מדדים שלא אומרים לי כלום

נמאס לי לשמוע על מצב הכלכלה. אני רוצה לדעת איפה נשים מקבלות תמיכה לפני ואחרי לידה. אני רוצה לדעת איפה גברים יכולים להשאר בבית עם הילדים. אני רוצה לדעת איפה נשים יכולות להשאר בבית עם הילדים. אני רוצה לדעת איפה נשים יכולות לפתח קריירה ועדיין לדעת שהילדים שלהם יגדלו בתוך קהילה מגוונת, בה הם חופשיים ללמוד מהמבוגרים מהם ומהצעירים מהם, ולתרום לקהילה מרצונם החופשי ולא בגני ילדים בהם יש 25 ילדים שנולדו באותה שנה ועוד שתי מבוגרות.

התל"ג לא אומר לי שום דבר. אני רוצה לדעת איפה יש למשפחות גישה לקורסים בנושאי גידול ילדים, תזונה, ניהול תקציב, תקשורת בין-אישית, יזמות והתפתחות מקצועית. אין טעם ב – 12 שנות לימוד לילדים. אם להורים יהיה ידע בסיסי בתחומי החיים החשובים האלה, גם הילדים יהיו בסדר.

לא מעניין אותי מה עשה תל אביב 25, אני רוצה לדעת איפה אמא יכולה לישון במהלך היום אחרי שהיא התעוררה להניק בלילה. אני רוצה לדעת איפה תחליף חלב היא האופציה האחרונה, זאת שמגיעים עליה אחרי שיועצות ההנקה, הרופאות והאמא הגיעו למסקנה שבאמת אי אפשר להניק, במקום לקבל דוגמאות של תחליפי חלב עוד בבית החולים.

אין לי שמץ של עניין באחוזי הזכאות לבגרות, אני רוצה לדעת איפה מדברים על קשרי משפחה וקהילה איכותיים. איפה מבינים שהיחיד קודם למשפחה, שקודמת לקהילה, שקודמת למדינה. אני רוצה לדעת איפה מבינים שבן אדם לא יכול להיות שלם בלי שהוא מרגיש שהוא תורם לקהילה בה הוא חי. אני רוצה לדעת איפה מבינים שהלמידה העיקרית מתרחשת מחוץ לבית הספר.

לא אכפת לי מה היחס בין הדולר לשקל, חשוב לי לדעת לאיזה ממשלות יש מדיניות שתומכת בחיי המשפחה והקהילה, איפה יש עסקים שרוצים עובדים עם חיים מחוץ לעבודה או עסקים שמאפשרים להביא את הילדים למקום העבודה.

אז אם, לפני שהייתי נולד, היו מבקשים ממני לבחור מדינה בה אני אצטרך לגדול, אלה חלק מהמדדים שהייתי בודק:

• אחוז מקרי המוות כתוצאה ממלחמות ופעולות טרור מתוך כלל האוכלוסיה.
• אחוז מקרי המוות של תינוקות עד גיל שלושה חודשים מתוך סך כמות הנולדים.
• אחוז האמהות המניקות עד גיל שנתיים מתוך כלל האמהות.
• אחוז הילדים עד גיל 7 שנמצאים במסגרות.
• המספר הממוצע של סבים/סבתות שגרים במרחק של רבע שעה הליכה מהמשפחה הגרעינית.
• אחוז המשפחות הגרעיניות שבהם ההורים והילדים עד גיל 18 נמצאים בבית לארוחות בוקר צהריים וערב.
• מספר הדירות הממוצע שזוג נשוי גר בו במהלך הנישואים.
• אחוז המשפחות שאין להם אפשרות לרכוש 3 ארוחות מזינות ביום לכל בני משפחתם.
• אחוז האוכלוסיה שיש לו גישה לידע יעיל בנושאי תזונה, ניהול תקציב ביתי, תקשורת בין אישית וכו'…

בבקשה תכתבו לי בתגובות פה או בפייסבוק על המדדים שהייתם רוצים לשמוע עליהם בכלי התקשורת. יש לי תחושה שזה הולך להיות מאיר עיניים.

האמא נשארת בתמונה

בסוף השבוע שעבר, נסעתי עם המשפחה למסיבת הסוויט סיקסטין של אחייניתי הגדולה. אחי וגיסתי תכננו את המסיבה הזאת במשך חודשים ורצו שזאת תהיה הפתעה גדולה, וזה כלל תא צילומים לאורחים.

הגעתי למסיבה קצת באיחור, כרגיל, קצת על העוקם מהניסיון להלביש את עצמי ואת כל האנשים שלי לבילוי כזה מיוחד. אני עדיין סוחבת די הרבה משקל מההריון ולובשת חזיית הנקה, ואני לא נכנסת לבגדים החמודים שלי. הרגשתי מגושמת, עייפה ומבולגנת.

השענתי את הגב הכואב שלי על הבר, והתינוק בן החמישה חודשים ישן במנשא על חזי (למרות הבס ההולם והצלילים העדינים של LMFAO שהרעישו בחדר) כשבני בן החמש רץ אלי.

"בואי תצטלמי איתי, אמא", הוא צעק מעל המוסיקה, "בתא הצילומים!"

היססתי. אני נמנעת מעדות מצולמת של קיומי בימינו. אם להיות כנה, אני אפילו נמנעת ממראות. כשאני רואה את עצמי בתמונות, אני נרתעת. אני יודעת שאני בכלל לא לבד, אני יודעת שהרבה מחברותי בורחות מהמצלמה.

זה נראה הגיוני. אנחנו מתהדרות בגוף אימהי ואנחנו לא צעירות כמו שהיינו. לא תמיד יש לנו זמן לייבש את השיער, להתאפר, אולי אפילו להתקלח. הילדים כל כך הרבה יותר חמודים מאיתנו. פשוט עדיף לצלם אותם, אנחנו חושבות.

אבל אנחנו באמת צריכות לעשות מאמץ להכנס לתמונה. הבנים שלנו צריכים לראות כמה צעירות, יפות ואנושיות האמהות שלהם היו. הבנות שלנו צריכות לראות אותנו פגיעות, משוחררות ויומיומיות – נשים, אמהות, אנשים חיים. להתחמק מהמצלמה בגלל שאנחנו לא אוהבות לראות את התמונות שלנו? איך זה יכול להיות בסדר?

יותר מידי מחייה של האמא עוברים ללא תיעוד ובלי להראות. אנשים, הילדים שלי ביניהם, לא רואים איך אני מוודאת שהבובות האהובות על הילדים שלי נמצאות על המיטות שלהם בלילה. הם לא יודעים כמה אני הולכת בשורות בסופר בחיפוש אחרי פינוקים שירגשו אותם באירוע מיוחד. הם לא יודעים ששמרתי את חולצות הטיק-טק הדקות כנייר מבית החולים בו הם נולדו או את צמידי בית החולים בקופסאות על המדפים העליונים של הארונות שלהם. הם לא רואים אותי מתהפכת במיטה ותוהה אם אני עושה עבודה טובה כאמא, אם הם בסדר בבית הספר, לאיפה כדאי לנו לקחת אותם לחופשה, מה נעשה ליום ההולדת שלהם. אני ערה הרבה אחרי החדשות בערב חג המולד, עוטפת מתנות ואוכלת עוגיות עם חלב, ואני מבלה שעות בחיפוש באינטרנט וחנויות מקומיות לתחפושות ליל כל הקדושים שהם ביקשו במיוחד ומתנות יום הולדת. הם לא רואים דבר מכל זה.

יום אחד, אני רוצה שהם יראו אותי, מתועדת, יושבת ממש לידם: אני, האישה שילדה אותם, זאת שהם יכולים להודות לה על הירכיים המלאים והשיער היפה שלהם. אני, האישה שהניקה אותם בשנים הראשונות של חייהם, שסבלה ציצים בגודל של שחקנית פורנו שטפטפו דרך החולצות שלה במשך חודשים. אני, שהתרוצצתי לאסוף חטיפים, שהייתי ההורה הקוראת של השבוע או שתכננה את מסיבת יום ולנטיין. אני, שבכיתי כשהורדתי אותם בגן, הסנפתי את ריח השיער החפוף שלהם כשהקראתי להם סיפורים לפני השינה, וקראתי תיגר על חוקי המהירות כשהייתי צריכה להביא אותם בדחיפות למיון ילדים באמצע הלילה ל… תשלימו את החסר (דלקות אוזניים, דלקת גרון, Rotavirus).

אני בכל מקום בחייהם הצעירים, ובכל זאת יש לי מעט מאוד תמונות שלי ביחד איתם. יום אחד לא אהיה פה – ואני לא יודעת אם היום הזה יהיה מחר או בעוד שלושים או ארבעים או חמישים שנים מעכשיו – אבל אני רוצה שיהיו להם תמונות שלי. אני רוצה שהם יראו איך הסתכלתי עליהם, שיראו כמה אהבתי אותם. אני לא יפה לגמרי ואני לא מושלמת לגמרי, אבל אני לגמרי אמא שלהם.

כשאני מתבוננת בתמונות של אמא שלי, אני לא רואה את הצלוליט או את הפגמים בשיער. אני רק רואה אותה – העיניים האדיבות, החיוך העליז שלה בפה פתוח, הבגדים המוכרים שלה. זאת האמא שאני זוכרת. הגוף של אמא שלי הוא כלי שסוחב את כל זכרונות הילדות שלי. תמיד אהבתי שהבטן שלה הייתה רכה, העור שלה מנומש, האצבעות ארוכות. לא היה אכפת לי שהיא לא נראית כמו דוגמנית. היא הייתה אמא שלי.

אז אחרי שכל זה נאמר, אם אני לא יכולה לעשות את זה בשבילי, אני רוצה לעשות את זה בשביל הילדים שלי. אני רוצה להיות בתמונה, לתת להם את הזכרון החזותי הזה שלי. אני רוצה שהם יראו כמה אני שם, איך הגוף שלי נראה כשהוא כרוך סביבם בחיבוק, איך הם אהבו אותי.

אני אשמור את הדף המודפס עם ארבעת התמונות המרובעות עליו והמילים "הסוויט סיקסטין של מורגן" משורבטות למעלה עם התאריך. הנה אני, שיער לא בדיוק מסודר, איפור מינימלי, פנים מלאות יותר ממה שהייתי רוצה – יד אחת אוחזת בראשו של תינוק ישן, והאחרת מסביב לאיש הצעיר המתוק שלי, שבכלל לא אכפת לו איך אני נראית.

———————————————–

אני רעיה, בת ואמא לארבעה ילדים ושני כלבים משוגעים. אני מזל אריה ו ENFP בבירור. אני צורכת הרבה יותר מידי דיאט קולה ומקרונים צרפתיים. אל תשפטו אותי. אני כותבת בגלל שאני לא יכולה לא לכתוב. חוץ מזה, בגלל שאני יותר מידי מבולגנת בשביל למלא ספרי תינוקות. זה יצטרך להספיק.

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

לבלוג של אליסון טייט, תלחצו כאן.

משחק הלמידה

אף פעם לא הלכתי לבית ספר, בגלל החלטה, או ליתר דיוק הגישה של ההורים שלי.

הגישה של ההורים שלי הי די פשוטה לסיכום. הם תמיד היו מאוד סקרנים, והסקרנות שלהם הובילה אותם לשאול את עצמם שאלה, "מה יהיה הצעד הטבעי הבא בהתפתחות הספונטית של הנטייה הספונטנית של הילד?"

כלומר השאלה הייתה, "מה יהיה הצעד הטבעי הבא?" ולא, "באיזה פעולה חינוכית אנחנו יכולים להשתמש כדי להוביל את הילד שלנו לצעד הבא?"

זאת מטרת החינוך: לא לנסות לחנך.

לא לנסות לחנך רומז גם על להיות מלאים בביטחון, ואני רואה הרבה פעמים – אולי חלק מכם יודעים זאת, אני פוגש הרבה הורים ששולחים את הילדים שלהם לבית ספר, והרבה כאלה שלא – שאפילו בין ההורים שלא שןלחים את הילדים שלהם לבית הספר, אני שומע הרבה פעמים את הדאגה הזאת: "אבל איך אנחנו יכולים לגרום להם, לדחוף אותם, להניע אותם, לדרבן אותם אותם?"

לאחרונה קראתי: "אבל איך נוכל לגרום להם להפסיק לשחק וסוף סוף להחליט לשחק פחות וללמוד יותר?"

וזה די מצחיק, כי בינתיים, נוירוביולוגים ומדענים אחרים הוכיחו משהו פשוט מאוד. העובדה היא שאנחנו נולדים עם הנטיה הכי פשוטה, הכי מושלמת, הכי נוחה כדי ללמוד: משחק. העובדה היא שמשחק הוא הדרך הטובה ביותר ללמוד.

דרך אגב, זה מעניין, ברגע שמשאירים ילד לבד, לא משנה איפה הוא, מה יש מסביבו, מה הנסיבות, מה התנאים, ברגע שהילד נשאר לבד, מה הוא עושה? הוא משחק. ואם לא יפריעו לו, הוא ישחק לעד.

כשאני רואה זאת, אני תמיד תוהה איך אף אחד לא שואל את עצמו את השאלה הפשוטה הזאת: "אז, כשילד נשאר לבד, אם הדבר הראשון שהוא עושה זה לשחק, ואם כשאין לו הפרעות הוא לא יפסיק לשחק, אולי זה יכול להעיד שזאת פעילות רלוונטית וחשובה עבורו?" זה מפתיע שאף אחד לא שואל את השאלה הזאת. זה מפתיע לראות איך כולם מנסים בקנאות להפסיק את פעילות המשחק כדי להחליף אותה בחינוך.

עוד מפתיע שאף אחד לעולם לא שואל את עצמו שאלה מצחיקה: "מה יקרה לילד שיאפשרו לו לשחק כל חייו, לדוגמה 42 שנים? מה יקרה לו? האם הוא באמת יהיה פרא, בור, לא-חברותי ומחוסר עבודה?"

כך אני חייתי, ואני לא בור, לא-חברותי ומחוסר עבודה. אולם, אכן, 42 שנים אחרי שנולדתי, אני עדיין משחק כמו ביום הראשון לחיי.

לכן, אני נאבק לחזרה של משחקים ולכך שיפסיקו לפקפק ולהפחית את המשחקים לכדי עיסוק שבקושי מסוגל למלא את הזמן החופשי. אני משחק כבר 42 שנים, ואם קראתם את הספר "קץ החינוך", תראו שלמעשה, ככל שאתם משחקים יותר, כך מלמדים אתכם פחות, וכך אתם לומדים יותר.

"משחק הוא העיסוק המשמעותי ביותר של הילד, החסר ערך ביותר הוא חינוך." – אלברט ברי.

———————————————————-

אנדרה סטרן מעולם לא הלך לבית הספר. הוא מוסיקאי, מלחין, יצרן גיטרות, סופר ועיתונאי. הוא נשוי ואב לבן.

גנבתי את הדברים שלך ועכשיו אני דורשת כופר

מוקדם יותר השבוע, עוד פנינת פינטרסט הפכה לויראלית בפייסבוק. היא הראתה תמונה של כלי טאפרוור גדול עם שיר מודבק על הצד. השיר יידע את הילדים שהם השאירו את הדברים שלהם בחוץ, אז אמא החרימה אותם. אם הם רוצים לקבל אותם בחזרה, הם צריכים לעשות מטלה כדי לזכות בהם. ליד השיר הייתה מעטפה קטנה עם התיוג "מטלות", שם כנראה הילד יכול לבחור מתוך רשימה של מטלות כמו, טאטוא, שאיבת אבק ושטיפת כלים.

כמו רוב הדברים שמגיעים כל כך רחוק כל כך מהר, זה השאיר את כל האנשים שראיתי מחולקים לשני מחנות: אלה שחשבו שהרעיון גאוני, ולא יכלו לחכות לישם אותו בבית שלהם, ואלה – כמוני – שחשבו… טוב, אחרת. שוב ושוב ראיתי את אותן שאלות מופנות אל אלה שלא אהבו את זה. "למה אתם לא אוהבים את זה?" "מה לא בסדר בזה?" ועל דף הפייסבוק שלי, "מה נסגר איתכם??" אני הולכת להתעלם מהשאלה האחרונה, אבל לתת לאנשים להנות מהספק ואני אניח ששתי הראשונות כנות. הנה חמש הסיבות העיקריות שזה לא משהו שתמצאו בבית שלי, ללא סדר מיוחד:

זה לא נחמד במיוחד. לקחת בעלות על משהו שלא שייך לך זאת גנבה. בואו רק נתחיל פה. הדברים של הילדים שלי הם שלהם, ואני לא צריכה לקחת אותם, ובטח שלא לקחת אותם ואז לדרוש שהם ישלמו לי בצורה כלשהי כדי לקבל אותם חזרה. אם הייתי משאירה את הטלפון שלי איפשהו (משהו שאני עושה. כל. הזמן. שקורה מידי פעם) הייתי די מתעצבנת אם בעלי היה מחליט שזה שלו עד שאני אנקה את האמבטיה או אגהץ את חולצות העבודה שלו. אם לא הייתי רוצה שיעשו לי את זה, אני לא אעשה את זה לילדים שלי.

זה מלמד ילדים שמטלות הן עונש. דברים כמו לשטוף כלים, לטאטא את הרצפה ולעשות כביסה, הם חלק מהחיים וחלק משמירה על בית משביע רצון… משהו שאנחנו יכולים לעשות בהנאה, או ללמוד לראות כ… טוב, מטלה: משהו לא נעים, ומשהו לסלוד ממנו. אם ילד גדל כשהוא משייך עשיית מטלות עם 1) עשיית משהו "לא בסדר" כמו לא להחזיר איזה חפץ אהוב ו-2) שמכריחים אותו להרוויח את החפץ הזה כשהוא נלקח ממנו, איזה דעה אתם חושבים שהוא יביא איתו לחיים הבוגרים?

זה מאשים ילדים על משהו שכולנו אשמים בו. בעלי הוא בלי ספק הרבה יותר מסודר ממני, אבל אפילו הוא ישאיר כוס על השולחן או את המחשב הנייד שלו בסלון. אני כל הזמן משאירה את הטלפון הנייד בכל רחבי הבית, אני תמיד מאבדת את כוס הקפה שלי, וזה לא בלתי רגיל שאני משאירה ספרים, מחברות ופרויקטים אחרים במקום בו אני יכולה למצוא אותם בקלות. לא תמיד שמים דברים למקום בסוף היום, וזה בסדר! לפעמים אנחנו שוכחים, לפעמים אנחנו עסוקים בדברים אחרים, לפעמים משחקים עם הילדים לוקחים עדיפות על סידור הבית. ההבדל הוא שכמבוגרים אנחנו לא נענשים על זה. אנחנו מתמודדים עם זה ביום הבא, והחיים נמשכים.

זה מדגיש מנטליות של "אנחנו נגדם". מערכת כזאת מעמידה את האמא כדיקטטור, והילדים כמשרתים שלה. הרבה אנשים חושבים שאם זה לא עובד ככה אז הילדים מנהלים את הבית. להפך, בבית שלנו אנחנו מתפקדים כמשפחה. כולנו באותה קבוצה. זה לא הבית שלי או הבית של בעלי או הבית של הילדים… זה הבית שלנו. כולנו עובדים ביחד, ואנחנו מכבדים את החפצים אחד של השני. אם שוכחים משהו בחוץ, וזה בעיה למישהו אחר, זה לא יותר מסובך מזה: "ספנסר, אתה יכול בבקשה להוריד את הפרויקט שלך מהשיש כדי שנוכל להכין ארוחת ערב?" והוא בא ולוקח את זה. הבעיה נפתרה. אם הוא לא יכול לבוא באותו רגע מסיבה כלשהי, אנחנו מזיזים לו את זה, לחדר שלו או לשולחן שלו. הוא יודע שזה שמור, לנו יש את השיש בחזרה ואנחנו יכולים להכין ארוחת ערב. הבעיה נפתרה.

זה פתרון זמני (ודי שרירותי). זה פלסטר. אני חושבת שזה מוזר ומבלבל כשאנשים מצדיקים דבר כזה כשהם אומרים "אני לא הולכת לגדל פרחחים כפויי טובה ומפונקים שלא מכבדים את הדברים שלהם." זה לא הולך ללמד אותם לכבד את הדברים שלהם. זה לא הולך ללמד אותם לסדר את הדברים שלהם. זה הולך זמנית לגרום להם להרים את הדברים שלהם, כי הם לא רוצים שאמא תיקח אותם, ו/או בגלל שהם לא רוצים לעשות מטלות כדי לזכות בהם בחזרה. אמא לא צריכה לדאוג יותר לגבי כל מיני דברים מפוזרים, ובנוסף היא זוכה שמישהו יעשה את המטלות שהיא לא רוצה לעשות. כולם מרוויחים, נכון? אבל מה יקרה כשהילד יגדל ואין מי שיחרים לו את הדברים? מה הוא הולך לעשות כשהוא חי לבד ויכול להשאיר את הדברים שלו איפה שרק מתחשק לו, בלי לפחד שמישהו יקח לו אותם? בטח, זה קל ונוח פשוט לקחת את כל הדברים, אבל מה זה הולך להשיג בטווח הארוך? ומה זה יעשה למערכת היחסים שלך עם הילד שלך? אם את רוצה שהילדים שלך ילמדו איך לדאוג לדברים שלהם, תראי להם איך לדאוג לדברים שלהם. תעזרי להם לדאוג לדברים שלהם. תאפשרי להם לראות אותך דואגת לדברים שלך. תעשי את המאמץ הזה! ובנוגע לבלאגן ולמטלות…

לכל אחד ואחת יש את רמת הסדר האישית שלהם. אנשים מסוימים חיים ועובדים הכי טוב בתוהו ובוהו, ואחרים חשים לא בנוח עם שום דבר פרט לרצפות בית מרקחת שאפשר לאכול מהם. יש לנו שישה אנשים בבית, וכולנו שונים. המאבק היומי שלי עם הסוגיה הזאת הוא העובדה שבלאגן משגע אותי… ועדיין אני נוטה לעשות בלאגן בכל מקום שאני נמצאת בו. אבל זה המאבק שלי. לא של בעלי ולא של הילדים שלי. אם אני מוטרדת מבלאגן, אני אנקה אותו. אם אני צריכה עזרה, אני אבקש אותה. אבל זה לא יהיה הוגן אם אני אכפה את הסגנון שלי על שאר המשפחה, כמו שזה לא יהיה הוגן אם הם יכפו את שלהם עלי. אנחנו מכבדים את השוני של כל אחד, אנחנו מתקשרים, אנחנו מתפשרים, אנחנו נותנים ולוקחים. אנחנו מתפקדים כמשפחה.

הבית הזה הוא חוף המבטחים שלנו. המקום היחידי בו מובטח לנו החופש להיות עצמנו, והחופש לתת ולקבל אהבה ללא תנאים. ללמוד, לשחק, להתנסות, לצמוח. לפעמים הבית שלנו מסודר. לפעמים הוא מבולגן. לפעמים הוא ממש מבולגן.

ולא הייתי משנה את זה.

————————————————————————————-

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

לקוח מתוך הבלוג – The Path Less Taken

אנחנו משפחה של שש נפשות שחיה ולומדת בלי מגבלות בית הספר, אלא תחת החסד והחופש שניתנו לנו על ידי אלוהים. התחלנו בחינוך ביתי מהיום הראשון, מצאנו את החינוך החופשי קצת לאחר מכן, ולעולם לא פנינו לאחור. בנובמבר 2005, המסע שלנו לקח אותנו מניו-המפשייר לאריזונה. הבלוג הזה מתעד את ההרפתקאות שלנו – והמחשבות, הדיעות וההרהורים שלי – כשאנחנו חיים, לומדים וחוקרים את המערב היפהפה של ארה"ב.

שינוי בתוכנו – צמיחה דרך חינוך עצמי

נכתב על ידי ד"ר מארשל רוזנברג, לקוח מהספר Speak Peace in a World of Conflict.

כשאנחנו מסתכלים על איך תקשורת מקרבת יכולה לתרום לשינוי, תזכרו את זה: אנחנו רוצים שאנשים ישתנו בגלל שהם רואים דרכים טובות יותר לספק את הצרכים שלהם במחיר נמוך יותר, לא מפחד שאנחנו הולכים להעניש אותם, או לגרום להם לרגשות אשמה אם הם לא ישתנו.

תחשבו על טעות שעשיתם לאחרונה, משהו שעשיתם שאתם מצטערים עליו. עכשיו תחשבו, איך אני מחנך את עצמי ברגעים כאלה? או, במילים אחרות, מה אני אומר לעצמי ברגע בו אני מתחרט על מה שעשיתי?

לפני זמן לא רב, הדרכתי סדנה בה בדקנו איך אפשר להשתמש בתקשורת מקרבת כדי ללמוד מהמגבלות שלנו בלי לאבד מההערכה העצמית שלנו.

אישה אחת אמרה לנו שהיא צרחה על הבן שלה באותו בוקר לפני שהיא הגיעה לסדנה. היא אמרה כמה דברים לילד שלה שהיא הייתה מעדיפה לא להגיד – וכשהיא התסכלה בעיני הילד שלה, היא ראתה כמה הוא פגוע. שאלתי אותה את השאלה הזאת: "איך חינכת את עצמך באותו רגע? מה אמרת לעצמך?"

והיא אמרה, "אמרתי איזה אמא איומה אני. אמרתי לעצמי שאסור היה לי לדבר ככה אל הילד שלי. אמרתי, מה לא בסדר איתי?"

לצערנו, הרבה אנשים מחנכים את עצמם באותה דרך בה דמויות סמכות חינכו אותנו כשעשינו דברים שלא היו לרוחם. הם האשימו והענישו אותנו, ואנחנו הפנמנו את השיפוט הזה. כתוצאה מכך, אנחנו מחנכים את עצמנו לרוב דרך רגשות אשם, בושה וצורות אחרות של טקטיקות אלימות וכפייתיות. להמשיך לקרוא שינוי בתוכנו – צמיחה דרך חינוך עצמי ←

5 דברים מגניבים שאף אחד לא אמר לך על הנקה לילית

העולם מלא בהורים עייפים… והאינטרנט מלא בפורומים עם הודעות מהורים מודאגים ומותשים שמחפשים מידע על האם התינוקות שלהם נורמלים ומה הם "אמורים" לעשות עם כל הפעמים שהתינוק שלהם מתעורר בלילה. לחנויות הספרים יש מדורים שלמים המיודעים לשינת תינוקות, ונכתבים על ידי "מומחי שינת תינוקות" כביכול, וחנויות גדולות שמות את הספרים האלה ליד כל מיני גאדג'טים החל משמיכות מיוחדות שעוטפות את התינוק עד למכשירים שמוציאים צלילים מיוחדים, כי הם יודעים, לפי מחקר שוק, שהורים מיואשים בעלי חוסר בשינה ימלאו את העגלה שלהם בכל דבר שהם חושבים שאולי ישפר את שינת התינוק שלהם. קניות מתוך דחף רגעי במיטבן.

אבל, מה אנחנו באמת יודעות על התעוררויות ליליות, הנקה והסיבות שהם עלולים להתעורר כדי לינוק כשכל מה שאנחנו רוצות שהם יעשו זה לישון? כמובן, יש את הבסיס של למה תינוקות יונקים בתדירות גבוהה. אבל, עם הפוסט הזה, חשבנו שנאסוף כמה מהדברים היותר מגניבים והפחות ידועים שהמדע אומר לנו על הנקה לילית כדי שאתן, האמהות התשושות, תוכלו אולי להסתכל על הנקה לילית בצורה אחרת לגמרי.

אז, בלי להוסיף… הנה 5 דברים מגניבים שאף אחד לא אמר לך על הנקה לילית:

1)      האם מישהו אמר לך ש… מחקרים הראו שאמהות מניקות ישנות יותר מעמיתותיהן המאכילות מבקבוק? כן. את עייפה, אבל קראת את זה נכון! לפי מחקר אחד, אמהות מניקות ישנות 40-45 דקות בממוצע יותר בכל לילה במהלך שלושת החודשים הראשונים אחרי הלידה (מקור). בפרק זמן של שלושה חודשים, זה הרבה יותר שינה! ומחקרים גם מגלים לנו שזמן שינה ארוך יותר חשוב מאוד לבריאות הנפשית של האם ועוזר להפחית את הסיכון שלה לדיכאון לאחר לידה (מקור).

2)      האם מישהו אמר לך ש… אצל נשים מניקות, ייצור פרולקטין (פרולקטין הוא הורמון ייצור החלב) נוהג לפי השעון הביולוגי? מחקרים הראו שרמות הפרולקטין אצל נשים מניקות הן גבוהות במידה משמעותית בלילה, במיוחד לפנות בוקר. תינוקות רוצים הרבה פעמים לינוק בלילה פשוט בגלל שיש יותר חלב בלילה(מקור)! איזה חכמים התינוקות האלה?

3)      האם מישהו אמר לך ש… תינוקות נולדים בלי שעון בילוגי? הם לא יודעים להבדיל בין יום ולילה, ולוקח להם מספר חודשים לפתח את השעון הביולוגי שלהם. הם גם לא מייצרים את המלטונין של עצמם (הורמון מעודד שינה) למשך הרבה מחייהם המוקדמים. אבל, תנחשי במה יש הרבה מלטונין? בחלב שלך בלילה (מקור)! אז, מדענים בעצם חושבים שחלב אם לילי עשיר במלטונין עוזר לתינוקות לפתח את השעון הביולוגי שלהם ועוזר להם בסופו של דבר ללמוד לישון פרקי זמן ארוכים בלילה.

4)      האם מישהו אמר לך ש… בנוסף למלטונין החלב שלך בערב ובלילה עשיר בחומרים מעודדי שינה וממריצי-מוח אחרים? ההמשך הוא ציטוט ממאמר שנכתב על ידי ד"ר דרסיה נרבאז, חוקרת ילדות-מוקדמת מאוניברסיטת נוטר-דאם.

הורים צריכים לדעת שחלב אם בערב מכיל יותר טריפטופן (חומצת אמינו מעודדת שינה). טריפטופן הוא חומר מקדים לסרוטונין, הורמון חיוני לתפקוד והתפתחות המוח. בתחילת החיים, עיכול טריפטופן מוביל ליותר התפתחות של קולטני סרוטונין (היברד, ברוק, קרטר, האוג והרזר, 1981). גם לחלב אם לילי יש חומצות אמינו שמעודדות סינתוז סרוטונין (דלגאדו, 2006. גולדמן, 1983. ליאן, 2003). סרוטונין גורם למוח לעבוד טוב יותר שומר על מצב רוח טוב, ועוזר עם מחזורי שינה-ערות (סומר,2009). אז יכול להיות חשוב במיוחד שיהיה לילדים חלב אם בערב או בלילה בגלל שיש בו טריפטופן, לסיבות שמעבר לגרום להם לישון (מקור).

5)      האם מישהו אמר לך ש… הנקה בלילה יכולה להיות חשובה בהשארת ייצור החלב לטווח ארוך של האם בצורה יציבה וחזקה ועלול למעשה להפחית את שאיבת החלב במהלך היום של אמהות עובדות? השד המניק יודע כמה חלב ליצור בעיקר לפי התדירות בה הוא מתרוקן. אלה חוקי הביקוש וההיצע, שמבוססים על  שעון 24 השעות הטבעי… ולא רק במהלך שעות העירות של האם.

מספר הפעמים בהם אם מרוקנת את שדיה כדי לשמור על ייצור חלב לטווח ארוך נקרא מספר הקסם. אם אמא לא מניקה מספיק פעמים בתקופת זמן של 24 שעות כדי להגיע למספר הקסם, הגוף שלה יתחיל להוריד את יצור החלב וההיצע שלה יקטן. לנשים עובדות ומניקות, יותר הנקות ליליות משמעותן יותר הנקות במהלך 24 שעות, אשר משמעותן פחות שאיבות שתצטרך האם בעבודה כדי להשיג את מספר הקסם שלה.

הדינמיקות הבסיסיות האלה תקפות גם לתינוקות בוגרים יותר, שעלולים עדיין להצטרך הנקה לילית, גם הם.

אז הנה! 5 דברים מגניבים שאף אחד לא אמר לך על למה התינוק שלך (עדיין) מתעורר בלילה לינוק. האם חשבת אי פעם, כששמעת את התינוק שלך מתעורר ב 02:00, שהוא בעצם נותן לך במתנה יותר שינה, מוריד את הסיכון לדיכאון לאחר לידה, בונה ומפתח את המוח שלו, יתכן ומוריד את הסיכון להפרעות מצב-רוח בטווח הארוך, מפתח את השעון הביולוגי שלו, מקבל יותר חלב כשההיצע נמצא בשיאו, מבטיח את היצע החלב שלך לטווח הארוך ונותן לך את ההזדמנות לשאוב פחות בעבודה? בתקווה, עכשיו תחשבי ככה. לילה טוב, אמא!

————————————————————-

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

ברסטפידינג שיקגו ארגון מבוסס אמהות, הוקם כדי לתמוך בהנקה של אמהות ועובד כדי לבנות רשת תמיכה מגובשת וברת -קיימא לאמהות מניקות דרך קישורים למשאבים, נורמליזציה תרבותית ותמיכה מוסדית.

בית ספר הוא כלא – ומזיק לילדים שלנו

שנת לימודים ארוכה יותר היא לא הפתרון. הבעיה היא בית הספר עצמו. שיעורים ומבחנים בכפיה פשוט לא עובדים.

הורים שולחים את הילדים שלהם לבית הספר עם הכוונות הטובות ביותר, כשהם מאמינים שזה מה שהם צריכים כדי להיות מבוגרים יצרנים ושמחים. להרבה יש ספקות לגבי הביצועים של בתי הספר, אבל הלך הרוח הרווח הוא שהסוגיות האלה יכולות להפתר בעזרת יותר כסף, תוכנית לימודים מאתגרת יותר ומבחנים נוקשים יותר.

אבל מה אם הבעיה האמיתית היא בית הספר עצמו? העובדה המצערת היא שאחד המוסדות המוערכים ביותר, מעצם טבעו, מכשיל את הילדים שלנו ואת החברה שלנו.

בית הספר הוא אחד המקומות שילדים מחוייבים להיות בו, מקום שבו החירות שלהם מוגבלת קשות – מוגבלת הרבה מעבר למה שמבוגרים יהיו מוכנים לסבול במקומות העבודה שלהם. בעשורים האחרונים, אנחנו מחייבים את הילדים שלנו לבלות יותר זמן בסביבה כזאת, ויש ראיות חזקות (המסוכמות בספר החדש שלי) שזה גורם לבעיות פסיכולוגיות חמורות לרבים מהם. יתרה מכך, ככל שמדענים לומדים יותר על איך ילדים לומדים באופן טבעי, כך אנו מגיעים יותר למסקנה שילדים לומדים בצורה הכי עמוקה ומלאה, ובהתלהבות הרבה ביותר, בתנאים כמעט הפוכים לאלה שקיימים בבית הספר. להמשיך לקרוא בית ספר הוא כלא – ומזיק לילדים שלנו ←

לשבור את מעגל השליטה עם אוכל

מאת תרזה גרהאם ברט

אמא של רק סוכריית גומי אחת

כשהחלטתי להכנס להריון, קפצתי למזון אורגני, טבעי ולא מעובד בשתי רגליים. הפסקתי את ההרגל של שתי כוסות קפה ביום והתחייבתי "להתנהג כמו שצריך". במהלך ההריון שלי קראתי את כל הדברים שאפשר לעשות כדי לוודא שהבן שלי יאכל ויחשוק במזון בריא. בלי סוכר בשלושת השנים הראשונות, לפי ד"ר סירס, יבטיח שהוא לא יתאוה למאכלים מתוקים. חיזקתי את הצורך שלי בשליטה דרך האוכל במשפחה.

כשאני מסתכלת במבט לאחור על הצורך בשליטה, אני יודעת שהרבה ממנו הוא שאיפה לרכוש מחדש את הכוח שאיבדתי כילדה. אני עדיין מתמודדת עם האובדן הזה וצריכה לעבוד כדי לא להשתמש בו כתירוץ להפעיל כוח כלפי אלה הסובבים אותי, במיוחד הילדים בחיי.

כשמרטל היה תינוק, סמכתי עליו והנקתי אותו לפי דרישה, אבל איכשהו לא עשיתי את הקישור לכך שהוא יאכל מתי ומה שהוא רוצה כשהוא גדל. עוד לא בחנתי ו"גיליתי" את האדולטיזם שלי וכמה הונחלה בי האמונה שרק מבוגרים צריכים לקבוע מה ילד יאכל.

השלכתי הרבה דברים על מרטל. ברור שהוא יהיה עצבני כמוני כשהוא לא אכל. הייתי צריכה לוודא  שהוא יאכל כל שעתיים-שלוש בין אם הוא רצה בכך ובין אם לא. בלי מזון מהיר, בלי ג'אנק פוד, רק דבר אחד מתוק או עם סוכר פעם בכמה זמן.

הייתי בטוחה שהכעס וההתפרצויות שלו היו תוצאה של רמת סוכר נמוכה בדם או אכילה של הדבר הלא נכון. לעולם לא הייתי מעלה על דעתי שהכעס שלו יכול להיות כתוצאה מהדיכוי שלי כלפיו עד כשנה מאוחר יותר.

יש לי זיכרון חד שאנחנו יושבים בדירה של סבתא של מרטל קצת אחרי שחזרנו לעיר הולדתנו. היו סוכריות גומי בקערה. מרטל היה בן ארבע ורצה סוכרית גומי. בסדר מרטל, אתה יכול לקחת סוכרית גומי, אבל רק אחת. הייתי אמא של רק סוכרית גומי אחת.

להרים את מסך הדיכוי

כתוצאה מהרמת המסך מעל ההתנהגות המדכאת שלי, התחלתי לשחרר ולסמוך על מרטל. ריפיתי את ידיו והוא היה צריך לתבוע בחזרה את הכוח שלו וזכותו להגדרה עצמית. לאורך כל הדרך מרטל תבע את כוחו. החברה לימדה אותי שקוראים להתנהגות זו התקף זעם ושזה לא הולם ולא מכובד. כהורה הייתה זאת האחריות שלי לאלף אותו ואת המזג שלו.

הכעס וההתפרצויות פחתו. הן לא היו בגלל האוכל שהוא אכל (או לא אכל). הן היו בגלל חוסר השליטה והחוסר המוחלט בחירות לגבי הבחירה מתי ומה הוא רצה לאכול. יצאנו מחוץ למעגל השליטה. אמרתי לו למעשה שאני מכירה את הגוף שלו יותר טוב ממנו. "אל תסמוך על הגוף שלך מרטל, תאמין לי". לימדתי אותו לא להקשיב לגוף שלו, אלא להקשיב לדמות הסמכותית הזאת שטענה שהיא מכירה אותו יותר טוב משהוא מכיר את עצמו.

אנשים יגידו, אבל אין לו את הניסיון לדעת מה טוב בשבילו. את צריכה לקבוע גבולות מתאימים ובריאים. נהגתי להאמין בזה. עכשיו אני בעיקר מאמינה בו. אני מאמינה בתבונתו ובהכרה שלו של גופו. ויש לו תבונה מדהימה כי הוא מקשיב לגוף שלו.

זה היה מאבק בעבורי להרפות מהתפקיד שלמדתי ואימצתי מאז שהוא נולד. אני הייתי האמא ואני ידעתי הכי טוב. אומנתי היטב להאמין בזה. דחיתי את זכותו להגדרה עצמית. עם עזרה מאחרים ובכך שהמשכתי לאתגר את עצמי לצאת ממעגל השליטה, למדתי לאט שרק הוא מכיר את הגוף שלו.

אני זוכרת כשאנשים אמרו לי איך להרגיש או מה אני צריכה לעשות כילדה. שנאתי את זה. הרגשתי פחותה והתחלתי לאבד את החיבור שלי אל כוחי. למרות שהרגשתי ככה, עדיין כפיתי שליטה על מרטל.

מעגל החברה יכול לכתר אותנו מכל עבר. אנחנו מאבדים את כוחנו כילדים (ושונאים את זה) והכוח הזה מוחלף בהדרכה של המוסדות שאומרים לנו שאנחנו חייבים לעשות את אותו הדבר לילדים שלנו אם אנחנו רוצים להיות הורים טובים.

תובע את כוחו

בערך שנה אחרי שמרטל זכה מחדש בכוחו, הוא ביקש ממני להכין לו פופ-טארט וביצה בקן. הכנתי את הפופ-טארט ואז את הביצה בקן. התיישבתי לאכול את ארוחת הבוקר שלי ליד השולחן והוא ראה טלוויזיה ואכל בעמידה.

התסכלתי עליו באגביות ואז באמת צפיתי במה שהוא עשה. ראיתי את ההנאה בהם הוא אכל את הפופ-טארט ואת הביצה בקן. הוא הרים חתיכה של הפופ-טארט או הלחם, הסתכל עליו, החליט איפה הוא רוצה לנגוס ולעס באיטיות. אז הוא הסתכל שוב בדיוק איפה שהוא רצה לנגוס, נגס ולעס.

הוא היה כל כך מאושר. הוא היה במצב של חסד, כשהוא אוכל בדיוק מה שהוא רוצה, בדרך בה הוא רוצה. הוא אוכל רק מה שהוא רוצה. הוא מקשיב לגוף שלו כשהוא שבע. הוא לא מלא בחרטה ורגשי אשמה. יש לו תבונה שאני רק יכולה לקוות לזכות בה מחדש. אני בטוחה שהייתה לי אותה פעם, אבל לא סמכו עלי שאכיר את עצמי ואת הגוף שלי. והמשכתי לחיות את סיפור החוסר אמון.

מאז עבר הרבה זמן, ולמרטל מובן בצורה מדהימה מה הוא רוצה. הוא לא יאכל משהו רק כדי לאכול משהו. אם זה לא בדיוק טעים לו, לא בדיוק מה שהוא רוצה, הוא לא יאכל את זה. הורות של שליטה מסורתית, הסוג המאפשר למעגלי החברות והשליטה להמשיך, תגיד לי שאני יוצרת אכלן בררן. מה שאני רואה הוא שהוא אוכל בדיוק את האוכל הנכון בזמן הנכון לגוף שלו. לפחות בקשר למזון, מעגל השליטה נפרץ. הרווחתי מכך שאני רואה איך הוא חי עם אוכל ואיך יש לו מערכת יחסים בריאה עם אוכל. אני מקווה להמשיך ללמוד מצפיה בהתפתחות מערכת היחסים הזאת כל יום.

—————————

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

התחלתי את חיי כילדה טיפוסית שניסתה להיות מוצלחת בעיני הוריה ומוריה, בזמן שניסיתי להשלים עם הצורך לספר על האמת שלי במהלך החיים.

מופע שיווי המשקל הזה הוליך אותי להרבה הרפתקאות בחיפוש אחר מטרה והדרך האמיתית שלי. במהלך הדרך הלכתי לאוניברסיטה והשלמתי לימודי עריכת דין. דחיתי קריירה משפטית כדי לעבוד כמנהלנית באוניברסיטה, בחושבי שאוכל להפוך את העולם למקום טוב יותר. ביליתי זמן בעבודה באוניברסיטת אריזונה, אוניברסיטת מישיגן, אן ארבור, ואוניברסיטת אוסטין טקסס.

מצאתי להט בחינוך לצדק חברתי ודיאלוג בר-קיימא והתחלתי לצעוד בשביל בנסיון להפטר מרוב מה שלמדתי כילדה וכמבוגרת.

כשמרטל, הילד הראשון בחיי, הגיע לעולם, הוא איתגר אותי להתפתח מעבר לכל חוויה בחיי. הוא חשף את הצביעות שלי כאינדיבידואלית שמחוייבת לצדק על ידי כך שהראה לי איך המשכתי להנציח את הדיכוי בעמדותי ואמונותי לגבי מערכת היחסים בין ילד למבוגר.

כך התחיל המסע שלי לשלב את המחוייבות שלי לצדק, למידה והורות דרך מערכת היחסים שלי עם מרטל שעכשיו הורחבה גם לגרייסון, הילד השני בחיי.

רוב, השותף שלי, מרטל וגרייסון, מלווים אותי במסע הזה. אני מנסה לחיות את המטרה שלי כהורה, כותבת, מאמנת ומצדדת לשינוי הילדות כצעד הראשון לשינוי העולם.

דרך האתר הזה, ספרים, אימונים ותוכניות לימוד, אני מחוייבת לעזור להורים להפסיק את כאב העימות, התסכול והאכזבה שהן התוצאה של מה שלמדנו על הורות.

חוץ מהאתר, כתבתי גם מאמרים לאתרים אחרים. אני כותבת אורחת ב Kindred Community ובקרוב אנהל שם פורום.

כאשר אנחנו עוסקים בהורות עם אמון וכבוד, אנחנו לא רק משנים את מערכת היחסים שלנו עם הילדים שחולקים את חיינו, אנחנו משנים את העולם.

שישה שיעורים של מורה בבית הספר

נכתב בשנת 1991 על ידי ג'ון טיילור גאטו, מורה השנה של מדינת ניו יורק

תקראו לי מר גאטו, בבקשה. לפני 26 שנים, כשלא היה לי משהו יותר טוב לעשות, ניסיתי את ידי בהוראה. התעודה שלי מסמיכה אותי ללמד אנגלית וספרות, אבל זה בכלל לא מה שאני עושה. מה שאני מלמד זה בית ספר, ואני מקבל על זה פרסים.

הוראה משמעותה הרבה דברים, אבל יש שישה שיעורים המשותפים להוראה בבית הספר מהארלם ועד הוליווד. אתם משלמים על השיעורים האלה ביותר דרכים מאשר תוכלו לדמיין, אז כדי שתדעו מה הם:

השיעור הראשון שאני מלמד הוא: "תשארו בכיתה שאתם שייכים אליה." אני לא יודע מי מחליט שהילדים שלי שייכים לשם אבל זה לא העסק שלי. הילדים ממוספרים כך שאם מישהו מהם יברח יהיה אפשר להחזיר אותו לכיתה הנכונה. במהלך השנים מגוון הדרכים בהם ממספרים ילדים גדל דרמטית, עד שנהיה קשה לראות את הבן אדם תחת משא המספרים שהוא נושא. מספור ילדים זה עסק גדול ורווחי מאוד, אך קשה להגדיר מה העסק מתוכנן להשיג. להמשיך לקרוא שישה שיעורים של מורה בבית הספר ←