוא. הם עלולים לשאול שאלות לאורך הדרך ולקבל כמה הכוונות מאחרים שכבר יודעים לקרוא, אבל הם יקחו את היוזמה לזה וינצחו על כל התהליך בעצמם. זוהי למידה פרטנית, אבל היא לא מצריכה סריקת מוח או מדעני קוגניציה, והיא מצריכה מאמץ מועט מכל אחד חוץ מהילד הלומד. כל ילד יודע בדיוק מה סגנון הלמידה שלו, יודע בדיוק למה הוא מוכן, וילמד לקרוא בדרך היחודית לו, לפי לוח הזמנים שלו.

לפני 21 שנים שני סטודנטים שלי לתואר ראשון הנהיגו ניסוי שבדק איך לומדים תלמידים לקרוא בבית ספר סאדברי (יש גם בית ספר במודל סאדברי בארץ), שם תלמידים חופשיים כל היום לעשות כרצונם (תיזכרו במאמר שלי על סאדברי ואלי). [2] הם זיהו 16 תלמידים שלמדו לקרוא מאז שנרשמו לבית הספר ולא קיבלו הוראת קריאה שיטתית, והם ראיינו את התלמידים, הוריהם, ואת סגל בית הספר כדי לנסות להבין מתי, למה, ואיך כל אחד ואחד מהם למד לקרוא. מה שהם מצאו התנגד לכל ניסיון הכללה. תלמידים התחילו לקרוא לראשונה במגוון רחב ביותר של גילאים, החל מגיל 4 ועד גיל 14. חלק למדו במהירות רבה, ועברו מחוסר קריאה לחלוטין לקריאה שוטפת במספר שבועות. אחרים למדו הרבה יותר לאט. חלק למדו באופן מודע, עבדו באופן שיטתי על פוניקה וביקשו עזרה לאורך הדרך. אחרים פשוט "תפסו את זה". הם גילו, יום אחד, שהם יכולים לקרוא, אבל לא היה להם מושג איך הם ידעו לעשות את זה. לא הייתה שום מידת התאמה בין הגיל בו התחילו תלמידים לקרוא לבין מידת המעורבות שלהם בקריאה בזמן הראיונות. חלק מהקוראים הרעבתניים ביותר למדו מוקדם וחלק מאוחר.

בני, שהוא חבר צוות ב"סאדברי ואלי", אומר לי שהמחקר הזה כבר מיושן. הרושם שלו הוא שרוב תלמידי בית הספר לומדים לקרוא מוקדם יותר, ועם פחות מאמץ מודע מפעם, בגלל שהם שקועים בחברה בה אנשים מתקשרים באופן שוטף בעזרת המילה הכתובה, במשחקי מחשב, אימיילים, פייסבוק, הודעות טקסט וכדומה. המילה הכתובה לא שונה משמעותית בשבילם מהמילה המדוברת, אז המנגנון הביולוגי שיש לכל בני האדם להבנת השפה המדוברת מופעל פחות או יותר אוטומטית בלמידתם לקרוא ולכתוב (או להקליד). הייתי רוצה לחקור את זה באופן כלשהו, אבל עד עתה לא הצלחתי לחשוב איך לעשות את זה בלי להיות חודרני.

לפני מספר שבועות (ראו את הרשומה מהשישי לינואר 2010), הזמנתי את הקוראים של בלוג זה שמעורבים בחינוך חופשי או במודל סאדברי לחינוך לכתוב לי סיפורים על לימוד הקריאה ללא הוראה פורמלית. שמונה עשר אנשים – אשר רובם הזדהו כהורים לילדי חינוך חופשי – הואילו בטובם לחלוק איתי את סיפוריהם. כל סיפור הוא יחודי. בדיוק כמו שמצאו הסטודנטים שלי במחקרם בסאדברי ואלי, נראה שאין דפוס לדרך בה ילדי לימוד חופשי לומדים לקרוא בימינו.

על ידי רישום וארגון הנקודות העיקריות בכל סיפור, הצלחתי למעשה, לחלץ מה שנראה לי כמו שבעה עקרונות שעשויים לשפוך אור על הבנה כללית כלשהי בנושא למידת הקריאה ללא חינוך בית ספרי. החלטתי לארגן את שארית המאמר הזה מסביב לעקרונות אלה ולהדגים כל אחד מהם עם ציטוטים מהסיפורים שנשלחו לי. חלק מהאנשים ששלחו סיפורים ביקשו שאשתמש בשמם הפרטי ולא בשם ילדיהם, אז אני אעשה כך לאורך שאר המאמר.

שבעה עקרונות: ללמוד לקרוא בלי חינוך בית ספרי

1. לילדים שלא הולכים לבית ספר אין פרק זמן קריטי ללמוד לקרוא.

לילדים בבתי ספר רגילים, חשוב מאוד ללמוד בהתאם לתוכנית, לפי לוח זמנים שמוכתב על ידי בית הספר. אם אתה נשאר מאחור לא תוכל להדביק את הקצב עם שאר תוכנית הלימודים ועלול להיות מתויג כ"כישלון", או כמישהו שצריך להישאר כיתה, או כמישהו שיש לו נכות רגשית כלשהי. בבתי ספר רגילים ללמוד לקרוא הוא המפתח לכל שאר הלמידה. בהתחלה אתה "לומד לקרוא" ואז אתה "קורא כדי ללמוד". בלי לדעת לקרוא אי אפשר ללמוד את רוב תוכנית הלימודים, בגלל שכל כך הרבה ממנה מוגשת דרך המילה הכתובה. יש אפילו ראיות שכישלון בלימוד קריאה בזמן מנבא התנהגות פרחחית עוקבת בבתי ספר רגילים. מחקר ארוך טווח אחד, שנערך בפינלנד, מצא שרמת קריאה נמוכה בגן מנבאת רמת קריאה נמוכה בבית הספר היסודי וכמו כן מנבאת "התנהגות מחצינת בעיות" בעתיד, כשהכוונה למעשה היא להתנהגות בעייתית (acting out).

אבל הסיפור שונה לגמרי לילדי חינוך חופשי. הם עשויים ללמוד לקרוא בכל עת, ללא השפעות שליליות נראות לעין. הסיפורים שנשלחו לי על ידי הקוראים של בלוג זה כוללים 21 מקרים שונים של ילדים שלמדו לקרוא שבהם הוזכר הגיל שבו הם התחילו לקרוא (קריאה והבנה של פסקאות טקסט חדשות). מהם, שניים למדו בגיל 4, שבעה למדו בגילאי 5 או 6, שישה למדו בגילאי 7 או 8, חמישה למדו בגילאי 9 או 10 ואחד למד בגיל 11.

אפילו בתוך אותה משפחה, ילדים שונים למדו לקרוא בגילאים שונים לגמרי. דיאן כתבה שהבת הראשונה שלה למדה לקרוא בגיל 5 ואילו השנייה למדה בגיל תשע. ליסה וו. כתבה שבן אחד שלה למד בגיל 4 והשני בגיל 7 וביאטריס כתבה שבת אחת למדה בגיל 5 והשניה בגיל 8.

לאף אחד מהילדים האלה אין קושי בקריאה היום. ביאטריס מדווחת שהבת שלה שלא קראה עד גיל 8 עכשיו בת 14 ו"קוראת מאות ספרים בשנה", "כתבה רומן" ו"זכתה במספר פרסים על כתיבת שירה". כנראה, קריאה מאוחרת היא לא בלתי עקבית ליכולת ספרותית יוצאת דופן בהמשך! הבת, לעומת זאת, הראתה סימנים אחרים של התפתחות ספרותית מוקדמת לפני שהיא למדה לקרוא. לפי ביאטריס, היא יכלה לדקלם מהזכרון את כל השירים מהספר "אמא אווזה" כשהייתה בת 15 חודשים. [הערה: ראו את הבלוג המצוין של ביטריס אקווה אקוקו ב http://radiofreeschool.blogspot.com]

המסר החוזר לעיתים התכופות ביותר בסיפורי לימוד הקריאה האלה הוא שבגלל שהילדים לא הוכרחו או שודלו לקרוא נגד רצונם, יש להם הלך רוח חיובי כלפי קריאה ולמידה בכלל. זה מנוסח הכי בבהירות כנראה ע"י ג'ני, שכתבה, בנוגע לבתה (15 היום) שלא קראה טוב עד גיל 11: "אחד הדברים הכי טובים שיצאו מזה שאפשרנו לה לקרוא בקצב שלה וביוזמתה הוא שהיא הייתה הבעלים של החוויה, ועל ידי בעלות החוויה היא הגיעה להבנה שאם היא תוכל לעשות את זה, היא תוכל ללמוד כל דבר. מעולם לא לחצנו עליה ללמוד משהו, אף פעם, ובגלל זה, היכולת שלה ללמוד נשארה ללא פגע. היא פקחית וחקרנית ומתעניינת בעולם שסובב אותה.

2. ילדים מונעים יכולים לעבור מחוסר קריאה לקריאה שוטפת מהר מאוד.

בחלק מהמקרים ילדי חינוך חופשי מתקדמים מחוסר קריאה לקריאה במה שנראה למתבונן כמהירות הבזק. למשל, ליסה וו. כתבה: "בננו השני, שהוא חושב ויזואלית, לא למד לקרוא עד גיל 7. במשך שנים הוא יכל להבין את מה שהוא צריך מרמזים תמונתיים, או אם הוא נתקע, הוא היה נותן לאחיו לקרוא לו. אני זוכרת את היום שבו הוא התחיל לקרוא. הוא ביקש מאחיו הבוגר שיקריא לו משהו במחשב ואחיו ענה, "יש לי דברים יותר טובים לעשות מאשר להקריא לך כל היום", והלך משם. בתוך ימים [הדגשה שלי] הוא קרא טוב למדי.

דיאן כתבה, "בתי הראשונה לא יכלה לקרוא כשמלאו לה 5 במרץ אבל עד סוף השנה היא יכלה לקרוא באופן שוטף, בקול רם, בלי עצירות או היסוסים." וקייט כתבה שבנה, בגיל 9, "לימד את עצמו לקרוא" תוך חודש. בפרק הזמן הזה הוא עבד במתכוון על קריאה, בעצמו, והתקדם מקורא גרוע והססן לקורא רהוט ביותר, הרבה מעבר לרמה שבית ספר רגיל היה מתייחס אליה "כרמת הכיתה שלו".

כאלה התקדמויות ברמת הקריאה הניראות לעין נוצרות לפחות חלקית בגלל שקודם לכן, שלבים סמויים יותר של למידה לא הובחנו על ידי צופים ואולי אפילו לא הובחנו על ידי הלומדים. קארן מייחסת את המתקפה המהירה של קריאה שהיא הבחינה בבנה להתפתחות פתאומית בביטחון העצמי. היא כתבה: "במהלך הקיץ האחרון, ילד א'[כיום בן 7] עבר מהחבאת היכולת שלו [לקרוא בכלל] לקריאת סיפורים קצרים. במהלך הקיץ! עכשיו, חצי שנה מאוחר יותר, הוא בטוח מספיק ביכולת הקריאה שלו שכשאני קמה בבוקר אני מוצאת אותו הרבה פעמים מקריא בקול לאחותו. הוא אפילו מציע להקריא לאביו ולי. לא נשמע כדבר הזה לפני שנה כשהוא החביא את רמת הקריאה שלו מאיתנו מבושה ומחוסר ביטחון עצמי. אני כל כך שמחה שלא דירבנו אותו.

3. ניסיונות לדרבן קריאה יכולים להרע.

שלושה מהאנשים ששלחו לי סיפורים כתבו שבשלב מסויים הם ניסו ללמד קריאה לילדם שעוד לא קורא ושנראה שלניסיון הזה היו תוצאות שליליות. הנה מה שהם אמרו.

הולי כתבה שכאשר בנה היה בן "בערך שלוש וחצי" היא התחילה לנסות ללמד אותו לקרוא. "אני חושבת שספרי בוב חוזרים על עצמם בצורה מטופשת וריקים מתוכן, אבל מצאתי כמה שהיו לפחות מעניינים קצת ונתתי לו להתחיל להתאמן איתם. … הוא ממש לא היה מוכן עדיין, אני חושבת, לקריאה אמיתית, ואם הוא היה או לא, הוא התרעם שהכריחו אותו לעשות משהו שלא היה רעיון שלו, אז הוא התנגד. … די מהר הבנתי שלמרות ההתקדמות שהוא עשה במיומנות הקריאה, עשיתי יותר נזק מתועלת לבני, כי גרמתי לו לשנוא לקרוא. תיכף ומיד הפסקתי הוראה פורמלית בקריאה, וחזרתי להקריא לו כל פעם שהוא ביקש." הולי המשיכה לציין שבערך שנתיים אחר כך, בנה "בחשאי לחלוטין" החל לחפש ספרים לבד ולבסוף לקרוא, כשהוא מחביא את העניין והנוהג שלו כדי כנראה לא להרגיש שלוחצים עליו.

ביאטריס כתבה, על הבת שלה שלמדה לקרוא בגיל 8: "גם אני אשמה בניסיון "לגרום לה" לקרוא, כשמלאו לה 6, כי פחדתי שהילדים בבית הספר ילמדו את המיומנות הזאת ולא רציתי שהיא תישאר מאחור. לאחר מספר שבועות שבהם התעקשתי שהיא תקרא ותחזיק יומן שבו אני מאייתת הכל והיא מעתיקה את הדברים, היא אמרה לי בפשטות 'לעזוב אותה בשקט', שהיא לא תיקח שום קשר בתוכנית שלי ושהיא תלמד לקרוא מתי שהיא 'תהיה מוכנה.'"

וקייט אם חינוך ביתי מבריטניה, כתבה, בנוגע לניסיונות שלה ללמד את בנה לקרוא: "בגיל 9 הוא כבר התנגד לכל לימוד השפה וקריאה נהפכה למאבק קבוע. הוא התנגד לזה ומצא את זה משעמם ודעתו הייתה מוסחת, אז לבסוך התגברתי על הראש הבית ספרי שלי וניסיתי מדיניות חדשה של להרפות. אמרתי שלעולם לא אכריח אותו לקרוא או אפילו אזכיר זאת… במהלך החודש שלאחר מכן הוא הלך בשקט לחדרו … ולימד את עצמו לקרוא … ואני ביליתי ארבע שנים ללמד אותו את היסודות [כשהוא לא היה מעוניין], אבל אני בטוחה כעת שהוא יכל ללמוד אותם במספר שבועות.

4. ילדים לומדים לקרוא כשקריאה הופכת, עבורם, לאמצעי עבור מטרות מוערכות.

יש בדיחה ישנה, שאני זוכר ששמעתי לראשונה לפני כמה עשורים, על ילד שהגיע לגיל 5 בלי לדבר מעולם. יום אחד, בארוחת הצהריים, הוא אמר, "המרק הזה קר." אמא שלו, שכמעט התעלפה, אמרה, "בני, אתה יכול לדבר! למה לא אמרת כלום עד עכשיו?" "ובכן", אמר הילד, "עד עכשיו המרק תמיד היה חם."

הסיפור הזה מפוקפק לחלוטין כשאנחנו מחילים אותו על לימוד דיבור, ומסיבה זאת אנחנו מבינים אותו כבדיחה. ילדים לומדים לדבר בין שהם צריכים לדבר כדי לספק את צרכיהם ובין אם לא. הם מתוכנתים גנטית לעשות זאת. אבל הסיפור, בשינוי קל, יכול להתאים באופן די סביר ללימוד הקריאה. נראה שילדים לומדים לקרוא, בעצמם, כשהם מגלים סיבה טובה לעשות את זה. הרבה מהסיפורים שנשלחו לי ממחישים את הרעיון הזה. הנה חלק מהדוגמאות.

אמנדה כתבה, בקשר לבתה שהולכת לבית ספר במודל סאדברי: היא אמרה לאנשים בעקביות שהיא לא יודעת לקרוא עד שהיא הכינה בראוניז בנובמבר האחרון [בגיל 7]. היא ביקשה מאביה וממני להכין לה את הבראוניז האהובים עליה, אבל אף אחד משנינו לא היה מוכן להכין אותם. זמן קצר לאחר מכן היא נכנסה בריצה לחדר ושאלה אם אני מוכנה להדליק את התנור בשבילה ולמצוא את תבנית ה 9×11 (היא אמרה, 9 איקס 11 במקום 9 על 11). הבאתי לה את התבנית והדלקתי את התנור. לאחר מכן היא נכנסה ושאלה אותי אם אני מוכנה לשים את הבראוניז בתנור. אז היא אמרה לי. 'אמא, אני חושבת שאני יכולה לקרוא עכשיו.' היא הביאה כמה ספרים והתחילה לקרוא לי אותם בקול רם עד שהיא קפצה על הרגליים ואמרה, 'הבראוניז האלה מריחים מוכנים. את יכולה להוציא לי אותם?' … עכשיו היא אומרת לאנשים שהיא יודעת לקרוא ושהיא לימדה את עצמה."

אידזי, ילדת חינוך חופשי אבל בלוגרית מחונכת להפליא בת 19, שלחה לי קישור למאמר בבלוג שלה, על הזכרונות שלה בקשר ללימוד קריאה. היא כתבה, בחלקו: "כשהייתי בערך בת 8 או 9, אמי קראה את הספר הראשון של הארי פוטר לאחותי ולי בקול רם. אבל, היו לה עוד דברים לעשות חוץ מלהקריא, ואם היא הקריאה יותר מידי זמן, הקול שלה נעשה צרוד. אז בהיותי מתוסכלת מכמה שהתהליך הזה היה ארוך, ושממש רציתי לדעת מה קרה בהמשך, לקחתי את הספר והתחלתי לקרוא."

מארי, אם חינוך חופשי, כתבה על בנה, שהיום בן 7: "[הוא] מצא את התמריץ לקרוא טוב יותר דרך משחק בתיאטרון המקומי. הוא תמיד היה נלהב להעלות 'הצגות', אבל עכשיו הוא מבוגר מספיק כדי שיהיה לו ניסיון משחק אמיתי. הוא ראה שקריאה היא חלק מרכזי בפעילות הזאת שהוא אוהב וזה נתן לו סיבה טובה לגדול ולהתפתח כקורא. לאחרונה היה לו תפקיד ב"חלום ליל קיץ" והוא היה צריך לקרוא ולשנן את שייקספיר. זה לא היה כרוך בשום הוראה של 'מורה' כלשהו."

ג'ני כתבה שביתה, שלא התחילה לקרוא ספרים עד גיל 11, הצליחה לספק את אהבתה לסיפורים על ידי כך שקראו לה, על ידי צפייה בסרטים, והשאלה של תקליטים וספרי שמע, מהספריה. לבסוף היא התחילה לקרוא בגלל שלא הייתה דרך יותר טובה לספק את העניין שלה במשחקי וידאו, כגון ToonTown, וספרי מנגה, שהצריכו קריאה שאף אחד לא היה מוכן לעשות בשבילה.

5. קריאה, כמו הרבה מיומנויות אחרות, נלמדת חברתית דרך פעילות משותפת.

תצפיות בבית ספר סאדברי ואלי, ובית ספר אחרים שפועלים לפי אותו מודל, מרמזות שהרבה ילדים בבתי הספר האלה לומדים לקרוא דרך משחקים רב גילאיים. קוראים ולא קוראים משחקים משחקים ביחד, כולל משחקי מחשב, עם מילים כתובות. כדי שהמשחק יוכל להמשיך, הילדים שיודעים לקרוא קוראים את המילים ואלה שלא יודעים לקרוא לומדים אותן.

וינסנט לופז, איש צוות בבית ספר דיאבלו ואלי, בית ספר במודל סאדברי, שלח לי את הדוגמא המתוקה הזאת ללמידה רב גילאית: "בחדר האומנות, הם מכינים שלטים כדי לחקות תוכנית טלוויזיה שבדיוק התחילה. לדעתי זאת תוכנית דייטניג מטופשת, בעלת מוסר נמוך, מונעת רייטינג ופתוחה לכל. ודעתי על התוכנית ידועה. בדרך היחודית להם הם מעבדים את העתיד לבוא. … אבל אני סוטה מהנושא. היהלום בקטע הזה הוא שבן ה 5 מנסה לקרוא את השלט בעזרת חבריו הרב גילאיים.. … תלמידים לומדים בגלל שהם רוצים להבין את הבדיחות, להיות מתוחכמים יותר כמו החברים שסביבם.

כמעט כל הסיפורים מילדי חינוך חופשי כוללים דוגמאות של פעילות משותפת בקריאה. אחד האהובים עלי הוגשה על ידי דיאן, שהעירה שבתה, שלמדה לקרוא בגיל 5, התחילה להתעניין בקריאה בגלל הקראת התנ"ך המשפחתית המשותפת. עוד לפני שידעה לקרוא היא התעקשה על תורה בקריאת התנ"ך, "והיא פשוט הייתה ממציאה מילים בתורה!"

אחרים כתבו על משחקים משפחתיים שכללו מילים, או על צפייה משותפת בטלוויזיה בה כותרות והדרכות כתובות נקראו לרווחתם של אלה שלא ידעו לקרוא. במהלך הזמן, הלא-קוראים נזדקקו לפחות ופחות עזרה, הם התחילו לזהות ולקרוא יותר ויותר מילים בעצמם. הדוגמאות השכיחות ביותר לפעילות משותפת הן של הורים, ולפעמים אחים, שמקריאים סיפורים ללא-קוראים, הרבה פעמים כחלק מטקס ההשכבה לישון. לא-קוראים מסתכלים, על המילים כמו על התמונות, ולפעמים קוראים חלק מהמילים. או שהם זוכרים בעל פה ספרים שנקראו להם ולאחר מכן מעמידים פנים שהם קוראים את הספרים כשלמעשה הם מזהים רק חלק מהמילים. העמדת פנים של קריאה נהפכת לקריאה אמיתית.

במאמרים קודמים התייחסתי לפסיכולוג ההתפתחותי הרוסי הדגול לב ויגוצקי, שרעיונו המרכזי הוא שילדים רוכשים מיומנות חדשה חברתית תחילה, דרך פעילות משותפת עם אחרים שמיומנים יותר, ולאחר מכן מתחילים להשתמש במיומנות בפרטיות, למטרות שלהם. נראה שהרעיון הכללי הזה בהחלט עומד במקרה הקריאה.

6. חלק מהילדים מתעניינים בכתיבה לפני קריאה, והם לומדים לקרוא בזמן שהם לומדים לכתוב.

לפחות שבעה מהאנשים ששלחו לי סיפורים אמרו שהילד שלהם התעניין בכתיבה, או הקלדה, לפני או בזמן ההתעניינות הראשונית בקריאה. הנה ארבע דוגמאות:

מארי כתבה, על בנה, שהיום בן 7: "הוא אומן ומבלה שעות בציור דברים, במיוחד סיפורים והמצאות. אז באופן טבעי הוא רצה שהתמונות שלו "ידברו" עם כתוביות, כותרות, הוראות וציטוטים. … היו הרבה מקרים של 'אמא? איך מאייתים סופר כלב רוצה לחזור הביתה?' הייתי מאייתת את המשפט וחמש דקות לאחר מכן 'אמא? איך מאייתים סופר כלב רואה את הבית שלו?'" הילד הזה למד לקרוא, לפחות חלקית, על ידי קריאת המשפטים שהוא, עצמו, כתב.

ביאטריס סיפרה סיפור דומה על ביתה הצעירה, שלמדה לקרוא לפני גיל 5. "היא למדה לקרוא עקב תשוקתה להביע את עצמה דרך המילה הכתובה. מאז שהיא יכלה להחזיק עיפרון, אם זה היה פואמה, שיר, עיצוב מודעה היא הייתה צריכה אותי להגיד לה את האיות: 'איך מאייתים בונה, איך מאייתים מציע?'"

ליסה ר. כתבה על בנה, שנמצא כרגע באמצע לימוד הקריאה: "כישורי הקריאה שלו מתקשרים למאמצי הכתיבה. … הוא כתב פתקים קצרים וכותרות סיפורים לפי האיות הפונטי שלו. לפעמים הוא שואל איך לאיית מילים לפתק או ספר. דרך חזרה, הוא זוכר עכשיו חלק מהמילים."

ליסה וו. כתבה: "הבן הבכור שלנו למד לקרוא כשהיה בן 4 כתוצאת לוואי לחיפוש אחר משחקי מחשב חינמיים ברשת. הוא היה פותח את הדפדפן ואז מבקש ממני לאיית חינם, ואז רשת, ואז משחקים. פתאום, הוא ידע לקרוא."

7. אין "מסלול" צפוי שדרכו ילדים לומדים לקרוא.

שמא תעזוב את המאמר הזה עם האמונה שאני והאנשים שתרמו את הסיפורים האלה לימדנו אותך משהו שימושי על איך "ללמד" או "לעזור" לילדך לקרוא, אני מבטיח לך שאנחנו לא. כל ילד הוא יחודי. הילד שלך צריך להגיד לך איך אתה יכול לעזור, או לא לעזור. אין לי מושג לגבי זה, וכך גם לכל מומחי לימוד הקריאה כביכול. העצה היחידה שלי היא, על תלחץ. תקשיב לילדך. תגיב בהתאם לשאלות ילדך, אבל על תגזים ותגיד לו יותר ממה שהוא רוצה לדעת. אם תגזים, ילדך יפסיק לשאול אותך שאלות.

חלק נכבד ממי שכתב לי הביע הפתעה בסדר הדברים שעבר ילדם כשלמד לקרוא. חלק למדו לקרוא מילים די אקזוטיות, שמעולם לא מופיעות בספרי הלימוד הבסיסיים, הרבה לפני שהם למדו לקרוא מילים פשוטות יותר. חלק, כמו שאמרתי, למדו לכתוב לפני שידעו לקרוא. חלק נראו שהם לומדים בקצב מהיר ואז נעצרו לכמה שנים לפני שהמשיכו להתקדם. אנחנו המבוגרים יכולים להנות מצפייה בכל זה כל עוד אנחנו זוכרים שזאת לא האחריות שלנו לשנות את זה. אנחנו רק משקיפים ולפעמים כלים שילדינו משתמשים בהם למטרותיהם.

————

אני אסיר תודה לאנשים שהשקיעו מזמנם לכתוב את סיפוריהם בצורה כה מלאת מחשבה ולשלוח אותם אלי. אני מקווה שהרבה מכם שקראו עכשיו את המאמר יוסיפו לסיפורים אלה עם סיפורים משלכם, בתגובות למטה. הגיע הזמן שניצור דין וחשבון אמיתי על הדרכים הרבות בהם ילדי חינוך חופשי לומדים לקרוא, דין וחשבון שיהיה ניגוד לכל אותן שורות של ספרים על לימוד קריאה שקיימים באגף החינוך של כל ספריה אוניברסיטאית.

לבסוף, אני לא יכול שלא לסיים עם סיפור קצר על לימוד הקריאה של בני. הוא היה קורא מוקדם מאוד, ואחד הסימנים הראשונים ליכולת הקריאה שלו קרתה כשהוא היה בערך הן שלוש וחצי והסתכלנו על אנדרטת למלחמת האזרחים בכיכר העיר איפשהו בניו אינגלנד. הוא הסתכל על המילים, ואז אמר לי, "למה שאנשים ילחמו וימותו כדי להציל בצל (דומה לאיגוד באנגלית)?"

———–

Notes
*Some hyperlinks in these posts are automatically generated and may or may not link you to sites that are relevant. Author-generated links are distinguished from automatic ones by underlines.
[1] D. Rose & B. Dalton (2009), Learning to read in the digital age. Mind, Brain, and Education, 3, 74-83.
[2] R. M. Savio (1989), Self-initiative in the learning process; and A. DelGaudio (1989), SVS Reading Study. Unpublished senior honors theses.
[3] A. Halonen et al., (2006). The role of learning to read in the development of problem behaviour: A cross-lagged longitudinal study. British Journal of Educational Psychology, 76, 517-534.

————
פיטר גרייפיטר גריי, ד"ר. פרופסור למחקר באוניברסיטת בוסטון, המחבר של "חופשיים ללמוד" (Free To Learn, Basic Books) ו "פסיכולוגיה" (Psychology, Worth Publishers, ספר הוראה אוניברסיטאי כעת במהדורה שישית). הוא ערך ופרסם מחקרים בפסיכולוגיה השוואתית, אבולוציונית, התפתחותית וחינוכית. הוא למד לתואר ראשון באוניברסיטת קולומביה ורכש דוקטורט במדעי הביולוגיה באוניברסיטת רוקפלר. כתיבתו ומחקרו הנוכחיים מתרכזים בעיקר על דרכי הלמידה הטבעיות של ילדים ועל הערך המתמשך של משחקים. הוא משחק בעצמו לא רק במחקר וכתיבה, אלא גם ברכיבת אופניים למרחקים, קייקים, סקי למרחקים וגידול ירקות. אתם מוזמנים לבדוק את שאר הרשומות בבלוג שלו "החופש ללמוד".