שינה משותפת מסביב לעולם

לרוב המכריע של אמהות ותינוקות מסביב לעולם, שינה משותפת הוא מנהג שאין עליו עוררין. ברוב אירופה הדרומית, אסיה, אפריקה ודרום אמריקה, אמהות ותינוקות חולקים שינה באופן קבוע. בתרבויות רבות, שינה משותפת היא הנורמה עד שהילדים נגמלים מחלב אם, ובחלקן ממשיכים הרבה אחרי הגמילה. הורים (או סבים) יפניים ישנים לרוב בקרבה לילדיהם עד גיל הנעורים, כשהם מתייחסים לסידור הזה כנהר – האמא היא גדה אחת, האבא הוא גדה שניה, והילד הישן ביניהם הוא המים. רוב התרבויות בעולמינו כיום נוהגות בצורה כזו או אחרת של שינה משותפת ויש מעט מאוד תרבויות בעולם בהם זה בכלל יהיה מתקבל על הדעת או רצוי שתינוקות ישנו לבד.

שינה משותפת מתקיימת במגוון דרכים ברחבי העולם. באמריקה הלטינית, הפיליפינים וויטנאם, חלק מההורים ישנים כשהתינוק שלהם בערסל ליד המיטה. אחרים מניחים את התינוק שלהם בסל נצרים על המיטה, בין שני ההורים. ביפן, הורים רבים ישנים ליד התינוק שלהם על מחצלות במבוק או קש, או על מזרן פוטון. חלק מההורים פשוט חולקים חדר על ידי כך שהם שמים את התינוק בעריסה שנמצאת בהישג יד מהמיטה. ברוב התרבויות בהן שינה משותפת היא מנהג קבוע, על כל צורותיה, יש מקרים נדירים מאוד של תסמונת מוות בעריסה. להונג קונג, שם שינה משותפת היא נפוצה ביותר, כמות מקרי תסמונת מוות בעריסה מהנמוכים בעולם.

שינה משותפת נפוצה הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב בארצות הברית. בבית האמריקאי הטיפוסי יש חדר שמכיל עריסה בשביל התינוק, והורים מדווחים שהתינוק ישן בעריסה. אולם כשחוקרים שואלים שאלות ספציפיות על מי ישן איפה, מסתבר שרוב האמהות ישנות עם הילדים הצעירים שלהן לפחות בחלק מן הלילות. הורים מציגים את עצמם כאילו יש להם תינוקות שישנים לבד, כי הם נוהגים על פי הנורמה החברתית של התינוק בחדר שלו והזוג ישן בחדר ההורים, אבל זה לא יצוג מדויק של מה שקורה באמת.

המרכז לבקרת מחלות ומניעתן באטלנטה אוסף נתונים שמספקים מידע על גורמי דחק (סטרס) במהלך ההריון ואצל תינוקות. דרכם, אנחנו יודעים ששינה משותפת היא כלל לא יוצאת דופן עבור המשפחה האמריקאית. בערך 68% מהתינוקות נהנים משינה משותפת לפחות חלק מהזמן. ניתוח נוסף של הנתונים מראה לנו שבערך 26% מהתינוקות ישנו במשותף "תמיד" או "כמעט תמיד". בשילוב עם התינוקות שישנים במשותף "לפעמים", נראה ש 44% מהתינוקות בארה"ב בין גילאי 2-9 חודשים ישנים במיטה עם מבוגר בכל זמן נתון¹.

יפן, עוד מדינה מתועשת, לא רק שיש לה את שיעורי תמותת התינוקות הנמוכים ביותר (פחות מ-3 לכל 1000 לידות בהשוואה לבערך 7 בארה"ב), אלא גם יש לה את שיעורי תסמונת המוות בעריסה הנמוכים בעולם (בין 0.2 ל 0.3 לכל 1000 לידות בהשוואה לבערך 0.5 לכל 1000 בארה"ב). הארגון המשפחתי היפני לתסמונת המוות בעריסה מדווח ששיעורי תסמונת המוות בעריסה ממשיכים לרדת ביפן כשעישון בקרב אמהות מתקרב ל-0%, והנקה ללא שימוש בתחליפי חלב מתקרבת ל 70-75%. למעשה, דו"ח אחד מראה שככל ששינה משותפת והנקה עלו ועישון של האם ירד, שיעורי תסמונת המוות בעריסה ירדו. זה מרמז שוב שזה לא בהכרח השינה באותה מיטה, אלא איך היא מיושמת, שיכולה להיות מסוכנת.

באופן מעניין, יכול להיות ששיעורי השינה המשותפת ביפן לא שונים כל כך מאלה של ארה"ב, אבל הקבלה החברתית של שינה משותפת כנורמה שונה מאוד. ב 1998, 60% מההורים ביפן אמרו שהם חולקים מיטה עם הילדים שלהם, רק 16% יותר מבארה"ב. זה אומר שהנוהג של שינה משותפת לא בהכרח משתנה הרבה בין תרבויות, אלא שהקבלה החברתית של שינה משותפת היא מה שמשתנה.

————————————————————————————————————————

מתוך הספר Sleeping With Your Baby: A Parent's Guide To Cosleeping

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

מומחה בעל שם עולמי בשינת תינוקות – בשינה משותפת, ובמיוחד בקשר שלה להנקה, מקנה הוא סמכות מצוטטת לרוב בנוגע לנושא ההורות המדובר הזה. כמנהל המעבדה לשינת אמהות-תינוקות באוניברסיטת נוטרה דאם, הוא ידוע כראשון שערך מחקרים פסיכולוגיים והתנהגותיים על ההבדלים בין שינה ביחד ובנפרד של זוגות אמהות-תינוקות. מקנה הוא תומך נלהב של שינה משותפת ומתמקד במחקרו ביחס שבין סידורי שינה, שיטות האכלה, וגורמי סיכון לסינדרום מוות בעריסה. המחבר של “Sleeping With Baby: A Parent’s Guide to Co-sleeping" מקנה פירסם יותר מ 130 מאמרים בבטאונים פסיכולוגיים, אנתרופולוגיים ורפואיים, והשלים שני מחקרים על מוות בעריסה ושינת תינוקות.

מרד גיל ההתבגרות: מנקודת המבט של מי שגדלה בחינוך חופשי ומכבד

נראה שיש אמונה כמעט אוניברסלית בקרב הורים מצפון אמריקה (אני בטוחה שזאת תופעה גם במקומות אחרים, אבל אני מדברת על מה שראיתי באופן אישי) שהילדים שלהם, בין אם הם ילדים עתידיים תיאורתיים או ילדים בשר ודם, ובין אם הם הגיעו לגיל ההתבגרות או לא, ישנאו אותם או לכל הפחות לא יאהבו אותם. נערים ונערות שונאים את ההורים שלהם: כולם יודעים את זה.

אמא שלי אמרה לי שכשאחותי ואני היינו קטנות, היא נהגה להגיד לאבא שלי שהוא יצטרך לקחת את תפקידי ההורות העיקריים כשנגיע לגיל ההתבגרות. היא אמרה לי שהיא אהבה להיות אמא ואהבה לבלות איתנו זמן, ממש מההתחלה, אבל בגלל שהיא הייתה מוקפת באזהרות "חכי שהן יגיעו לגיל ההתבגרות!" היא תמיד חשבה שזה ישתנה כשנגדל.

אני מניחה שזאת אמונה מתקבלת על הדעת שהילדים שלך לא יאהבו אותך כשהם יגיעו לגיל ההתבגרות: אחרי הכל, רוב הנערים שאני מכירה והכרתי באמת לא אהבו את ההורים שלהם! אבל מה שלא נכון הוא שזה בלתי נמנע.

שנות גיל ההתבגרות המפחידות הגיעו אל המשפחה שלי, ולהפתעת ההורים שלי, שום דבר נורא לא קרה. כלומר, בעיות צצו בחיי היומיום, זה ברור, אבל בהסתכלות לאחור, אני חושבת שבמונחים של מערכת היחסים בין הורה לילד ובעיות "משמעת", שנות ההתבגרות היו (ועדיין, כי אחותי עדיין נערה) רגועים יותר מאשר שהם היו כשהיינו צעירות יותר. אני מייחסת את זה לעובדה שזאת הייתה התקדמות מתמשכת במהלך השנים מהורות מסורתית יותר להורות מכבדת יותר (אשר שיקפה את המעבר שלנו ממשפחת חינוך ביתי רגועה למשפחת חינוך חופשי).

למרות שבהחלט יש משפחות בחינוך חופשי שאין להם מערכת יחסים טובה בין הנערים להורים, נראה שלרוב משפחות החינוך החופשי בהחלט יש. עבורי, זה דבר נפלא לראות, ואני מאמינה שהסיבה לכך היא בעצם ממש פשוטה.

כשנושא מרד גיל ההתבגרות עולה היום, אמא שלי אוהבת להגיד "למה שתמרדו, אם לא היה לכן ממש שום דבר למרוד נגדו?"

עכשיו, אני חושבת שיש הבחנה חשובה לעשות כאן: יש הורים שמתרברבים על איך הילדים שלהם לא "מרדנים", ומה שהם באמת מתכוונים הוא שהילדים שלהם מצייתים לרצונות של הוריהם (או, קיים סיכוי יותר גבוה, שהם פשוט טובים מאוד בלהחביא את ההיבטים האלה בחייהם, שההורים שלהם לא היו מאשרים).  כשאני אומרת שרוב הילדים בחינוך חופשי שאני מכירה, כולל אותי, לא מורדים או לא מרדו נגד ההורים שלהם בגיל ההתבגרות, אני לא מתכוונת שזה בגלל שהם התאימו לדמות הילד המושלם של איזה הורה צר-אופקים-סמכותני-פרברי.

בעוד שאף פעם לא הייתי ממש בכל הקטע של אלכוהול וסמים, בהחלט התחלתי לשתות הרבה לפני הגיל החוקי (למרות שאני חייבת להודות שכל התרבות במחוז הבית שלי בקוויבק שונה מאוד משאר צפון אמריקה, בכך שלמעשה כולם שותים קצת מהרגע שהם מגיעים לגיל ההתבגרות, בידיעת הוריהם). אחותי, שעומדת להיות בת 18 (הגיל החוקי להתחיל לשתות בקוויבק) בקיץ הקרוב התחילה ללכת לברים מאז שהיא הייתה בת 15 או 16, בידיעת ההורים שלנו (שוב, מנהג נפוץ מאוד במונטריאול). אחותי ואני היינו שתינו נגד מדינות, היררכיה וסמכות במוצהר במשך שנים. צבעתי את השיער שלי בצבעים מוזרים, גילחתי את השיער בצידי הראש ולבשתי בגדים במהלך גיל ההתבגרות שהרבה הורים שאני מכירה לא היו מאשרים. לפעמים אנחנו נשארות בחוץ עד מאוחר מאוד בלילה. ידוע עלינו שהשתתפנו בטקסים פגניים. אנחנו מקללות בחופשיות. אנחנו מתרועעות עם אנשים שהם קצת בקטע של סמים. אם כל הדברים האלה היו נאמרים בלי הקשר, זה כנראה היה נשמע כאילו אנחנו אותם אנשים שהרבה הורים מזהירים את הילדים שלהם מפניהם (בעצם, כמה שאני יודעת, אולי הורים באמת הזהירו את הילדים שלהם מפנינו…)!

אז למה אנחנו מסתדרות כל כך טוב עם ההורים שלנו? זה די פשוט: שליטה. או ליתר דיוק, העדר שליטה.

תחשבו על הדברים הכי נפוצים שגורמים לחיכוך בין נערים ונערות וההורים שלהם: חזרה הביתה אחרי שעת הגג, ציונים לא טובים בבית ספר, הברזות מבית ספר, שימוש בסמים, אמונות דתיות ודעות פוליטיות שונות, חוסר ציות…

תשוו בין זה לבין הורה מכבד בחינוך חופשי: אין בית ספר, אין ציונים, אין שעת גג, אין פקודות ויש אמונה שנערים ונערות זכאים לאמונות משלהם.

אני רק רוצה שיהיה ברור שלהיות הורה מכבד לא אומר שמסכימים או מאשרים כל דבר שהילד עושה: זה רק אומר שמקבלים ולא מנסים לשלוט במה שהם עושים. לכן הורה שמתנגד לשימוש בכל סם שהוא יכול אולי לשתף את כל מה שיש לו להגיד בנושא עם הנער או הנערה שלו, לתת להם את המידע על למה הוא מאמין במה שהוא מאמין וכו'. אבל, למרות זאת, הוא לא יקרקע, יעניש או יבייש את הנער או הנערה שלו אם הם יחזרו הביתה מסטולים. במערכת יחסים בעלת כבוד הדדי, יש סיכוי גבוה בהרבה שילדים בגיל ההתבגרות יתחשבו  באמת בדיעה של ההורים שלהם כשהם מחליטים מה הם רוצים לעשות, אבל ילדים בגיל ההתבגרות הם עדיין אנשים שלמים ואוטונומיים בפני עצמם, ויחליטו לבד לפי מה שנראה להם הכי טוב.

הורים באופן כללי, מהכי רגילים עד הכי פחות, מבקשים לעיתים קרובות שהילדים שלהם יתקשרו איתם ויהיו כנים איתם. אבל מה שנראה שההורים היותר סמכותנים ומענישים לא מודעים לו הוא שאף אחד לא הולך להיות כן עם אדם אחר אם הם ידעו שבהתנהגות כנה, הם עלולים לחשוף את עצמם לצעקות, עונשים, בושה או שינהגו בהם בצורה לא מכבדת. נראה שגם אותם הורים לא מבינים שתקשורת טובה צריכה להיות דו-כיוונית: הורים לא יכולים לצפות מהילדים שלהם להוציא את כל סודות חייהם, כל המחשבות והמעשים החשובים שלהם, למישהו שחושב שחייו הפרטיים הם לא העסק של הילדים שלו.

אני רוצה רק להבהיר שאני לא, וגם בתור נערה לא (הייתה לי יומולדת 20 רק לפני כמה חודשים, עדיין יש לי בעיות לזכור שאני כבר לא נערה!) שיתפתי את ההורים שלי בהכל. אני אדם משל עצמי, עם חיים משלי, ודברים מסוימים נשארים פרטיים. לפעמים בגלל שזה משהו מאוד אישי, או סוד שאסור לי לשתף, ולפעמים זה בגלל שאני יודעת שזה עלול להדאיג אותם. כן, לפעמים אני שומרת דברים לעצמי (ושמרתי בעבר) שאני יודעת שההורים שלי לא יאהבו, לא בגלל פחד ש"זה יכניס אותי לצרות" או משהו כזה, אלא פשוט בגלל שאני לא רוצה שהם ידאגו לגבי דברים שבסופו של דבר אין להם שליטה עליהם.

מערכת היחסים שלי (ושל אחותי) עם ההורים שלי היא נהדרת. אנחנו מדברות על דברים כמו איך אנחנו מרגישות, מה עשינו, לינקים מעניינים או חדשות באינטרנט, מה שלום החברים שלנו… אנחנו לא מתרחקות מנושאים כמו שימוש בסמים ופעילויות לא חוקיות אחרות. אני אכריז בשמחה שידיד שלי התחיל לצייר גרפיטי, ואחותי תתקשר להגיד שהיא יוצאת לבר אחרי חזרות של הלהקה שלה, אז היא תגיע הביתה מאוחר. אף פעם לא דאגתי שאני אחזור הביתה מסריחה מחשיש. בגלל מערכת היחסים שיש לנו, אחותי ואני אף פעם לא היססנו לפנות להורים שלנו לעזרה כשהיינו מודאגות שידיד שלנו לוקח סמים קשים, ואף פעם לא היססנו להתקשר הביתה במקום לנהוג הביתה עם נהג שיכור.

אני אסירת תודה למערכת היחסים שלי עם הורי, ושההורים שלי הם האנשים שהם.

אז לסיכום, הנה הדיעות המאוד לא מומחיות שלי על מה גורם לקשר טוב בין הורה לנער: כבוד, כנות, תקשורת, וחוסר בכפיה ובשליטה. בעיקרו של דבר? להתייחס אחד לשני כבני אדם שלמים ומלאים, עם רצונות, אמונות, שאיפות וחוויות שונות. זה רעיון כל כך פשוט: אל תהיה השוטר של הנער או הנערה שלך, תהיה השותף שלהם. ואם יותר הורים היו מתנהגים ככה? אז נראה לי שהיינו מתחילים לראות הרבה פחות מ"מרד גיל ההתבגרות" הזה!

————————————————————————————————————————

הכותבת של הרשומה הזאת היא אידזי, שכותרת המשנה של הבלוג שלה מסבירה את הכל:
חייה של ילדת חינוך חופשי, צמחונית, לסבית (היא כתבה Queer… אני מקווה שאני מתרגם את זה נכון), קצת פגאנית, אנרכיסטית-ירוקה, פמיניסטית, היפית.

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

פרסים – הצד השני של חרב פיפיות

אימון התנהגותי משתמש בעונשים ופרסים כדי להפיק התנהגויות רצויות ממושאי המחקר שלהם. מחקרים רבים מצאו שלשימוש בעונשים על ילדים יש השפעות מזיקות, בין אם העונש הוא גופני או לא. חוץ מלמוסס את הקשר בין הורה לילד, עונשים לא עוזרים לילדים להצליח יותר או לשפר התנהגות.

הרבה הורים מסיקים מכך שבמקום זאת הם צריכים להסתמך על פרסים. מה שהם לא מבינים, ודבר שגם המחקרים תומכים בו, הוא שפרסים הם פשוט הצד השני של חרב פיפיות.

זה נראה בלתי מזיק להציע פרס כדי לגרום לילד לעשות מה שאנחנו רוצים. זה נראה תמים למדי. אולם, על ידי מתן פרס על התנהגות מסויימת, את גם נותנת באותו זמן עונש בצורה של הימנעות מפרס במקרה שההתנהגות הרצויה לא נוצרת. ללא קשר לצורה, פרסים, כמו עונשים, מכניסים לתמונה מוטיבציה חיצונית – פחד מעונש או תקווה לפרס – כדי לאלץ אחרים להתנהג בצורה מסויימת.

לאימון התנהגותי יש את המקום שלו. כשמשתמשים בו לטווח הקצר, הוא עוזר להרבה אנשים לשנות הרגלים. כשמשתמשים בו ככלי חיצוני לסייע ברצון פנימי, להתניה התנהגותית יש את היתרונות שלה. אבל, ב.פ. סקינר, אבי הביהביוריזם, ביחד עם חוקרים ידועים אחרים בתחום כמו איוואן פבלוב, התנגדו בחריפות לשימוש בטיפול התנהגותי כטכניקה הורית. בטווח הארוך, התניה התנהגותית שוחקת את ההסתמכות על המוטיבציה הפנימית של המושא. בסופו של דבר, כשהפרס או העונש לא מגיעים יותר, או שהם כבר לא נחשבים מהותיים אצל המושא, לא תהיה לו מוטיבציה להמשיך בהתנהגות הרצויה. ביהביוריסטים בעלי שם לא ממליצים על עונשים ופרסים כבסיס לגידול ילדים.

חוסר במוטיבציה פנימית סייעה להרבה זוועות במהלך ההיסטוריה. כשאנשים מסתמכים על פרסים שיניעו אותם, קיים סיכוי קטן יותר שהם ילחמו על מה שהם מאמינים בו או שיהיה להם חוש ערכי מבוסס. קל יותר להשפיע עליהם ולעשות עליהם מניפולציות. הורים מסויימים יראו זאת כתופעת לוואי רצויה, אבל הדעה הזאת משתנה בדרך כלל כשההורה מפסיק להיות הדמות אליה פונה הילד כדי לקבל מוטיבציה חיצונית. לילדים הגדלים ללא מוטיבציה חיצונית  יש סיכוי רב יותר להיות בעלי אמונות אישיות מוצקות ולפעול לפי האמונות האלה, בלי קשר למה אנשים עלולים לחשוב.

————————————————————————————————————————

מנדי אובריין היא אמא לחמישה בחינוך חופשי. היא קוראת נלהבת ופנטית של מחקרים. כפעילה למען זכויות אדם, מנדי פועלת לספק תוכניות קהילתיות דרך פעילות התנדבותית. היא ממחברות הספר Homemade Cleaners, בו חיים פשוטים וניקוי ירוק פוגשים במדע. היא מספקת הצצה לחייה ב Living Peacefully With Children, שם היא כותבת על נושאים שונים הקשורים להורות טבעית והיא פועלת לעזור להורים להזדהות עם עקרון הרצף ולהפוך זאת לדבר נורמלי דרך Attachment Parents Get Real.

לא משאירים אף ילד ללא אבחון

התחבולה החדשה שתהפוך את הילדות למחלה

יכול להיות ש"קצב קוגניטיבי עצל" (Sluggish Cognitive Tempo או SCT בקצרה) היא האבחנה הכי מטופשת ומסוכנת שאי פעם נתקלתי בה.

ויצא לי לראות כמה דברים יוצאי דופן במהלך 40 שנים של חיסול רשימות מטורפות של אבחנות חלומיות. ההצעות המופראות נוצרות בדרך כלל על ידי "מומחים" המלאים באבחנות שופעות – לפעמים עם כוונות טובות, לפעמים מושפעים מקרבה לחברות תרופות – ותמיד לא נשלטים על ידי היגיון בריא, כבוד לראיות מדעיות וללא פחד מתוצאות מסוכנות ובלתי ידועות מראש.

אלן שוורץ הוא עיתונאי חוקר מבריק מהניו יורק טיימס שחקר לעומק על מגיפת הפרעות הקשב והריכוז. אם מישהו במשפחה שלך אובחן עם ADHD, כדאי לך לחפש בגוגל את סדרת הכתבות החושפניות שבהם הוא מתאר את הסיבות והדרכים לאבחון שגוי של ADHD והנזק מטיפול יתר של הילדים שלנו בסמים ממריצים.

בניו יורק טיימס של היום, שוורץ מדווח על התפנית המוזרה החדשה. אותם מומחים שהצליחו לקדם את ה- ADHD, רוקחים ומקדמים עכשיו אבחנה חדשה שתהיה מכרה זהב לחברות התרופות, אבל נוראית לילדים שיאובחנו שלא כראוי ויקבלו טיפול יתר.

"קצב קוגניטיבי עצל" הוא שם מטופש להצעה מטופשת עוד יותר. המאפיינים העיקריים שלה מתוארים באופן מעורפל אבל כוללים שילוב כלשהו של חלימה בהקיץ, כבדות ועיבוד מנטלי איטי. חסידיה מעריכים שכשני מיליון ילדים סובלים מ- SCT. באופן לא מפתיע, חברת התרופות Eli Lilly כבר פועלת בעניין.

גם הירחון לפסיכולוגיית ילדים חריגה (The Journal of Abnormal Child Psychology) עוסק בזה ברצינות.SCT מופיעה ב 136 עמודים מגיליון ינואר. ביניהן טענות ששאלת הקיום "נראה שבאה על סיפוקה בגיליון זה" וש- SCT צוברת תאוצה לקראת הכרתה כהפרעה רשמית.

כמה ש- SCT נראית מגוכחת, הסכנה שהיא תוביל לנזק רב ממשית. יש עליה בכמות אבחוני הילדים, במניפולציות של חברות התרופות ובהתרשלות במתן מרשמים רפואיים. תוך 20 שנים, כמות מקרי ה ADHD שולשה ואוטיזם והפרעה דו קוטבית לילדים עלו פי 40.

מחקר על ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי מצא שעד גיל 21, 81% מהילדים כבר יכולים להיות מאובחנים בהפרעה נפשית אחת. העדכון משנת 2013 עוד הפך את המצב ליותר גרוע כשהוא הפך התקפי זעם נורמליים להפרעת חוסר ויסות מצב רוח (Disruptive Mood Dysregulation Disorder). הדבר האחרון שהילדים שלנו צריכים הוא שיאבחנו אותם בטעות עם קצב קוגניטיבי עצל ויציפו אותם בעוד תרופות ממריצות.

לאליס, שנתקעה בארץ הפלאות, הייתה את השיחה המחכימה עם החתול הצ'שיירי:

אליס: "אבל אני לא רוצה להיות בין אנשים משוגעים."

החתול: "הו, את לא יכולה לשלוט בזה. כולנו משוגעים פה. אני משוגע, את משוגעת."

אליס: "איך אתה יודע שאני משוגעת?"

החתול: "את חייבת להיות. או שלא היית באה לפה."

מדורבנים על ידי מומחים מלאי כוונות טובות (ולא כל כך) ועל ידי חברות תרופות רודפות בצע, אנחנו מתקרבים במהירות לדיסטופית ארץ הפלאות של מחלות ילדות נפשיות אוניברסליות. הייתי מיואש אם לא הייתה לי את האמונה שההתלהבות לאבחנות עברה את שיאה ושהיא בשלה לנפילה ענקית בסגנון המפטי דמפטי. עוד על כך בבלוג הבא שלי.

————————————————————————————————————————

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

אלן ג'. פרנסס היה יושב הראש של כח המשימה של ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי שיצא בשנת 1994 ושל מחלקת הפסיכיאטריה באוניברסיטת דיוק.

התנהגויות נורמליות של הורים ולמה הם לא יפגעו בילדים שלכם

"הילד שלי עדיין ישן איתנו במיטה"

הרבה הורים שישנים עם הילדים שלהם מקבלים הערות בסגנון, "הילד שלכם לא יעזוב אף פעם אם לא תעבירו אותו" או "מה עם הסקס שלכם?". אלה גורמים להורים לשאול את עצמם אם הם עושים את הדבר הנכון לילד שלהם, או שהם תוהים אם הם יתקעו עם בן 16 שעדיין רוצה לזחול למיטה של אמא ואבא כל לילה. בתחילה, בואו נעסוק בשאלה מתי ילד עוזב את מיטת הוריו. תהיו בטוחים שהילד שלכם לא יקח אתכם לצבא כדי שתישנו איתו במיטה גם אם לא תכריחו אותו לישון לבד.

הגיל בו ילדים מוכנים לעבור לחדר משלהם משתנה רבות ושינה משותפת היא נפוצה מאוד בעולם. ראוי לציין ששיעור השינה במיטה משותפת במדינות הסקנדינביות והאסייתיות גבוה בהרבה מאשר בארה"ב ובקנדה (מינדל, שדה, וויגנד, האו, גו, 2010; נלסון וטיילור, 2001; וולס-ניסטרום, 2005; לסקירה ראו את קאסלס, 2013). הורים שנשאלו על ידי חוקרים על הגיל בו הילד שלהם יזם מעבר לחדר אחר מדווחים על גילאים שהצעיר ביניהם בן 18 חודשים והמבוגר בן 10 שנים.

גורמים שמשפיעים על גיל המעבר כוללים: אח או אחות בחדר אחר (מה שמאפשר לחלוק חדר עם עוד ילד), הנוכחות של תינוק חדש במיטה (ותשומת הלב לבטיחות כלפי התינוק החדש וההפרעה בשינה לילד המבוגר יותר) והצרכים ההתפתחותיים של הילד. כל משפחה תצטרך לקחת בחשבון את הגורמים הרלוונטיים לילד שלהם. אף אחד לא צריך להגיד למשפחה להפסיק לחלוק מיטה אם זה עובד עבורם. באופן חשוב, המחקר על חלוקת מיטה לפרק זמן ארוך לא מצאה שום נזק חברתי, רגשי או קוגניטיבי לילדים שחולקים מיטה עם הוריהם לעומת ילדים שישנו בחדר משלהם מהינקות (אייבל, פארק, טיפן-ליץ', פינאו, לינן, 2001; ברחס, מרטין, נרוקס-גאן, הייל, 2011; גלר וגולדברג, 2004; אוקאמי, וויסנר, אולמסטד, 2002).

הדאגה השנייה שעולה בדרך כלל קשורה לזוגיות ההורים כשישנים במיטה משפחתית אחת. מחקר חדש שבוחן שינה משותפת ושביעות רצון מהזוגיות דיווח שלשינה משותפת אין השפעה על מערכת היחסים הזוגית כשהשינה המשותפת מכוונת (מסמר, מילר, יו, 2012). כששינה משותפת היא תגובה לבעיות שינה של הילד, הורים עלולים לדווח על לחץ רב יוצר במערכת היחסים, אבל סביר שזה בגלל הבעיות המשויכות לבעיות השינה של התינוק. בכל הנוגע לאינטימיות, הורים שחולקים חדר או מיטה עם הילדים שלהם מוצאים הרבה פעמים דרכים יצירתיות לוודא שגם הצרכים שלהם נענים. יש בלוגים מצויינים (ומצחיקים) בנושא אם אתם צריכים קצת עזרה.

החשיבות של הנקה לילית

רוב ההורים בחודשים הראשונים יודעים כמה מהר תינוק יכול להרדם בזמן שהוא יונק. למעשה, הנקה היא הרבה פעמים מה שמרדים את הקטנים שלנו. למרות שהרבה אנשים לא חושבים פעמיים על ההתנהגויות האלה כשהתינוקות שלהם עדיין קטנים, הם מתחיל לדאוג לגביהן כשהתינוק גדל. זה לא עוזר שהרדמות תוך כדי הנקה רשומה כאחת מהפרעות השינה על ידי חוקרי שינה (מלצר, מינדל, 2006) ושהרבה פעמים המשפחה והחברים יגידו לך שאת מזיקה לילד ושהוא אף פעם לא ילמד להרדם לבד. הרבה "מומחי שינה" ימליצו לא לתת לתינוק להרדם על הציצי שלך כדי לא ליצור "הרגל רע" (מלצר, מינדל, 2006), וימליצו שתעוררי אותו לפני שאת משכיבה אותו לישון לבד.

כל עוד שההנקה של התינוק שלך עד שהוא נרדם והשכבתו תוך כדי שהוא ישן הם לא בעיה עבורך, את לא צריכה לדאוג לגבי הילד שלך. איך אנחנו יכולים להגיד זאת? תחילה, ילד עייף מספיק ירדם עם או בלי הנקה. אף על פי שהרדמות תוך כדי הנקה יכולה להשאר הדרך המועדפת להרדם בשביל הילד (כי היא מלאה בקרבה ואינטימיות הכל כך הכרחיים ליצירת קשר חזק), זה לא יהיה שלב הכרחי. ככל שילדים מתבגרים, הם ירדמו במגוון מקומות ותנוחות. לא צריך להכריח תינוקות צעירים להרדם בלי תמיכה. הם עשויים להיות להצטרך לינוק כדי להיות רגועים ובטוחים מספיק על מנת להרדם. עוד גורם שיש לזכור הוא שכל הילדים נגמלים בסופו של דבר. הנקה והתכרבלות מעניקים נוחות לילד שלך, קרבה שמתקשרת עם תוצאות התפתחותיות חיוביות. ילדים יחפשו את הקרבה הזאת כחלק טבעי של התפתחותם. זה לא דבר רע, זה פשוט לספק לילד שלך את הקרבה שמהווה חלק טבעי בצמיחה והורות.

אם את עדיין לא בטוחה, תדעי שהנקה היא דרך טבעית לעזור לילדים לישון ולספק להם תמיכה חשובה לגדילתם. הורים צריכים לדעת שחלב אם בערב מכיל יותר טריפטופן (חומצת אמינו המעודדת שינה). טריפטופן הוא חומר שממנו נוצר סרוטונין, הורמון חיוני לתפקוד המוח ולהתפתחות. בהתחלת החיים, טריפטופן מוביל להתפתחות של יותר קולטני סרוטונין (היברד, ברוק, קרטר, האוג, הרצר, 1981). בהנקה לילית גם יש חומצות אמינו שמעודדות סינטוז סרוטונין (דלגאדו, 2006; גולדמן, 1983; ליאן, 2003). סרוטונין גורם למוח לעבוד טוב יותר, מעודד מצב רוח טוב יותר ועוזר למחזורי השינה-ערנות (סומר, 2009). אז זה עשוי להיות חשוב במיוחד שילדים יקבלו חלב אם בערב או בלילה בגלל הטריפטופן, מעבר לניסיון להרדים אותם.

עוד דאגה שעולה היא שתינוקות או ילדים שנרדמים על החזה (או אפילו על הידיים) יתעוררו ויחפשו את אותה סביבה בה הם נרדמו לראשונה (אנדרס, הלפרן, הואה, 1992). דבר זה עלול להוביל לבכי תוך כדי התעוררות כשהם מוצאים את עצמם בסביבה שונה, כמו עריסה. [הורים החולקים מיטה ומניקים מדווחים ירידה בסימני ההתעוררות כשהתינוקות לומדים לחפש את החזה של האם ולהתחיל לינוק מיוזמתם כשהם מתעוררים בלילה. למרות שיש יותר התעוררויות אצל זוגות שחולקים מיטה (מסקו, ריצ'רד, מקנה, 1997), האינטראקציה הטבעית הזאת מעניקה דרך מרגיעה ופשוטה לדאוג לתינוק כשהוא מתעורר.] במקרים האלה, כשהילדים מוכנים מבחינה התפתחותית, השכבתם כשהם כמעט רדומים ולתת להם להשלים את התהליך לבד עלולה להפחית התעוררויות הקשורות בסימון להורה. בכל אופן, אין לצפות שתינוק או פעוט ישן כל הלילה כיוון שיש להם מגוון צרכים הדורשים תגובות הוריות, אפילו במהלך הלילה.

"הילד שלי מנמנם רק כשאני בחוץ/הולכת והוא עלי"

נכון שזה יהיה נחמד אם תינוקות וילדים ירצו לישון בדיוק איפה שאנחנו רוצים להשכיב אותם? זאת לא בדיחה – זה יהיה נהדר, אבל למרבה הצער לא כך תינוקות ישנים. שמענו על אמהות מתלוננות שהן חייבות להיות בחוץ כדי שהתינוקת תנמנם בזמן שהן גרות בערים עם סופות וטמפרטורה של מינוס 30, או שחייבות ללכת בלי להפסיק (בפנים או בחוץ) מה שאומר שתנומות הן לא רק לא זמן להפוגה עבור האם, הן ממש לא נעימות.

באופן מעניין, המצבים הכי נפוצים דורשים מגע, צליל או תנועה, שלושה דברים שהיו לתינוק בשפע כשהוא היה ברחם. תזכרו שתינוקות נולדים לפחות תשעה חודשים מוקדם יותר בהשוואה לבעלי חיים אחרים בגלל גודל הראש (אם הם היו גדולים יותר הם לא היו יכולים לעבור בתעלת הלידה; ראו טרבית'ן, 2011), אז לפחות תשעה חודשים הגוף שלהם מצפה ל"רחם חיצוני". האם זה מפתיע כל כך שמחוץ לרחם הם מצפים לאותם הדברים שיעזרו להם לישון? בקשר למגע, אנחנו יודעים שאוקסיטוצין משחק תפקיד חשוב בתחושות שביעות רצון, בטחון ואהבה אשר משפיעים על איכות השינה שלנו (אובנס-מוברג,2003). אז לא קשה לדמיין שלתינוקות הקרובים גופנית למטפלים שלהם, אשר חווים שחרור של אוקסיטוצין,  יש סיכוי גבוה יותר להרדם ולהמשיך לישון.

גורם שני הוא צליל  – הראוי לציון מיוחד הוא קול פעימות הלב של המטפל, צליל מוכר ביותר לתינוקות מהזמן שלהם ברחם. כשהאם אוחזת בתינוק, קול פעימות הלב, הקול והנשימה שלה יכולים להוות רעש לבן שיעזור לתינוק להרגיש בטוח ולהמשיך לישון, למרות שאותן התוצאות יכולות לקרות גם כשמטפל אחר מחזיק את התינוק. כשזה לא אפשרי, מכונות רעש לבן שחוסמות חלק מהרעשים המגרים מהסביבה בזמן שהן פולטות רעש רקע יכולות לעזור לשינת התינוק. מכונות רעש לבן אלה מצליחות לעודד שינת תינוקות (ספנסר, מורן, לי, טלברט, 1990), ועוזרות לחלק מההורים לישון טוב יותר (לי, גיי, 2011).

הגורם השלישי, תנועה, היה גם הוא בשפע ברחם, כשהתינוקת הייתה בשק רך ונוזלי והתנדנדה בקביעות. זוכרת איך התינוקת ברחם שלך הייתה תמיד ערה כשנחת? זה בגלל שהיא ישנה בזמן שזזת. הורים מודרניים בתרבויות מערביות מתמקדים הרבה פעמים בנסיעה ברכב כדי לגרום לילדים שלהם לישון. התנועה המרגיעה ביחד עם הכסא הנוח יכולים לשלוח הרבה ילדים למצב ישנוני, מה שמאפשר להם לנמנם בסיפוק בעוד ההורים נוהגים הנה והנה ללא יעד. אבל, את אותה שינה הנגרמת מתנועה אפשר גם להשיג על ידי שימוש בעגלה, מה שמאפשר לאמא או אבא לצאת לסידורים או לצאת להליכה או ריצה. כנראה הטוב מכולם, הוא המנשא המספק תנועה, מגע וצליל, הכל תוך שהוא מאפשר למטפל לעשות סידורים או באופן כללי להמשיך בחייו. נשיאת תינוקות עשויה לספק את הצורה הטובה ביותר של "רחם חיצוני" כדי לפתח את המוח והגוף של התינוק בדרכים אופטימליות (נרבאז ושותפים, 2013).

הנקודה פה היא שזה נורמלי שתינוקות יעדיפו לישון במגע עם אחרים ולא בנפרד שזה מה שאנשים עלולים להגדיר כמרחב השינה האידיאלי. למרות שמבוגרים עשויים להעדיף זאת, מיטה בחדר שקט היא לא בהכרח אידיאלית לתנומת התינוק. לתקציר של התנהגויות נמנום ובטיחות בזמן נשיאת תינוקות תלחצו כאן לתדפיס נהדר מ ISIS (המקור למידע על שינת תינוקות).

***

סיכום

במהלך שלושת הפוסטים האלה,אנחנו מקוות שהבהרנו שהרבה פעמים מה שהורים חושבים שהוא בעייתי בדפוסי שינת התינוק שלהם ודורשים "תיקון" הם למעשה דברים נורמליים ותקינים מבחינה התפתחותית. אנחנו מודעות לעובדה שהרבה משפחות עדיין מוצאות ששינת התינוק או הפעוט שלהם בעייתית, ולכן אנחנו גם כותבות על איך לעזור עם השינה שלהם. מה שאנחנו מקוות שהורים יקחו מהסדרה הזאת הוא (א) הבנה טובה יותר על המגוון הרחב של התנהגויות המרכיבות את "הנורמלי" כשזה מגיע לשינת ילדים ו- (ב) שאם ההתנהגות לא מהווה בעיה למשפחה, את יכולה להיות בטוחה שהילד לא סובל מההתנהגויות הנורמליות האלה. במקום לעשות מה שאומר מומחה כזה או אחר, תביני מה דרוש כדי לשמור על בטיחות התינוק שלך כשהוא ישן ותבני את סביבת השינה מסביב לזה… לאחר מכן תעשי מה שהכי טוב לילד שלך. תתני לילד שלך להיות המדריך שלך.

————————————————————————————————————————

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

לחלק הראשון בסדרה, תלחצו כאן.

לחלק השני בסדרה תלחצו כאן.

השתתפו בכתיבת הסדרה:

טרייסי קאסלס מאוניברסיטת קולומביה הבריטית
www.evolutionaryparenting.com

שרה אוקוול-סמית
babycalming.com

וונדי מידלמיס, אוניברסיטת צפון טקסס

ג'ון הופמן
uncommonjohn.wordpress.com

קת'לין קנדל-טאקט, אוניברסיטת טקסס טק
http://www.uppitysciencechick.com/sleep.html

הלן סטיבנס
Safe Sleep Space

ג'יימס מקנה, המעבדה להתנהגויות שינת אם-תינוק, אוניברסיטת נוטרה-דאם
www.cosleeping.nd.edu

דרסיה נרבאז היא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת נוטר דאם. המחקר שלה בוחן שאלות בנוגע לההכרה מוסרית, התפתחות המוסר וחינוך למוסר. היא כתבה עשרות מאמרי מחקר ופרקים. היא המחברת והעורכת של ארבעה ספרים נושאי פרסים. היא העורכת של הירחון ללימודי חינוך. הספר האחרון שלה עוסק באבולוציה, חוויות מוקדמות והתפתחות.

שינת תינוקות נורמלית: דפוסים משתנים

שינת תינוקות נורמלית כוללת עירנות ומשך משתנה

"הילדה שלי מתעוררת בשתיים לפנות בוקר לשעה-שעתיים!"

אחת מכותבות המאמר זוכרת בבירור את הפעם הראשונה שהבת שלה עשתה את זה. בערך בגיל 14 חודשים, היא התעוררה באמצע הלילה ולא נראה שהיא הייתה מוכנה או יכולה לחזור לישון במשך שעה עד שעתיים לא משנה איזה אסטרטגיות ניסו ההורים שלה. זה נמשך בקביעות כחודשיים. ואז באותה מהירות בה זה הופיע, זה הפסיק ולא קרה שוב מעל שנה.

ה"למה" לתופעה הזאת לא ממש ידוע – למרות שחוקרים ממשיכים לבחון את הגורמים הגופניים לשינה – אבל אנחנו יודעים שהתעוררויות לילה ממושכות כאלה קורות להרבה ילדים עד בערך גיל 3 (ווינראוב, בנדר, פרידמן, סוסמן, קנוק, ברדלי ואחרים, 2012). הרבה פעמים ההתעוררויות קצרות והילד נרגע במהרה. פעמים אחרות לוקח לו יותר זמן להרגע. בכל מקרה, ההתעוררויות האלה לא אומרות מיד שיש לילד שלך "בעיית" שינה. התעוררויות לילה מוגברות, צעקות ובכי שכיחים יותר בגיל שישה חודשים בערך, ושוב לקראת גיל שנתיים. התעוררויות אלה עלולות פשוט להיות אחת (ממספר רב) של התגשמויות של חרדת נטישה שחווה הילד. – שינוי נורמלי שמתרחש כשהתינוקות לומדים שהם מתקיימים בנפרד מהמטפלים שלהם (לסקירה ראו Middlemiss, 2004).

חלק טוענים שהתעוררויות לילה בילדות משקפות בעיות שינה, אבל הדיעות האלה מבוססות על קריטריונים שלא בהכרח משקפים את המציאות של שינת תינוקות. מספר מחקרים מצאו שהתעוררויות ליליות הן נפוצות יחסית בין גילאי 12 ל 24 חודשים (ריצ'מן, 1981; גודין-ג'ונס, בארנהם, גיילור ואנדרס, 2001; שר, 2000, ווינראוב ואחרים, 2013). כך, השקפות ההורה לגבי מה הן בעיות שינה עלולות להתעורר עקב חוסר התאמה בין ציפיות לשינה רצופה ודפוסי שינה של תינוק שנופלים בתחום הנורמלי, או על ידי ההשפעה שיש להתעוררויות לילה על איכות השינה והתפקוד במהלך היום (לוטסנהיסר, אהל/וויסא והופמן, 2012). אולם, למרות ששינויים בדפוסי השינה עלולים להיות לא נוחים ומתסכלים, הן התרחשויות נורמליות בהקשר של מערכת יחסים בריאה בין הורה לילד. כאשר רואים אותם כמצביעים על בעיה, במקום כדפוסי שינה משתנים ונורמליים, הורים יכולים לחוות לחץ ודאגה רבים יותר (מידלמיס, 2004). כמו שלמדנו מהורים רבים, ההבנה שהתעוררויות הלילה האלה הן דבר נורמלי יכולה להועיל רבות בהפיכתן למשהו נסבל יותר.

"הילד שלי לא הולך לישון לפני 22:00." להמשיך לקרוא שינת תינוקות נורמלית: דפוסים משתנים ←

שינת תינוקות נורמלית: שיטות האכלה והתפתחות

"הילד שלי מתעורר כל שעה"

בעיות שינה אצל תינוקות מהווים חלק מהדאגות השכיחות ביותר המדווחות על ידי הורים לילדים צעירים. תשאלו הורים חדשים ורובם יתלוננו על מחסור בשינה. הרבה מהם גם ידאגו שמה שהם חווים הוא לא "נורמלי" ויאמינו שלילד שלהם יש בעיה שצריך לתקן. אז הם בודקים בספרים, שואלים חברים ומשפחה או אפילו את הרופאים שלהם מה לעשות לגבי דפוסי השינה הבעייתיים של הילד. בנוסף על כל זה, הם מרגישים חרדה גדולה כלפי הילדים.

חלק ממגיפת החרדה של ההורים לגבי שינת ילדים הוא שאנחנו חיים בתרבות בה אומרים שוב ושוב להורים שהם צריכים לדאוג לגבי השינה של הילד שלהם, שיהיו השלכות הרות גורל אם הילד שלהם לא יישן מספיק. בעיה נוספת היא שרוב ההורים החדשים, להם ניסיון מועט ביותר עם ילדים קודם לכן, לא מודעים מה באמת "נורמלי" כשזה מגיע לשינת תינוקות.

מודעות לדפוסי שינה נורמליים יכולים להקל על הלחץ והחרדה שמרגישים ההורים, מה שיוביל לשמחה רבה יותר לכל המשפחה.

אז מה נורמלי? להמשיך לקרוא שינת תינוקות נורמלית: שיטות האכלה והתפתחות ←

הקראה היא לא פעילות פסיבית

קריאה היא קצת כמו לראות טלוויזיה. היא יכולה להיות פעילות פסיבית או אקטיבית. אין דבר גרוע יותר מארבעה או חמישה זומבים שדבוקים לכסאות שלהם בחדר שמואר באור כחול מוזר… אני אוהבת את שלט הטלוויזיה כי אני יכולה להשתיק את הפרסומות ולדבר על מה שראינו. אנחנו צופים ביקורתיים של הטלוויזיה. לפעמים אנחנו עושים את אותו הדבר לפרסומות, משתיקים אחת אבל לא את השניה, כדי שנוכל לדבר על הערך והיעילות של גורמים שונים שהשתמשו בהם כדי לקדם את המוצר.

כשמקריאים בקול זה רעיון טוב לעצור אם לילד יש שאלה, אם הוא נראה מבולבל, אם את רוצה להבהיר משהו לגבי הטקסט או מרגישה צורך לדבר על משהו. ישבתי במפגשי הקראה בהם כולם היו צריכים להיות בשקט ולהקשיב, וראיתי את הילדים מתרחקים, מתגנבים החוצה כדי לשחק, או שהעיניים שלהם מתערפלות בעודם נסחפים לפנטזיה פרטית… זה נראה כזה בזבוז.  תערבי את הילדים. תתני לילדים לשמוע את העניין שלך בעלילה או בקשיים של הדמויות. אם העלילה מפחידה, תשמעי מפחידה. אם המידע מדהים, תשמעי נדהמת. תקריאי עם רגש והבעה. לפני שאת מעבירה את הדף תשאלי את הילדים מה הם חושבים שעומד לקרות. תתני להם לספר לך על התמונות. לא משנה אם זה ספר על פיות או ספר עם תמונות מדוקדקות על איך עובדת המכונית – את תודהמי לדעת כמה הילדים יכולים לספר לך. תני להם להפעיל את הדמיון שלהם, ואז תעברי לדף הבא כדי לראות מה המחבר חשב.

עוד עצה יקרת ערך להקראה בקול היא ליצור קשר עין. את אומן והילד שלך הוא הקהל. תתפסי את תשומת הלב שלו על ידי קשר עין. אם את צריכה לעקוב עם האצבע אחר השורה שאת קוראת, תעשי את זה. זה יגרום לילד להרגיש בסדר לגבי שמירת המקום גם עם האצבעות שלו.

————————————————————————————————————————

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

בוורלי פיין היא אקטיביסטית של חינוך חופשי כבר מעל 20 שנים. היא התחילה לעודד ולקדם חינוך ביתי בהפקת ניוזלטר חינוך ביתי הראשון בדרום אוסטרליה, היא אירגנה כנסים וסמינרים, העבירה סדנאות חינוך ביתי ואירגנה מחנות חינוך ביתי.

חוץ מזה יש לה אתר עם יותר מ 900 מאמרים!!!

האם אפשר להצליח באנסקולינג בלי גישה חופשית לטכנולוגיה?

השאלה המעניינת הזאת נשאלת הרבה ב Unschool Australia (קבוצת הפייסבוק).

התשובה שלי תלויה בהגדרה של טכנולוגיה. אני אניח שאתם מתכוונים ל"מסכים", כלומר, כל דבר אינטראקטיבי עם שבב מחשב ומסך.

כשהילדים שלי היו קטנים השאלה הזאת הייתה "האם אפשר לעשות חינוך ביתי בלי טלוויזיה? חלק – הרבה מאיתנו – נלחמנו עם כל העניין הזה של התמכרות לטלוויזיה. (למעשה אני זוכרת את אמא שלי מתלוננת ש"הראש שלי כל הזמן תקוע בספר" כשהייתי ילדה אז נראה שהנושא עמוק יותר מ"טכנולוגיה").

בטח שאפשר לעשות אנסקולינג בלי להשתמש בטכנולוגיות האלה. מחשבים אישיים לא היו קיימים (באוסטרליה) כשהבת שלי נולדה, והם הגיעו מיד לאחר מכן. היוקר שלהם גרם לכך שהיא לא השתמשה במחשב עד גיל 8. אז הרבה מחבריה כבר היו שקועים באמת ובתמים במשחקים כמו Space invaders וטטריס. למעטים היה מחשב. קנינו אחד לאחר מכן אבל בגלל שהיה לנו רק חשמל סולארי היה אפשר להשתמש בו שעה אחת ביום. רק כשהיא הייתה כבר נערה הייתה לה גישה ליותר משעת מחשב אחת ביום.

חוסר גישה בלתי מוגבל לשימוש במכשירים טכנולוגיים כילדים לא הפך לבעיות בשימוש אפקטיבי בהם כמבוגרים.

בגלל אותן סיבות חשמליות הילדים שלי לא נהנו מגישה בלתי מוגבלת לטלוויזיה, וידאו ו DVD.

אני אומרת את כל זה כי נשאלה השאלה האם אפשר לעשות אנסקולינג בלי גישה בלתי מוגבלת לטכנולוגיה והתשובה היא בוודאי שכן. זה אפשרי, זה יכול לקרות, ובמקרה שלנו, זה באמת קרה.

אבל זה לא העניין. העניין שכל אחד מאיתנו צריך לעבוד עליו, בשביל עצמו ובשביל המשפחות שלנו, היא האם אנחנו מעריכים טכנולוגיה, האם אנחנו חושבים שלהכניס אותה במעט כמעט לכל היבט של החיים שלנו זה חשוב, בסדר, בריא, נחשק? מה הפחדים שלנו? אני חושבת שהדרך היחידה לענות על השאלה הזאת בהצלחה היא לחשוף את הפחדים שלנו ולעבוד עליהם בצורה לוגית ורציונלית, להתבסס על עובדות כשאפשר, ואז למצוא מה יענה על הצרכים האישיים והמשפחתיים שלנו.

השורה התחתונה עבורי היא שאם זה בבית ואנחנו כמבוגרים משתמשים בזה, אז גם הילדים שלנו צריכים להשתמש בזה. הם ירצו את זה. הם מונעים על ידי דחף עוצמתי ללמוד איך להיות אוטונומיים ועצמאיים ולחקות את מה שאנחנו עושים. הנכדה הפצפונת שלי מעדיפה לשחק עם השלט של הטלוויזיה ומפתחות המכונית ולא עם הצעצועים הצבעוניים שנראים כמוהם שקנינו בשביל לשעשע אותה. יש סיבה חשובה מאוד למה: אנחנו משחקים עם המפתחות והשלטים האמיתיים, לא עם צעצועים.

אם את לא רוצה שהילדים שלך ישתמשו ב"טכנולוגית מסכים" אל תשתמשי בזה בעצמך. אם את מעריכה את זה בשבילך – מכל סיבה שהיא – תניחי שהילדים שלך גם יעריכו את זה וירצו ללמוד איך להשתמש בזה וישתמשו בזה מאותן הסיבות שלך: ככלי לתקשורת ובידור.

————————————————————————————————————————

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

בוורלי פיין היא אקטיביסטית של חינוך חופשי כבר מעל 20 שנים. היא התחילה לעודד ולקדם חינוך ביתי בהפקת ניוזלטר חינוך ביתי הראשון בדרום אוסטרליה, היא אירגנה כנסים וסמינרים, העבירה סדנאות חינוך ביתי ואירגנה מחנות חינוך ביתי.

חוץ מזה יש לה אתר עם יותר מ 900 מאמרים!!!

כעס ומה באמת גורם לו

מתוך הספר "תקשורת מקרבת – שפה לחיים" מאת מרשאל רוזנברג.

האפשרות השלישית המתוארת בפרק 5 היא למקד את המודעות ברגשות ובצרכים שלנו עצמנו. במקום לעלות אל הראש שלנו כדי לערוך ניתוח מנטאלי על ה"לא-בסדר" של מישהו, אנחנו בוחרים להתחבר אל החיים שבתוכנו. אנרגיית חיים זו נעשית מוחשית ונגישה יותר כאשר אנחנו מתמקדים במה שאנחנו צריכים בכל רגע.

למשל, אם מישהי מגיעה באיחור לפגישה ואנחנו זקוקים לאישור שאכפת לה מאתנו, ייתכן שנרגיש פגועים. אם, במקום זאת, הצורך שלנו הוא לבלות זמן באופן משמעותי ובונה, ייתכן שנרגיש תסכול. לעומת זאת, אם הצורך שלנו הוא לבלות שלושים דקות לבד, בשקט, ייתכן שנהיה אסירי-תודה על האיחור שלה ונרגיש מרוצים. לכן, אין זו ההתנהגות של האדם האחר, כי אם הצורך שלנו עצמנו, אשר מעורר את הרגש שלנו. כאשר אנחנו מחוברים לצורך שלנו, בין שהוא לאישור, למשמעות או להתבודדות, אז אנחנו בקשר עם אנרגיית החיים שלנו. ייתכן שיהיו לנו רגשות חזקים, אך לעולם אין אנחנו כועסים. כעס הוא תוצאה של חשיבה מתנכרת לחיים, המנותקת מצרכים. הוא מצביע על כך שזזנו מעלה אל הראש שלנו כדי לנתח ולשפוט מישהו, במקום להתמקד באילו מן הצרכים שלנו אינם מקבלים מענה.

בנוסף לאפשרות השלישית, של התמקדות בצרכים וברגשות שלנו עצמנו, בכל רגע נתון ישנה בידינו הבחירה, להפנות את תשומת-הלב אל רגשותיו וצרכיו של האדם האחר. כאשר אנחנו בוחרים באפשרות רביעית זו, גם אז לעולם איננו חשים כעס. איננו מדחיקים את הכעס; אנחנו רואים כיצד הכעס פשוט נעדר מכל רגע שבו אנחנו מצויים בנוכחות מלאה עם הרגשות והצרכים של האדם האחר.

"אבל," שואלים אותי, "האם אין נסיבות שבהן הכעס מוצדק? האם אין 'זעם הגון' מתבקש, למשל, נוכח זיהום סביבתי חסר-התחשבות או אכפתיות?" תשובתי היא שאני משוכנע, כי בה במידה שאני מצדד במודעות, שלפיה יש דבר כזה כמו "פעולה רשלנית", או "פעולה מצפונית", "אדם חמדן" או "אדם מוסרי", אני תורם לאלימות על פני הכוכב שלנו. במקום להסכים או לא להסכים על מה שאנשים הינם משום שרצחו, אנסו או זיהמו את הסביבה, אני מאמין שאנחנו משרתים את החיים טוב יותר באמצעות מיקוד תשומת-הלב במה שאנחנו צריכים.

אני רואה כל כעס כתוצר של חשיבה מרחיקה, מסיטה לאלימות. בליבה של כל כעס קיים צורך שלא נענה. על כן כעס יכול להיות בעל ערך אם נשתמש בו כבשעון מעורר, שיעיר אותנו – להבין שיש לנו צורך שאינו נענה ושאנחנו חושבים באופן שמפחית את הסבירות שהוא ייענה. הבעה מלאה של כעס מחייבת מודעות מלאה לצורך שלנו. בנוסף, נדרשת אנרגיה כדי לתת מענה לצורך. אך הכעס מגייס את האנרגיה שלנו לכיוון של ענישת אנשים במקום להיענות לצרכים שלנו. במקום להתעסק ב"כעס מוסרי" אני ממליץ להתחבר באמפתיות עם הצרכים שלנו עצמנו או עם אלו של אחרים. ייתכן שיידרש לשם כך תרגול רב, שבו פעם אחר פעם נחליף במודע את הביטוי "אני כועסת משום שהם…" ב"אני כועסת משום שאני צריכה…"

זכיתי ללמוד שיעור יוצא מהכלל כשעבדתי עם תלמידים בבית-ספר להוראה מתקנת בוויסקונסין. פעמיים בתוך יומיים קיבלתי מכה חזקה באף בדרכים דומות להפליא. בפעם הראשונה קיבלתי מכה חזקה באף ממרפק בזמן שהתערבתי בריב בין שני תלמידים. רתחתי כל כך מזעם, שבקושי החזקתי את עצמי כדי לא להכות בחזרה. ברחובות דטרויט שבהם גדלתי היה צורך בהרבה פחות ממרפק באף כדי להביא אותי לידי השתוללות. ביום השני: מצב דומה, אותו אף (ולכן כאב פיזי רב יותר), אך אפילו לא טיפת כעס!

תוך התבוננות עמוקה על חוויה זו באותו ערב, זיהיתי כיצד במוחי שמתי על הילד הראשון תווית של "רשע מפונק". דימוי זה היה בראשי לפני שהמרפק שלו בכלל הגיע לאפי, וכשזה קרה, זה כבר לא היה סתם מרפק המכה באפי. זה היה: "לילד הדוחה הזה אין שום זכות לעשות זאת!" היה לי שיפוט אחר לגבי הילד השני; ראיתי אותו כיצור "מעורר רחמים." מכיוון שהייתה לי נטיה לדאוג לילד זה, למרות שאפי כאב ודימם הרבה יותר ביום השני, לא הרגשתי זעם כלל. לא יכולתי לקבל שיעור עוצמתי יותר, שיעזור לי לראות כי אין זה מה שהאדם האחר עושה, אלא הדימויים והפירושים בתוך ראשי היוצרים את הכעס שלי.

—————————————————————————————————————–

תקשורת לא-אלימה (ידועה בישראל גם כ"תקשורת מקרבת" ובעולם גם כ-Compassionate Communication), היא גישה אשר פותחה בשנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי ד"ר מרשאל ב. רוזנברג, לניהול תקשורת ויחסים בין אישיים בין אדם לעצמו ובינו לבין אנשים אחרים, ולפתרון קונפליקטים, אי-הבנות וסכסוכים. הגישה מאפשרת יצירת שינוי במערכות יחסים והעמקת החיבור והאמון הבין-אישיים באמצעות המודל היישומי מעשי שלה.

– לקוח מתוך וויקיפדיה.