נעמי אלדורט

לזוז מהדרך

 מאת נעמי אלדורט, מחברת הספר "Raising Our Children, Raising Ourselves" (לגדל את ילדינו, לגדל את עצמנו).

לזוז מהדרך

בעלי ואני מקבלים הרבה מחמאות על ההתנהגות של ילדינו. אנשים חושבים שאנחנו מטילים עליהם משמעת. אנחנו לא. אנחנו מטילים משמעת על עצמנו.

אנחנו מספקים את צרכיהם של ילדינו, נותנים להם הגנה וחושפים אותם לאפשרויות החיים. אנחנו לא, לעומת זאת, מתערבים להם במשחקים, בלמידה שלהם, ביצירתיות שלהם או בכל צורת גדילה אחרת. אנחנו אוהבים, מחבקים, מאכילים, חולקים, מקשיבים, מגיבים, ומשתתפים כשמבקשים מאיתנו. אף על פי כן, אנחנו שומרים על ילדינו חופשיים מעלבון ומניפולציה שנובעים מהערות ורעיונות "מועילים" – השפעות שהילדים כל כך רגישים להם במצבם התלותי.

משמעת עצמית הורית

סוג זה של משמעת הוא לא קל. לא רק שהחברה שלנו לא תומכת בזה, אבל גם הפיתוי לשבור את "החוקים" חי בתוכנו. הדחף להתערב בפעילויות של ילדינו מושרש בחינוך שלנו ומחוזק בתרבות שלנו.

עבורי, האתגר הכי קשה להתגבר עליו היה הדחף הנרקיסיסטי להשוויץ בילדיי. יום אחד, כשבנינו הבכור היה בן שנתיים, הוא ניגן סקלה חלקה על הפסנתר. נדהמתי, אבל נאחזתי בחוק שלי להישאר מחוץ לדרכו. חופשי לנגן מתוך האהבה והעניין שלו, ולא כדי להשביע את רצוני, הוא המשיך לשפר את הסקלה שלו בתענוג עצום וריכוז למשך זמן נכבד. זה היה כשבעלי הגיע כשנפלתי למלכודת. חסרת סבלנות לחכות להופעה חוזרת בזמנו הפרטי, ניסיתי בחשאיות לכוון את בנינו לפסנתר לעשות את הטריק שלו.

מחוסר אימון בעשייה בשביל לרצות מישהו, הוא לא הלך שולל. הוא חש בתעלול וסרב לנגן. חלפו מספר שבועות עד שהוא שקע שוב בסקלה. הילד הזה אוהב לעשות דברים למען אחרים, הוא נהנה לעזור ולשרת. אבל, כשהוא עושה משהו מתוך עניין עצמי, כך זה חייב להשאר.

למרות שהמשמעת העצמית הנדרשת מהורה היא הרבה פעמים מאתגרת, היא נהפכת לטבע שני עם זמן ומאמץ. עבורי, סוג זה של משמעת התפתחה בהדרגה, היא התחילה עם "אישור תיאורי"1 והגיעה לשיאה עם השארות-מחוץ-לדרך טהורה כמה שנים מאוחר יותר. בני הברית הטובים ביותר שלי היו ההבנות שלי כאמא ומחנכת, ספרו של דניאל גרינברג "סוף סוף חופשי" ושיחות עם ג'ין לידלוף, מחברת הספר "עיקרון הרצף", על לתת לילדים להיות עצמם.

בהתחלה, חשבתי שלהעיר, לאשר ולשבח ילדים על ההישגים שלהם מבטא אהבה ובונה בטחון עצמי. במהלך הזמן, הבנתי שההתערבויות שכוונתן טובה האלה עושות את ההיפך: הן מטפחות תלות באישור חיצוני וחותרות תחת אמון הילדים בעצמם. ילדים החשופים לפרשנות אין סופית, אישורים ושבחים, לומדים לבסוף לעשות דברים לא למען עצמם, אלא כדי לרצות אחרים. סיפוק אחרים נהפך במהרה למניע העיקרי שלהם, בהחליפו דחפים שמקורם בעצמי האותנטי ומוביל לאובדנו.

בניגוד לאמונה הרווחת, ילדים מרגישים יותר נאהבים ובטוחים בעצמם כשאנחנו לא מתערבים בפעילויות שלהם. לא רק שהם נשארים בטוחים באהבתינו ותמיכתנו כשאנחנו נמנעים מלהתערב, אלא שהם צריכים אותנו להגן עליהם מהפרעות אלה, שעלולות להתערב בהתקדמות, בהסתמכות העצמית וברווחה הרגשית שלהם.

כשאנחנו מתערבים עם תשבוחות, רצונות, עיצות ופרסים, ספקות מתגנבות פנימה ומערערות את ביטחון ילדינו בעצמם ובנו. ברגישות וחכמה, הם קולטים שיש לנו אג'נדה – שאנחנו מפעילים עליהם מניפולציות כדי להגיע למטרה סופית מועדפת או "משופרת". המודעות הזאת גורמת להם לחשוב: "אולי מה שאני מנסה להשיג הוא שגוי- אני לא יכול לסמוך על עצמי לדעת או לבחור," או "לאמא ואבא יש אג'נדה שאני חייב להגשים כדי לזכות באישורם ואהבתם."

בהדרגה, מתרחש שינוי כיוון. ילדים שעשו בעבר למען הנאה אישית או הבנה מתחילים לעשות למען ריצוי. הם לא סומכים עוד על מעשיהם, ולא סומכים עוד עלינו, כי אנחנו לא באמת בצד שלהם. יחד עם שינוי הכיוון לרצות אותנו מגיע הפחד לא לרצות אותנו. תלות רגשית ואינטלקטואלית, הערכה עצמית נמוכה וחוסר ביטחון עצמי מתלווים בהכרח.

אפילו כשאנחנו מתערבים בפרשנות אגבית על המשחק הדמיוני של ילדינו, ספקות מתגנבות פנימה. מה שילדים חווים באופן פנימי ברגעים אלה הוא כל כך הרבה מהפעמים שונה מהניחושים "המחונכים" שלנו שבלבול הופך במהרה להכחשה עצמית ופקפוק עצמי. יותר מכך, ילדים תופסים את ההערות המזויפות והמתנשאות כמות שהם, ועלולים להסיק שזה בסדר להיות צבוע ויומרני.

מלתת תשבוחות לליצפות

זה קשה להפסיק לחלק מחמאות. מצד אחד, אנחנו מכורים להתניה שלנו וכמו כן "לשיווק האגרסיבי" של הפרה הקדושה שנקראת שבח. מצד אחר, אנחנו הולכים שולל בקלות: הילד שמשבחים אותו על כל הישג נראה שמח, מצליח ומלא הערכה עצמית. במציאות, ילד שכזה שינה כיוון למצב של ריצוי, מונע להצלחה לא על ידי סקרנות או תענוג, אלא על ידי החשק לרצות אותנו ולהגיע לציפיות שלנו. כמו שהמחנך ג'ון הולט אמר על ילדים, ”הם מפחדים, מעל לכל, להיכשל, לאכזב או לצער את המבוגרים הלהוטים הרבים שסביבם, שתקוותיהם וציפיותיהם חסרות הגבול תלויות מעל לראשם כמו ענן.2" בקצרה, ההערכה שאנו רואים היא לא הערכה עצמית, כיוון שהעצמי הלך לאיבוד בשנים המוקדמות של התניה מסוג זה. השמחה שאנחנו רואים היא לא הנאה, אלא הקלה שעוד מעשה ריצוי הושלם, הבטחת האישור ההורי (הישרדות רגשית) והחבאת תחושה של חסר עמוק.

ילדים גם כן, יכולים לללכת שולל ולהאמין שההתנהגויות המרצות האלה צומחות מבפנים ויש להם קשר עם מי שהם באמת. ההונאה הסופית באה כשילדים גדלים להיות מה שנראה כמו מבוגרים שמחים ומלאי הישגים. הפסיכואנליסטית אליס מילר, בספרה "הדרמה של הילד המחונן" נותנת קול לאמונה המצערת שעולה: "בלי ההישגים האלה, הכשרונות האלה, לא אוכל להיות אהוב. … בלי האיכויות האלה, שיש לי, בן אדם הוא חסר ערך לחלוטין." מילר ממשיכה להסביר למה הישג המבוסס על ריצוי דוחה הבנה עצמית, ובעשותו כך, מוביל לדכאון, הרגשה של "אף פעם לא מספיק" והפרעות רגשיות אחרות בהרבה מהאנשים המצליחים ביותר3.

כדי "ללכת לפי הקצב האישי", אדם צריך לאמן את שרירי הבחירה החופשית והלמידה העצמית מההתחלה. הקושי שלנו לסמוך על היכולת של ילדינו לכווץ את השרירים האלה, נובע מהניסיון שלנו שלא סמכו עלינו. לבטוח, בפשטות, זה לא טבעי לנו. רק כשאנחנו עושים מאמץ מתוכנן לזוז מהדרך – ולהשאר מחוץ לדרך – של ילדינו, אנחנו מגלים את האמת המופלאה: הקסם הוא כבר בתוך ילדינו, מוכן להתגלות בדרכו הייחודית ובזמנו החופשי.

כמעט כל ילד מגיע לעולם עם עצמי המסוגל לפרוח למלוא היכולת. חסר מעצורים בגדילתו, העצמי הזה יוביל את הילד למיומנויות וידע, וכחלק מהתהליך, להגשמה עצמית. אין לנו כל זכות לנסות לשלוט בכיוון הגדילה שלו. במקום לאמן את ילדינו דרך צורות שונות של של התערבות כדי שיתאים לחזון שיש לנו בשבילם, אנחנו צריכים לאמן את עצמנו לכבד את בריאת הטבע ולשמור כל הפריחה המלאה והאותנטית שלו.

אכן, התוצאה הסופית שאנחנו מחפשים – בן אנוש כשיר, מלא הערכה עצמית, יצירתי, סקרן ואחראי – כבר ניתנת לצפייה בילד בן שנתיים4. כשמאפשרים לו להשתמש בכשרונות האלה בהכוונה והסתמכות עצמית, הילדון יפתח יכולות תוך כדי שיפור האיכויות הרצויות האלה. הבשלה תגיע אז כביטוי אותנטי של העצמי, לעומת ריצוי של סמכות הורית ואמצעי שליטה אחרים.

תזוזה מהדרך נותנת לנו את האפשרות להפוך לצופים סקרנים. באותו זמן, היא משחררת אותנו ממאבקי כח ופותחת גישה להורות שהיא מספקת ומהנה יותר לאין ערוך. אני לא מכירה "בידור" יותר מעניין, מעסיק, מרתק ומרהיב בחיים מאשר לראות ילדים מתפתחים בחופשיות.

© זכויות יוצרים נעמי אלדורט

———————————-

1. אדל פייבר ואליין מייזליש, "איך לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שילדים ידברו" הוצאת לייף סנטר.

2. ג'ון הולט, "איך ילדים נכשלים" (ניו יורק הוצאת פיטמן, 1964).

3. אליס מילר, "הדרמה של הילד המחונן" (הוצאת דביר, 1992).

4. דניאל גרינברג, "שינוי תפיסתי בחינוך". קסטת שמע באנגלית שאפשר להשיג מההוצאה לאור של בית ספר סאדברי ואלי בפראמניגהם מסצ'וסטס.

לעוד מידע:

Greenberg, Daniel. Free at Last. Framingham, MA: Sudbury Valley School Press, 1987.

Holt, John. Escape from Childhood. New York: E. P. Dutton, 1974.

Holt, John. How Children Learn. New York: Dell, 1972.

Holt, John. Learning All the Time. Reading, MA: Addison-Wesley, 1989.

לידלוף, ג'ין. עקרון הרצף. הוצאת אלטרנטיבות, 1998.

———————————-

נעמי אלדורטנעמי אלדורט היא מחברת הספר "Raising Our Children, Raising Ourselves" (לגדל את ילדינו, לגדל את עצמנו), ושל מאות מאמרים וטורי עיצה להורים שהתפרסמו ברחבי העולם. לניוזלטר בחינם, שיעורים טלפוניים, דיסקים, מאמרים, שיחות טלפון אישיות ומשפחתיות ולתיאום הרצאות: www.AuthenticParent.com

המאמר פורסם במקור במגזין "מת'רינג", גיליון 71, קיץ 1994. לקריאת המאמר המקורי באנגלית, לחצו כאן.

6 תגובות בנושא “לזוז מהדרך

  1. הי עידן, יש לי שאלה –
    נגיד שהצלחנו להיות הורים מודעים, למצא מקום בדאגה, לזוז מהדרך- איך זה משפיע על הילד כשבבית מתנהגים ככה ובגן מתנהגים, ובכן, כמו בגן??? (ולא, אין לנו גן אחר בסביבה)

    1. שאלה טובה,

      את רוצה שאני אפנה אותה לנעמי אלדורט ונראה אם היא מוכנה להגיב עליה?

    1. יש לה ניוזלטר שיוצא פעם בחודש והיא עונה בו על כל מיני שאלות. את יכולה להרשם אליו בכתובת הבאה:
      http://www.naomialdort.com/newsletter.php
      בתחתית העמוד יש את האימייל שלה שאת יכולה לשלוח לה את השאלה.

      בכל אופן יצא לי להתכתב איתה במייל בימים האחרונים, אז אני אשלח לה את השאלה שלך ונראה מה היא תגיד.

      1. מסתבר שקצת התבלבלתי.
        בעיקרון היא לא עונה על שאלות, גם לא בניוזלטר, אבל יש לה פורום שבו את יכולה לשתף הורים אחרים בשאלות שלך.
        http://authenticparent.com/discussion.html

        במקרה הספציפי הזה היא כן ענתה:
        "זה לא אידיאלי ללכת לגן. אבל אם אין ברירה, אז כדאי להבהיר לילד שהגן מצריך התנהגויות מיוחדות כי זה לא טבעי וכי יש בו הרבה ילדים. בתקווה, הבית יהווה משקל רב יותר על עיצוב הילד."

        את יכולה גם להמשיך לדבר איתה על זה תמורת תשלום. פרטים בדף הבא:
        http://www.naomialdort.com/guidance.html

        אני אכלול פה גם את התשובה המקורית שלה:
        Going to a kindergarten is not ideal. But if one has no choice, then it is best to make it clear to the child that kindergarten requires special behaviors because it is not natural and has lots of kids. hopefully home will weigh heavier on shaping the child's being.
        Naomi Aldort

סגור לתגובות.