לעזוב את הסבים במנוחה: מה חשוב יותר משליטה

אני רואה את הילדים שלי לוקחים את היד של סבא וסבתא שלהם ונכנסים בהתרגשות ל Toys Are Us. פעם, הייתי מנסה לשלוט מקרוב בצעצועים שההורים שלי קנו. היום, אני מוצאת שאני נהנית מהרגע, עוזבת את הסבים במנוחה, ובמקום זאת מתמקדת במה שיותר חשוב משליטה.

פעם, בשנים הראשונות של האמהות, רציתי (וניסיתי) לשלוט בהכל. הייתי קשוחה עם ההורים שלי. אמרתי הרבה, "זה יותר מידי!" וגם "על תעשו את זה!" להורים שלי שרק רצו להתענג על הילדים שלי ולתמוך בי במסע האמהות.

אני יכולה לראות עכשיו כמה רציתי להיות בשליטה. ניסיתי לשלוט בכל פרט קטן – צבע הסיכה שהבת שלי תשים בשיער, גודל גביע הגלידה כפינוק עם סבא, השינה שלהם, וכדומה.

הרצון לשלוט היה בעצם ניסיון לשלוט בדברים שאי אפשר לשלוט בהם. אני לא יכולה לשלוט על התוצאה המדויקת של חיי הילדים שלי. אני יכולה לעודד, לתמוך ולהזין. אני יכולה לנסות לשמור עליהם מפני סכנה. אבל הם עלולים להיפגע. הלב שלהם עלול להישבר. הם עלולים לעשות בחירות "לא כל כך טובות". פציעות קורות. שברון לב קורה. מישהו עלול לחלות. מישהו עלול למות.

אנחנו לא אוהבים לחשוב על הדברים האלה. אנחנו רוצים לנסות להדחיק את הדברים האלה. אז אנחנו מתמקדים בדברים הקטנים. אנחנו מתאווים לשליטה. אנחנו מתעצבנים על ההורים שלנו, בן הזוג שלנו ועל עצמנו.

העובדה היא שהורות שהיא טיפול באדם אחר וטיפוח האישיות שלו היא אחריות עצומה, מטלה אדירה. העובדה היא שאנחנו לא יכולים לשלוט בהכל – והניסיון גורם להרבה סבל.

בשנה שעברה, קרו לנו כמה דברים מפחידים במשפחה. בזכות ההתנסויות האלה גיליתי שאני שמה לב שיש דברים חשובים יותר משליטה.

מה חשוב יותר משליטה?

• לראות את בת הארבע שלי מקרבת את ידה ללחי של סבא שלה ואיך הוא נותן לה לנצח בשחמט.
• לראות את בן השבע שלי מטפס אל חיקה של אמא שלי בגלידריה ולקחת את הכוס שלה כדי שהיא תוכל להניח את שתי ידיה סביבו לכמה זמן שזה ימשך.
• לשמוע את הבת שלי שואלת את אבא שלה להוריד את החלונות במכונית כדי שהיא תוכל "להרגיש את העוצמה של הרוח".
• לראות את האושר על פני הילדים שלי מהביקור השנתי ב Toys R Us עם הסבים שלהם.
• לראות את הילדים שלי מטפסים על סבא שלהם, כמו גורי דובים על אבא דוב, כשהם רואים טלוויזיה.

מה חשוב יותר משליטה?

• יצירת מקום בו הנאה תזרום בשפע
• לפנות זמן כדי לטפח את מערכת היחסים של הילדים שלי עם הסבים שלהם
• לתת להורים שלי את המקום להיות סבים.

ואמנם גבולות הם דבר חשוב בהורות שלנו, אני שמה לב שאני יכולה לשחרר חלק מהגבולות המחמירים ששמתי על ההורים שלי כסבים… ובמקום זאת להתמקד בתמונה הרחבה יותר. זה יוצר הרבה מרחב והנאה. בשבילי, זה חשוב יותר משליטה.

————————————————————————————————————————

ליסה מקרוהן, מאמנת לחמלה, אמא, פסיכותרפיסטית וסופרת. נמצאת במשימה לעודד אושר, חמלה וחיבור בחיי היומיום.

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

לאתר שלה, תלחצו כאן.

למה אני לא מכריחה את הילדים שלי לשתף

יש מדיניות שיתוף בגן של הבן שלי. זה גן משותף שמנוהל על ידי ההורים, אז חייבת להיות לנו מדיניות על דברים כאלה כדי שנתנהג בצורה דומה בכל מיני מצבים. המדיניות היא שילד יכול לשחק בצעצוע כמה זמן שהוא רוצה. אם ילד אחר רוצה את הצעצוע, הוא צריך לחכות עד שהילד הראשון יסיים איתו. אנחנו אפילו "שומרים" צעצועים לילדים אם הם צריכים ללכת לשירותים ולשולחן האוכל, כדי שלא ייקחו להם אותם. זה תקף לכל דבר בחצר או בגן שאפשר לשחק איתו, כולל נדנדות וסולם אופקי.

בהתחלה לא הבנתי למה יש לנו מדיניות כזאת. פשוט זרמתי עם זה, כי זה הכלל, וזה לא נראה לי כזה עניין גדול. כל הילדים מכירים את הכלל, אז אחרי השבועיים הראשונים בערך, הם לא נכנסים להתקפי זעם כשאומרים להם, "אתה יכול לקבל את זה כשסאלי ג'ו תסיים". אבל לאחרונה הבחנתי בגישה שונה לגמרי כלפי שיתוף במקומות אחרים שאנחנו הולכים אליהם, ואני מתחילה להבין בדיוק למה זאת מדיניות של הגן.

שני מנהגי שיתוף מפוקפקים

הנה שתי דוגמאות של מנהגי שיתוף מפוקפקים שראיתי לאחרונה. הראשונה מגיעה מחברה טובה שלי (ואני מקווה שלא אכפת לה שאני משתמשת בסיפור שלה כדוגמה). היא ובנה בן הכמעט שנתיים היו בגן המשחקים יום אחד. הוא הביא מכונית קטנה לשחק איתה. ילד אחר, קצת יותר מבוגר, רצה לשחק עם המכונית ודרש שהבן של החברה שלי ייתן לו את המכונית. התחיל עימות טיפוסי של ילדים, והאמא השנייה אמרה לילד שלה, "כנראה שאמא שלו לא למדה אותו לחלוק." לא משנה העובדה שהמכונית שייכת לו וכשמישהו מבקש ממך לחלוק, "לא" היא תשובה לגיטימית לגמרי.

הסיפור השני שלי קרה בוקר אחד באולם הספורט המקומי. בימי שישי בבוקר הם ממלאים את האולם עם מגלשות קטנות, בימבות, תלת אופניים, כדורים ענקיים, אפילו טירה מתנפחת. חלומו של כל ילד. יש בימבה אדומה אחת שהבן שלי אוהב לשחק איתה במיוחד, ובפעם האחרונה שהיינו שם, הוא נסע בה בכל השעה וחצי שהיינו שם. בעוד רוב האמהות עם ילדים קטנים מזדנבות אחרי הילדים שלהם בזמן שהם משחקים, הבן שלי מבוגר מספיק עכשיו כדי שאוכל לשבת בצד ולהסתכל. משם ראיתי אמא שהבן שלה רצה לנהוג בבימבה מתקרבת לבן שלי שוב ושוב ואומרת, "טוב, הגיע הזמן לתת גם לו תור!" כמובן שהוא התעלם ממנה, ובסופו של דבר היא ויתרה. היו מיליון בימבות אחרות שהבן שלה היה יכול לקחת, אפילו אחת שהייתה כמעט זהה. או שאולי הייתי מתערבת מתישהו.

שיעורים מהעולם האמיתי

אני לא מסכימה עם הגישה של האמהות האחרות במצבים האלה. אני חושבת שזה עושה שירות דוב ללמד את הילד שהוא יכול לקבל משהו של מישהו אחר, רק בגלל שהוא רוצה את זה. אני יכולה להבין את הרצון לתת לילד שלך כל מה שהוא רוצה, לכולנו יש את זה. אבל זה שיעור טוב לשניכם ללמוד שזה לא תמיד אפשרי, ולא צריך לדרוך על אנשים אחרים כדי לקבל את הדברים האלה.

יתרה מכך, הדברים לא עובדים ככה בעולם האמיתי. בחייו הבוגרים של הילד שלך, הוא יחשוב שכל דבר שהוא רואה שייך לו. זה כבר קורה בדור הבא. קראתי מאמר מרתק על איך הנוער ובני העשרים מצפים להעלאות שכר וקידום בעבודה שלהם מסיבות כמו, "אני מגיע כל יום."

אם את מפקפקת בהגיון שלי, תחשבי על החיים שלך ביום יום. את לא תעקפי מישהו בתור בסופר רק בגלל שלא בא לך לחכות. ורוב המבוגרים לא ייקחו משהו ממישהו, כמו טלפון או זוג משקפי שמש, רק בגלל שהם רצו להשתמש בהם (טוב אולי כמה מכם כן יעשו את זה. במקרה כזה הפוסט הזה לא בשבילכם).

זה קשה, כמו הרבה דברים שקשורים להורות, אבל בואו נלמד את הילדים שלנו איך להתמודד עם אכזבה, כי היא קורית. לא תמיד נהיה שם בשביל לתקן את הדברים עבורם. בואו נלמד אותם איך הם יכולים לקבל את הדברים שהם רוצים בעזרת התמדה, סבלנות ועבודה קשה.

————————————————————————————————————————

בת' היא אמא לשני בנים, בואי ופריס, והיא כותבת בבלוג שלה, Very Bloggy על הורות, חיים ירוקים, החיים האורבניים ואוכל.

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

טבעה של תלותיות

דיברתי לאחרונה עם חברה שילדה בפעם הראשונה לפני שישה חודשים. היא אמרה לי שהיא הולכת להתחיל לתת בקבוק לתינוק שלה שיונק בבלעדיות, כדי שהיא תוכל לצאת יותר. מה שחשתי באמת הוא שהיא האמינה שהיא צריכה ללמד את התינוק שלה להיות יותר עצמאי, שאולי התלותיות שלו היא אשמתה. הבנתי שהיא חולקת את התפיסה המוטעית הזו ששכיחה אצל הורים חדשים שעצמאות היא משהו שאפשר ללמד. אבל, עצמאות היא משהו שמתגלה מתוך טבע הילד אחרי שהייתה לו ההזדמנות לחוות ולהתפתח מעבר לתלותיות.

יש לנו דעה קדומה בתרבות שלנו בנוגע לתלותיות, בנוגע לכל רגש או התנהגות שמעידים על חולשה, ואין מקום בו זה שכיח בצורה טרגית כל כך כמו הדרך בה אנחנו דוחפים ילדים מעבר לגבולות ולוחות הזמנים הפנימיים שלהם. אנחנו מכוננים סטנדרטים חיצוניים כחשובים יותר מניסיון פנימי כשאנחנו גומלים את הילדים שלנו במקום לסמוך עליהם שהם יגמלו לבד. כשאנחנו מתעקשים שהילדים שלנו ישבו ליד השולחן ויסיימו מהצלחת במקום לסמוך עליהם שהם יוכלו היטב אם מזון בריא יוגש להם בצורה סדירה. וכשאנחנו גומלים אותם מחיתולים בגיל צעיר במקום לסמוך עליהם שילמדו להשתמש בשירותים כשהם יהיו מוכנים. כשאנחנו כהורים מניחים שאנחנו יודעים מה הכי טוב לילדים שלנו בנוגע לניסיונם הפנימי, ושאנחנו חייבים להראות להם איך ומתי לבצע פעולות התפתחותיות אנושיות בסיסיות, אנחנו מלמדים אותם שסטנדרטים חיצוניים חשובים יותר ומדויקים יותר מהאיתותים הפנימיים שלהם.

שני מחקרים מדעיים משקפים את הדעה הקדומה בתרבות שלנו נגד חולשה ותלותיות אצל ילדים. מחקר אחד השווה ילדים שחוסנו בזמן שהוחזקו על ידי אמא שלהם עם ילדים שחוסנו בלי שאמא שלהם הייתה נוכחת. אלה שחוסנו כשאמא שלהם לא הייתה בסביבה בכו פחות, ולכן החוקרים הסיקו שיהיה עדיף לרופאי ילדים להניא נוכחות אמהית במהלך חיסונים כי נראה שילדים מתמודדים טוב יותר עם הזריקות בלעדיהן. בלי ספק, לחוקרים הייתה דעה קדומה נגד ביטוי רגשי והאמינו שביטוי כזה בילדים תחת לחץ היא חולשה.

הניסיון שלי בדיוק הפוך. שמתי לב שארבעת ילדי מתנהגים נפלא כשאנחנו בטיולים מחוץ לבית. הם מתמודדים עם דברים היטב, מסתדרים אחד עם השני ומשלימים עם אוכל ושינה לא סדירים – אבל מתפרקים כשהם מגיעים הביתה. בבית הם רבים, בוכים ומתבטלים. אני מאמינה שזה נורמלי שאנשים בכל הגילאים יחזיקו מעמד במצבים מלחיצים ואז יתפרקו, אם הם צריכים, כשהם בחזרה בסביבה בטוחה. עבור ילדים, הסביבה הבטוחה היא בית, אמא או אבא. נורמלי לחלוטין שילדים שמקבלים חיסון יבכו בגלל הניסיון המלחיץ, ונוכחות אמא שלהם נתנה להם את הבטחון לבכות. המסקנה מהמחקר הייתה יכולה להיות שעדיף לחסן ילדים כשאמא שלהם נוכחת כדי שהילדים יתמודדו טוב יותר עם החוויה.

מחקר שנערך על ידי מרגרט בורצ'ינל מאוניברסיטת צפון קרוליינה בצ'אפל היל, ודווחה בגיליון פברואר 1987 של Psychology Today, השווה ילדים שגדלו בבית על ידי אמא שלהם עם ילדים שהלכו למעון מתקופת הינקות. המחקר הסיק שילדים שגדלו מחוץ לבית "נראו" פחות חסרי בטחון מאלה שגדלו בבית. למרות שאפשר לטעון שאומדן של מה ש"נראה" כמו חוסר בטחון הוא הערכה סובייקטיבית ומקומה הוא לא בירחון מדעי, הניסיון שלי אומר לי שחוסר בטחון היא תגובה מתאימה. ילדים צעירים רגישים במיוחד לאנשים חדשים בסביבתם, והרגישות הזאת משתנה ביחד עם הסביבה שלהם. כל אחד מילדי, לדוגמה, התייחס אל זרים בצורה שונה, והשוני הייתה קשור ישירות לכמות האנשים שראינו מחוץ לבית. הילד הרביעי שלי, שגדל כשהוא מכיר הרבה אנשים שעבדו על כתב-העת, נראה לפעמים בטוח יותר מאשר הילד הראשון שלי, שגדל בסביבה כפרית מבודדת יותר.

אלה שחוקרים התנהגות בעלי חיים יגידו לכם שגורים, הידועים בסקרנות שלהם, אפילו יותר זהירים מסקרנים. האם זהירות נחשבת חוסר בטחון? זה כאילו אנחנו מצפים שהילדים שלנו יהיו חברתיים לגמרי הישר מהרחם, ואנחנו לא מקבלים שהחוויות שלהם בעולם, האישיות שלהם ומעבר הזמן הם הדברים המפתחים חברתיות. (מחקר זה קיבל עוד ביקורות על דעותיו הקדומות והחוסר בראיות מתאימות.)

על ידי דחייה של ביטויי "חולשה" אצל ילדים – התנהגויות שאנחנו דוחים גם אצל מבוגרים – אנחנו מכינים ילדים למלחמה עם עצמם. דבר אחד הוא שאנחנו מכוננים סטנדרטים התנהגותיים שרירותיים שמטרתם להכתיב מה טוב יותר עבורם מאשר ניסיונם הפנימי. דבר נוסף הוא שאנחנו מעבירים הלאה את ההרגל לדחות תגובות מידיות לטובת נימוקים אינטלקטואלים.

לאחרונה התחלתי ללמוד לקבל את הרגשות "החלשים" יותר של ילדי. כשהבת הבכורה שלי (היום בת 12) הייתה תינוקת, הייתי רצה ומרימה אותה בכל פעם שהיא הכאיבה לעצמה. תגובתי המוגזמת לימדה אותה שכאב הוא חוויה מחרידה שהיא לא יכולה להתמודד איתה. ילדתי הרביעית, מצד שני, קולנית מאוד כשהיא מקבלת מכה. אני לא רצה אליה או מגזימה בתגובתי. אני לא מנסה לתקן דבר. אבל היא צורחת וממשיכה הלאה ואני צריכה לאמן את עצמי פשוט לתת לזה לקרות. על ידי קבלה של התגובה הרגשית העשירה שלה, ועל ידי טיפול בפגיעה שלה בלי להראות אדישות מוגזמת, גיליתי שהתגובה הרגשית "הקיצונית" שלה היא בדרך כלל קצרת מועד. חוויה שלמה של המציאות הכואבת שלה נותנת לה לשחרר ולהשאיר אותה מאחוריה ולהמשיך הלאה לחוות מציאויות אחרות בהווה.

כמובן, בדיקה מסוימת של הדחפים הפנימיים שלנו דרושה כדי לחיות כיצורים חברתיים. דרך בדיקה זו אנחנו לומדים התנהגויות חברתיות מקובלות כמו שימוש בשירותים, אכילה בכפית ולבישת בגדים. אבל כשהבדיקה של הניסיון הפנימי על ידי האינטלקט הופכת להיות שיפוטית במקום מעשית, כשהיא הופכת להיות קיצונית מידי, או כשאנחנו ממשיכים ללמד את הילדים שלנו להאמין שאנחנו יודעים מה הכי טוב עבורם, אנחנו גוזלים מהילד את זכותו המולדת לוויסות עצמי.

ילד שגדל עם חסרים בתחום הוויסות העצמי ולא סומך על הניסיון הפנימי שלו עלול להפוך להיות מבוגר הסובל מהתמכרויות. כשאני מסתכלת סביבי, אני רואה שרובנו נאבקים בדרך כזו או אחרת עם התנהגות כפייתית – אכילת יתר, אחריות יתר, עישון, סמים קלים, עבודת יתר, אלכוהול, קפאין, חיפוש אחר גורו – בניסיון למצוא בדרך כלשהיא שלמות מחוץ לעצמנו או להסיח את דעתנו מהשאיפה הבלתי נגמרת לשלמות. אני מאמינה שההתנהגויות הכפייתיות וההתמכרויות האלה מקורן בדיכויים שכוונתן הייתה טובה בילדות. ילד שמלמדים אותו להיות בשליטה על ידי סטנדרטים חיצוניים לומד לבנות כפילות פנימית בין מה שנחווה באופן מידי לבין מה שצריך להיות, ולומד להאמין שיש דרך מושלמת לחיות. המבוגר שחי עם הכפילות הזאת מוצא הסחות ושעשועים שמספקים הפוגה מהשאיפה הנלהבת אחר השלמות, אבל הסחות דעת שיכולות להיות בלתי מזיקות כילד עלולות להיות מסוכנות כמבוגר.

תפקידנו כהורים הוא להבין ולכבד את טבע התלותיות אצל הילד. תלותיות, חוסר בטחון וחולשה הם מצבים טבעיים עבור הילד. הם מצבים טבעיים עבור כולנו לפעמים, אבל עבור ילדים – במיוחד ילדים צעירים – הם מצבים בולטים. וצומחים מעבר להם, בדיוק כמו שאנחנו עוברים מזחילה להליכה, מברבור לדיבור, מהתבגרות מינית למיניות בוגרת. כבני אדם, אנחנו נעים מחולשה לחוזק. אנחנו נעים מחוסר ודאות למומחיות. כשאנחנו מסרבים להכיר בשלבים הקודמים למומחיות, אנחנו מלמדים את ילדינו לשנוא ולחשוד בחולשות שלהם, ואנחנו מכינים אותם למסע של חיים שלמים של מיזוג מחדש של האישיות שלהם.

אני לא יכולה להדגיש מספיק את החשיבות של לסמוך על הילדים שלנו, לסמוך בהם בכלליותם. לקבל את החולשות שלהם כמו גם החוזקות, את הרגשות המכוערים שלהם כמו את היפים, את האסונות שלהם כמו הניצחונות, את התלותיות שלהם כמו את העצמאות, משמעותו לתת להם את מתנת חייהם השלמים. וכאנשים שלמים שאינם במלחמה עם עצמם, הם לא ילחמו באחרים.

זהו טבע הילד להיות תלותי, וזהו טבע התלותיות לצמוח ממנה. להאשים את התלותיות שהיא לא עצמאות זה כמו להאשים את החורף שהוא עדיין לא אביב. תלותיות פורחת כעצמאות בזמן הנכון לה.

————————————————————————————————————————

פגי אומרה הייתה העורכת והמוציאה לאור של כתב העת Mothering משנת 1980 עד 2012. מאמר זה לקוח מתוך הספר The Way Back Home, עמודים 55-59.

הנה טיפ להורים: עקביות מוערכת מעבר למידה

אני חושבת שקראתי את זה בכל ספרי ההורות. שמעתי את זה מכל מומחי ההורות. "עקביות היא המפתח להורות טובה", הם אומרים, וגם, "יש מעט מאוד עקרונות חשובים יותר". במשך שנים קניתי את המסר הזה. כמו כל חבריי, הייתי מאמינה אדוקה בעקביות. כי ברור שעקביות היא המפתח להורות טובה, חשבתי. דה.

עכשיו אחרי 16 שנים ו-5 ילדים בקטע ההורות הזה, אני חייבת להגיד, שכשזה מגיע להורות האמיתית שלי בשטח? עקביות מוערכת מעבר למידה, חברים. הרבה, הרבה, מעבר למידה. וכמעט בלתי אפשרית. ודי גורמת לך להרגיש כמו כשלון.

עקביות בעבורי, כמו שהסתבר, משמעותה באופן עקבי לא להצליח לעמוד במטרת העקביות. כל פעם שנתתי להם לאכול עוגיה במקום פרי טרי כי הייתי עייפה מידי בשביל לחתוך עוד תפוח, לא עקבית. כל פעם שנתתי להם לראות רק עוד תוכנית אחת או לשכנע אותי לדחות את שעת השינה או לדחות מטלה, לא עקבית. כל פעם שגרג ואני לא הסכמנו על החוקים. כל פעם שהייתי רחמנית במקום לשפוט במהירות. כל פעם שנתתי להם להתחמק מהנגיסה ההכרחית בירקות בארוחת ערב. לא עקבית, וכשלון כהורה, והילדים שלי בטוח יגדלו להיות מפרי כללים, חסרי משמעת, וכנראה, בסופו של דבר, רוצחים סדרתיים. או יותר גרוע… רוצחים סדרתיים שמסרבים לאכול את הירקות שלהם.

העברתי את מרבית שנות ההורות הראשונות שלי בירידה על עצמי בגלל חוסר העקביות שלי. לא עלה על דעתי אז שאידאל העקביות הלא מציאותי היה בעיה גדולה יותר מהכשלון השפל להיות עקבית בהכל. לא עלה על דעתי שאני יכולה ללמד את הילדים שלי דברים טובים יותר מעקביות. דברים חשובים יותר. דברים שיכולים להכין אותם טוב יותר לחיים מלאי שינויים. דברים כמו גמישות וסתגלתנות. רחמים והבנה. חמלה ואדיבות. והעובדה שמי הם אנשים ומה הם צריכים תמיד חשובה יותר מדבקות מחמירה בחוקים.

פשוט טיעון העקביות הוא כל כך משכנע, כל כך מובן בצורה אוניברסלית שהוא הדרך והאמת, שלמרות שתמיד היה לי עקצוץ בבטן, משהו שגרם לי להרגיש לא בטוחה, נדבקתי לעקביות כאילו הוא היה התשובה. תשובה שהמשכתי לטעות בה, כן, אבל עדיין תשובה קסומה שהיא הגביע הקדוש של ההורות, באמת… משהו שיתקן את כל ההורות שלי, אם רק אצליח לשלוט בו.

את צריכה לתקשר טוב עם בן זוגך באופן קבוע, יגידו המומחים. הורים צריכים להיות באותו ראש! להציג חזית אחידה! לא להראות חילוקי דעות או – חס וחלילה – חוקים שונים לפני הילדים. אלא שזאת לא מלחמה, בה ההורים בצד אחד נגד הילדים בצד השני. זאת משפחה, ואנחנו לומדים איך להיות משפחה ביחד. בקול רם. בבלגן ובבוץ וכשאנחנו מלאים עד הצוואר בזוהמה. כולנו באותה קבוצה – אנחנו לא מסתלקים כדי לתכנן תוכניות מאחורי דלתיים סגורות או מתכנסים בסודיות כדי לפתוח חזית חדשה – ומסתבר שילדים לומדים יותר על עבודת צוות כשהם רואים אותנו בחילוקי הדעות שלנו (בינינו ואיתם) וכשאנחנו פותרים אותם היטב (ובצורה גרועה), מאשר כשהם לומדים מחילופי הדברים הקלים והשלווים שלנו. אנחנו מלמדים אותם להיות בני אדם, אחרי הכל. מלאי פגמים ונהדרים. מבולגנים ונפלאים. מוזרים ומדהימים, ותמיד מאוד, מאוד ראויים לאהבה.

אבל אתם צריכים להיות עקביים לגבי החוקים, הם יגידו. מה שההורה אומר, נעשה! אלא שלפעמים, אחרי שאני אומרת ממש לא וגם בשום פנים ואופן, הילדים שלי ישאלו למה. "למה אנחנו לא יכולים ללכת לפארק בלי מבוגר, אמא? אנחנו מוכנים. אנחנו מספיק גדולים. הפארק קרוב. נשאר ביחד." והם צודקים. ואני טועה. והחוקים צריכים להשתנות. ואני צריכה להיות אמיצה אך גם צנועה. ובגלל שהילדים שלי הם בני אגם עם מחשבות ורגשות ורצונות הראויים להערכה שלי, הם צריכים תשובות ללמות שלהם. אני רוצה שהחוקים יהיו הגיוניים, ולא שיהיו רק הפעלת הכוח שלי עליהם. אני רוצה שיהיו לחוקים סיבות, ולא שיהיו שרירותיים או כי אני שומרת על עקביות, ילדים.

העניין הוא, החיים לא עקביים. אפילו לא קצת. החיים משוגעים. החיים מטורפים. החיים משתנים כמו העונות, רק שלפעמים יותר מהר, ואנחנו צריכים להשתנות איתם. כמה מאיתנו חיים את חיינו לפי תוכנית א'? לא הרבה, נראה לי, או שיהיו הרבה יותר נסיכות/אמהות/שומרות בגני חיות, ושוטרים/גיבורי-על/נהגי משאית זבל. נכון? החיים משתנים בנדנודי מטוטלת ענקיים, ולילדים שלומדים לחשוב על דברים לעומק ולהסתגל ולאהוב את עצמם ואחרים במסע הפרוע יהיה קל יותר מהאחרים (כן, אתם רואים אותם בפייסבוק. אני יודעת שאתם רואים) שצועקים, למה לא כולם יכולים לעשות מה שאני אומר ולציית לחוקים?!

אבל ילדים מרגישים בטוחים יותר עם עקביות, הם אומרים. הם צריכים גבולות רציניים וציפיות ברורות. וזה נכון. חלקית. עם הילדים הכי קטנים, זה נכון ברוב הזמן, ואנחנו בעקביות אומרים להם שהם לא יכולים, למעשה, להרביץ לילדים אחרים בראש עם המשאית של ארגז החול, אפילו אם זה ממש הגיע לילד השני. אבל כשילדים גדלים, אפילו קצת, הם מתחילים להזדקק ליותר מחוקים קבועים. הם צריכים דיונים. הם צריכים הסברים. הם צריכים שיתוף פעולה ובעלות וניסיון במנהיגות. הם צריכים משא ומתן ותחושת אחווה ואנחנו-בזה-ביחד.

עכשיו, תקשיבו. אני לא נגד חוקים. באמת שלא. אבל ככל שההורות שלנו התפתחה, וככל שהצלחתי להשתחרר מאידאל העקביות, החוקים שלנו השתנו כדי לשקף טוב יותר את ערכי ההורות והמטרות המשפחתיות שלנו, והם אלה:

תבחרו באדיבות

תפגינו אהבה

העניקו מחסדכם

תנהגו בהגינות

תהיו רחומים

וגם

תוודאו שאמא יודעת איפה אתם!

ו –

תבחרו בחירות בטיחותיות. אני מתכוונת לזה.

ולילדים שלי, בין אם הם מצייתים לחוקים או לא, יש את הזכות לצפות להיות נאהבים בקביעות. מוערכים בקביעות. בטוחים בקביעות. אבל שאר החוקים? אלה דברים נוזליים. ובואו נהיה כנים. אנחנו ממציאים אותם על הדרך, בכל מקרה. צריך לערער עליהם ולשנות אותם כדי שכולנו – גם הורים – נוכל לגדול.

אני לא יודעת. אולי אנחנו יכולים לתת לעצמנו לנוח, הורים. אולי אנחנו יכולים להיות מי שאנחנו – אנשים גמישים, יצירתיים, סתגלניים, אוהבים, מלאי פגמים, נהדרים ונוטים לטעות – ולחגוג את ההצלחות שלנו במקום לגעור בעצמנו בקביעות.

————————————————————————————————————————

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

בת' היא בעלת הבלוג  Five Kids Is A Lot Of Kids.

יש לה 5 ילדים, שלושה מאומצים וזוג תאומים, והיא התחילה את הבלוג כי חברה שלה התקשרה אליה יום אחד והתלוננה שנמאס לה לראות תמונות של בלרינות, ושהיא רוצה לראות בלוגים שמספרים בהם על קקי על הקירות…

היא כאן בשביל לספק אתנחתא קומית, את האמת המגעילה והמציאות המתוקה של ההורות.

אני לא מוצץ אנושי

בתי היקרה,

את בת שלושה שבועות. ינקת פחות או יותר לאורך כל הלילה האחרון, בזמן שאני יצאתי וחזרתי ממצב של ערנות.

את עוברת פרץ גדילה.

כשאת עוברת צד אני מרגישה את הצריבה. לפעמים את יונקת בלהיטות וגומעת את החלב. לפעמים את לא שקטה כי את לא רוצה חלב. או שאת לא רוצה את הזרימה המהירה של החלב מהבלוטות הפעילות-יתר שלי. לפעמים את רק רוצה לשכב במקום חשוך למחצה ולינוק בשלווה כשהעיניים הכחולות כהות שלך מביטות בפני והרגליים הקטנות שלך בועטות ברכות בעור הבטן שלי הרך עדיין, שהיה ביתך הקודם. לפעמים את רוצה הנקה מנחמת. כשזה קורה אני מנשקת אותך במצח ומעבירה אותך בחזרה לצד "הריק" ונותנת לך לשכב לצידי. את יצור קטן וחכם ומבינה מה את צריכה.

אני לא מוצץ אנושי.

בדרך כלל כשאמא אומרת את זה, זהו ביטוי של תסכול על כך שהתינוק שלה מתעקש לינוק בשביל לקבל נחמה. זה לא מה שאני מתכוונת כשאני אומרת את זה.

אני לא תחליף חם ואנושי לאביזר קר מסיליקון ופלסטיק.

אבא שלך הוא לפעמים מוצץ אנושי. את יונקת את הזרת שלו בזמן החלפת חיתול או כשאני זקוקה נואשות לרחוץ במקלחת את גופי המוכתם מחלב ולהיזכר לכמה רגעים שיש לי שתי זרועות ושתי כפות ידיים ושמימדי הגוף שלי לא כוללים ילדה עצמאית ששוקלת 4 קילוגרם שכמעט תמיד תלויה על גופי במנשא בד קל. סבא שלך יכול להיות מוצץ אנושי, כשהוא מחזיק אותך באהבה בזמן שאני מכינה את האחים הגדולים שלך למיטה או אוכלת ארוחה חמה בלי לתת לה להתקרר – מותרות שיש לי כשאני לא מפחדת שחתיכות חמות מהמרק יפלו עלייך כשאני אוכלת. אחים שלך יכולים להיות מוצצים אנושיים לרגע כשהם מציעים את הזרת שלהם בשביל שתמצצי אותה, בחיקוי תמידי של אבא שלהם. סבתא שלך יכולה להיות מוצץ אנושי כשהיא מציעה את הזרת שלה כדי שתמצצי אותה ושרה לך שירים רוסיים מהילדות שלה.

אבל השדיים שלי הן לא מוצצים. הנקה מנחמת היא לא בזבוז זמן. היא חלק מהעבודה שיש לגוף שלי ולך. כך התפתחנו. אנחנו תוצר של תהליך ארוך של אבולוציה שגורם לך לחפש את הזרועות והחזה שלי, למצוץ לנחמה, לתקשר עם מערכת החיסון שלי, להישאר קרובה וחמה ומוגנת, להפעיל את הצע המזון שלך, את הנוגדנים שלך, את מרכיבי חלב האם שמדענים יכולים לראות אבל לא מבינים את פעולתם.

אולי את רוצה את הנחמה בהנקה לא מזינה בגלל שמשהו הלחיץ אותך. אולי את רוצה את הזרימה האיטית של שאריות החלב שמגיעות בהנקה מנחמת. אולי יש בקטריה בגופך ואת צריכה את הקרבה כדי שמערכת החיסון שלך תתקשר עם מערכת החיסון שלי, והכל יבוא על מקומו בשלום בלי שנדע בכלל, ובלי שתחלי מפולשים זרים שגופך לא יכול להתמודד איתם אבל שמערכת החיסון המבוגרת שלי תתקוף באכזריות של אמא דובה המגנה על גורה.

עצמאות תגיע בקצב שלה. "אני עושה לבד!" יהיה המשפט הקבוע בקרוב. הצורך להשיל ולהיות עצמאי הוא טבעי כמו הצורך לנשום, לישון ולאכול. הוא מגיח מהילד כשיש לו את היכולת. הוא הגיח מהאחים שלך כשהם התבגרו. הוא יגיח מתוכך גם כן. אני יכולה כבר לראות אותו כשאת מנדנדת את ראשך על חזי במנשא ומציצה מהצד, להוטה לחזק את השרירים שלך ולראות את העולם.

אני בוחרת לא להחזיק אותך יותר ממה שאת מבקשת להיות מוחזקת, ולא למנוע ממך את הנחמה כשאת מחפשת אותה. אני דוחקת בך בעדינות להיות עצמאית, ומבינה שהעולם שלך מתרחב בטבעיות בגבולות הנוחות שלך בלי שאצטרך לדחוף אותך אל מעבר להם בדמעות.

אני לא "מוצץ אנושי" אני מה שיש לך צורך ביולוגי ואבולוציוני עבורו. אני לא אזלזל בצרכים שלך ברמיזה שחסרה לך החוכמה וההבנה של מהם הצרכים האלה. אני לא אוריד מערך הצרכים שלך בכך שאהיה מתוסכלת מסירובך לקבל משהו שלא מספק את אותם צרכים. אני רוצה שתקשיבי לגופך כבר מההתחלה, כדי שתביני את ההבדל בין צורך בריא שיש לך לבין חפץ מרגיע. כדי שתהיה לך הבנה המתחילה מראשית זמנך בעולם הזה. שנוחות מגיעה מסיפוק הצרכים שלך, לא מהסחת דעת בעזרת משהו ורוד, יפה ועשוי מפלסטיק.

אין יצרן שמייצר מה שאת צריכה כדי להיות מאושרת, קטנה שלי. אני רוצה שתביני זאת מראשית חייך. אושר מגיע מאהבה, מקרבה, וממקום עמוק בתוכך. חפשי את האושר הזה, ולעולם על תסיחי את דעתך מדברים שפשוט מרגיעים אותך ולא מספקים את צרכייך.

3> אמא.

————————————————————————————————————————

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

פוסט זה נכתב ע"י שרה ב- Nurshable, בלוג הנקה והורות כמכתב שהיא כותבת לבת שלה.

לדף הבית של Nurshable, תלחצו כאן.

לתמוך בילדים לחיות וללמוד ללא בית ספר או כפייה

16 שנים של הורות ומחיה עם ילדים אוטונומיים לימדו אותי שחינוך אמיתי נוגע למניעים הפנימיים של לומדים אוטונומיים. במילים אחרות ילדים לומדים הכי טוב כשעוזרים להם להעמיק בתחומי העניין שלהם. למדתי, מתאוריה ומהניסיון של לנהוג בצורה שגויה, שכפייה היא לא רק הרסנית כשזה נוגע לאוטונומיה אישית, אלא גם עוינת ללמידה ולצמיחה של ידע.

למידה ללא כפייה התחילה בצורה לא מחויבת בבית שלנו. כשקיבלנו את ההחלטה לעבור לחינוך ביתי היינו מלאי קנאות מוטעית להוכיח שאנחנו יכולים להצליח יותר מבתי הספר לפי הציפיות שלהם. הילדים שלנו לא רק שיהיו יותר משכילים ושלמים יותר בהישגים הלימודיים שלהם, אלא גם ידגימו את האידיאלים הנאיביים שלנו לגבי הילדות הרומנטית. הילדים שלנו לא יאכלו ממתקים, יראו טלוויזיה או ישחקו עם צעצועי פלסטיק זולים. למען האמת הם בכלל לא ירצו את כל הדברים האלה! הילדים שלנו, למזלנו, קורצו מחומר קצת יותר אינדיבידואלי, והכוונות הטובות, אך המניפולטיביות שלנו, עלו על שרטון במהרה.

נרגענו. החיים הפכו להיות לחוצים הרבה פחות, גמישים יותר והרבה יותר מפתיעים. ממתקים לא היו יצירי השטן – השיניים שלהם לא נרקבו והם המשיכו לאכול גם דברים אחרים. טלוויזיה ומשחקי מחשב נהיו מקורות מדהימים של מידע ולמידה (ולא רק התוכניות הלימודיות), משניים ככלי למידה אולי רק לשיחה. גם לצעצועי פלסטיק זולים היה מקום במערך המשאבים לדמיון ולמידה.

נרגענו עוד קצת, צללנו למים העמוקים והחלטנו שכפייה, אחרי הכל, צריכה להפסק. לילדים שלנו הייתה את אותה זכות לאוטונומיה עצמית כמו לנו, ולמרות שאנחנו צריכים כל הזמן לחלוק מידע, מוסר ודעות, בסופו של דבר לכל אחד מהם יש את חייו לחיות. עצרנו את נשימתנו וציפינו בציניות שהדברים ישתבשו. במקום זאת, החיים השתנו לטובה.

איפה הלמידה מפסיקה והחיים מתחילים? הם לא. התאוריות שלנו בקשר ללמידה אוטונומית, לא רק שלא הובילו לאסון, אלא שידלו אותנו להתחיל לחשוב על כל תחומי החיים המשותפים שלנו ולהאמין שכולנו יכולים לחיות ביחד היטב כשאנחנו חיים בהסכמה.

איזה אבא לא ייחל לשפר את מערכת היחסים שלו עם ילדיו? איזה אמא לא חשבה לעצמה, "חייבת להיות דרך יותר טובה לעשות את זה", אבל הרגישה מובסת ולכודה על ידי הדרכים הישנות להתייחס אחד אל השני. יש דרך טובה יותר. זה לא קסם. מערכות יחסים הן תובעניות ומורכבות, זה היה כמו משב רוח מרענן לגלות שבכל האנרגיה שאי פעם השתמשנו כדי לריב עם ילדינו, לפתות אותם, להתחנן בפניהם ולכפות עליהם דברים אפשר במקום זאת להשתמש בה כדי למצוא איתם פתרונות. עכשיו אנחנו חיים כל יום עם האמונה שיש פתרונות שהם רוצים, פתרונות שאנחנו רוצים, פתרונות בהם כולם מנצחים.

כולנו רוצים משפחות שמחות, אבל רובנו מאמינים שלמרות מאמצינו הכנים, מישהו חייב להפסיד. לא כולם יכולים לקבל מה שהם רוצים כל הזמן ואפילו אם יש לנו משפחה שמחה באופן כללי חייבים להיות כמה דמעות וקללות לאורך הדרך. נשמע יותר הגיוני? טוב, כן, אני מסכימה שכולנו בני אדם, שלפעמים האנרגיה או היצירתיות שלנו לא עובדים, אבל זה לא אומר שהפתרונות לא קיימים, אלא רק שלפעמים אנחנו לא מצליחים למצוא אותם. בקיצור, ילדים יכולים וצריכים לעשות מה שהם רוצים. רעיון אוטופי, משוגע, בלתי אפשרי ומסוכן?

טוב, אם אתם קוראים את המאמר הזה, אתם ואני בטח מסכימים שמערכת היחסים בין הורה לילד היא אחת החשובות בכדור הארץ. אבל, בהרבה יותר מידי ספרים הפתרונות הם איך לגרום להם (ילדים, לפעמים האויב בהסוואה קלה) לעשות מה שאתם (ההורים המבוגרים או המומחים שיודעים הכי טוב) רוצים. לפעמים ממליצים לנו להתנהג בסמכותיות: לקחת פיקוד, להראות להם מי הבוס והכל יבוא על מקומו בשלום. לפעמים מעודדים אותנו לקחת גישה יותר עדינה וליברלית. להקשיב להם, לשמוע מה הם אומרים ולהיכנס למשא ומתן כדי לתת להם חופש בתוך גבולות מחושבים וברורים וכך נפיק מבוגרים צעירים, מוסריים ומתחשבים. יתרה מכך, נוכל לזקוף את ראשינו ליד החברים שלנו.

יותר מידי גישות הוריות חולקות את ההבנה המוסכמת שלפעמים ילדים צריכים להפסיד ושלפעמים להפסיד זה טוב עבורם. לפעמים הם צריכים ללמוד איך מתנהל העולם האמיתי, שלכל מעשה יש תוצאה ואנחנו לא יכולים לקבל כל מה שאנחנו רוצים כל הזמן.

לחיות וללמוד לפי הסכמה עם המשפחה שלי שכנעו אותי שילדים צריכים לקבל מה שהם רוצים. יתרה מכך, הרחק מליצור פרחחים מפונקים שיתישו אתכם עם הדרישות שלהם, יגזלו מכם את החיים שלכם ואז ידרשו עוד, לעזור לילדים שלכם להשיג מה שהם רוצים בחיים זה גם משחרר את ההורים במידה רבה. כולנו התחלנו לחיות כאילו אפשר לספק את ההעדפות שלנו, ולהאמין זה הצעד הראשון בלהגשים את זה. כשאנחנו חיים לפי הסכמה כולנו מקבלים מה שאנחנו רוצים.

את זוכרים את התינוק הרך המושלם שרציתם לעשות הכל בצורה אחרת בשבילו? תינוקות נולדים הגיוניים ויצירתיים, ואם כשהם גדלים, נותנים להם הרבה מידע שמותאם לגיל שלהם ומעודדים אותם ללמוד תוך כדי שהם מנחשים בעצמם לגבי העולם תמצאו שההיגיון והמחשבה היצירתית יתפתחו וישגשגו.

אבל יותר מידי פעמים, דרישות החיים או החשיבה המוגבלת שלנו מפריעים והניסויים של ילדים מופרים על ידי כפייה. "תפסיקו להרעיש", "תפסיקו לשחק עכשיו, אני צריך לעשות קניות"… כשזה קורה, חוט מחשבה שלהם עובר חבלה. ילדים נשארים עם ההרגשה המכאיבה שסיכלו את מאמציהם והשאירו אותם במהומה. הם חושבים על איך לבנות משהו מלגו בזמן שאמא שלהם מחזיקה אותם כדי לחגור אותם במכונית.

במחשבתם של הורים רבים זה נראה כמו תקרית פעוטה ובלתי נמנעת, אבל האם זה כל כך פעוט כשהחבלה הזאת מתרחשת שוב ושוב, במיוחד באותו תחום? כמה זמן יוכל הילד להמשיך לחשוב בהיגיון על דגמי לגו או נסיעות באוטו או קניות? קו חשיבה מסוים עלול להיפגע או להיגדע. אזורים  של חוסר היגיון, תיאוריות רעועות והפחתה בכישורי פתרון הבעיות עלולים להיות מורגשים או שפעילויות יומיומיות עלולות להפוך להיות מקור לחרדה ורגשות שליליים. כשהורים או בתי ספר מתחילים לנסות לייצר כל אירוע לימודי שיש לילד, זה מחבל במחשבה של הילד והרציונליות הופכת להיות חולה, אבל כשלמידה מהחיים ואוטונומיה הולכים יד ביד אין חבלה שכזאת.

הורות היא מפעל חיים רציני. הדבר האחרון שהורים צריכים הוא שישפטו אותם או שיגרמו להם להרגיש אשמים על כל טעות קטנה שהם עושים עם הילדים שלהם. אף אחד מאתנו לא רוצה שישימו אותו במגננה, בתחושה שהוא צריך להצדיק כל פעולה לעומת תקן בלתי אפשרי של הורות אידאלית. אבל אלה מאתנו שהבינו את הכוח העצום של למידה מוכוונת עצמי אצל ילדים נמצאים בעמדה מצוינת לראות שכפייה יוצרת נזק ושהנזק הזה לא רק שהוא שגוי, אלא גם ניתן למניעה. אנחנו נמצאים כבר בקדמת החשיבה החינוכית וזהו צעד קטן, אך מעמיק, להבין שהמשפחות שלנו יכולות לחיות על פי הסכמה ושהחיים לא ישובו להיות כמו שהם היו בעבר.

כמבוגרים ובגילאים צעירים יותר ויותר, מוציאים מיליארדים ברחבי העולם על טיפולים ועל ספרים וקורסים של עזרה עצמית. הפכנו להיות מורגלים באופן מחריד לנזק המתמשך שהכפייה גורמת לנו כילדים רק כדי לעסוק במאבקים ארוכי טווח להתגבר עליה מאוחר יותר.

אף אחד מאתנו לא יכול להיות הורה מושלם, אבל אנחנו יכולים להמשיך ללמוד. הורות מבוססת הסכמה היא בעד לעשות את המיטב האנושי שלנו עכשיו, תוך כדי למידה מתמדת והתעקשות על האמונה שכולנו יכולים להשיג מה שאנחנו רוצים – הורים כמו ילדים – ולהפוך להיות אנשים טובים יותר בגלל זה.

איך? באופן הכי פשטני, לחיות לפי הסכמה כרוך בלהחליף את הרעיון שמישהו צריך להפסיד ברעיון שכולנו יכולים לנצח. להחליף סכסוך בהסכמה. כשנתקלתי ברעיון בפעם הראשונה, הוא הרתיע אותי. יכול להיות שאני ליברלית, אבל לא הייתי מזניחה בצורה פושעת. חשבתי, "אז מה צריכה אמא לעשות? לתת לילד בן הארבע שלה לשחק על הכביש בגלל שהוא רוצה?"

ילדים שמקבלים מה שהם רוצים לא משמעותו הזנחה. זה לא אומר שלעולם לא תציעי הצעות או ביקורת. זה גם לא אומר שילדים אף פעם לא משנים את דעתם. אלא, זאת ההנחה שילדים הם יצורים אוטונומיים כמונו, לכן, אנחנו צריכים למצוא דרכים לחיות איתם ולכבד ולטפח את האוטונומיה הזאת. ילדים שמתייחסים אליהם כבני אדם אוטונומיים ושיש להם גישה למידע רב ותיאוריות של המוסר הם פתוחים להיגיון ואין להם שום סיבה לרצות להתנהג בדרכים של הרס עצמי.

המפתח עבורי ועבור ילדי היה ללמוד לנצח. הניסיון הפשוט לחיות ללא כפייה נהיה בעייתי מהר מאוד. יותר מידי פעמים נתקענו, בלי יכולת לחשוב באופן יצירתי מספיק כדי לראות איך לא לכפות, במיוחד במצבים בהם תמיד פנינו לכפייה בעבר. היינו נעולים בהלך רוח שלילי.

לאחר זמן מה, הבנו שחיפוש פעיל אחרי פתרונות ומידע חדש היא הדרך להצלחה. החלפנו את המסלול השלילי של איך להימנע מכפייה (שלפעמים  בין השורות אומר שכפייה היא דבר שיהפוך להיות בלתי נמנע) למסלול הרבה יותר חיוני ומועיל של איך נוכל כולנו ללמוד משהו חדש ולנצח במצב הזה. הבנו די מהר שאם אנחנו רוצים להיות רציניים לגבי לחיות לפי הסכמה אז אנחנו צריכים לשכוח את הגבולות הישנים בין לחיות וללמוד. הם חיים להשתלב.

באירוע של חינוך ביתי בשנה שעברה אחד ההורים העיר לבת שלי שזה בטח סיוט לחיות בבית שלנו. "זה בטח תוהו ובוהו," העיר ההורה. "איך אתם יכולים בכלל לעשות משהו כשכולם צריכים להיות שמחים אם מה שהם עושים?"

החיים שלנו הם לא הסיוט של אי-סדר ושיתוק מפעילויות שהאיש הזה דמיין. בעלי מעצב אתרים, אני כותבת ספרים, הילדים מעורבים באלף ואחד פרויקטים. ככל שאנחנו לוקחים את כולם יותר ברצינות, כך נראה שיש לנו יותר זמן ואנרגיה. הבית הוא לא תוהו ובוהו שבו כל אחד רשאי לעשות ככל העולה על רוחו. זה לא שאפשר לעשות הכל, אלא שכל דבר אפשר לפתור לשביעות רצונם של כולם. כיבוד האוטונומיה של ילדים לא משול לגידול חוליגנים חסרי מוסר, אבל זה יוצר הרבה הפתעות. לחיות וללמוד זה תמיד מעניין.

————————————————————————————————————————

ד"ר ז'ן פורצ'ן-ווד היא מחברת, משוררת, מאמנת ויועצת הורות. היא המחברת של ספרים על חינוך ביתי, חינוך אוטונומי והורות ללא כפייה. ארבעת ילדיה היו בחינוך ביתי.

המאמר פורסם Life Learning Magazine ב 2002. בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

שינה משותפת מסביב לעולם

לרוב המכריע של אמהות ותינוקות מסביב לעולם, שינה משותפת הוא מנהג שאין עליו עוררין. ברוב אירופה הדרומית, אסיה, אפריקה ודרום אמריקה, אמהות ותינוקות חולקים שינה באופן קבוע. בתרבויות רבות, שינה משותפת היא הנורמה עד שהילדים נגמלים מחלב אם, ובחלקן ממשיכים הרבה אחרי הגמילה. הורים (או סבים) יפניים ישנים לרוב בקרבה לילדיהם עד גיל הנעורים, כשהם מתייחסים לסידור הזה כנהר – האמא היא גדה אחת, האבא הוא גדה שניה, והילד הישן ביניהם הוא המים. רוב התרבויות בעולמינו כיום נוהגות בצורה כזו או אחרת של שינה משותפת ויש מעט מאוד תרבויות בעולם בהם זה בכלל יהיה מתקבל על הדעת או רצוי שתינוקות ישנו לבד.

שינה משותפת מתקיימת במגוון דרכים ברחבי העולם. באמריקה הלטינית, הפיליפינים וויטנאם, חלק מההורים ישנים כשהתינוק שלהם בערסל ליד המיטה. אחרים מניחים את התינוק שלהם בסל נצרים על המיטה, בין שני ההורים. ביפן, הורים רבים ישנים ליד התינוק שלהם על מחצלות במבוק או קש, או על מזרן פוטון. חלק מההורים פשוט חולקים חדר על ידי כך שהם שמים את התינוק בעריסה שנמצאת בהישג יד מהמיטה. ברוב התרבויות בהן שינה משותפת היא מנהג קבוע, על כל צורותיה, יש מקרים נדירים מאוד של תסמונת מוות בעריסה. להונג קונג, שם שינה משותפת היא נפוצה ביותר, כמות מקרי תסמונת מוות בעריסה מהנמוכים בעולם.

שינה משותפת נפוצה הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב בארצות הברית. בבית האמריקאי הטיפוסי יש חדר שמכיל עריסה בשביל התינוק, והורים מדווחים שהתינוק ישן בעריסה. אולם כשחוקרים שואלים שאלות ספציפיות על מי ישן איפה, מסתבר שרוב האמהות ישנות עם הילדים הצעירים שלהן לפחות בחלק מן הלילות. הורים מציגים את עצמם כאילו יש להם תינוקות שישנים לבד, כי הם נוהגים על פי הנורמה החברתית של התינוק בחדר שלו והזוג ישן בחדר ההורים, אבל זה לא יצוג מדויק של מה שקורה באמת.

המרכז לבקרת מחלות ומניעתן באטלנטה אוסף נתונים שמספקים מידע על גורמי דחק (סטרס) במהלך ההריון ואצל תינוקות. דרכם, אנחנו יודעים ששינה משותפת היא כלל לא יוצאת דופן עבור המשפחה האמריקאית. בערך 68% מהתינוקות נהנים משינה משותפת לפחות חלק מהזמן. ניתוח נוסף של הנתונים מראה לנו שבערך 26% מהתינוקות ישנו במשותף "תמיד" או "כמעט תמיד". בשילוב עם התינוקות שישנים במשותף "לפעמים", נראה ש 44% מהתינוקות בארה"ב בין גילאי 2-9 חודשים ישנים במיטה עם מבוגר בכל זמן נתון¹.

יפן, עוד מדינה מתועשת, לא רק שיש לה את שיעורי תמותת התינוקות הנמוכים ביותר (פחות מ-3 לכל 1000 לידות בהשוואה לבערך 7 בארה"ב), אלא גם יש לה את שיעורי תסמונת המוות בעריסה הנמוכים בעולם (בין 0.2 ל 0.3 לכל 1000 לידות בהשוואה לבערך 0.5 לכל 1000 בארה"ב). הארגון המשפחתי היפני לתסמונת המוות בעריסה מדווח ששיעורי תסמונת המוות בעריסה ממשיכים לרדת ביפן כשעישון בקרב אמהות מתקרב ל-0%, והנקה ללא שימוש בתחליפי חלב מתקרבת ל 70-75%. למעשה, דו"ח אחד מראה שככל ששינה משותפת והנקה עלו ועישון של האם ירד, שיעורי תסמונת המוות בעריסה ירדו. זה מרמז שוב שזה לא בהכרח השינה באותה מיטה, אלא איך היא מיושמת, שיכולה להיות מסוכנת.

באופן מעניין, יכול להיות ששיעורי השינה המשותפת ביפן לא שונים כל כך מאלה של ארה"ב, אבל הקבלה החברתית של שינה משותפת כנורמה שונה מאוד. ב 1998, 60% מההורים ביפן אמרו שהם חולקים מיטה עם הילדים שלהם, רק 16% יותר מבארה"ב. זה אומר שהנוהג של שינה משותפת לא בהכרח משתנה הרבה בין תרבויות, אלא שהקבלה החברתית של שינה משותפת היא מה שמשתנה.

————————————————————————————————————————

מתוך הספר Sleeping With Your Baby: A Parent's Guide To Cosleeping

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

מומחה בעל שם עולמי בשינת תינוקות – בשינה משותפת, ובמיוחד בקשר שלה להנקה, מקנה הוא סמכות מצוטטת לרוב בנוגע לנושא ההורות המדובר הזה. כמנהל המעבדה לשינת אמהות-תינוקות באוניברסיטת נוטרה דאם, הוא ידוע כראשון שערך מחקרים פסיכולוגיים והתנהגותיים על ההבדלים בין שינה ביחד ובנפרד של זוגות אמהות-תינוקות. מקנה הוא תומך נלהב של שינה משותפת ומתמקד במחקרו ביחס שבין סידורי שינה, שיטות האכלה, וגורמי סיכון לסינדרום מוות בעריסה. המחבר של “Sleeping With Baby: A Parent’s Guide to Co-sleeping" מקנה פירסם יותר מ 130 מאמרים בבטאונים פסיכולוגיים, אנתרופולוגיים ורפואיים, והשלים שני מחקרים על מוות בעריסה ושינת תינוקות.

פרסים – הצד השני של חרב פיפיות

אימון התנהגותי משתמש בעונשים ופרסים כדי להפיק התנהגויות רצויות ממושאי המחקר שלהם. מחקרים רבים מצאו שלשימוש בעונשים על ילדים יש השפעות מזיקות, בין אם העונש הוא גופני או לא. חוץ מלמוסס את הקשר בין הורה לילד, עונשים לא עוזרים לילדים להצליח יותר או לשפר התנהגות.

הרבה הורים מסיקים מכך שבמקום זאת הם צריכים להסתמך על פרסים. מה שהם לא מבינים, ודבר שגם המחקרים תומכים בו, הוא שפרסים הם פשוט הצד השני של חרב פיפיות.

זה נראה בלתי מזיק להציע פרס כדי לגרום לילד לעשות מה שאנחנו רוצים. זה נראה תמים למדי. אולם, על ידי מתן פרס על התנהגות מסויימת, את גם נותנת באותו זמן עונש בצורה של הימנעות מפרס במקרה שההתנהגות הרצויה לא נוצרת. ללא קשר לצורה, פרסים, כמו עונשים, מכניסים לתמונה מוטיבציה חיצונית – פחד מעונש או תקווה לפרס – כדי לאלץ אחרים להתנהג בצורה מסויימת.

לאימון התנהגותי יש את המקום שלו. כשמשתמשים בו לטווח הקצר, הוא עוזר להרבה אנשים לשנות הרגלים. כשמשתמשים בו ככלי חיצוני לסייע ברצון פנימי, להתניה התנהגותית יש את היתרונות שלה. אבל, ב.פ. סקינר, אבי הביהביוריזם, ביחד עם חוקרים ידועים אחרים בתחום כמו איוואן פבלוב, התנגדו בחריפות לשימוש בטיפול התנהגותי כטכניקה הורית. בטווח הארוך, התניה התנהגותית שוחקת את ההסתמכות על המוטיבציה הפנימית של המושא. בסופו של דבר, כשהפרס או העונש לא מגיעים יותר, או שהם כבר לא נחשבים מהותיים אצל המושא, לא תהיה לו מוטיבציה להמשיך בהתנהגות הרצויה. ביהביוריסטים בעלי שם לא ממליצים על עונשים ופרסים כבסיס לגידול ילדים.

חוסר במוטיבציה פנימית סייעה להרבה זוועות במהלך ההיסטוריה. כשאנשים מסתמכים על פרסים שיניעו אותם, קיים סיכוי קטן יותר שהם ילחמו על מה שהם מאמינים בו או שיהיה להם חוש ערכי מבוסס. קל יותר להשפיע עליהם ולעשות עליהם מניפולציות. הורים מסויימים יראו זאת כתופעת לוואי רצויה, אבל הדעה הזאת משתנה בדרך כלל כשההורה מפסיק להיות הדמות אליה פונה הילד כדי לקבל מוטיבציה חיצונית. לילדים הגדלים ללא מוטיבציה חיצונית  יש סיכוי רב יותר להיות בעלי אמונות אישיות מוצקות ולפעול לפי האמונות האלה, בלי קשר למה אנשים עלולים לחשוב.

————————————————————————————————————————

מנדי אובריין היא אמא לחמישה בחינוך חופשי. היא קוראת נלהבת ופנטית של מחקרים. כפעילה למען זכויות אדם, מנדי פועלת לספק תוכניות קהילתיות דרך פעילות התנדבותית. היא ממחברות הספר Homemade Cleaners, בו חיים פשוטים וניקוי ירוק פוגשים במדע. היא מספקת הצצה לחייה ב Living Peacefully With Children, שם היא כותבת על נושאים שונים הקשורים להורות טבעית והיא פועלת לעזור להורים להזדהות עם עקרון הרצף ולהפוך זאת לדבר נורמלי דרך Attachment Parents Get Real.

התנהגויות נורמליות של הורים ולמה הם לא יפגעו בילדים שלכם

"הילד שלי עדיין ישן איתנו במיטה"

הרבה הורים שישנים עם הילדים שלהם מקבלים הערות בסגנון, "הילד שלכם לא יעזוב אף פעם אם לא תעבירו אותו" או "מה עם הסקס שלכם?". אלה גורמים להורים לשאול את עצמם אם הם עושים את הדבר הנכון לילד שלהם, או שהם תוהים אם הם יתקעו עם בן 16 שעדיין רוצה לזחול למיטה של אמא ואבא כל לילה. בתחילה, בואו נעסוק בשאלה מתי ילד עוזב את מיטת הוריו. תהיו בטוחים שהילד שלכם לא יקח אתכם לצבא כדי שתישנו איתו במיטה גם אם לא תכריחו אותו לישון לבד.

הגיל בו ילדים מוכנים לעבור לחדר משלהם משתנה רבות ושינה משותפת היא נפוצה מאוד בעולם. ראוי לציין ששיעור השינה במיטה משותפת במדינות הסקנדינביות והאסייתיות גבוה בהרבה מאשר בארה"ב ובקנדה (מינדל, שדה, וויגנד, האו, גו, 2010; נלסון וטיילור, 2001; וולס-ניסטרום, 2005; לסקירה ראו את קאסלס, 2013). הורים שנשאלו על ידי חוקרים על הגיל בו הילד שלהם יזם מעבר לחדר אחר מדווחים על גילאים שהצעיר ביניהם בן 18 חודשים והמבוגר בן 10 שנים.

גורמים שמשפיעים על גיל המעבר כוללים: אח או אחות בחדר אחר (מה שמאפשר לחלוק חדר עם עוד ילד), הנוכחות של תינוק חדש במיטה (ותשומת הלב לבטיחות כלפי התינוק החדש וההפרעה בשינה לילד המבוגר יותר) והצרכים ההתפתחותיים של הילד. כל משפחה תצטרך לקחת בחשבון את הגורמים הרלוונטיים לילד שלהם. אף אחד לא צריך להגיד למשפחה להפסיק לחלוק מיטה אם זה עובד עבורם. באופן חשוב, המחקר על חלוקת מיטה לפרק זמן ארוך לא מצאה שום נזק חברתי, רגשי או קוגניטיבי לילדים שחולקים מיטה עם הוריהם לעומת ילדים שישנו בחדר משלהם מהינקות (אייבל, פארק, טיפן-ליץ', פינאו, לינן, 2001; ברחס, מרטין, נרוקס-גאן, הייל, 2011; גלר וגולדברג, 2004; אוקאמי, וויסנר, אולמסטד, 2002).

הדאגה השנייה שעולה בדרך כלל קשורה לזוגיות ההורים כשישנים במיטה משפחתית אחת. מחקר חדש שבוחן שינה משותפת ושביעות רצון מהזוגיות דיווח שלשינה משותפת אין השפעה על מערכת היחסים הזוגית כשהשינה המשותפת מכוונת (מסמר, מילר, יו, 2012). כששינה משותפת היא תגובה לבעיות שינה של הילד, הורים עלולים לדווח על לחץ רב יוצר במערכת היחסים, אבל סביר שזה בגלל הבעיות המשויכות לבעיות השינה של התינוק. בכל הנוגע לאינטימיות, הורים שחולקים חדר או מיטה עם הילדים שלהם מוצאים הרבה פעמים דרכים יצירתיות לוודא שגם הצרכים שלהם נענים. יש בלוגים מצויינים (ומצחיקים) בנושא אם אתם צריכים קצת עזרה.

החשיבות של הנקה לילית

רוב ההורים בחודשים הראשונים יודעים כמה מהר תינוק יכול להרדם בזמן שהוא יונק. למעשה, הנקה היא הרבה פעמים מה שמרדים את הקטנים שלנו. למרות שהרבה אנשים לא חושבים פעמיים על ההתנהגויות האלה כשהתינוקות שלהם עדיין קטנים, הם מתחיל לדאוג לגביהן כשהתינוק גדל. זה לא עוזר שהרדמות תוך כדי הנקה רשומה כאחת מהפרעות השינה על ידי חוקרי שינה (מלצר, מינדל, 2006) ושהרבה פעמים המשפחה והחברים יגידו לך שאת מזיקה לילד ושהוא אף פעם לא ילמד להרדם לבד. הרבה "מומחי שינה" ימליצו לא לתת לתינוק להרדם על הציצי שלך כדי לא ליצור "הרגל רע" (מלצר, מינדל, 2006), וימליצו שתעוררי אותו לפני שאת משכיבה אותו לישון לבד.

כל עוד שההנקה של התינוק שלך עד שהוא נרדם והשכבתו תוך כדי שהוא ישן הם לא בעיה עבורך, את לא צריכה לדאוג לגבי הילד שלך. איך אנחנו יכולים להגיד זאת? תחילה, ילד עייף מספיק ירדם עם או בלי הנקה. אף על פי שהרדמות תוך כדי הנקה יכולה להשאר הדרך המועדפת להרדם בשביל הילד (כי היא מלאה בקרבה ואינטימיות הכל כך הכרחיים ליצירת קשר חזק), זה לא יהיה שלב הכרחי. ככל שילדים מתבגרים, הם ירדמו במגוון מקומות ותנוחות. לא צריך להכריח תינוקות צעירים להרדם בלי תמיכה. הם עשויים להיות להצטרך לינוק כדי להיות רגועים ובטוחים מספיק על מנת להרדם. עוד גורם שיש לזכור הוא שכל הילדים נגמלים בסופו של דבר. הנקה והתכרבלות מעניקים נוחות לילד שלך, קרבה שמתקשרת עם תוצאות התפתחותיות חיוביות. ילדים יחפשו את הקרבה הזאת כחלק טבעי של התפתחותם. זה לא דבר רע, זה פשוט לספק לילד שלך את הקרבה שמהווה חלק טבעי בצמיחה והורות.

אם את עדיין לא בטוחה, תדעי שהנקה היא דרך טבעית לעזור לילדים לישון ולספק להם תמיכה חשובה לגדילתם. הורים צריכים לדעת שחלב אם בערב מכיל יותר טריפטופן (חומצת אמינו המעודדת שינה). טריפטופן הוא חומר שממנו נוצר סרוטונין, הורמון חיוני לתפקוד המוח ולהתפתחות. בהתחלת החיים, טריפטופן מוביל להתפתחות של יותר קולטני סרוטונין (היברד, ברוק, קרטר, האוג, הרצר, 1981). בהנקה לילית גם יש חומצות אמינו שמעודדות סינטוז סרוטונין (דלגאדו, 2006; גולדמן, 1983; ליאן, 2003). סרוטונין גורם למוח לעבוד טוב יותר, מעודד מצב רוח טוב יותר ועוזר למחזורי השינה-ערנות (סומר, 2009). אז זה עשוי להיות חשוב במיוחד שילדים יקבלו חלב אם בערב או בלילה בגלל הטריפטופן, מעבר לניסיון להרדים אותם.

עוד דאגה שעולה היא שתינוקות או ילדים שנרדמים על החזה (או אפילו על הידיים) יתעוררו ויחפשו את אותה סביבה בה הם נרדמו לראשונה (אנדרס, הלפרן, הואה, 1992). דבר זה עלול להוביל לבכי תוך כדי התעוררות כשהם מוצאים את עצמם בסביבה שונה, כמו עריסה. [הורים החולקים מיטה ומניקים מדווחים ירידה בסימני ההתעוררות כשהתינוקות לומדים לחפש את החזה של האם ולהתחיל לינוק מיוזמתם כשהם מתעוררים בלילה. למרות שיש יותר התעוררויות אצל זוגות שחולקים מיטה (מסקו, ריצ'רד, מקנה, 1997), האינטראקציה הטבעית הזאת מעניקה דרך מרגיעה ופשוטה לדאוג לתינוק כשהוא מתעורר.] במקרים האלה, כשהילדים מוכנים מבחינה התפתחותית, השכבתם כשהם כמעט רדומים ולתת להם להשלים את התהליך לבד עלולה להפחית התעוררויות הקשורות בסימון להורה. בכל אופן, אין לצפות שתינוק או פעוט ישן כל הלילה כיוון שיש להם מגוון צרכים הדורשים תגובות הוריות, אפילו במהלך הלילה.

"הילד שלי מנמנם רק כשאני בחוץ/הולכת והוא עלי"

נכון שזה יהיה נחמד אם תינוקות וילדים ירצו לישון בדיוק איפה שאנחנו רוצים להשכיב אותם? זאת לא בדיחה – זה יהיה נהדר, אבל למרבה הצער לא כך תינוקות ישנים. שמענו על אמהות מתלוננות שהן חייבות להיות בחוץ כדי שהתינוקת תנמנם בזמן שהן גרות בערים עם סופות וטמפרטורה של מינוס 30, או שחייבות ללכת בלי להפסיק (בפנים או בחוץ) מה שאומר שתנומות הן לא רק לא זמן להפוגה עבור האם, הן ממש לא נעימות.

באופן מעניין, המצבים הכי נפוצים דורשים מגע, צליל או תנועה, שלושה דברים שהיו לתינוק בשפע כשהוא היה ברחם. תזכרו שתינוקות נולדים לפחות תשעה חודשים מוקדם יותר בהשוואה לבעלי חיים אחרים בגלל גודל הראש (אם הם היו גדולים יותר הם לא היו יכולים לעבור בתעלת הלידה; ראו טרבית'ן, 2011), אז לפחות תשעה חודשים הגוף שלהם מצפה ל"רחם חיצוני". האם זה מפתיע כל כך שמחוץ לרחם הם מצפים לאותם הדברים שיעזרו להם לישון? בקשר למגע, אנחנו יודעים שאוקסיטוצין משחק תפקיד חשוב בתחושות שביעות רצון, בטחון ואהבה אשר משפיעים על איכות השינה שלנו (אובנס-מוברג,2003). אז לא קשה לדמיין שלתינוקות הקרובים גופנית למטפלים שלהם, אשר חווים שחרור של אוקסיטוצין,  יש סיכוי גבוה יותר להרדם ולהמשיך לישון.

גורם שני הוא צליל  – הראוי לציון מיוחד הוא קול פעימות הלב של המטפל, צליל מוכר ביותר לתינוקות מהזמן שלהם ברחם. כשהאם אוחזת בתינוק, קול פעימות הלב, הקול והנשימה שלה יכולים להוות רעש לבן שיעזור לתינוק להרגיש בטוח ולהמשיך לישון, למרות שאותן התוצאות יכולות לקרות גם כשמטפל אחר מחזיק את התינוק. כשזה לא אפשרי, מכונות רעש לבן שחוסמות חלק מהרעשים המגרים מהסביבה בזמן שהן פולטות רעש רקע יכולות לעזור לשינת התינוק. מכונות רעש לבן אלה מצליחות לעודד שינת תינוקות (ספנסר, מורן, לי, טלברט, 1990), ועוזרות לחלק מההורים לישון טוב יותר (לי, גיי, 2011).

הגורם השלישי, תנועה, היה גם הוא בשפע ברחם, כשהתינוקת הייתה בשק רך ונוזלי והתנדנדה בקביעות. זוכרת איך התינוקת ברחם שלך הייתה תמיד ערה כשנחת? זה בגלל שהיא ישנה בזמן שזזת. הורים מודרניים בתרבויות מערביות מתמקדים הרבה פעמים בנסיעה ברכב כדי לגרום לילדים שלהם לישון. התנועה המרגיעה ביחד עם הכסא הנוח יכולים לשלוח הרבה ילדים למצב ישנוני, מה שמאפשר להם לנמנם בסיפוק בעוד ההורים נוהגים הנה והנה ללא יעד. אבל, את אותה שינה הנגרמת מתנועה אפשר גם להשיג על ידי שימוש בעגלה, מה שמאפשר לאמא או אבא לצאת לסידורים או לצאת להליכה או ריצה. כנראה הטוב מכולם, הוא המנשא המספק תנועה, מגע וצליל, הכל תוך שהוא מאפשר למטפל לעשות סידורים או באופן כללי להמשיך בחייו. נשיאת תינוקות עשויה לספק את הצורה הטובה ביותר של "רחם חיצוני" כדי לפתח את המוח והגוף של התינוק בדרכים אופטימליות (נרבאז ושותפים, 2013).

הנקודה פה היא שזה נורמלי שתינוקות יעדיפו לישון במגע עם אחרים ולא בנפרד שזה מה שאנשים עלולים להגדיר כמרחב השינה האידיאלי. למרות שמבוגרים עשויים להעדיף זאת, מיטה בחדר שקט היא לא בהכרח אידיאלית לתנומת התינוק. לתקציר של התנהגויות נמנום ובטיחות בזמן נשיאת תינוקות תלחצו כאן לתדפיס נהדר מ ISIS (המקור למידע על שינת תינוקות).

***

סיכום

במהלך שלושת הפוסטים האלה,אנחנו מקוות שהבהרנו שהרבה פעמים מה שהורים חושבים שהוא בעייתי בדפוסי שינת התינוק שלהם ודורשים "תיקון" הם למעשה דברים נורמליים ותקינים מבחינה התפתחותית. אנחנו מודעות לעובדה שהרבה משפחות עדיין מוצאות ששינת התינוק או הפעוט שלהם בעייתית, ולכן אנחנו גם כותבות על איך לעזור עם השינה שלהם. מה שאנחנו מקוות שהורים יקחו מהסדרה הזאת הוא (א) הבנה טובה יותר על המגוון הרחב של התנהגויות המרכיבות את "הנורמלי" כשזה מגיע לשינת ילדים ו- (ב) שאם ההתנהגות לא מהווה בעיה למשפחה, את יכולה להיות בטוחה שהילד לא סובל מההתנהגויות הנורמליות האלה. במקום לעשות מה שאומר מומחה כזה או אחר, תביני מה דרוש כדי לשמור על בטיחות התינוק שלך כשהוא ישן ותבני את סביבת השינה מסביב לזה… לאחר מכן תעשי מה שהכי טוב לילד שלך. תתני לילד שלך להיות המדריך שלך.

————————————————————————————————————————

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

לחלק הראשון בסדרה, תלחצו כאן.

לחלק השני בסדרה תלחצו כאן.

השתתפו בכתיבת הסדרה:

טרייסי קאסלס מאוניברסיטת קולומביה הבריטית
www.evolutionaryparenting.com

שרה אוקוול-סמית
babycalming.com

וונדי מידלמיס, אוניברסיטת צפון טקסס

ג'ון הופמן
uncommonjohn.wordpress.com

קת'לין קנדל-טאקט, אוניברסיטת טקסס טק
http://www.uppitysciencechick.com/sleep.html

הלן סטיבנס
Safe Sleep Space

ג'יימס מקנה, המעבדה להתנהגויות שינת אם-תינוק, אוניברסיטת נוטרה-דאם
www.cosleeping.nd.edu

דרסיה נרבאז היא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת נוטר דאם. המחקר שלה בוחן שאלות בנוגע לההכרה מוסרית, התפתחות המוסר וחינוך למוסר. היא כתבה עשרות מאמרי מחקר ופרקים. היא המחברת והעורכת של ארבעה ספרים נושאי פרסים. היא העורכת של הירחון ללימודי חינוך. הספר האחרון שלה עוסק באבולוציה, חוויות מוקדמות והתפתחות.