ארכיון הקטגוריה: הורות

קווי מנחה לשינה משותפת

קווי מנחה לשינה משותפת בטוחה

קווי מנחה לשינה משותפת בטוחה

קווי מנחה לשינה בטוחה עם תינוקות:

להביא למקסימום את הסיכויים לשינת תינוקות בטוחה בנפרד וביחד (במיטה משותפת, במיוחד), על ידי ג'יימס מקנה פרופסור לאנתרופולוגיה ביולוגית, מנהל המעבדה לשינת אם-תינוק, אוניברסיטת נוטרה דאם.

קווי מנחה לשינה משותפתמתחת סיכמתי והדגשתי חלק מהנושאים שיש להתחשב בהם כשאתם מחליטים איפה ואיך יישן התינוק שלכם.

מה המרכיבים של "סביבת שינה בטוחה" ללא קשר למקום בו ישן התינוק?

שינת תינוק בטוחה מתחילה עם הריון בריא, בעיקר בלי שהעובר ייחשף לעישון מצד האם.

הנקה עוזרת בצורה ניכרת להגן על תינוקות ממקרי מוות הכוללים מוות בעריסה או מוות פתאומי אחר וממחלות משניות ו/או פגמים מולדים.

שינת תינוק בטוחה לאחר הלידה מתחילה עם הנוכחות של אמא מחוייבת, מניקה ומיודעת, או עם אבא מיודע ומחוייב.

תינוקות צריכים לישון על הגב, על משטחים מוצקים, נקיים, בהעדר עשן, מתחת לשמיכה דקה (נוחה), ולעולם אין לכסות את הראש שלהם.

אין לשים בובות או כריות מסביב לתינוק ואף פעם לא להניח תינוק לישון על גבי כרית.

אין להשתמש בעור כבש או חומרים תפוחים אחרים ובמיוחד אין להשתמש במזרונים בסגנון פופים. מיטות מים יכולות גם כן להיות מסוכנות, והמזרנים תמיד צריכים להפגש עם מסגרת המיטה. אסור לתינוקות לישון על ספות או כורסאות, עם או בלי מבוגר כיוון שהם יכולים להחליק (עם הפנים מטה) לתור רווח או להתקע בגב הספה.

מיטה משותפת: חשוב להיות מודעים שמיטות של מבוגרים לא תוכננו להבטיח בטיחות של תינוקות!

  • על תינוקות שמואכלים בבקבוק לישון תמיד לצד האם על משטח נפרד ולא באותה המיטה.
  • אם ישנים באותה המיטה, בצורה האידיאלית, על שני ההורים להסכים ולהרגיש נוח עם ההחלטה. כל אחד מהאנשים החולקים את המיטה צריך להבין שהיא או הוא אחראים באותה מידה לתינוק ולהכיר בנוכחות התינוק. לפי הרגשתי שני ההורים צריכים לחשוב על עצמם כמטפלים עיקריים.
  • תינוקות מגיל שנה ומטה לא כדאי שישנו עם אחים או אחיות – אלא תמיד עם אדם שיקח אחריות על כך שהתינוק נמצא שם.
  • אנשים שלוחקים סמי הרגעה, תרופות או סמים, או שיכורים – או כאלה שקשה להם להתעורר במידה מוגזמת אסור שישנו על אותו המשטח עם התינוק.
  • שיער ארוך באופן מופרז צריך להיאסף כדי למנוע הסתבכות של השיער סביב צוואר התינוק (כן זה באמת קרה!).
  • אנשים שמנים מאוד, שעלולים לא להרגיש איפה בדיוק או כמה קרוב נמצא התינוק, יכולים לרצות לישון לצד התינוק אך על משטח שונה.
  • חשוב להבין שהתנאים הפיזיים והחברתיים שבהם מתרחשת השינה המשותפת, בכל צורותיה המגוונות, הם אלה שיקבעו את הסיכונים והתועלות של התנהגות זו. מה שקורה במיטה הוא מה שחשוב.
  • עלול להיות חשוב לבחון או להרהר על האם תחשבו שחנקתם את התינוק שלכם אם, בתסריט הכי בלתי סביר, התינוק שלכם מת ממוות בעריסה בזמן שהוא היה במיטה שלכם. כמו שתינוקות יכולים למות ממוות בעריסה בשינה מבודדת חסרת סיכונים, כך גם עלול להיות שהתינוק ימות בשינה משותפת חסרת סיכונים. רק תוודאו, במידת האפשר, שאם התינוק נפטר, שאת או בעלך לא תחשבו שהשינה המשותפת תרמה למוות, או שאחד מכם באמת חנק בטעות את התינוק. שווה לחשוב על זה.

מלבד לעולם לא לתת לתינוק לישון מחוץ להשגחתו של מבוגר מחוייב, כלומר שינה משותפת על משטחים שונים הבטוחה לכל התינוקות, אני לא ממליץ לשום הורה סוג מסויים של סידור שינה כיוון שאני לא מכיר את הנסיבות תחתיהן ההורים חיים. מה שאני ממליץ הוא לקחת בחשבון את כל האפשרויות ולהיות מיודע ככל האפשר ולהתאים את מה שלמדת עם מה שאת חושבת שיכול לעבוד בצורה הטובה ביותר לך ולמשפחה שלך.

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

טרייסי קאסלס

מוכיחים את הסיכון באימון שינה לתינוקות

מוכיחים את הסיכון באימון שינה לתינוקות

נכתב על ידי טרייסי ג. קאסלס, Evolutionary parenting. אם אתם רוצים לקרוא את המאמר באנגלית, תלחצו כאן.

מאמר ביקורת חדש בירחון לרופאי ילדים התפתחותיים והתנהגותיים[1] גורם לי לשמוע מקהלות מלאכים, לראות את העננים נפתחים, ואת השמש מאירה (אני גרה בונקובר, אז זה משהו שאני כמעט לא רואה) על כך שמישהו סוף סוף מתייחס לעניין אימון השינה אצל ילדים צעירים על ידי סיכום כל המחקר (אם כי רק עד גילאי שישה חודשים). מאמר הביקורת החדש בוחן את כל המאמרים מ 1993 עד אוגוסט 2013 שבחנו את ההשפעות של אימון שינה על תינוקות מתחת לגיל שישה חודשים.

תינוק בוכהרק לתזכורת, אם אנשים לא יודעים, הרבה רופאים, מומחי שינה, יועצי שינה ומרפאות מתחילים לעודד אימון שינה בגיל 3 או 4 חודשים. הורים מסויימים מתחילים אפילו יותר מוקדם. וכשמישהו מאיתנו מדבר נגד העידוד של אימון שינה, וטוען שתינוקות נמצאים בתקופה רגישה בפרק הזמן הזה (מה שנקרא השליש הרביעי) או שתהליכי השעון הביולוגי שלהם מתפתחים בצורה טבעית ואנחנו לא רוצים לשבש אותם, או שסוג זה של אימון יכול להזיק להצלחת ההנקה, אומרים לנו שאנחנו צריכים להוכיח את הנזק אם אנחנו לא רוצים שיעודדו את זה. טוב… הנה ההוכחה. (תזכרו שאנחנו מדברים על עידוד של משהו פה, אנחנו לא מדברים על הורים שהשתמשו בטכניקות שלא ביודעין או שנאמר להם על ידי רופאים, יועצי שינה וכו' להשתמש בטכניקות האלה מוקדם.)

דר. פמלה דאגלס ודר. פיטר היל מאוניברסיטת קווינסלנד באוסטרליה (שהייתי רוצה לקנות לשניהם משקאות) ביצעו את הביקורת. 43 מאמרים עמדו בקריטריון הכניסה. היו מספר טכניקות לאימון שינה שונות שנכללו בביקורת. החשודים המיידיים, כמו גם הפרדת ההנקה משינה ומגע (כלומר לא לתת לתינוק להרדם על הציצי או על הידיים, ללמד את הילד להרגיע את עצמו בלי מגע או אוכל), לקבוע זמן לשינה של התינוק בין אם הוא עייף או לא, והפחתה של גירוי במהלך היום. הם בחנו את כל אלה לגבי התוצאות המשוייכות אליהם לתינוקות ולאמהות.

אחד הגילויים המטרידים ביותר הוא שלמאמרים שמעודדים אימון שינה בחודשים הראשונים אין באמת גיבוי מדעי. מה שהרבה מהם מצאו הוא שהשינה מתייצבת במהירות במהלך ארבעת החודשים הראשונים לאחר הלידה ועקב כך, מניחים שאלה ראיות שאימון שינה מונע בעיות במחזורי השינה אצל תינוקות. אבל כשבוחנים את ההשפעות לתינוק ולאמא (כי היא זאת שעשתה את עיקר אימוני השינה במחקרים שנמצאו), הם מצאו את הדברים הבאים:

• אימון שינה במהלך 12 השבועות הראשונים אכן גורם למשך שינה ארוך יותר אבל לא מפחית בכי, שהוא הדאגה העיקרית אצל הורים שמבקשים אימון שינה.

• התעוררויות לילה מוגברות אצל תינוקות יונקים לא משוייכות לכל סוג של הפרעות שינה או התנהגותיות למרות שישנם הרבה אנשים שרומזים על השלכות ארוכות טווח המשוייכות להתעוררויות בלילה.

• תינוקות בעלי סימנים של התעוררויות בלילה או הפרעות שינה אחרות בגיל שישה חודשים (ללא התערבות) הם בעלי בריאות נפשית נורמלית בגילאי הבגרות, כלומר לאלה שרומזים על קשר לבעיות מאוחרות אין ראיות לעמוד מאחוריהם.

• לאלה שדואגים לגבי אמהות עם דכאון, אימון שינה לפני גיל שישה חודשים לא נמצא שהוריד דכאון לאחר לידה בכלל. למעשה, בעיות שינה של האם לא תואמות לשינה של התינוק אלא הן נגרמות מהדכאון, לא מהתינוק.

• למעשה, דכאון לאחר לידה חזה עוררות ארוכה יותר של התינוק בלילה (אבל לא תכיפה יותר), ולא להיפך.

• אמהות שמתעוררות יותר כדי להניק מדווחות על איכות שינה טובה יותר ורמות נמוכות יותר של דכאון לאחר לידה.

• במחקרים הבודדים שדיווחו על ירידה בדכאון לאחר לידה עקב התערבות, ההתערבויות היו מורכבות ביותר עם הרבה גורמים שונים (כמו תמיכה לאם) והירידה בדכאון לא יכולה להיות משוייכת לאימון השינה.

• להפרדת האכלה משינה בתינוקות מתחת לחצי שנה נקשר סיכוי גדול יותר לכשלון בהנקה.

• לוח זמני שינה וטיפול נוקשה בחודשים הראשונים נקשר לסיכון גדול פי שלושה לבעיות התנהגותיות בגיל שישה חודשים ובכי כפול מאשר תינוקות שטיפלו בהם לפי סימן.

• לשים תינוק בחדר חשוך במהלך היום בטוענה שהם צריכים לישון או שהם בוכים כי הם "יותר מידי מגורים" או "עייפים מידי" למעשה מעכב את הביסוס של שנת לילה (כלומר יותר התעוררויות בלילה) ומגביר את הסיכוי למוות בעריסה. זה גם מפחית את היכולת של האמא לפתח ביוריתמוס יומי טוב עם התינוק מה שמפחית את הבריאות הנפשית של האם.

• המיקוד על התערבות בשינה – בעיקר הזמן שהתינוק ישן, כמה זמן עבר בין שינה לשינה, מספר ההתעוררויות, וכו'. – מגביר את החרדה ההורית. זה עלול גם לגרום לשינה גרועה יותר של התינוק.

אולי הדבר הכי מעניין, למרות שהוא לא השפעה, היא שרוב המשפחות לא מדווחות על בעיות שינה של התינוק בששת החודשים הראשונים. לרוב האנשים נאמר להשתמש בטכניקות התנהגותיות כגורם מונע לבעיות מאוחרות. אלא שאין ראיות שזה עובד וכמו שקראנו, זה יכול לגרום ליותר בעיות למשפחה בטווח הקצר ובטווח הבינוני. ואף אחד מהמחקרים האלה לא בדק בכלל השפעות ארוכות טווח או בעיות רגשיות שיכולות להיגרם מאימון שינה בגיל צעיר כל כך, לכן השאלה של נזקים ארוכי טווח נשארת בעינה.

מה לעשות? כמו שהכותבים פה ממליצים, טיפול צריך להיות כוללני. לפי החוקרים והכותבים האלה, טיפול מוקדם של כל בעיה שהיא צריך להמנע מאימון שינה ומכל טכניקות התנהגותיות ובמקום לטפל לפי סימן, סינכרוניות הורה-ילד, ביוריתמוס יומי בריא, והפניית תשומת הלב לחרדה הורית לגבי שינה ובכי נורמליים. יתרה מכך, בעיות בהאכלה צריכות להבדק כאחד הגורמים הפוטנציאליים לאי נוחות אצל התינוק, לכן הורים צריכים לקבל את כל העזרה שהם צריכים כדי להתייחס לכל בעית האכלה.

זה לא עצוב שהיינו צריכים 20 שנים של מחקרים כדי להוכיח נזק? לא היינו יכולים לעודד זאת ולחסוך למשפחות האלה את החרדה, מתח, והבעיות שמגיעות עם העידוד של משהו שלא הוכח כלא מזיק למרות שהוא סותר כל נורמה ביולוגית?

אז… יועצי שינה, "מומחים" לתינוקות, רופאים וכל מי שמעודד אימון שינה אצל תינוקות צעירים. מה אתם הולכים לעשות עכשיו?

[1] Douglas PS, Hill PS. Behavioral sleep interventions in the first six months of life do not improve outcomes for mothers or infants: a systematic review. J Dev Behav Pediatr 2013; 34: 497-507

———————————————————————–

טרייסי קאסלסטרייסי קאסלס היא הכותבת העיקרית ל Evolutionary parenting. היא סיימה תואר ראשון במדעי הקוגניציה באוניברסיטת קליפורניה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה והיא כרגע מועמדת לדוקטורט בפסיכולוגיה התפתחותית באותה אוניברסיטה, שם היא לומדת איך גורמים אבולוציונים מסויימים משפיעים על התנהגות אמפתית בילדים. טרייסי משמשת כיועצת בשותפות בריאות הילד וזכויות האדם ועבדה בעברה במועצה הקנדית ללמידה, ארגון ללא מטרות רווח המוקדש למחקר אלמנטים של למידה לאורך משך החיים. אבל הכי חשוב בעבורה, היא אמא למדלין (מאדי), לבן החורג דסמונד, ואישתו של בריאן.

מים ביאליק

למה אנחנו נותנים לילדים לישון במיטה שלנו

למה אנחנו נותנים לילדים לישון במיטה שלנו

שני ילדים, בלי לול… בלי בעיות? לחלוק מיטה עם הילדים שלכם זה לא הנורמה בארצות הברית אבל השחקנית מים ביאליק מסבירה איך זה עובד במשפחה שלה – ולמה היא חושבת שזה לא כל כך מוזר.

מאת ד"ר מים ביאליק

אנחנו ישנים עם שני הילדים שלנו. הם בני חמש ושנתיים, ומעולם לא היה לנו לול או עריסה. המיטה המשפחתית שלנו מורכבת משני פוטונים על הרצפה אחד לצד השני: אחד עם סדינים שחורים, והשני מקושט עם אבירים, טירות ודרקונים. אנחנו לא פשוט ישנים באותו חדר, אנחנו ישנים באותה מיטה.

אני יודעת שחלק מכם חושבים שזה לא בטיחותי. אני יודעת שחלק מכם חושבים שזה לא בריא. אני יודעת שחלק מכם חושבים שהילדים המפונקים שלי לעולם לא יגמלו מזה. ובואו נהיה כנים לחלוטין: אני יודעת שאתם חושבים שזה מוזר.

לא בטיחותי. לישון עם הילדים שלכם זה לא דבר לא בטיחותי. למעשה זה מאוד בטיחותי ומאוד חכם: אתם יודעים מה המצב של הילד שלכם בכל רגע כי הוא במרחק נגיעה. ישנם קווי מנחה מבוססים שמסבירים איך לישון עם התינוק שלכם. כשאתם ישנים עם התינוק שלכם, אתם יודעים אם הוא משתעל, אם יש לו גודש, אם הוא מתחיל להרגיש לא בנוח, או אם קר או חם לו מידי. גוף האם מתוכנן כדי לעזור לתינוק שלה להשיג חום גוף מיטבי, זאת חוכמה! להתגלגל על תינוק זה פחד מוגזם שלא מבוסס על שום מחקר. לא קשה להכין מיטה שתהיה בטוחה לתינוק. תשימו אותה על הרצפה או שתתקינו מעקה כדי לשמור שהקטנצ'יק לא יתגלגל החוצה. זה לא נראה טוב? מצטערת. גם הבטן שלי לא נראית טוב אחרי שני ילדים.

לא בריא. שינה עם התינוק שלך מאפשרת הנקה קלה ורגועה יותר, שזה הדבר הבריא ביותר שאת יכולה לעשות עבור הילד שלך בשנה הראשונה לחייו. שינה עם התינוק שלך מגרה הורמונים שמעודדים חיבור, מפחיתים לחץ ודכאון, ומעלים את הסיכוי שתהיה לך אספקה חזקה של חלב אם. הדריכות שיש לאם חדשה כלפי הילד שלה מתוכנתת לתוך ה DNA שלנו. יונקים ישנים עם יונקים אחרים, גם אנחנו אמורים לעשות את זה. את לא ישנה לבד, למה שתינוקות וילדים ישנו לבד?

להגמל מזה. אתם מכירים איזשהו בן 18 שישן עם ההורים שלו? יונק? משתמש במוצץ? לובש חיתול? לא חשבתי ככה. תלות מוקדמת בהורים שלנו לנוחות, חום, בטיחות ואהבה בלילה, כמו גם ביום, היא טבעית ונורמלית. ילדים נגמלים מה"צורך" כשהם מוכנים מבחינה התפתחותית לעשות זאת. אין שום ראיות שילדים שישנים עם ההורים שלהם הם בכיינים, תלותיים, מפונקים או עלולים פחות להפוך להיות מבוגרים יצרנים, רגישים ודואגים. נהפוך הוא, משפחות שישנות יחד מדווחות על תחושות בטחון, קרבה ואמון שאני חושבת שהחברה שלנו צריכה יותר מהם.

מוזר. אין שום דבר מוזר או שגוי מיסודו לגבי שינה עם הילדים שלך. זה מרגיש טוב להתכרבל, לא? תינוקות וילדים גם חושבים כך. זה נורמלי. אתם חוששים שחיי המין הנהדרים שלכם יסבלו? תמצאו מקומות אחרים מלבד המיטה שלכם לעשות סקס. סוף הסיפור. אם הילד שלכם בועט, תקנו תוספת למיטה. אם השינה שלכם כזאת קלה שאתם מרגישים שבא לכם לרצוח מישהו בבוקר, אני לא הולכת להגיד לכם שאתם חייבים לישון עם הילד שלכם. האם אני ישנה טוב עם הילדים במיטה שלנו כמו שאני ישנה בלעדיהם? לא. אבל זה יגמר בקרוב, וזה לא מוזר לרצות להיות קרוב לילדים שלך כשהמצב ההתפתחותי הפיסיולוגי והפסיכולוגי שלהם מכתיב שהם צריכים להיות מוחזקים קרוב.

האירגון. היה לנו פוטון אחד בשבילי, בשביל בעלי ובשביל תינוק מספר 1. אחר כך נכנסתי להריון והוספנו את פוטון "האח הגדול" שבעלי ו"האח הגדול" לעתיד התחילו לישון בו. אחר כך, כשהגיע תינוק מספר 2, ישנתי עם שני הבנים. המיטה המשפחתית היא המאחדת הגדולה: זה המקום בו כולנו שווים. אפילו כשהתפקיד של הבן הראשון שלנו במשפחה השתנה בגלל התינוק החדש, כששקעה השמש, היינו כולנו שווים במיטה הגדולה שלנו. היום (ובלילה), בעלי ישן במיטת האבירים והטירות יחד עם הבן הגדול שלנו, ואני ישנה עם הבן הצעיר. מספר לילות בשבוע, הבן הגדול שלנו קופץ ל"מיטה שלי" וחוזר לבעלי לכרבולי בוקר בזמן שאני מניקה את הבן הצעיר אל יום חדש.

את הרגעים שאנחנו חולקים בבוקר אני לא אחליף תמורת שום דבר: הלחישות, הצחקוקים, החלומות והרהורי ההתעוררות של איש קטן מאוד ששמח להיות בטוח בזרועותי. "אמא, אני הולך לישון איתך אפילו כשאהיה נער" נלחש אלי לפני שאפילו פתחתי את עיניי בשבוע שעבר. פשוט צחקתי. הוא עוד לא יודע כמה לא רצוי זה יהיה לכל המעורבים!

הרגעים שאנחנו חולקים אחרי שאנחנו מדקלמים את קריאת שמע על המיטה גם הם יקרים לנו – לראות את הבנים שלנו עוברים מערנים ויוקדים, לנינוחים ומלאכיים: ישנים סוף כל סוף. אני מוצאת את עצמי בוהה בפרצופים האלה הרבה פעמים בלילה. תזכורת שלמרות שבעלי ואני לא מושלמים, הילדים שנושאים את שמינו עלולים להיות. וזאת תזכורת שמנחמת אותנו – כל הלילה.

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

—————————————————————————

מים ביאליקמים ביאליק כיכבה בתחילת שנות התשעים בתוכנית הטלוויזה "בלוסום" והיום היא מופיעה בתוכנית "המפץ הגדול". יש לה תואר דוקטור במדעי המוח, והיא הוציאה ספר על הורות ועקרון הרצף.

פיטר גריי

מעבר לעיקרון הרצף: ילדים צריכים קהילה

מעבר לעיקרון הרצף: ילדים צריכים קהילה

בגלל סיבות ביולוגיות חשובות, ילדים רוצים וצריכים להמשיך מעבר להורים

נכתב על ידי פיטר גריי ב 20 ליולי 2013 ב Freedom To Learn

ילדים צריכים קהילהאני בעד הורות טבעית. ההנחה הבסיסית של הורות שכזאת, לפחות כמו שאני רואה אותה, היא שאנחנו בוטחים באינסטינקטים ובכושר השיפוט של ילדינו. למשל, את מזהה שתינוק שבוכה הוא תינוק שצריך משהו, ואת מנסה להבין מה הצורך ולספק אותו. את לא נותנת לילד "לבכות עד שהוא יירגע". את מבינה שבמהלך האבולוציה תינוקות וילדים צעירים תמיד ישנו עם אמהותיהם או מבוגרים או בני משפחה אחרים, אף פעם לא לבד, וששינה לבד היא מבעיתה עבור הרבה ילדים צעירים (ראו את הפוסט הזה). את מבינה שתינוקות וילדים, כמו כמעט כולנו בעצם, משתוקקים למגע פיסי, ואת מספקת זאת. את לא דוחפת כשזה לא רצוי, אבל את מספקת ומברכת את זה כשזה רצוי.

הרעיון המרכזי פה הוא רגישות. כדי להבין מה הילד רוצה או צריך, ובמיוחד כדי להבין מה תינוק שעדיין לא מדבר רוצה וצריך, צריך להיות מאוד מחוברים אליו. אתה צריך להיות מסוגל לראות את העולם מנקודת המבט של הילד. זה מצריך אמפתיה. למעשה זה לא שונה מהדרישות לכל מערכת יחסים אחרת. לנישואים טובים, אתה צריך להיות מסוגל להיות אמפתי עם בת הזוג שלך. כדי להיות חבר טוב, אתה צריך להיות מסוגל להיות אמפתי עם החבר שלך. אשתך, החבר שלך והילד שלך הם לא אתה. יש להם צרכים ובקשות שונים משלך, אבל כדי שתהיה לך מערכת יחסים טובה איתם, אתה צריך להיות רגיש לצרכים ולבקשות שלהם. להמשיך לקרוא מעבר לעיקרון הרצף: ילדים צריכים קהילה

אלאן ווטס

דיסנילנד הוא מה שאנחנו חושבים על הילדים שלנו

לא כדאי שאני אדבר על ילדים, כי אף פעם לא החשבתי את עצמי כאבא טוב.

אני מאבד עניין בילדים כשהם הולכים לבית ספר, כי אז הם מגודלים על ידי ילדים אחרים, והם מקבלים את הבינוניות. זה נורא קשה.

אתה חייב להתחיל קומונה, אתה צריך שיהיה לך בית ספר משלך. אתה צריך שתהיה לך קהילה עם בית ספר משלה. זה לא אפשרי מבחינה מעשית.

אחד יכול רק לקוות שהם יצליחו להחלים מהילדות שלהם בצורה טובה כמו שאתם הצלחתם.

בואו נראה. יצא לי להכיר כמה משפחות ממש לא בעייתיות.

הקושי הוא, שיצרנו מעמד של אנשים שנקראים ילדים. למעשה לא התחלנו עם זה עד לשלב כלשהו במאה ה 19. לפני זה לא היו ילדים. היו רק אנשים. מבוגרים גדולים ומבוגרים קטנים. והיו מספר בעיות עם המהפיכה התעשייתית, (1) ילדים נוצלו בצורה מחפירה במפעלים (2) היה צריך להוציא את הילדים מכוח העבודה כי הם תפסו מקומות עבודה של מבוגרים כי היה אפשר לשלם להם פחות. להמשיך לקרוא דיסנילנד הוא מה שאנחנו חושבים על הילדים שלנו

לא אכפת לו מהרגשות שלי

לא אכפת לו מהרגשות שלי

אני רוצה שהוא יהיה עצמאי ושיעמוד ברשות עצמו, אבל כרגע יש לי ילד בן 4 שכמעט תמיד רוצה להיות על הידיים ונראה שלא אכפת לו מהרגשות והרצונות של אחרים.

לא, לבני 4 בדרך כלל לא יהיה אכפת מהרגשות והרצונות של אחרים.

אנחנו לא יכולים לגרום לאנשים שיהיה להם אכפת מהרגשות שלנו. למעשה לגרום להם להתנהג כאילו אכפת להם, בעיקר כשאנחנו רומסים את הרגשות והרצונות שלהם כדי שהם יתנהגו כאילו שהרגשות שלנו חשובים, יגרום כנראה לתוצאה ההפוכה.

כן, אני יודעת, זה מרגיש כאילו אנחנו רק נותנות! ואנחנו אמורות לצפות למשהו בחזרה. אבל אני חושבת שחלק מהבעיה היא שכל הנתינה וההקרבה שלנו נעשית בשקט. מנקודת המבט של הילדים אנחנו רוצות לעשות את כל הדברים שאנחנו עושות. הם יודעים שיש לנו את החופש (בתוך תחומי החוק) לעשות מה שאנחנו רוצות כי אין אף אחד שיגיד לנו מה לעשות. אז למה שנעשה משהו שאנחנו לא רוצות?

ראשית, אני לא חושבת שאנחנו צריכים להקריב עבור הילדים שלנו. אנחנו צריכות לעשות עבורם כי אנחנו רוצות.

הרבה פעמים אנחנו מרגישות כבויות כי אנחנו מרגישות שאין לנו ברירה. אנחנו עלולות לחשוב על ארוחת ערב במושגים של משהו שחייבים להכין. אבל אם נחשוב עליה במושגים של לרצות לספק ארוחה בריאה (או זולה או יותר מזינה או יותר נוחה או .. כל מיני אפשרויות), אז הכנת ארוחת ערב היא לא משהו שחייבים לעשות יותר. זאת בחירה. אם נבין שיש לנו בחירה בכל מה שחשוב, שאנחנו יכולות לבחור לא לעשות משהו או לבחור מאפשרויות אחרות, אז קל יותר לבחור את האפשרות הטובה ביותר למצב הנתון.

שנית, אני חושבת שאנחנו צריכות להיות כנות כשמשהו חשוב לנו ולהגיד למה זה חשוב לנו. לא כדי לשכנע אותם, אלא כדי לחלוק את הרגשות שלנו בנוגע למשהו. אנחנו יכולות לחלוק את רגשות האכזבה שלנו על כך שאנחנו צריכות לדחות משהו שרצינו לעשות שהוא יותר כיף ולקוות שישנה דרך להשיג את היתרונות של הדבר החשוב בלי ההקרבות. (ולחשוב ברצינות על החלופות שילדים עלולים להציע. הם יכולים לראות דברים בדרכים שונות מאיתנו!) שוב, לא כדי לשכנע אותם שגם הם צריכים לבלוע את האכזבה מויתור על מה שהם רוצים לעשות. אם הם צריכים לוותר על משהו הם צריכים להיות מאוכזבים! אנחנו צריכות להציע משהו בתמורה להקרבה שהם עשו עבורינו. (יציאה לפארק הקרוב? גלידה? כרבול על הספה עם שוקו חם וסרט שהם רוצים לראות?)

אם אנחנו רוצים שהם יתייחסו אלינו בעדינות כשהם מטרידים אותנו, אז אנחנו צריכים לשמש דוגמה ולהתנהג אליהם בעדינות כשאנחנו מטרידים אותם.

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

————————————————

169505162_2e55f14219_tבאתר Joyfully Rejoicing של ג'ויס פטרול יש עשרות מאמרים על חינוך חופשי… מומלץ!

 

ביירון קייטי והגרביים של הבת שלי

ביירון קייטי והגרביים של הבת שלי

גרביים, נעליים, חולצות, עגילים, בתי בת ה 14 משאירה על הרצפה כל מה שרק תרצו. זה שיגע אותי (או גרם לי להיות יותר משוגעת, כמו שאנחנו אוהבים להגיד). כל יום שני, שזה יום הנקיונות בבית שלנו, הייתי מבזבזת שעה או שעתיים בפינוי השטויות שלה מהרצפה לפני שבכלל הייתי רואה את השטיח שלה כדי לשאוב אותו (בלי לדבר על לנקות). בעלי ואני ניסינו כמעט הכל. לוח מטלות, פרסים, עונשים, דמי כיס, שלוש פעמים אפילו לקחתי את כל מה שהיה לה על הרצפה, שמתי את זה בשקית אשפה ותרמתי לצדקה. הייתי מקללת כל זמן שאני עושה את המטלה הזאת בכל שבוע ותוהה לעצמי למה היא לא יכולה פשוט להרים את הדברים שלה מהרצפה. לא היה אכפת לה מאיך שאני מרגישה? היא לא הייתה נבוכה מאיך שהחדר שלה נראה? היא לא ידעה שאני נבוכה מאיך שהחדר שלה נראה? לא נמאס לה שצועקים עליה שבוע אחרי שבוע? אולי היא פשוט הייתה ילדה איומה וכפוית טובה שלא העריכה שום דבר ונכשלנו קשות כהורים?

צעקנו עליה לגבי החדר שלה יותר מחמש שנים עד קראתי את הקטע הזה מ"לאהוב את מה שיש: 4 שאלות שיכולות לשנות חיים:

המציאות הייתה שיום אחרי יום, הם השאירו את הגרביים שלהם על הרצפה, אחרי כל השנים שנאמתי, נדנדתי והענשתי אותם. ראיתי שאני צריכה להיות זו שמרימה את הגרביים אם רציתי שירימו אותם. הילדים שלי היו מאושרים לגמרי עם הגרביים שלהם על הרצפה. למי הייתה הבעיה? לי. היו אלה המחשבות שלי לגבי הגרביים על הרצפה שגרמו לחיי להיות קשים, לא הגרביים עצמם. ולמי היה את הפתרון? שוב, לי. הבנתי שאני יכולה להיות צודקת, או שאני יכולה להיות חופשית.

לעזאזל, זאת הייתי אני, אני עשיתי מעצמי משוגעת! לא היה שום דבר "שגוי" בבת שלי היה משהו שגוי בי והייתי צריכה לעשות שינוי. אז עשיתי. כשהגיע יום שני לקח לי 5 שעות לסדר את כל הדברים שלה ולנקות את החדר והשירותים. לא התלוננתי על זה, לא אמרתי לה כמה עבודה זה היה כשהיא חזרה מבית הספר, רק ניקיתי והמשכתי הלאה. שבוע לאחר מכן לקח לי שעה לנקות אחריה, בשבוע שלאחר מכן 30 דקות ועכשיו לוקח לי 10 דקות. כל יום שני כשהבת שלי חוזרת מבית הספר היא צועקת, "תודה אמא!" מהחדר הנקי שלה. אני מרגישה טוב, היא מרגישה טוב, הכל טוב. למעשה, החדר והמקלחת שלה הרבה יותר מסודרים עכשיו בלי שאני אומרת מילה.

אז, ביירון קייטי שינתה ושיפרה את החיים שלי ואת החיים של הבת שלי. הספר שלה קיים את מה שהוא הבטיח. תמיד האמנתי שאנחנו מה שאנחנו חושבים ו"העבודה" יכולה לשנות נקודות מבט ומחשבות.

אם אתם מעוניינים לקרוא עוד לגבי "העבודה" של ביירון קייטי וארבעת השאלות שלה, אתם יכולים למצוא את הספרים שלה באמזון או לבקר באתר שלה. אני ממליצה על כך בחום.

בברכה,

לינדה.

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

——————————————

לינדה סניידרלינדה סניידר היא מאמנת בריאות מוסמכת, רעיה ואמא שחולקת את המחשבות שלה על חיים בריאים. היא מציעה אימוני בריאות אישיים וקבוצתיים.

אז אין עונשים להתנהגות רעה?

אז אין עונשים להתנהגות רעה?

את אומרת שאת אף פעם לא "מענישה" או נותנת תוצאות להתנהגויות לא הולמות?

הורות מסורתית אומרת לנו לעצב את ההתנהגות שלהם.

אבל הורות מסורתית מאוד מודאגת מאיך שהילדים נראים לאחרים וכמה נח לחיות עם הילדים.

הדאגה העיקרית עבורי צריכה להיות למה ילדה מתנהגת כמו שהיא מתנהגת, לא מה היא עושה. אם ילדה משקרת, גונבת או מרביצה, יש סיבה מאחורי זה. עצירת ההתנהגות לא מפסיקה את הגורם. היא רק מאלצת את הגורם לעבור לערוץ חדש.

אם אנחנו רואים ילדים כרעים מטבעם שצריכים ללמוד להיות טובים, אז ענישה היא דבר הגיוני, אני מניחה. זה יהיה כמו לעקור עשבים שוטים. אבל אני רואה התנהגות "רעה" כחוסר הבנה איך ההתנהגות שלהם משפיעה על מישהו אחר, או בגלל חוסר יכולת שלהם להבין, או כתגובה לדרך בה התנהגו אליהם או אישיות. הקבלה שהצרכים שלהם שונים משלנו – בגלל שהם ילדים ובגלל שהאישיות שלהם שונה משלנו – היא לרוב קשה, אבל היא השביל להיות שותפים שלהם ולא מאמנים.

השאלה שלי היא, מה עכשיו? האם אני עושה שיחה מלב אל לב עם הבת שלי, ואני אומרת לה

שמעכשיו אני לא נותנת לה עונשים? היא לא צריכה יותר לצחצח שיניים, או לנקות את החדר שלה?

אני חושבת שאת רואה רק שתי אפשרויות: או שאת מכריחה אותה לעשות את הדבר הנכון או שאת נותנת לה לעשות מה שהיא רוצה. ובגלל שמה שהיא רוצה לעשות יכול להיות הדבר הלא נכון… אז מה עכשיו?

תנסי להיות השותפה שלה במקום. אולי, במובן הזה, תחשבי עליה כעל חברה כדי לעזור לך לראות את ההבדל בין לעצב אותה ולעזור לה.

אני מניחה שהיא לא רוצה חורים בשיניים. אבל היא גם לא רוצה לצחצח. אז מה עומד בדרך שלה מלצחצח? האם היא מתנגדת בגלל שזה עוד אחד מהדברים שתמיד כפו עליה? אני יודעת שכילדה לצחצח שיניים לבד לקח לי לפחות חצי שעה בזמן שהיו דברים הרבה יותר מעניינים שיכולתי לעשות. ברור שזה לקח רק 60 שניות 🙂 אבל זה נראה כמו חצי שעה! אז תמיד צחצחתי שיניים עם הבת שלי. היא מספיק מבוגרת עכשיו שזה פחות או יותר דבר אוטומטי אז היא לא צריכה להשקיע הרבה מודעות בזה, אבל הצחצוח ביחד עזר לה לעבור את השנים בהן הייתה לה מודעות יתר לשעמום של הצחצוח.

וגם, מה לעשות כשהיא משליכה את הפלייסטיישן מתוך תסכול. רק לשבת ולחכות – אם היא תשבור אותו, היא תשלם עליו?

שוב, ההנחה היא שהיא לא רוצה לשבור את הפלייסטיישן, אז תדברי אליה. תדברי על הדאגות שלך כששתיכן עושות משהו אחר. תגידי "אני מודאגת שאם תוציאי את התסכול שלך על הפלייסטיישן את עלולה לשבור אותו יום אחד. האם יש משהו שנצליח לחשוב עליו שאת יכול לדפוק עליו או להשליך או לעשות כדי לפרוק את התסכול? משהו שאפשר לשמור ליד הפלייסטיי

שן?" אולי תשאלי אותה כשהיא מתחילה לשחק מה היא מתכוונת לעשות אם היא תתחיל להיות מתוסכלת (ותדברי איתה שוב כשהיא לא משחקת לראות איך זה עובד והאם משהו אחר יכול לעבוד יותר טוב). ואז כשהיא כן מרביצה לפלייסטיישן, הומור עוזר, כמו שמישהו אמר. להגיד "הפלייסשטיין אומר אווץ'!" ואז לתת לה משהו אחר לחבוט בו. תדברי איתה כשהיא לא באמצע משחק על מה הרגשות שלה לפני שהיא מקבלת את הצורך להעיף את הפלייסטיישן כדי שהיא תהיה יותר מודעת לתהליך ושתוכל לנתב אותו לפני שהוא מגיע לנקודה הזאת.

תניחי שהיא תרביץ לפליישטיישן בלי מודעות עד שהיא תצליח להכניס רגע של מחשבה פנימה. זה סוגיה של הכשרה חוזרת ושל התפתחות. ואת צריכה להפנים שהיא הולכת לעשות את זה בצורה מוטעה עד ששתיכן תצליחו למצוא דרך שעובדת עבורה.

צריכים להיות חוקים מתחשבים, בסיסיים. היא לא יכולה לזרוק דברים על הטלוויזיה, ולצייר על הקירות…

שוב, מה הוביל לזה? תעזרי לה להיות יותר מודעת למה שהיא מרגישה למצוא דרכים אחרות לפרוק.

למה היא מציירת על הקירות? מה לגבי דף גדול? הם לגבי קיר שהיא כן יכולה לצייר עליו?

אין לנו חוקים בבית. אנחנו רק מונחים על ידי מה שהגיוני. אם הבת שלך מרגישה ששולטים בה על ידי החוקים, יש מצב שהיא תבחר בדברים לא הגיוניים בגלל שהיא נלחמת בחוסר היכולת להחליט בעצמה ולא בגלל שהיא רוצה לעשות משהו מגוחך.Pink Flamingo

.יש קהילות שבהם ישנם חוקים לגבי הצבעים בהם אתה יכול לבצוע את הבית שלך והאם יכולים להיות לך פלמינגו ורודים בחצר. בגלל שאנחנו די שמרנים, לבית שלנו יש צבעים שמרניים ואין לנו פלמינגו ורודים. אבל אם מסיבה מסויימת נהפוך להיות אחת מהקהילות האלה, תהיה לי משיכה עזה למשקופים סגולים ופלמינגו ורודים מפלסטיק. 😉

לקריאת המאמר המקורי תלחצו כאן.

————————————————

באתר Joyfully Rejoicing של ג'ויס פטרול יש עשרות מאמרים על חינוך חופשי… מומלץ!

 

 

ציוני הדרך החשובים באמת

ציוני הדרך החשובים באמת

"מ-א-ט" "מ-אט" "מאט." ילדתי בת השש רכנה מעל ספר לימוד הקריאה שלה, משמיעה בקפדנות כל מילה. הקשבתי לה ודאגתי. אחיה הגדול היה מסוגל לקרוא את אותן המילים בגיל הרבה יותר צעיר.

זה טבעי להשוות את ילדינו ולדאוג מקצב ההתפתחות שלהם. מעודדים אותנו בארה"ב להתסכל על אבני הדרך המצופים של ילדינו ולוודא שהם מגיעים אליהם בזמן. רק כשהתחלתי לחקור הורות ברחבי העולם גיליתי כמה אבני הדרך של תינוקות וילדים הם לא אוניברסליים. מה שאנחנו מצפים מהילד בכל גיל נתון מושפע ומעוצב על ידי התרבות. דרך עדשת התרבות, רעיונות מסויימים של "נורמליות" נראים שונים לגמרי.

תינוקות מחלקים באפריקה, הקריביים או הודו שאמהותיהם מזיזים את הגוף שלהם נמרצות מגיעים לציוני דרך מוטוריים מוקדם יותר מאשר תינוקות בתרבות המערבית, שמבלים הרבה זמן בשכיבה על גבם.

תינוקות בכמה תרבויות שבטיות שכמעט תמיד נושאים אותם מדלגים על שלב הזחילה לגמרי.

תינוקות בוייטנאם לא עוברים גמילה מחיתולים כמו שאנחנו מכירים זאת, בגלל שהם היו פחות או יותר כל חייהם בלי חיתולים.

בתרבויות אחרות, לא מצופה מתינוקות לישון כל הלילה לבד, בני השנתיים הנוראיים לא קיימים ולא מצפים שבני נוער יהיו בקונפליקט עם הוריהם (והם לא). ואנחנו? מעודדים הורים אמריקאיים לדבר, לדבר, לדבר אל ילדינו, אפילו כשהם תינוקות ולא יכולים להגיב בחזרה. הילדים שלנו הופכים לנושאי משא ומתן מצויינים. אפילו כשאנחנו מגלגלים את העיניים בזעם, אנחנו גאים בעורכי הדין המלבלבים הקטנים. אנחנו יודעים שלדבר אל ילדינו זה טוב עבורם. אנחנו משייכים מיומנות ורבלית לאינטליגנציה וחלק מאיתנו עשויים לפתח תקווה שהיכולת שלהם לנדנד לנו עד לכניעה רומזת שהם יקבלו ציונים טובים ויגיעו לאוניברסיטה טובה. אבל לא כל ההורים בעולם מסכימים. יש תרבויות שבהם הורים מגדירים אינטליגנציה פשוט כלהיות יכול לדעת מה צריך להיעשות, ולעשות את זה. יש מקומות שבהם למידה לא נלמדת, היא נתפסת. על ידי היותו צופה שקט ופיקח לומד הילד את המיומנויות שהוא צריך כדי לשגשג.

המחקר מראה שהורים אמריקאיים מתמקדים בגירוי, העשרה ופיתוח קוגניטיבי יותר מהורים בתרבויות אחרות, כך למשל ההולנדים והאיטלקים, שיש להם סדר עדיפויות שונה כמו שגרה או רוגע. אנחנו אפילו מצדיקים משחק חופשי והפסקות בבית הספר לפי התועלת הקוגניטיבית שלהם, ומדברים על כך שהמשחק מניח את היסודות להצלחה אקדמית.

כל חברה מעריכה מיומנויות שונות לפי הצרכים שלה. הבעיה באמריקה היא שבזמן שאנחנו מצטיינים בגידול ילדים ורבליים, שכחנו ערכים אחרים שאנחנו צריכים לטפח בילדינו.

לחשוב על אחרים, לא רק על עצמם: ללמוד להסתדר עם אחרים נמצא בראש סדר העדיפויות בתרבויות אחרות. הורים ספרדיים שדיברתי איתם אמרו לי שהם מגרים את תינוקותיהם עם אנשים, לא עם צעצועים חינוכיים. הם יוצאים איתם החוצה מוקדם, ומקדמים סוג אינטרקציה עם זרים שרוב האמריקאים רואים כפושלני. אמהות יפניות מפנות את תשומת לב התינוקות שלהם למערכות יחסים יותר מאשר לחפצים כמו שאמהות אמריקאיות עושות ("תראה את הפיל האפור והגדול הזה!") במחקר אחד, ילדי כיתות ד'-ה' מארצות הברית ויפן נשאלו למה לא כדאי להרביץ, לרכל או לריב עם ילדים אחרים, 92 אחוזים מהילדים האמריקאים ענו "בגלל שהם יתפסו או יהיה בצרה." 90 אחוזים מהילדים היפנים שנשאלו את אותה השאלה אמרו, "בגלל שזה יכאיב למישהו אחר." המחקר מצביע שבתרבויות המעודדות ערכים שיתופיים – בהם ילדים רואים אנשים עוזרים אחד לשני בחקלאות, בניית בתים וכן האלה – שיתוף מגיע יותר בקלות מאשר בתרבויות אינדיבידואליסטיות ותחרותיות כמו שלנו.

לתלות את המעיל שלהם: מסביב לעולם, ילדים עושים מטלות, לוקחים אוטובוסים ורכבות בעצמם, שומרים על החפצים שלהם, משתמשים בסכינים ומבשלים בגיל בו הורים אמריקאים עדיין מלבישים גרביים לילדים, אוספים את המעיל שלהם מהרצפה ומפקחים על מה הם יכולים לראות בטלוויזיה.

טיפול באחים שלהם: ילד שוודי אחד שראיינתי הביא את אחותו מהגן באוטובוס מאז שהיה בבית הספר היסודי, הכין לה ארוחה קלה ופיקח על שיעורי הבית שלה. כשגידלנו את ילדינו ביפן, עזרה הייתה כל כך מוערכת ששיעורי הבית של הבן שלנו כללו לעשות מטלות כמו להשגיח או להאכיל את אחותו הקטנה. אמא יפנית אחת שהכרתי הייתה משאירה את ילדיה בבית בזמן שהייתה הולכת לעשות קניות. במדינה שלנו, זה היה גורם לה להיות מואשמת בהזנחה. במדינה שלנו, אנחנו פוחדים שלבקש מאחים לטפל זה בזה מעמיס יותר מידי על הפוטנציאל האינדיבידואלי שלהם. ההפך הוא הנכון: כשאנחנו מבקשים מילדינו לטפל אחד בשני, זה מתיר את הפוטנציאל שלהם כבני אדם מטפחים ואחראיים חברתית.

זה לא מפתיע שהורים בעלי כוונות טובות מטפחים אינטיליגנציה קוגניטיבית והישגיות אינדיבידואלית בחריצות שכזו. הם, אחרי הכל, סמני הצלחה כל כך חשובים באמריקה המודרנית. אבל המיקוד שלנו בתוצאות מוביל אותנו להסתכל על ציוני הדרך בצורה שגויה – כסדרה של קופסאות והצלחות לסמן עליהם V בדרך למטרה מסויימת. אנחנו מתמקדים ביכולת הילדים שלנו לקרוא כשהם בגיל שבו אנחנו צריכים להתמקד בטוב הלב והאופי שלהם. אנחנו דואגים לא להעמיס עליהם יותר מידי עם מטלות בגלל שהם צריכים להכין שיעורי בית, בזמן שאנחנו צריכים לטפח מיומנויות שיהפכו אותם לעצמאיים יותר, ולשלוח להם מסר ברור וחד משמעי שאומר: כן, הצלחה אקדמית היא חשובה, אבל להיות טוב לב ואחראי גם כן חשוב. כל אלה הם ציוני דרך שאנחנו לא רוצים לפספס.

כישורי הקריאה של בתי לא השתפרו. אבל כשהיא סוגרת את הספר, היא מושיטה יד לאחותה הקטנה ולוקחת אותה לחדר האמבטיה, עוזרת לה להחליף לפיג'מה, ומביאה לה את מברשת השיניים. הבנתי לבסוף שלא נחרץ גורלה לכשלון, אלא שהיא רק מתפתחת בצורה שונה ושהקצב השונה שלה יאפשר לה את הנוחות לקרוא בקול למשך עוד הרבה זמן. אחרי הכל, היא רק בת 6. הגיע הזמן לאפשר לעצמנו להתמקד יותר בעידוד טוב לב אצל ילדים, ללמד אותם התמדה ולוודא שהם יודעים איך לתלות את המגבות שלהם.

—————————————————————-

קריסטין גרוס לומחברת הספר Parenting Without Borders: Surprising Lessons Parents Around the World Can Teach us. (הורים ללא גבולות: השיעורים המפתיעים שהורים מרחבי העולם יכולים ללמד אותנו).

אתם יכולים לעקוב אחריה בטוויטר: http://www.twitter.com/@grossloh או לגשת לאתר שלה: http://t.co/2wKtobm4L2

ג'אן האנט

החשיבות הקריטית של שנות הילד הראשונות: תינוק מדבר

החשיבות הקריטית של שנות הילד הראשונות: תינוק מדבר

נכתב על ידי ג'אן האנט

הסטטיסטיקות אומרות שמשהו השתבש בעולמינו. היקף גדל והולך של חולי חברתי, והתרבות מהירה של ספרי עזרה עצמית וטכניקות ריפוי בשביל "לטפח את הילד הפנימי" מעידות על העובדה העצובה שאיבדנו את דרכנו בגידול ילדים.

זה תלוי בנו כהורים – למרות המגבלות האישיות שלנו – לתת לילדינו התחלה טובה בחיים: לעזור להם להיות מבוגרים מלאים, בריאים נפשית שמסוגלים לאהוב ולסמוך על אחרים. הפילוסוף בלז פסקל כתב ש"האוקיינוס מושפע מחלוק נחל." רצוי שילדינו יהיו כמו חלוקי הנחל המביאים גלי אושר, לא עוד צער וסבל. להמשיך לקרוא החשיבות הקריטית של שנות הילד הראשונות: תינוק מדבר