לשבור את מעגל השליטה עם אוכל
מאת תרזה גרהאם ברט
אמא של רק סוכריית גומי אחת
כשהחלטתי להכנס להריון, קפצתי למזון אורגני, טבעי ולא מעובד בשתי רגליים. הפסקתי את ההרגל של שתי כוסות קפה ביום והתחייבתי "להתנהג כמו שצריך". במהלך ההריון שלי קראתי את כל הדברים שאפשר לעשות כדי לוודא שהבן שלי יאכל ויחשוק במזון בריא. בלי סוכר בשלושת השנים הראשונות, לפי ד"ר סירס, יבטיח שהוא לא יתאוה למאכלים מתוקים. חיזקתי את הצורך שלי בשליטה דרך האוכל במשפחה.
כשאני מסתכלת במבט לאחור על הצורך בשליטה, אני יודעת שהרבה ממנו הוא שאיפה לרכוש מחדש את הכוח שאיבדתי כילדה. אני עדיין מתמודדת עם האובדן הזה וצריכה לעבוד כדי לא להשתמש בו כתירוץ להפעיל כוח כלפי אלה הסובבים אותי, במיוחד הילדים בחיי.
כשמרטל היה תינוק, סמכתי עליו והנקתי אותו לפי דרישה, אבל איכשהו לא עשיתי את הקישור לכך שהוא יאכל מתי ומה שהוא רוצה כשהוא גדל. עוד לא בחנתי ו"גיליתי" את האדולטיזם שלי וכמה הונחלה בי האמונה שרק מבוגרים צריכים לקבוע מה ילד יאכל.
השלכתי הרבה דברים על מרטל. ברור שהוא יהיה עצבני כמוני כשהוא לא אכל. הייתי צריכה לוודא שהוא יאכל כל שעתיים-שלוש בין אם הוא רצה בכך ובין אם לא. בלי מזון מהיר, בלי ג'אנק פוד, רק דבר אחד מתוק או עם סוכר פעם בכמה זמן.
הייתי בטוחה שהכעס וההתפרצויות שלו היו תוצאה של רמת סוכר נמוכה בדם או אכילה של הדבר הלא נכון. לעולם לא הייתי מעלה על דעתי שהכעס שלו יכול להיות כתוצאה מהדיכוי שלי כלפיו עד כשנה מאוחר יותר.
יש לי זיכרון חד שאנחנו יושבים בדירה של סבתא של מרטל קצת אחרי שחזרנו לעיר הולדתנו. היו סוכריות גומי בקערה. מרטל היה בן ארבע ורצה סוכרית גומי. בסדר מרטל, אתה יכול לקחת סוכרית גומי, אבל רק אחת. הייתי אמא של רק סוכרית גומי אחת.
להרים את מסך הדיכוי
כתוצאה מהרמת המסך מעל ההתנהגות המדכאת שלי, התחלתי לשחרר ולסמוך על מרטל. ריפיתי את ידיו והוא היה צריך לתבוע בחזרה את הכוח שלו וזכותו להגדרה עצמית. לאורך כל הדרך מרטל תבע את כוחו. החברה לימדה אותי שקוראים להתנהגות זו התקף זעם ושזה לא הולם ולא מכובד. כהורה הייתה זאת האחריות שלי לאלף אותו ואת המזג שלו.
הכעס וההתפרצויות פחתו. הן לא היו בגלל האוכל שהוא אכל (או לא אכל). הן היו בגלל חוסר השליטה והחוסר המוחלט בחירות לגבי הבחירה מתי ומה הוא רצה לאכול. יצאנו מחוץ למעגל השליטה. אמרתי לו למעשה שאני מכירה את הגוף שלו יותר טוב ממנו. "אל תסמוך על הגוף שלך מרטל, תאמין לי". לימדתי אותו לא להקשיב לגוף שלו, אלא להקשיב לדמות הסמכותית הזאת שטענה שהיא מכירה אותו יותר טוב משהוא מכיר את עצמו.
אנשים יגידו, אבל אין לו את הניסיון לדעת מה טוב בשבילו. את צריכה לקבוע גבולות מתאימים ובריאים. נהגתי להאמין בזה. עכשיו אני בעיקר מאמינה בו. אני מאמינה בתבונתו ובהכרה שלו של גופו. ויש לו תבונה מדהימה כי הוא מקשיב לגוף שלו.
זה היה מאבק בעבורי להרפות מהתפקיד שלמדתי ואימצתי מאז שהוא נולד. אני הייתי האמא ואני ידעתי הכי טוב. אומנתי היטב להאמין בזה. דחיתי את זכותו להגדרה עצמית. עם עזרה מאחרים ובכך שהמשכתי לאתגר את עצמי לצאת ממעגל השליטה, למדתי לאט שרק הוא מכיר את הגוף שלו.
אני זוכרת כשאנשים אמרו לי איך להרגיש או מה אני צריכה לעשות כילדה. שנאתי את זה. הרגשתי פחותה והתחלתי לאבד את החיבור שלי אל כוחי. למרות שהרגשתי ככה, עדיין כפיתי שליטה על מרטל.
מעגל החברה יכול לכתר אותנו מכל עבר. אנחנו מאבדים את כוחנו כילדים (ושונאים את זה) והכוח הזה מוחלף בהדרכה של המוסדות שאומרים לנו שאנחנו חייבים לעשות את אותו הדבר לילדים שלנו אם אנחנו רוצים להיות הורים טובים.
תובע את כוחו
בערך שנה אחרי שמרטל זכה מחדש בכוחו, הוא ביקש ממני להכין לו פופ-טארט וביצה בקן. הכנתי את הפופ-טארט ואז את הביצה בקן. התיישבתי לאכול את ארוחת הבוקר שלי ליד השולחן והוא ראה טלוויזיה ואכל בעמידה.
התסכלתי עליו באגביות ואז באמת צפיתי במה שהוא עשה. ראיתי את ההנאה בהם הוא אכל את הפופ-טארט ואת הביצה בקן. הוא הרים חתיכה של הפופ-טארט או הלחם, הסתכל עליו, החליט איפה הוא רוצה לנגוס ולעס באיטיות. אז הוא הסתכל שוב בדיוק איפה שהוא רצה לנגוס, נגס ולעס.
הוא היה כל כך מאושר. הוא היה במצב של חסד, כשהוא אוכל בדיוק מה שהוא רוצה, בדרך בה הוא רוצה. הוא אוכל רק מה שהוא רוצה. הוא מקשיב לגוף שלו כשהוא שבע. הוא לא מלא בחרטה ורגשי אשמה. יש לו תבונה שאני רק יכולה לקוות לזכות בה מחדש. אני בטוחה שהייתה לי אותה פעם, אבל לא סמכו עלי שאכיר את עצמי ואת הגוף שלי. והמשכתי לחיות את סיפור החוסר אמון.
מאז עבר הרבה זמן, ולמרטל מובן בצורה מדהימה מה הוא רוצה. הוא לא יאכל משהו רק כדי לאכול משהו. אם זה לא בדיוק טעים לו, לא בדיוק מה שהוא רוצה, הוא לא יאכל את זה. הורות של שליטה מסורתית, הסוג המאפשר למעגלי החברות והשליטה להמשיך, תגיד לי שאני יוצרת אכלן בררן. מה שאני רואה הוא שהוא אוכל בדיוק את האוכל הנכון בזמן הנכון לגוף שלו. לפחות בקשר למזון, מעגל השליטה נפרץ. הרווחתי מכך שאני רואה איך הוא חי עם אוכל ואיך יש לו מערכת יחסים בריאה עם אוכל. אני מקווה להמשיך ללמוד מצפיה בהתפתחות מערכת היחסים הזאת כל יום.
—————————
בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.
התחלתי את חיי כילדה טיפוסית שניסתה להיות מוצלחת בעיני הוריה ומוריה, בזמן שניסיתי להשלים עם הצורך לספר על האמת שלי במהלך החיים.
מופע שיווי המשקל הזה הוליך אותי להרבה הרפתקאות בחיפוש אחר מטרה והדרך האמיתית שלי. במהלך הדרך הלכתי לאוניברסיטה והשלמתי לימודי עריכת דין. דחיתי קריירה משפטית כדי לעבוד כמנהלנית באוניברסיטה, בחושבי שאוכל להפוך את העולם למקום טוב יותר. ביליתי זמן בעבודה באוניברסיטת אריזונה, אוניברסיטת מישיגן, אן ארבור, ואוניברסיטת אוסטין טקסס.
מצאתי להט בחינוך לצדק חברתי ודיאלוג בר-קיימא והתחלתי לצעוד בשביל בנסיון להפטר מרוב מה שלמדתי כילדה וכמבוגרת.
כשמרטל, הילד הראשון בחיי, הגיע לעולם, הוא איתגר אותי להתפתח מעבר לכל חוויה בחיי. הוא חשף את הצביעות שלי כאינדיבידואלית שמחוייבת לצדק על ידי כך שהראה לי איך המשכתי להנציח את הדיכוי בעמדותי ואמונותי לגבי מערכת היחסים בין ילד למבוגר.
כך התחיל המסע שלי לשלב את המחוייבות שלי לצדק, למידה והורות דרך מערכת היחסים שלי עם מרטל שעכשיו הורחבה גם לגרייסון, הילד השני בחיי.
רוב, השותף שלי, מרטל וגרייסון, מלווים אותי במסע הזה. אני מנסה לחיות את המטרה שלי כהורה, כותבת, מאמנת ומצדדת לשינוי הילדות כצעד הראשון לשינוי העולם.
דרך האתר הזה, ספרים, אימונים ותוכניות לימוד, אני מחוייבת לעזור להורים להפסיק את כאב העימות, התסכול והאכזבה שהן התוצאה של מה שלמדנו על הורות.
חוץ מהאתר, כתבתי גם מאמרים לאתרים אחרים. אני כותבת אורחת ב Kindred Community ובקרוב אנהל שם פורום.
כאשר אנחנו עוסקים בהורות עם אמון וכבוד, אנחנו לא רק משנים את מערכת היחסים שלנו עם הילדים שחולקים את חיינו, אנחנו משנים את העולם.
