תגית: הורות

Hand in Hand

היום שבו הפכתי לשותפה של ילדי

היום שבו הפכתי לשותפה של ילדי

נכתב על ידי פאטי וויפפלר, מקימת Hand in Hand.

היום ששינה את חיי לא התחיל מבטיח בכלל.

לבני בן הכמעט שלוש הייתה דלקת בשתי העיניים. העיניים שלו היו שמנוניות נורא, והוא לא הרגיש טוב. הצלחתי לקחת את אחיו הקטן ולקחת את כולנו לרופא הילדים. זה היה ביקור קצר. הביאו לנו מרשם לטיפות עיניים. בזמן שלקחתי אותם בבית המרקחת, התחלתי לדמיין איך לטפטף את הטיפות לעיניים של בני. מה שעלה לא היה יפה.

הורים מכירים את ילדיהם. ידעתי שג'ייקוב לא ישכב ויתן לי לשים לו טיפות עיניים. אם הייתי בת שנתיים, גם אני לא הייתי נותנת למבוגר לעשות לי את זה. מה היו האפשרויות שלי? לחכות שהוא ישן? בלתי אפשרי. לסדר אותו? לא, אי אפשר לסדר ילד בנוגע לטיפות עיניים. לכודה בפינה שאף הורה לא רוצה להיות בה, הנחתי שאצטרך לגבור עליו, לרתק כל יד שלו מתחת לברכיים שלי, לפתוח את עפעפיו בכח ולהפציץ אותו עם הטיפות. אני אוהבת את הילד שלי.  איך הוא יוכל לסמוך עלי אחרי שאעשה זאת, לא רק פעם אחת, אלא שלוש פעמים ביום?

דחיתי את הטיפול למספר שעות, פוחדת מהבלתי נמנע. ואז, כשהשכבתי את התינוק לשנת צהריים, מחשבה חדשה עלתה. הייתי חלק מניסוי חדש ומעניין. התחלתי בשותפות הקשבה עם הורה אחר שהיה במצוקה. אני מקשיבה לו לשעה, ואז הוא מקשיב לי. ניסינו לבדוק מה קורה כשאנשים באמת מקשיבים, באריכות. לשנינו היה קשה בתור הורים. רצינו לעשות טוב יותר. פעם בשבוע, הקשבנו במשך שעה, ואז דיברנו. למדנו להשלים עם הרגשות שעלו, ביחד עם הדאגות שכל אחד מאיתנו הביע.

הדבר הזה נתן לי כל כך הרבה סבלנות עם ילדי. והאבא שאליו האזנתי, שאישתו ברחה, והשאירה אותו לבד עם ילדה בת חצי שנה, הצליח לצאת ממצב של כמעט שיתוק. שבוע לאחר שבוע, הקשבנו עם כל הלב, אבל לא נתנו עצות. גיליתי שאני אוהבת להקשיב, ואהבתי את התוצאות.

אז כשהתינוק ישן, החלטתי לראות מה יקרה אם אקשיב לג'ייקוב. מה יכולתי להפסיד? זה לא היה מקרה חירום. התינוק ישן. אז, מה זה משנה!

הבאתי אותו למיטה הגדולה והראיתי לו את בקבוק הטיפות. "ג'ייקוב, אני צריכה לשים את הטיפות האלה בעיניים שלך כדי שתבריא." הוא בכה. דמעות גדולות. הקשבתי. כשהוא התחיל להרגע הראיתי לו את הבקבוק שוב. "זה יעזור לעיניים שלך." עוד בכי. עכשיו הוא התחיל להזיע. הקשבתי. הצעתי קשר עין, חשבתי שזה יעזור להראות לו שאנחנו באותו צד, למרות שהבקבוק אצלי. הראיתי לו את הטיפות והוא בכה. נשארנו קרובים, וזה נמשך ככה הלוך וחזור לאורך זמן. כל כך הרבה בכי! אז, שאלתי אותו אם הוא רוצה לראות את הטפטפה. הוא הנהן, אז פתחתי את הבקבוק, הוצאתי את הטפטפה וטיפטפתי כמה טיפות בחזרה. זאת הייתה המחזה של מה שהולך לקרות. הוא זרק את עצמו בחזרה על המיטה, בעט, נפנף בזרועותיו, ובכה חזק יותר ממקודם.

התינוק עדיין ישן. עכשיו כבר הייתי ממש סקרנית. פעם או פעמיים בחיי חוויתי את מחשבותי מתבהרות אחרי בכי גדול. אני זוכרת את התחושה העמוקה, המעוגנת שיש לך כשלמישהו אכפת, והוא מקשיב. אבל האם זה יעבוד עם בן שנתיים? איך זה יגמר?

הדגמתי טיפות נופלות עוד מספר פעמים. הוא בכה בחוזקה ואריכות כל פעם. ואז, הוא הפסיק ושאל, "אני יכול לטפטף?"

"אוקיי, בטח." אמרתי, שמחה להפוגה מהסערה.

הוא טיפטף טיפות לתוך הבקבוק כמה פעמים. זה סיקרן אותו. אמרתי, "אוקיי, עכשיו אנחנו צריכים לטפטף אותם לעיניים שלך." הוא זרק את עצמו לאחור והתחיל לילל שוב. אבל הפעם, הוא הפסיק מהר. הוא נעמד, הסתכל עלי, ואמר, "אני רוצה לטפטף."

זה רעיון שבכלל לא חשבתי עליו! הוא עוד לא היה בן שלוש. זה היה התפקיד שלי לטפטף. אבל אחרי מספר שניות, אמרתי, בטח שאתה יכול, אבל אני אצטרך לעזור לך."

"אוקיי."

השכבתי אותו על הגב, שמתי שתי טיפות בטפטפה, והחזקתי את היד שלו איפה שחשבתי שהיא צריכה להיות. אמרתי לו להשאיר את העין פתוחה. הוא טפטף שתי טיפות, הן נחתו בדיוק במקום. השתדלתי לא ליפול עליו מרוב תדהמה. הוא רצה לעשות גם את העין השנייה. טיפה אחת פספסה את המקום. הוא עשה אותה שוב, קם, מיצמץ, וירד מהמיטה, מוכן לשחק. בזזה זה נגמר! מאז הטיפות נכנסו באופן חלק, בלי פחד, בלי תלונות. מדהים!

זה היה היום שהבנתי שהקשבה נתנה לי את הכח לעזור לילדי באמת. מצאתי דרך לעבור מצב בלתי אפשרי. הוא יכל לבטא את הרגשות שלו, ואני יכולתי להיות השותפה שלו, לדאוג שהוא בטוח עד שהוא יצליח לחשוב בעצמו. לכל אחד מאיתנו התפקיד שלו. כשאנחנו עובדים ככה, מי יודע על איזה פחדים אנחנו יכולים להתגבר. מי יודע איזה אהבה הוא יכול להרגיש, אפילו כשאני צריכה להגיד לו לא, או לוודא שמשהו קשה יקרה. הוא היה קטן, אני הייתי גדולה, אבל הנה דרך שאנחנו יכולים לפתור את זה. אם הוא יכול להשתחרר מהפחד שלו מטיפות העיניים, אנחנו יכולים לפתור כמעט כל דבר.

———————————

Hand in Handעל Hand in Hand Parenting

ב Hand in Hand, המומחיות שלנו היא לעזור להורים לטפח את הקשר שלהם עם ילדיהם. הוקם ב 1989 על ידי פאטי וויפפלר, אנחנו גוף הולך וגדל של צוות, מדריכים, יועצים ומתנדבים שמספקים מידע ותמיכה להורים ברחבי העולם. המשרדים שלנו נמצאים בפאלו אלטו, קליפורניה.

צרו איתנו קשר:

עשו לנו לייק בדף הפייסבוק.

מאמרים ומשאבים יומיומיים בטוויטר.

מדריכים כותבים על החוויות שלהם בבלוג שלנו.

השתמשו בקבוצת Yahoo שלנו כדי לשאול שאלות, לקרוא ולמצוא שותף הקשבה.

אלפי קוהן

ממה מורכב הורה נהדר

ממה מורכב הורה נהדר

רמז: זה לא נוגע אליכם

פורסם ב 21 לאפריל ב The Homework Myth

אם החלטת שיהיה לך ילד, זה כפי הנראה בגלל שרצית להיות הורה וציפית שהחוויה תהיה מספקת. עשית את זה למען עצמך. אבל הגעת הילד דורשת שינוי רדיקלי. עכשיו אתה צריך להתחיל לעשות דברים בשבילו או בשבילה. יותר מכך, אתה צריך לשים לב לעובדה שילדך הוא ישות שונה עם נקודות מבט והעדפות שונות.

זה אולי נשמע ברור, אבל יש הורים שמשתמשים בילדיהם כדי לספק את הצרכים הרגשיים שלהם, ונראה שהם לא מודעים לכך. אם נאמר זאת זאת במושגים חיוביים, נוכל להגיד שהורות איכותית מוגדרת על ידי שלושה מאפיינים קרובים: (1) מודעות שחווית הילד את העולם היא לרוב שונה משלנו. (2) יכולת להבין את טבע ההבדלים האלה, לדמיין את נקודת מבט הילד ולהקשיב לצרכים שלו או שלה. (3) מוכנות לנסות למלא את הצרכים ולא לעשות רק מה שטוב לך.

כל אחד מאלה קשה יותר לאנשים מסויימים מאשר לאחרים. אלה שנגועים בספקות עצמיים לגבי הערך העצמי שלהם עלולים להיות כל כך שקועים בקבלת מה שחסר להם, פסיכולוגית, שנהיה להם בלתי אפשרי להתמקד בילדיהם או אפילו לראות אותם כמו שהם באמת (או כמו שהם לא).

אבל זה לא רק קשור להבדלים בין הורים. סוגיות זהות משוחקות בצורות שונות לפי המצבים שאנו נקלעים אליהם. לדוגמה, כשאנחנו בחוץ, ואנשים יכולים לשפוט את יכולות ההורות שלנו, יש סיכוי רב יותר שנגיב למה שאנחנו מפרשים כהתנהגות לא נאותה של ילדינו בעזרת יותר מידי שליטה ומעט מידי אהבה וסבלנות. כשילד מתפרץ בסופר, אפילו ההורה הכי טוב צריך מאמץ מיוחד כדי לזכור שמה שמשנה הוא האתגרים שהילד עומד בפניהם, לא הצורך שלנו להראות כשיר בעיניהם של זרים. [1]

לא כל מי שטרוד בצרכים שלו או שלה מתאים לסטראוטיפ הסמכותי, הורים מענישים שלא מאפשרים שום סימן של אי-ציות. למעשה, אנשים מסויימים שמזועזעים מהמסורת הנוקשה גאים מאוד בתשומת הלב הקיצונית שלהם לילדיהם. ההנחה שלהם היא שככל שאתה עושה יותר לילדיך, כך ההורות שלך טובה יותר.

אבל זה לא בהכרח נכון. הורים מסויימים שמקריבים הכל למען ילדיהם, שנראה שכל חייהם סובבים סביבם, יוצא שהם די נרקיסיסטים. נראה שהמשפחה מתרכזת בטובת הילד, אבל למעשה משתמשים בילד כדי לספק את צרכיהם של ההורים.

ילדים עלולים להרגיש שהתפקיד שלהם הוא לרצות את ההורים, להרגיע אותם, לתת להם הרגשת מסוגלות. לפעמים מעודדים ילדים בעדינות לספק להוריהם מה שהם לא מקבלים מבן או בת הזוג שלהם (או אפילו מעצמם), ואולי לספק חברות כמו-מבוגרת. הילד עלול להיות מכוון להפוך לחבר, אולי אפילו הורה, להורה. כל זה יכול להתרחש מבלי שמישהו יבין מה קורה. אבל בלי קשר אם הילד מצליח להבין איך להפוך למה שההורה רוצה או לא, התוצאה היא שהתפתחות הילד עלולה להתעוות בגלל שצרכי המבוגרים לקחו את הבמה המרכזית.

*

במקום לראות נטייה להורות טובה (או כמעט לכל דבר) כמשהו שיש לך או שאין לך, אולי נגיד שזה לוקח לחלק מהאנשים מאמץ להגיע לרמת מיומנות שמגיעה לאחרים בקלות. יש לי חוש כיוון גרוע, למשל, אבל זה רק אומר שאני צריך לעבוד יותר קשה כדי להבין איך להגיע לאיפה שאני נוסע. לכן, סוג ההורה שמתפתה להגיד לילד שלו, "קר לי. לך לשים סוודר" (לפי הדוגמה ההומוריסטית לתסמונת הקלאסית), אולי צריך להזכיר לעצמו מדי פעם, "ילדתי היא לא אני. יש לה תחומי עניין שונים. רק בגלל שאיקס משמח אותי, או מעציב, לא אומר שתהיה לו אותה השפעה עליה."

זה החלק הראשון בניסוח שלושת השלבים שהזכרתי קודם: להיזהר לא לבלבל בין זהות הילדה לשלנו. החלק השני הוא להבין מי היא הילדה, מה היא מרגישה, איך עובד המוח שלה, למה היא עושה מה שהיא עושה. זה מזמין אותנו לעסוק במה שהפסיכולוגים קוראים לו "לקיחת פרספקטיבה": לצאת מחוץ לעצמינו כדי לדמיין איך הדברים נראים למישהו אחר. השאלה היא לא רק "איך אני ארגיש אם מישהו היה עושה לי את זה?" אלא "איך הוא מרגיש לגבי מה שעשו לו?" זה לא רק לשאול איך זה להיות בנעליו, אלא איך זה מרגיש עם הרגליים שלו.

שלושה מחקרים שונים, כל אחד ממדינה שונה וכולם פורסמו במקרה באותה שנה, מאמתים את חשיבות התכונה הזאת. קבוצה של חוקרים הולנדים מצאה שאחד הגורמים החשובים ביותר בחיזוי איכות ההורות היה מידת ההבנה של הצרכים ותחומי העניין המיוחדים לילדים, ביחד עם הנכונות לקחת בחשבון שנקודת המבט הזאת שונה משל ההורה. חוקרים קנדיים גילו שלהורים שהיו טובים יותר ביכולתם "לקלוט במדויק את מחשבות ורגשות הילדים (הנערים) שלהם בזמן מחלוקת" היו פחות מחלוקות – או לפחות החלטות מספקות יותר במחלוקות שכן התרחשו. ומחקר מארצות הברית על משפחות עם ילדים עד גיל 3 הראה שהורים ש"הצליחו לסגל את נקודת המבט של הילד" היו יותר קשובים לצרכים שלו או שלה כתוצאה מכך.

החלק השלישי במודל הקטן שלי מורכב מלפעול לפי מה שאנחנו מבינים על עולמו הפנימי של הילד, וזה בתורו, מצריך מחוייבות להיות פחות מרוכזים בעצמנו. זה לא אומר להביא לילד כל מה שהוא מבקש, או לעסוק בהקרבה עצמית בלתי פוסקת (שבאופן פרדוקסלי, עלולה להגיד שההורה משתמש במסירות מוגזמת כדרך להוכיח משהו לגבי עצמו), אלא פשוט להיות הורה דואג וקשוב. כמו שגילה מחקר אחר, הורים שנוטים לחשוב בעיקר על הצרכים והמטרות שלהם נוטים לקבל את ילדיהם פחות מאלה שדואגים לצרכי הילדים שלהם או לצרכי המשפחה בכללותה.

בקיצור, ההורים הטובים ביותר מכירים בצרכים של ילדיהם (כשונים משלהם), לומדים כל מה שהם יכולים על הצרכים האלה, ומחוייבים למלא אותם ככל האפשר. ואלה מאיתנו שנאבקים כדי לעשות את הדברים האלה רוב הזמן… מנסים להראות שצריך להאבק כדי לעשות את הדברים האלה רוב הזמן.

—————————–

חלק ממאמר זה פורסם לראשונה בספרו של אלפי קוהן Unconditional Parenting: Moving from Rewards and Punishments to Love and Reason לעוד, אנא גשו ל www.unconditionalparenting.com

הערות

1. קחו בחשבון כמה ממה שאנחנו עושים עם ילדינו מונע מדאגות לגבי איך שניתפס על ידי מבוגרים אחרים. מבוגר מביא משהו לילד שלנו ואנחנו אומרים: "אתה יכול להגיד תודה?" – כביכול פונים לתינוק אפילו שברור שהוא לא יכול להגיד תודה או אולי אפילו צעיר מכדי להבין מהדוגמה שלנו. מה שאנחנו באמת עושים הוא לדבר דרך הילד שלנו אל המבוגר, כדי להראות שאנחנו יודעים מה התגובה המנומסת ושאנחנו יודעים מה הדרך הנכונה לגדל ילדים. אנשים בחברה שלנו עלולים הרבה יותר להאשים הורים על מעט מידי שליטה מאשר יותר מידי – ולאשר ילדים בגלל שהם "מתנהגים כיאות" מאשר בגלל שהם, נגיד, סקרנים. אז כשאתה מצרף את חרדת ההורים משפיטה עם הכיוון הסביר של השיפוט, אתה מקבל מסקנה לא מפתיעה: יש סיכוי רב יותר שנשתמש בטקטיקות של כפייה, ונהיה מוטרדים מהצורך בשליטה על ילדינו, כשאנחנו מחוץ לבית. כמו שנכון בהרבה פחדים אחרים, זה יכול לגרום לנבואה שמגשימה את עצמה, כך שלדכא ילדים בגלל הפחד של מה שאחרים יחשבו עלינו עלול ליצור בדיוק עוד מסוג ההתנהגות שאנחנו לא רוצים שאף אחד יראה.

2. Jan R. M. Gerris et al., “The Relationship Between Social Class and Childrearing Behaviors: Parents’ Perspective Taking and Value Orientations,” Journal of Marriage and the Family 59 (1997): 834-47; Paul D. Hastings and Joan E. Grusec, “Conflict Outcome as a Function of Parental Accuracy in Perceiving Child Cognitions and Affect,” Social Development 6 (1997): 76-90; Grazyna Kochanska, “Mutually Responsive Orientation between Mothers and Their Young Children,” Child Development 68 (1997): 94-112.

3. Paul D. Hastings and Joan E. Grusec, “Parenting Goals as Organizers of Responses to Parent-Child Disagreement,” Developmental Psychology 34 (1998): 465-79. Those who habitually put their own needs first were also more likely to believe that their children’s misbehaviors were deliberate and rooted in their nature or personality rather than emerging from a particular situation.

————————————-

אלפי קוהןמתוך וויקיפדיה:

אלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.

הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.

ספרים שתורגמו לעברית

  • מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000
  • החינוך שילדינו ראויים לו. בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ג 2002

————————-

זכויות יוצרים אלפי קוהן 1998. ניתן להוריד, לשכפל ולהפיץ בלי לבקש רשות כל עוד העותק מכיל את ההודעה הזאת ביחד עם האזכור (כלומר שם הירחון שבו הוא פורסם לראשונה, התאריך ושם המחבר). יש צורך באישור כדי להוציא לאור את המאמר בפרסום או כדי למכור אותו בכל צורה שהיא. בבקשה כתבו אלינו לכתובת שמופיעה בדף צרו קשר באתר.

Elliot Barker

איך אפשר למנוע פשיעה?

איך אפשר למנוע פשיעה?

איך אפשר להקטין את מספר האנשים בבתי הכלא או למנוע פשיעה? אני רואה כעת את הפתרון לבעיות הכביכול חמורות האלה כמשהו פחות או יותר טריויאלי ביחס לבעיות החמורות יותר הנוגעות לכולנו אם החברה שלנו יותר ויותר, כך זה נראה, מגדלת ומתגמלת פסיכופטיה. במיוחד בעולם עם נשק להשמדה המונית.

איך אפשר להקטין את מספר הפסיכופטים או כמות הפסיכופטיה בחברה שלנו?

בעבורי זאת אותה שאלה כמו "איך אנחנו מגדילים את מספר האנשים בחברה שלנו שיש להם יכולת מפותחת לאמון, אמפתיה וחיבה?" כמה מהצעדים שאפשר לקחת נראים די ברורים:

כיוון שהשנים הראשונות הן מכריעות, אנחנו צריכים לבחון בדקדוד כל תוכנית ומדיניות שמשפיעה על תינוקות וילדים קטנים ולשאול את עצמנו "הצרכים של מי נענים פה?" צריכה להיות הכרה ברורה שהמידה המשמעותית היחידה להצלחה בגידול ילדים היא מבוגר עם יכולות מפותחות לאמון, אמפתיה וחיבה. מזה נובע שהסגידה הנוכחית לשיטות גידול ילדים שמביאות ל IQ הכי גבוה, או לילד עם הכי הרבה פירורים עובדתיים בגיל הנמוך ביותר, או לילד שיכול לנגן בצ'לו הכי מוקדם צריכה להיות חשודה. חשודה כי היא עלולה לסתור את שיטות גידול הילדים שמייצרות מבוגר עם יכולות מפותחות לאיכויות החיוניות לקיום אנושי שיתופי הרמוני.

ככל שאיכות החיבור הרגשי במהלך הילדות נראית החשובה ביותר לפיתוח היכולות האלה, נסיונות להעלות את מעמד ההורות נראים הכרחיים. בחברה שבה אפשר לשווק את הזבל הכי חסר תועלת, ספריי לייזול ודאודורנטים לנרתיק הם שניים מאין ספור הדוגמאות, לא אמור להיות קשה לשפר את "טעם הלקוח" (דרך טכניקות שיווק מודרניות) למה שכנראה היא העבודה החשובה ביותר שכל אחד יכול לעשות – החינוך של חבר חדש בחברה.

זה נראה מתמיה בחברה שבה בית הספר הוא חובה מגיל 6 עד 18 שאנחנו מוציאים בוגרים שאין להם הכנה לעבודה האחת שהם כמעט בטוח שיעשו – גידול ילדים. בוודאי, לפני שהריון היא אפשרות, בנים ובנות אמורים להעריך את הנזק הרגשי התמידי שיכול להיווצר אם הצרכים הרגשיים של ילד צעיר לא נענים.

זה נראה לי מדהים שכחברה אנחנו לא מצדדים בפומבי את אותם ערכים שעליהם נשען כל יחס גומלין חברתי הרמוני – אמון, אמפתיה וחיבה. למה שלא כחברה – כולנו במשותף – נחזק את המודעות החבויה שלנו שהערכים האלה הם שורש העניין, ולמה שלא נעשה את זה לפחות באותה תדירות ויעילות שבה אנחנו מרשים לעצמנו להזכר לשתות קוקה-קולה?

אם אנחנו באמת רוצים חברה שמטפחת ומתגמלת בבררנות אנוכיות, קנאה ותאוות בצע ברדיפה בלתי פוסקת אחר צריכה של מה שנקרא בטעות "טובין", אז לכל הפחות אנחנו צריכים לוודא שכל התוצאות של הערכים האלה ברורות לכולם, כולל כל העלויות האישיות והחברתיות העקיפות.

למה אמצעים מונעים כאלה לא מתבצעים? יש הרבה גורמים. חלקית בגלל שכרגע אנחנו מוכוונים לפרק זמן קצר יותר פוליטית ופסיכולוגית מאשר מה שמצריך מניעה. חלקית בגלל שאנחנו מוטעים מההתרגשות והדרמה של התערבות לאחר שמופיעה בעיה. משחק השוטרים וגנבים למשל הוא חמור בהרבה מהשעשועים שלנו. חלקית בגלל שלנפגעים היום יש יותר מוטיבציה לשדל לגבי הצרכים הדחופים שלהם מאשר לגבי מניעה של נפגעי המחר. חלקית  בגלל הרמה בלתי אפשרית של הוכחה שנדרשת בכל פעם שאנחנו דנים בשינויים שנראה שהם מתערבים בערכים שלנו היום. אבל בעיקר אנחנו יודעים שפתרונות כאלה למניעת פשיעה הן "אידיאליסטיות תמימה".

מנקודת המבט שלי האידיאליזם התמים הוא בראשם של אלה שמאמינים שנשרוד כגזע בלי לפעול בקרוב כדי למנוע מהדורות הבאים את אלה שהם, כמו שאמר הרווי קלקלי, כל כך נקיים מרגש שהם "בורים בצורה מכריעה למשמעות החיים אצל אחרים", ונתחיל לתמוך באותם ערכים חברתיים שעליהם נשען כל יחס גומלין חברתי הרמוני.

בשביל לקרוא את המאמר המקורי תלחצו כאן.

—————————————————

נלקח מתוך מאמר שנקרא "Prisons, Psychopaths and Prevention", הוגש בקונגרס העולמי השני בנושא בריאות בבתי הכלא, אוטווה, 1983.

אליוט בארקר, פסיכולוג, הוא המייסד של האגודה הקנדית למניעת התאכזרות לילדים והעורך בעבר של המגזין הורות אמפתית.

Elliot Barker

Chaley-Ann Scott

להפריך את חרדת הנטישה

להפריך את חרדת הנטישה

בעולם המהיר, החומרי שלנו שנשלט על ידי משפחות בהם עובדים שני ההורים, נפוץ שילדים מגיל 8 חודשים יתוייגו עם "חרדת נטישה" אם הם מוחים בחריפות נגד הפרדה מהוריהם. לכל מקום שתסתכלו, הורים מעודדים לקטוע את ההתנהגות הזאת באיבה. אפשר למצוא עלונים ומאמרים על הנושא הזה במגזינים, משפחתונים וחדרי המתנה לרופאים וכולם תומכים בגישה דומה למה שקוראים "בעיה" עם ילדינו. לכאורה, אנחנו עושים לילדינו ולנו שירות דב אם אנחנו לא נפרדים מהם בגיל מאוד מוקדם. יפול עלינו היגון אם לא נעשה כך – אחרת הם יהיו תלויים בנו מידי ולא יהיה לנו זמן לעצמינו ולדברים אחרים. לכאורה, כשאנחנו עוזבים את ילדינו, אסור לנו להסס אם הם בוכים או מוחים, אלא ללכת במהירות בלי להסתכל אחורה. רוב המשפחתונים, הרופאים והמחנכים מרגיעים אותנו, למרות שכל סיב בגופינו זועק להרים את ילדינו, שאנחנו צריכים להתעלם מהאינסטינקט שלנו. נאמר לנו שילדנו ירגע מהר בלי נזק ארוך טווח, ואנחנו יכולים ללכת לדרכינו. אבל האם אנחנו באמת צריכים להקשיב ל"מומחים" האלה או האם אנחנו צריכים להקשיב לאינסטינקטים שלנו ולילדנו?

הנזק בפרידה מוקדמת

ממשלות קידמו את הצדדים החיוביים של היפרדות מוקדמת ומעונים במשך עשורים בעזרת תמריצים כלכליים שגרמו לנו לחזור לכח העבודה כמה שיותר מהר לאחר הלידה. באוסטרליה, הוצאות הממשלה על טיפול בילדים עלו ב 4000 אחוזים במונחים ריאלים מאז 1980. אולם, מקצוע בריאות הנפש מאמין שהנזק הנפשי לילדים עקב היפרדות מוקדמת הוא רב. הפסיכולוגית הבריטית דר. פנלופי ליץ' (Your Baby and Child: From Birth to Age Five, 1997) ערכה מחקר אנונימי של 450 מומחים לבריאות הנפש לפעוטות מ 56 מדינות שונות שהיו חברים באגודה העולמית לפסיכולוגיה לפעוטות. כשנשאלו מה הטיפול שהם מחשיבים כטוב ביותר מהלידה עד גיל 36 חודשים, הרוב אמרו שמנקודת מבטו של הפעוט זה "חשוב ביותר" לתינוקות שאמם תהיה נגישה להם "למשך רוב הזמן בכל יום" ליותר משנה וה"אידיאל" לפעוטות שיטפלו בהם "בעיקר על ידי אמם למשך זמן ממוצע של 27 חודשים". ליץ' הסיקה, "הממצאים האלה מצביעים שישנם הרבה מומחים בבריאות הנפש לפעוטות שמאמינים שטובתו של הילד תסופק במידה הטובה ביותר על ידי תבניות טיפול בילד הצעיר שמנוגדות לחלוטין לאלה שפוליטיקאים מבטיחים, הוגי מדיניות שואפים לספק ואמהות שואפות למצוא."

האגודה האוסטרלית לבריאות הנפש לפעוטות מציינת שמחקרים על הריכוז של הורמון הלחץ קורטיזול בילדים צעירים שנמצאים במעון יום מלא מראים שהורמון הלחץ בפעוטות ותינוקות עד גיל 3 עולה במהלך היום בהשוואה לילדים שנשארים בבית, אפילו במעון איכותי לפעוטות ותינוקות. מאמר שפורסם לאחרונה מצא קשר בין הזמן במעון יום מלא ורמות הקורטיזול בגיל הנעורים שקשורים להתנהגות לא-חברתית. הם מציינים "שיחסי התקשרות בטוחים הם אחד הבסיסים החשובים ביותר להתפתחות עתידית."

דר. ברוס פרי, מומחה עולמי במחקר על טראומות ילדות, מדגיש את החשיבות של טיפול זמין ומגע אצל תינוקות, והעובדה שככל שהילד צעיר יותר כך ההשפעה רבה יותר על המוח המתפתח. "המערכות הנוירולוגיות שמתווכות את התפקוד הקוגניטיבי, הרגשי, החברתי והפסיכולוגי שלנו מתפתחות בילדות, ולכן, חוויות הילדות משחקות תפקיד חשוב בעיצוב התוקף התפקודי של מערכות אלה. כשהחוויות הדרושות לא מסופקות בזמנים האופטימליים, המערכות הנוירולוגיות האלה לא מתפתחות בדרכים אופטימליות."

תהיה זאת אם נדירה שתעשה משהו שהיא חושבת שיזיק לילד שלה בכל צורה שהיא. הרבה נשים עובדות יטענו שאחרי תקופת ההסתגלות הראשונית, התינוקות שלהם כבר לא בוכים כשלוקחים אותם למעון. פסיכולוג הילדים המשפיע ג'ון בולבי (Attachment and Loss Volume II: Separation, 1975) טוען שזה לא בגלל שהתינוקות שלהם התסגלו, אלא בגלל שהם הייאשו מלמחות. הרבה פסיכולוגים לילדים מסכימים עם התיאוריה הזאת שמה שבאמת קורה הוא שהאמון שהיה לילד עם אמו נשבר והילד מתנתק – ההסכמה הכללית בתחום אומרת שלוקח עד ארבע שנים לילד שרגעים חטופים ללא אמא שלו יהיו בלי הרגשת אובדן. ליץ' (1997) אומרת שחשוב שנקשיב למחאות של ילדינו: "לא משנה מה אתם עושים, לא משנה איך אתם מתמודדים, אם תקשיבו לילדכם ולרגשות שלכם, יהיה משהו שאתם באמת יכולים לעשות כדי לסדר את הדברים או להוציא את הטוב ביותר מהדברים הלא טובים."

האם חרדת נטישה באמת קיימת?

חרדת נטישה היא מיתוס, המצאה, רעיון מופרך. האם ילדינו חרדים מהיפרדות מאיתנו? כן. האם זה לא נורמלי או לקוי? לא. הרעיון שזה לא נורמלי נוצר על ידי חברה שמעודדת אותנו להיפרד מילדינו בגיל כל כך צעיר, ולא תומכת בנו לעשות את ההיפך. הילדים והתינוקות שלנו רק מגיבים בדרך בה הטבע התכוון – על ידי כך שהם מוחים הכי חזק והכי הרבה שהם יכולים. לבסוף הם ירימו ידיים (לפי האישיות שלהם), אבל הם עדיין יהיו מושפעים מכך נפשית.

גורו ההורות המקשרת דר. סירס אמר ש"אמהות בעצמן חוות חרדת נטישה כשהן לא עם התינוק שלהן. אם 'החרדה' הזאת מופיעה אצל אמהות רגילות, האם זה לא יהיה נורמלי גם אצל תינוקות? תיוגים כמו 'חרדת זרים' או 'חרדת נטישה' הם ז'רגון של מבוגרים, שמשקפים את הציפיות שלנו מאיך שאנחנו רוצים שתינוקות יתנהגו בשביל הנוחות שלנו, לא איך שתינוקות הם באמת, או מה שהם באמת צריכים."

מה אם אני צריכה לעבוד?

גברים ונשים כאחד מרגישים לחץ הולך וגובר לפרנס בעולם הצרכני שלנו. יש רשימת חובה-שיהיה-לנו למשפחות קשה להשגה בשתי משכורות שלא נדבר על אחת, מה שהופך את רכבת האם העובדת והמעון לדבר שקשה ביותר לקפוץ ממנו אחרי שעלינו עליו. אנחנו יודעים שהכלכלה צריכה את כושר העבודה שלנו ואת כח הקנייה שלנו, אבל בוודאי שלילדינו יש זכות ראשונים. הצורך שלהם גדול יותר.

לנפץ את תקרת הזכוכית, שירותים טובים יותר, חוקי הטרדה מינית, שכר שווה, חופשת לידה, חוקי העסקה – כולם הישגים חשובים שנשים נלחמו קשה עבורם. אבל אמהות היא העבודה הלא גמורה של הפמיניזם. הממשלות שלנו בוחרות להתעלם מהראיות המתאספות של סכנה לבריאות הנפשית והרווחה של אמהות וילדים כתוצאה מהיפרדות מוקדמת. הן לא מקדמות תנאים סוציאליים שתומכים באמהות בריאה וטבעית יותר לילדים קטנים. למרות כל המידע הזמין על ההשפעות השליליות של המעון וההיפרדות, הטיעון ה"טוב-לנשים-טוב-לילדים" הוא חזק, ושכנע הרבה נשים במשרות הבכירות במדעי החברה והפוליטיקה שעוד טיפול לא-הורי הוא צעד חיובי קדימה.

אולם הדברים לא הולכים להשתנות בקרוב, אז מה אנחנו יכולים לעשות? אנחנו יכולים לזכור שילדינו קטנים וצריכים קשר קרוב לשנים כל כך מעטות, שאם נחשוב מחוץ לקופסא, נוכל בדרך כלל למצוא דרך שתתאים לצרכים שלהם. זה כולל לעבור לדירה קטנה יותר, לעבור לאיזור זול יותר, לקחת הפסקת משכנא או הפחתה, שינוי סידורי עבודה (עבודה חלקית, עבודה מהבית, עבודה שיתופית, להביא את התינוק לעבודה), הקמת עסק משפחתי והפחתה משמעותית בהוצאות (בלי חופשות, מכונית, בגדים יקרים וכדומה) ותזכרו ש"ההקרבות" האלה הן רק לכמה שנים ונועדו לדאוג לרווחת הילדים שלנו בזמן שבו הם זקוקים לנו יותר מכל.

מה אם אני רוצה לעבוד?

לכולנו כאמהות יש צרכים וכדאי שלא נתעלם מהם. אבל הצרכים שלנו לא צריכים לבוא על חשבון הילד שלנו. אם העבודה שלנו חשובה לנו ומספקת אותנו והיא משהו שאנחנו לא יכולים לחיות בלעדיו במהלך השנים הקריטיות האלה, אנחנו יכולים למצוא דרך לספק את הצורך הזה שמרחיק אותנו מילדינו לפרק הזמן הקצר ביותר.

הצעות לאמהות עובדות:

  • תביאי את ילדך לעבודה אם את יכולה. זה יקל על הנקה וימזער את ההפרדה בין הילד לבינך. אולי גם תוכלי להחזיק את ילדך במנשא בזמן שאת עובדת.
  • תוודאי שילדך נשאר עם מישהו שאת יכולה לבטוח בו ושהוא מאוד קשור אליו ואוהב להיות איתו.
  • תמשיכי להניק על ידי שאיבה ותניקי לפני שאת יוצאת ואחרי שאת חוזרת כדי לעודד הקשרות. תשקלי את האפשרות שיביאו את ילדך אלייך בהפסקות או בזמן ארוחת הצהריים כדי לינוק.
  • האדם ששומר על ילדך בזמן שאת עובדת יכול אולי להביא את ילדך לביקור במהלך היום (אולי בזמן הפסקת צהריים). זה יכול ליצור הזדמנות להנקה וזמן להתחבר מחדש ולשחק עם ילדך.
  • תשקלי להחליף את סוג ולו"ז העבודה שלך כדי שיהיה יותר ידידותי לילד. לדוגמה, תקימי עסק לעבודה מהבית, או שתעבדי בשעות גמישות יותר לצרכים של ילדך (כמו למשל כשהם ישנים).
  • תשקלי לחיות ממשכורת אחת או ממשכורת שנגזרת משני הורים שעובדים בעבודה חלקית.

מסקנה

חרדת נטישה היא תגובה נורמלית שיש לילדים צעירים למצב לא-נורמלי: הפרדה מהוריהם. דרך אחת למזער את ההשפעה שיש "להפרעה" הזאת על ילדינו היא די פשוטה: להשאר הכי קרובים וקשורים שאנחנו יכולים למשך הזמן הכי ארוך שאנחנו יכולים, ולהיות פתוחים לכל הדרכים שבהם אנחנו יכולים להשיג את זה.

—————————————————–

Chaley-Ann Scottצ'יילי-אן סקוט היא סוציולוגית, כותבת ספרי הורות, יועצת ואמא לארבעה ילדים בחינוך חופשי. סקוט טבעה את המונח הורות מתקדמת (Progressive Parenting): פילוסופיית הורות שהיא הרחבה של הורות מקשרת בספרה רואת הצאן, מדריך לאמהות ללא שליטה (The Shepherdess: A Guide to Mothering Without Control). לעוד מידע, תבקרו בבלוג שלה, בדף הפייסבוק ובטוויטר.

לקריאת המאמר באנגלית תלחצו כאן.

Home Education Magazine

מטלות חופשיות

מגזין Home Education, מאי-יוני 2003, נכתב על ידי קארן קירקווד

מטלות חופשיות

עוד ריב. ג'סיקה, בת 15, מנסה לטאטא את הבית ולנקות את הדלפקים במטבח. אבל היא לא יכולה בגלל שפאטי, בת 12, לא הרימה את הנעליים והספרים שלה ולא שטפה את הכלים מארוחת הבוקר. ג'סיקה צורחת. פאטי, שיושבת על הספה ומסרבת לזוז, אומרת, "אני אעשה את המטלות שלי כשיתחשק לי."

העיניים הגדולות והחומות של ג'סיקה פונות אלי ביאוש. "אמא, זה לא הוגן."

לא, זה לא, לאף אחת מהן. ג'סיקה נוטה לנקות, לארגן, לסדר. פאטי לא שמה לב למה שקורה סביבה. הגרביים המלוכלכות שהיא שכחה מתחת לספה מביאות את ג'סיקה להיסטריה. הנדנודים הבלתי פוסקים של ג'סיקה הופכים את פאטי לאבן. כשפאטי כבר מנקה, זה לא מספיק טוב בשביל ג'סיקה. היא נוזפת בפאטי שהיא לא סידרה את המגזינים כך שישבו ביישור עם הפינה של שולחן האוכל. בכל אופן, כלי ארוחת הבוקר המאובנים של פאטי עדיין נמצאים לפעמים על השולחן לפני השינה.

במהלך השנים ניסינו הרבה דרכים שונות לכך שהמטלות יעשו בנחת. השינויים בדרך כלל עבדו לזמן קצר, אבל המטלות בדרך כלל תרמו רבות ללחץ היומי. יום אחד שתי המקסימות, כמו שסבתא שלהן קוראת להן, רדפו אחת אחרי השנייה, צורחות שמות שסבתא שלהן לא הייתה חושבת שהם מקסימים, וניסו להכות אחת בשנייה עם זיזים עבים שהורדו מהכסא התלוי שלנו. בעלי, דין, קרע את רשימת המטלות מהקיר וטלטל אותה באומרו, "זה מגוחך. זה לא עובד!"

כמה ימים מאוחר יותר בזמן שעבדתי ליד השולחן שלי, הבחנתי שדין והבנות משוחחים בשקט על הספה. הסתכלתי עליהם, והוא אמר, "אנחנו בחינוך חופשי (Unschool), למה שלא ננהל גם את המטלות שלנו באותה דרך?"

"מטלות חופשיות (Unchore)?" שאלתי.

שתי הבנות צעקו, "כן!"

הזמן עצר. התסכלתי מעבר לחדר על החזית המאוחדת שלהם. בלי רשימת מטלות? המילים צרבו כאילו קיבלתי סטירה. הדרך שלי לעשות דברים לא עבדה, אבל לא יכולתי לדמיין את ניהול הבית בלי רשימת מטלות. הרגשתי מנוכרת, פצועה, המומה.

"אבל תמיד הייתה לנו רשימת מטלות."

"הדברים משתנים. בואי ננסה משהו אחר." הזזתי את הגאווה הפצועה שלי והקשבתי בזמן ששלושתם עברו על הפרטים בהתרגשות.

אנחנו עושים מטלות חופשיות כבר מספר חודשים. השיטה לא מושלמת. למשל, ג'סיקה עובדת יותר מפאטי, אבל זה לא מפריע לאף אחד חוץ ממני. בית וסביבת עבודה נקיים ומאורגנים חשובים לג'סיקה והיא לא יכולה להתחיל לעשות שיעורים לפני שהכל מסודר. היא גם אוהבת לקפל כביסה ולהזיז רהיטים – כל מה שמביא סדר לבלאגן.

השיטה של פאטי היא יותר אי-סדר, ולמרות שהיא מתוסכלת כשהיא מאבדת משהו, זה בדרך כלל עובד בשבילה. דרכתי על הבגדים שלה ונתקלתי בחיות צעצוע במשך שנים כדי לתת לה נשיקת לילה טוב. לפני שנתיים היא הכריזה שהיא הולכת לסדר את החדר והוא נשאר די מסודר מאז. פאטי אוהבת לפזר את הפרוייקטים שלה ברחבי הבית, וכמו דבורה שאוספת דבש, לעבוד עליהם בזמנים שונים במהלך היום. כשהיא צריכה את הגרביים שלה, היא תיקח אותם ממתחת לספה.

יש לנו שיחות עדינות על מה זה אומר לחיות ביחד. לא משנה עם מי נחיה, חלק מהסטנדרטים שלנו הולכים להיות שונים. לפתור את חילוקי הדעות בנחת, לקבל את החולשות אחד של השני, להתפשר ולקחת אחריות על הסטנדרטים והרצונות שלנו הם שיעורים חשובים יותר מאשר איך לשים את הכלים במדיח. זה עשה טוב לג'סיקה להבין שפאטי באמת לא רואה את הלכלוך בפינה ואפילו אם היא רואה אותו, זה לא משנה לה. וזה עשה טוב לפאטי להבין שג'סיקה באמת לא יכולה להרגע לפני שכל הכלים מפונים.

עוד חסרון של התוכנית הוא שהבית לא תמיד נקי ומסודר כמו שאני רוצה. הייתי צריכה ללמוד להרגע. למרות שחלק מהתסכול הגיע מאבטיה מלוכלכת או סלון מבולגן, רוב המתח שלי הגיע מהרעיון שהבנות לא סיימו את העבודה שלהן. היה לי יותר אכפת מהוגנות מאשר להן היה. הוגן לג'סיקה משמעו לא לעבוד מסביב ללו"ז של פאטי, לא שהמחויבויות יהיו שוות.

השיטה הזאת בטח לא הייתה עובדת לנו לפני חמש שנים. היינו צריכים שינוי במבנה ככל שהבנות התקרבו לגיל הנעורים. הגיל הזה הוא זמן למעבר לבגרות. לקיחת האישיות שלהן בחשבון והצורך שלהן בעצמאות ובכיבוד הבגרות המתגלה שלהן רמז שצריך לשנות את המדיניות המשפחתית. חיים ארבעה אנשים בבית שלנו שגדולים מספיק להאכיל ולנקות את עצמם, להיות אחראיים על הספרים והפרוייקטים שלהם במרחב המחייה הראשי, ולדאוג לבגדים ולהגיינה האישית שלהן.

יתרון של מטלות חופשיות הוא שמאמצים קבוצתיים הם יותר שכיחים עכשיו. בלי רשימה ואיתי כשותפה שווה, ארבעתנו משתפים פעולה יותר: "אם תביאי את העצים להסקה, אני אשטוף את הכלים של ארוחת הבוקר." כשבוחרים מטלות, אחריות אישית נכנסת לפעולה והן נעשות. לתת חופש לבנות ערבב את המרחב ושחרר את ארבעתנו. אני בסופו של דבר עושה את אותה כמות עבודה שעשיתי עם רשימה, אבל אני לא צריכה לאיים, לשדל, או להיאנח בקולניות כדי להשיג תוצאות.

מטלות חופשיות לא אומר שהבאלגן חוגג ושאנחנו מתבוססים בכדורי אבק וטישו מלוכלכים בגובה מטר. אני עובדת במשרה חלקית. לפני שאני הולכת לעבודה אני רושמת רשימת רעיונות למטלות לאותו יום. חלקן ספציפיות – פאטי, בבקשה תצחצחי את הכיריים, או, מברשות הצבע שהשתמשת בהן אתמול עדיין על הדלפק. אחרות הן יותר כלליות – מה דעתכן על מרק תפוחי אדמה לארוחת ערב? כיוון שג'סיקה לא תלויה יותר בכך שפאטי תסיים את המטלות שלה, היא יכולה לנקות כאוות נפשה. אם אין מרק תפוחי אדמה כשאני חוזרת, אני אפתח קופסה של שעועית אפויה בשבילי. אם הכיריים לא מצוחצחים, אני אשים את זה לרשימה מחר. אחרי כמה ימים, מישהו, כולל אותי, יקבל השראה או שימאס לו מלראות את זה ברשימה ויעשה את זה. מעטות המטלות שאם לא יעשו אותן, יזיקו לחיינו בצורה בלתי הפיכה.

הבנות עדיין רבות (זה חלק מלהיות אחיות), אבל לא על מטלות. בימים מסויימים עבודת הבית נכנסת להמתנה, לא בגלל ריבים, אלא בגלל שג'סיקה ודין עוסקים בפרוייקט בחוץ ופאטי נשארה בחדר שקועה בפרוייקט אומנות כל היום. בימים אחרים אני מגיעה הביתה והרצפה נקייה, השמיכות מקופלות בערימה על הספה, וארוחת הערב מבעבעת על כיריים מצוחצחים. זה בסדר כך או כך. ללמוד לחיות ביחד הוא תהליך למידה ארוך, ועבודות משק הבית לימדו אותנו כבוד, תקשורת, גמישות ושחרור.

———————————–

Home Education Magazineמגזין Home Education מספק כיסוי נרחב ומרוכז על חינוך בייתי ועל הנושאים החשובים למשפחות חינוך בייתי, מצדדים ותומכים. מאז 1984 המגזין מביא להורי חינוך בייתי את הכתבות העדכניות ביותר, ראיונות עומק וטורים קבועים על הנושאים איתם מתמודדים משפחות חינוך בייתי, כמו גם השמחות אותן חיי החינוך הבייתי הופך לקלים כל כך.

ניתן להירשם כאן.

נעמי אלדורט

והם שיחקו כל היום

מאת נעמי אלדורט, מחברת הספר "Raising Our Children, Raising Ourselves" (לגדל את ילדינו, לגדל את עצמנו).

והם שיחקו כל היום

ליד הפסנתר, לנון בן השלוש מנגן צלילים אקראיים. "למה שלא תלמדי אותו לנגן?" שואלת האורחת שלי מהחוף המזרחי, שיודעת שאני פסנתרנית. "הוא לומד", אני אומרת. "לעולם לא אוכל להשתוות ליעילות של הדרך הטבעית הזאת לרכוש מומחיות." חברתי מסתכלת עלי בספקנות. "תראי כשתבואי שוב לביקור בשנה הבאה," אני אומרת. למרות שאין לי שמץ של מושג לאיפה הולכת הנגינה של לנון. אני מעריכה שהיא תראה התקדמות בכל מה שהוא עושה כל עוד הוא חופשי לשחק.

כמה הורים ומורים מתחילים לדאוג כשעובר יום שיש בו משחק ומשחק ועוד משחק? "מתי היא תלמד אם היא משחקת כל היום?"

האם משחק הוא באמת בזבוז זמן? האם הטבע שגה כשכל הגורים, כולל בני האדם, נולדים עם דחף ויכולת לשחק?

עבורי, גידול ילדים היה מבחן מתמשך ליכולת שלי לבטוח. האם אני צריכה לוודא בעצמי שהילד שלי לומד לזחול? ללכת? לדבר? מה עם "קורס מבוא להליכה ודיבור לפעוטות?" באופן מעניין, שפה היא הדבר הקשה ביותר ללמידה, וילדים עושים זאת לגמרי בעצמם. למעשה, הלמידה המהירה ביותר אצל בני האדם מתרחשת בשנים הראשונות, כשילדים כמעט ומשחקים כל היום. אולי הטבע לא שגה – אולי אני יכולה לבטוח.

אז בטחתי בטבע מהיום הראשון והבחנתי בדבר מעניין: ילדים משחקים, והלמידה הטובה ביותר שלהם מתרחשת באמצעות משחק. ילדים תוכננו להיות סקרנים. מהלידה והלאה, הם רוצים לדעת ולהבין הכל. ילדים מונעים להצליח. הם כל הזמן מאתגרים את עצמם ויכולים לעשות את כל זה דרך תהליך ביולוגי מוטבע שאנחנו קוראים לו משחק.

אם ילדים ישחקו כל הילדות שלהם (אני מתכוונת לכך), הם יהיו מוכנים לחיים. הם יהיו חזקים רגשית (במידה ולא נעשה כל נזק אחר), ויהיו להם כל המיומנויות הבסיסיות להתמודד עם החיים. החרדה שלנו שילדים ידעו דברים מסויימים בגילאים מסויימים היא מכשול עצום לאמון ולאיפשור ההתפתחות הטבעית שלהם. כשילדים משחקים, הם המחברים המוסמכים היחידים של התהליך הקסום הזה. נדיר שיהיה מאוחר מדי לרכוש ידע, אבל זה לרוב מוקדם מדי באופן מסוכן ולא בהרמוניה עם המסע הפנימי של הילד.

לבטוח בילדים בהכוונת המשחקים שלהם יש יתרונות מיידיים: 1) קיים סיכוי גדול שהילדה תעשה בדיוק מה שהכי מתאים לה מבחינה רגשית, שכלית וחברתית. 2) אין דאגות לגבי התאמה לגיל, ולא צריך לשער על מה או איך לשחק או ללמד. הילדה היא המומחית של עצמה גם בתזמון. 3) אפילו חשיפה הולמת למידע נדרש תתרחש לרוב מעצמה. החיים, כמו שהם, יכולים לספק לנו יותר מדי חשיפה בימינו. ילדים יבחרו את מה שנוגע לצרכים האישיים שלהם. אנחנו יכולים לחלוק את חיינו איתם, את תחומי העניין, החברים, האהבות, התסכולים, הפעילויות… והם יצפו, ילמדו, ויודיעו לנו על הצרכים שלהם בדרכים העליזות שלהם. ילדים שמורשים לשחק ולכוון את דרכם, ילמדו כל דבר כדי להגיע לאיפה שהם רוצים.

איזה סוג משחק הוא כל כך יעיל לגדילה ולמידה? התשובה פשוטה: משחק יזום-עצמי ומכוון-עצמי. כדי לטפח משחק כזה, אנחנו צריכים לזוז מהדרך וגם להזיז צעצועים מניפולטיביים מהדרך. ההתערבות וההערות שלנו למעשה מפריעים בדרך. ברור שהערות שליליות הן הרסניות, אבל לא כל כך ברור שהערות חיוביות הן הרסניות באותה מידה: כשנינה, בת שנתיים, בונה מגדל קוביות, היא מונעת מסקרנות טהורה וחדוות יצירה ולמידה. כשאבא מסתכל ביצירה שלה ומביע התלהבות, נינה מסיטה את העניין מהקוביות שלה אל הכוונה לעורר תגובה נלהבת מאביה. זה יכול להוביל במהלך השנים לתלות בהערכה של מבוגר שתוצאתו חוסר אמון-עצמי ואיבוד העניין בעשיית דבר לשם עצמו. הילדה המרצה תלויה בהצלחתה לעמוד בציפיות של ההורים שלה ויכולה לאבד קשר עם מי שהיא באמת, ומה שהיא באמת מתעניינת בו.1

משחק מדעי

יום אחד, יונתן ולנון לקחו מכסים של סירים מהמטבח, וסיבבו אותם בצורה כזאת שהם הסתובבו כמו סביבונים על הרצפה. לאחר מכן הם מילאו את המכסים בחפצים צבעוניים, וחזו במגוון של שינויי צורות וצבעים כשהמכסים הסתובבו. במשחק המסתחרר הם יצרו צירופים על ידי שינוי צורות וצבעים, צפו בתוצאות, ואז שינו את החפצים במכסים בהתאמה כדי ליצור תוצאות שונות. שני המדענים הצעירים יזמו, תיקשרו, פעלו וצפו בחוקי היקום.

אני קוראת לסוגי הפעילות האלה משחק מדעי, או למידת הטבע של תופעה. ילדים עם גישה לטבע (חצר, עצים, חול, אבנים, מקלות…), וגם למטבח ושאר החפצים הבטוחים והריהוט בתוך הבית, יהפכו כל מקום למעבדה של המציאות. כשבאים אורחים והבית לא מסודר, אני אומרת כבדרך אגב, "או, סליחה על הבלאגן, יש פה שלושה מדענים קטנים שבוחנים את המציאות." השיטות של ילדים זהות לאלה של מדענים. שינוי וצפייה, להקשיב או לחוש את התוצאות, וכן הלאה.

לילדים, החיים הם משחק ומשחק הוא למידה. טופו יכול להיות לנו אוכל, אבל אתמול בערב הוא היה מפה טופוגרפית של האי לילד שלנו. גומיות לשיער הופכות להיות חצים לקליעה למטרה במיומנות מדהימה. הערסל יכול להסתובב על ידי פיתול שלו, ואז הוא חוזר בדרך ההפוכה. האפשרויות הן אינסופיות. למרות שהם לא תמיד הופכים מה שהם לומדים למילים או משוואות, הם לומדים. לקרוא למשהו בשם הוא לא הגילוי – תפיסת התופעה היא מה שחשוב. במשחק מדעי, ילדים חווים מציאות וכמו כן לומדים על כוחם ליצור ולהשפיע על תופעות מדעיות.

משחק רגשי וחברתי

כל משחק שיש בו יותר מבן אדם אחד הוא חברתי. כשילד משחק עם מישהו אחר (מכל גיל, כולל מבוגרים), נלמדים כישורים חברתיים כאשר הרגשות והצרכים של החבר למשחק צריכים להילקח בחשבון.

אימון חברתי ספציפי מתרחש כשהילדים עושים "חזרות" לחיים. לשחק משחקי העמדת פנים בהם הילדים משחקים תפקידים של הורים, חיות, צמחים, וכו', היא דרך להטמיע את המציאות, לשכך פחדים ולנסות את הכל.

משחקי העמדת פנים הם גם טיפול מעולה. המטפלים הקטנים פורקים את הרגשות שלהם במשחק. הורה התלונן אלי פעם שהילדים שלו כל הזמן מעמידים פנים שהבית שלהם עולה באש. הם רצו בבית עם צעיפים כלהבות, התריאו לכולם על הסכנה ואז כיבו אותה בהרבה רעש וסיפוק. המשפחה הזאת שגרה בכפר, משתמשת בעץ לחימום והם מלמדים את ילדיהם להתרחק מהאש. הילדים עורכים חזרות, מתרגלים את עצמם לתרחיש הגרוע ביותר, ומשככים את הפחדים שלהם על ידי צבירת ניסיון.

גבולות ומשמעת

אחת התכונות החזקות ביותר במשחקי ילדים היא כמות החוקים שהם יוצרים וכמה קשוחים הם לגביהם.

אני זוכרת קבוצה של בערך 12 ילדים, בגילאי 4-10, קופצים על טרמפולינה אחת גדולה. תוך דקות, היה ברור לילדים שהיה צפוף מדי מכדי שזה יהיה כיף. מהר מאוד, הם הגו את החוק: "רק בשלשות". כמה מהם התחילו לקרוא "רק בשלשות", אחרים הצטרפו לקריאה והתיישבו בקצה אחד, ואיפשרו לשלושה ילדים להנות מהקפיצות. חוקים עוברים מדור לדור או שנוצרים לפי הצורך, וילדים שומרים על החוקים ולומדים כבוד חברתי, משמעת וגבולות.

תפקיד ההורה

גם אנחנו ילדים. אנחנו אוהבים לקחת חלק משמעותי בהתפתחות הקסומה של בני אדם. אולם, אין תפקידים נעלים בשבילנו המבוגרים: משחק יצירתי אמיתי לא צריך עידוד או תמיכה פעילים. ולא, אנחנו לא צריכים להיות מקור הכיף או לעסוק הרבה בבידור.

אנחנו רשת התמיכה והבטחון הבלתי נראית. אנחנו זוכים לעודד משחק על ידי הפחתה – על ידי חוסר התערבות או קטיעה, ועל ידי חוסר העדפה לפעילויות דמויות כיתה. במקום זאת, אנחנו יכולים לתת לילדה תחושה של אישור מוחלט לבחירות ולפעולות שלה. בכיבוד "עבודתו" (המשחק שלו) של המדען, אנחנו אחראיים על חשיפה אך לא על אכיפה.

כשילדים רוצים את ההשתתפות שלנו, אנחנו צריכים לשחק בצורה אותנטית. אנחנו צריכים להתעניין – לא להיות מעניינים. לתת לילד להוביל את המשחק ולהצטרף כשותף אמיתי. בלי הערכות, שבחים או מנהיגות, וגם ללא התלהבות מוגזמת – רק להיות שותף שווה ערך ואותנטי.

ילדים הם חברים מצויינים למשחק בעבור ילדים אחרים בדיוק בגלל שהם אותנטיים. ילדים לא צריכים להיות באותו גיל או אפילו בגילאים דומים כדי לשחק ביחד, והם עושים כמיטב יכולתם כשהם בוחרים בעצמם את חבריהם למשחק.

החיים הם משחק. אולי המבוגרים התבגרו ושכחו את החלק המהותי הזה של החיים שנקרא משחק. נהפכנו לרציניים ועשינו הבחנה מלאכותית בין משחק לעבודה ובן משחק ללמידה. ילדינו נמצאים פה כדי ללמד אותנו קלילות, כדי לשים ניצוץ בעינינו ו"לשחק חיים".

© זכויות יוצרים נעמי אלדורט

1 ראו גם: "לזוז מהדרך" מאת נעמי אלדורט.

הודפס מחדש ונערך עם אישור מ The Nurturing Parent, הוצאה בין לאומית לאור שתומכת ב Attachment Parenting.

—————————————————————————————

נעמי אלדורטנעמי אלדורט היא מחברת הספר "Raising Our Children, Raising Ourselves" (לגדל את ילדינו, לגדל את עצמנו), ושל מאות מאמרים וטורי עיצה להורים שהתפרסמו ברחבי העולם. לניוזלטר בחינם, שיעורים טלפוניים, דיסקים, מאמרים, שיחות טלפון אישיות ומשפחתיות ולתיאום הרצאות: www.AuthenticParent.com

המאמר פורסם במקור במגזין "מת'רינג", גיליון 71, קיץ 1994. לקריאת המאמר המקורי באנגלית, לחצו כאן.

Documenting Delight

כישורים חברתיים וילדים שלא הולכים לבית הספר

כישורים חברתיים וילדים שלא הולכים לבית הספר

מאת ג'ורג'יה בריסוויילה

לפני כמה זמן חיכיתי בחדר מיון עם ת'יאו לראות את האחות התורנית. זאת הייתה המתנה ארוכה והתחלתי שיחה ידידותית עם אישה מקסימה שבמקרה גרה בפרבר שכן. צחקנו ושוחחנו על הדמיון בינינו, דיברנו על הילדים שלנו והתענגנו על האינטרקציה כדי להעביר את השעות. חברתי החדשה נהייתה שקטה פתאום ואז כמעט כועסת. "הו מתוקה, את לא יכולה לעשות את זה לילדים שלך, פשוט לא, הם יגדלו להיות תמהונים שלא יכולים להתיידד עם אף אחד."

צחקתי ושאלתי אותה אם הייתה לה בעיה להתיידד איתי – מישהי שהייתה בחינוך ביתי?

היא היססה לענות, "לא, תראי, אבל את רק בן אדם אחד, רוב הילדים הופכים להיות תמהונים אם הם לא גדלים עם קבוצת חברים – את פשוט חייבת לשלוח אותם לבית ספר."

כשחייכתי ואמרתי שאנחנו לו דואגים לגבי זה השיחה הפכה קרירה. האישה הזאת הייתה מודאגת באמת ובתמים שככל הנראה הייתי "נחושה להרוס את הכישורים החברתיים של ילדי" (בזמן שאני יכולה להוסיף שהאישה הזאת לא הייתה מסוגלת להמשיך את השיחה עם מישהי בעלת אמונות שונות משלה אך היא הייתה מודאגת מהכישורים החברתיים של הילדים שלי? הא).

למען האמת מצאתי שכישורים חברתיים הם הסיבה העיקרית והטיעון היחיד שקיבלתי מכל מי שמתנגד שהילדים שלנו לא ילכו לבית הספר. זה קצת משעשע אותי כי את עלולה לחשוב, מאיך שאנשים לא מפסיקים לדבר על זה, שהמטרה היחידה של ללכת לבית הספר היא למען הכישורים החברתיים של ילדינו. אף אחד שדיברתי איתו פנים מול פנים לא רמז שילדינו לא יקבלו חינוך טוב בבית – לא… הם רק לא ידעו איך לרכוש חברים בפארק.

נראה שזאת עובדה מוגמרת שלהיות בבית ספר ולהתקבץ לפי גיל מהווה את הדרך הנורמלית לפתח כישורים חברתיים אצל ילדים.

כשאני חושבת על בית הספר "המקבץ לפי גילאים" הסטנדרטי מבחינה היסטורית ומחוץ לבית הספר – זה נראה כמו כל דבר חוץ מנורמלי.

בני אדם לא תוכננו להיות מקובצים על פי גיל באופן כללי. שלא כמו הרבה יונקים אנחנו לא נוטים ללדת קבוצות של תינוקות. הם מתוכננים לקבל פער של שנה לפחות ביניהם. קבוצות רב גילאיות הוכחו כמגבירות למידה ויצרנות. כשמשדכים אותם עם ילדים בני אותו גיל, ילדים לא מעודדים להיות חונכים או ללמוד מבגרותו של ילד מבוגר יותר.

רק מהסתכלות בילדי, פרייה (Priya) כל הזמן מדהימה אותי בבגרות והחמלה שלה לצרכי האחים הקטנים שלה. ת'יאו ממשיך להדהים אותי בכמה שהוא מפותח לעומת פרייה בגילו. הם מוציאים את הטוב ביותר אחד מהשני בדרך זאת.

המשאב הטוב ביותר שלי הוא שיש לי חברים בגילאים שונים ויכולות שונות. יש לי חברים בשנות החמישים שלהם וחברים שרק סיימו בית ספר. כשאני עם אנשים צעירים ממני אני נוטה לקבל עלי תפקיד אימהי. כשאני עם אנשים מבוגרים ממני אני מעודדת מהבגרות שלהם ומתנהגת בהתאם. כשמחלקים אותי לקבוצה שבה כולם אנשים בגיל וברמת הבגרות שלי אנחנו דוחקים אחד את השני עד למצב שאנחנו גונבים תמרורים מהצומת (למרבה הצער אני לא צוחקת).

כשאני חושבת על כישורי החברה של ילדי אני רוצה שיהיו להם חברים בגיל שלהם אבל אני לא רוצה שזאת תהיה האינטראקציה העיקרית שלהם. אני לא חושבת שאלה חיי חברה בריאים לילד. ילדים לומדים איך להיות מבוגרים בוגרים ובטוחים בעצמם (הפתעה!) ממבוגרים בוגרים ובטוחים בעצמם.

ארול (Errol) ואני רוצים שתהיה לנו השפעה על החברים שילדינו בוחרים. בבית הספר לחברים של הילדים יש השפעה עצומה עליהם. עד שילדיי בגיל בו הם יכולים להפעיל שיקול דעת לגבי מי משפיע עליהם לטובה – אני רוצה שתהיה לי הכוונה כלשהי לגבי אלה שהם בוחרים לבלות איתם את זמנם. אני לא חושבת שזאת הורות חששנית, אני חושבת שזה תפקידי כהורה – לספק לילדיי אינטראקציה בריאה איפה שאני יכולה. כל עוד ילדיי בהשגחתי – אני רוצה להכיר את חבריהם.

אנחנו רוצים לתת לילדינו חיי חברה עשירים עם אנשים מכל גיל, מוצא וניסיון חיים. אני לא יכולה לחשוב על דרך טובה יותר מאשר להשאיר אותם מחוץ לבית הספר! זה משאיר לנו חופש לתת להם גישה להרבה פעילויות עם ילדים בגילאים שונים (דרך חוגי ספורט, אמנות, קבוצות מוסיקה וכו'), לאפשר להם הרבה זמן לא-מובנה עם חבריהם ואחיהם ולתת להם להיות מעורבים בחיינו ובחיי החברה הנורמליים של החברה מחוץ לבית הספר.

—————————————–

Documenting Delight2משפחת בריסוויילה גרה בבריזביין אוסטרליה.

ג'ורג'יה מצלמת, עושה סרטים וכותבת. ארול עובד בחברת הרכבות.

פרייה רוצה להיות מיילדת והייתה שמחה מאוד להשאיל את התינוק שלכם. פרייה היא בת 4.

ת'יאו רוצה להיות נמר, הוא בן שנתיים.

אתם מוזמנים לקרוא את הבלוג שלהם באנגלית Documenting Delight.

לקריאת המאמר המקורי לחצו כאן.

 

עידן מלמד

סמכות הורית

סמכות הורית

לג'ורג' קרלין יש קטע מבריק על לשון נקייה (Euphemism).

הוא מדבר על מילים ומונחים שאנחנו משתמשים בהם כדי ליפות ולהסתיר את המציאות. הוא מסביר איך במלחמת העולם הראשונה, ידעו שחיילים מסויימים נכנסים להלם קרב. במלחמת העולם השנייה החיילים כבר לא היו בהלם קרב, הייתה להם עייפות קרב. אחרי זה הגיעה מלחמת קוריאה, שם לאותו המצב הנפשי כבר קראו תשישות מבצעית. ובסוף הוא מדבר על מלחמת וייטנאם שם השם שונה להפרעת דחק פוסט-טראומתית.

לחייל שלקה בהפרעת דחק פוסט-טראומתית, היו בדיוק את אותם הסימפטומים כמו החייל שלקה בהלם קרב. השם שונה רק כדי שיהיה לנו יותר קל להתמודד עם תוצאות המלחמה.

אני חושב שאנחנו עושים דבר דומה עם סמכות הורית.

אבל בואו נתחיל מהמושג עצמו, לא ממה שאנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים אותו.

מהי סמכות הורית?

לפי המילון העברי המרוכז של אבן-שושן סמכות היא:

1. אוטוריטה, מומחיות שאפשר לסמוך עליה.

2. רשות, זכות, יפוי כח.

דוגמה לפירוש הראשון היא למשל כשאומרים על מישהי שהיא סמכות מקצועית, מתכוונים להגיד שאפשר לסמוך עליה כי יש לה ידע וניסיון רלוונטיים לנושא המקצועי המסויים. לפי הפירוש הזה, אם מישהי היא בעלת סמכות הורית, כנראה יש לה הרבה ידע וניסיון בהורות ולעצות שלה אפשר ליחס משקל רב יותר.

דוגמה לפירוש השני היא למשל שופט בבית המשפט, שניתנה לו הסמכות (זכות, יפוי כח) להכריע בדינם של אנשים שבאים לפניו. לפי הפירוש הזה, סמכות הורית היא רשות, זכות או יפוי כח שניתן להורים, כנראה כדי שיכריעו בנושאים שקשורים לילדיהם.

אבל בדרך כלל כשמישהו אומר לנו שהוא מאמין בסמכות הורית, הוא מתכוון להגיד שילדים צריכים לעשות מה שההורים שלהם אומרים. כשהילד לא מתנהג כראוי, ההורה רשאי "להכריח" אותו כדי שיישר קו עם דרישות ההורים.

הבעיה היא שההגדרה הזאת לא עומדת בשני הפירושים של סמכות הורית לפי הפירוש המילולי של המילה. אם נתסכל על זה מנקודת המבט של הילד, הוא לא חושב שצריך לקבל את ההכוונה של ההורים שלו בגלל שיש להם הרבה ניסיון וידע בהורות, והוא גם לא נתן להם את יפוי הכח להחליט החלטות בשבילו.

אז למה קוראים לזה סמכות הורית?

בואו נעשה עכשיו תרגיל לוגי קטן. אם אני אשלוף את המילה "סמכות" מהביטוי סמכות הורית ואכניס במקומה מילה אחרת, ותגיעו למסקנה שמשמעות הביטוי נשארה זהה, תהיו חייבים להסכים שאלה מילים נרדפות, נכון? ואם אלה מילים נרדפות, אז המשמעות שלהן זהה, נכון?

ברשותכם, אני הולך לכתוב את אותו המשפט שכתבתי לפני שלוש פסקאות עם שינוי של מילה אחת:

בדרך כלל כשמישהו אומר לנו שהוא מאמין בבריונות הורית, הוא מתכוון להגיד שילדים צריכים לעשות מה שההורים שלהם אומרים. כשהילד לא מתנהג כראוי, ההורה רשאי "להכריח" אותו כדי שיישר קו עם דרישות ההורים.

בגלל שאנחנו לא רוצים להודות בזה כלפי עצמינו, אנחנו מייפים את המציאות ומשתמשים במושג "סמכות הורית".

מעבר לסמכותיות ומתירנות

טוב, אז עכשיו יקומו אלה שאומרים שהבעיה העיקרית בימינו היא ההורות המתירנית. אני לא חושב שזה העניין. אני מאמין שקיימת דרך שלישית שבה הדיבור על מתירנות וסמכותיות היא בכלל לא חלק מהשיח. דרך שבה אנחנו מבינים שאנחנו לא מגדלים את הילדים והתלמידים שלנו, אנחנו גדלים איתם ביחד.

כך למשל כשילד לא עושה מה שאנחנו מבקשים ממנו, לא נפעיל סמכות ולא נהיה מתירנים.

אלא נשאל את עצמינו, על איזה צורך שלי אני מנסה לענות?

באיזה צורך של הילד אני פוגע שבגללו הוא לא מוכן להענות לבקשה שלי?

האם יש דרך בה אני יכול לענות על הצורך שלי וגם על הצורך הילד?

בסופו של דבר, סמכותיות היא אסטרטגיה שאנחנו משתמשים בה כדי לענות על הצרכים שלנו. הבעיה היא שאנחנו הרבה פעמים פוגעים בצרכים של אלה שהכי צריכים שנעזור להם לספק את הצרכים האלה.

הדרך בה הילדים והתלמידים שלנו באמת יסמכו עלינו, היא כשנדע למצוא דרכים בהם ניתן לספק את הצרכים של כל הצדדים. אז תהיה לנו סמכות הורית, או מורית, אמיתית.

אני יודע שלי אישית יש עוד הרבה עבודה בנושא הזה.

——————————

הסרטון של ג'ורג' קרלין על לשון נקייה (אזהרה -מכיל מספר קטן של גסויות ותנועות מגונות).

 

 

תרזה פיטמן

התוצאות של "תוצאות"

התוצאות של "תוצאות"

מאת תרזה פיטמן

זה היום הראשון של מחנה הקיץ בו בתי ליסה עובדת כיועצת, והיא מקשיבה בזמן שהיועץ הראשי מושיב את כל הילדים, מקריא את רשימת ההתנהגויות "האסורות", ומתאר את התוצאות שיגיעו לאחר שיעברו על החוקים.

ליסה מספרת לי שאחרי ההקדמה הזאת, ילד קטן אחד אומר, כמעט בדמעות, "אני אף פעם לא אזכור את כל החוקים האלה!". אחר מתחיל להרביץ לילד שיושב לידו, שניות מעטות אחרי שהוזהר על התוצאות של התנהגות כזאת. כל הילדים נראים חסרי מנוחה, חרדים – והרבה פחות נרגשים להיות במחנה.

זה מזכיר לי את הימים בהם ליסה ואחיה היו קטנים, ולפני שיצאנו לטיולים משפחתיים, אבא שלהם היה מציג להם רשימה דומה של פשעים ותוצאות. הילדים היו מגיבים לציפיותיו: אחרי הכל, אם המבוגרים טרחו לחשוב על רשימת התנהגויות ותכננו תוצאות מתאימות לכל אחת, כל ילד הגיוני היה מרגיש שמצופה ממנו להפגין את ההתנהגויות האלה.

למרות הפופולריות של תוצאות, אף פעם לא הרגשתי בנח עם הגישה הזאת. היא מתנגשת עם אמונותי על הרצון הטבעי של ילדים לעשות את הדבר הנכון – במילותיה של ג'ין לידלוף: "ילדים, הרחק מלהיות עקשנים, הם מטבעם חברותיים מעומק ליבם." עבדתי גם עם הורים מאמצים ואחרים הדואגים לילדים שעברו התעללות או טראומה, ורובם למדו להשתמש בתוצאות ובשיטות ניהול התנהגויות אחרות "לתקן" את הילדים. בסדנאות ההורות שעשיתי עם הקבוצות האלה, הייתה כמעט הסכמה גורפת שלמרות התיאוריות, תוצאות פשוט לא עובדות. למעשה, נראה שהן יותר מזיקות ממועילות.

הטכניקה הולכת ככה: לילד נאמר שהוא יכול "לבחור" איך הוא רוצה להתנהג, ושיהיו "תוצאות" שנובעות מהמעשים שלו. ההורה או המטפל מתארים את התוצאות של הבחירה "השגויה" – להישלח לחדר, עשיית מטלה או משימה לא נעימה, ישיבה בכסא הפסק זמן, איסור על משחק בצעצוע או זכות מסויימת, וכו'.

אפשר להשתמש בתוצאות כשהילד כבר עושה משהו שההורה לא אוהב. אז נאמר לו שאם הוא ימשיך בהתנהגות המסויימת הזאת, הוא יתמודד עם תוצאה, או שהוא יכול לבחור להפסיק ולהמנע מכך.

על פני השטח, הגישה הזאת נראית כמו הדרך בה ילדים לומדים באופן טבעי. הפעוט מפיל צעצוע, וכתוצאה הוא נופל לרצפה. הוא לומד על השפעת הכבידה. או ילד קטן שיוצא החוצה בחורף בלי מעיל, הוא מרגיש את הזרועות וכפות הידיים שלו מתקררות, ולומד ששלג על האדמה משמעו מזג אוויר קר.

אבל ההקבלות הן יותר אשליה ממציאות.

בזמן שהכבידה והחורף קורים באופן טבעי, סוג התוצאות שאנחנו מדברים עליו נהגים ונכפים על הילד על ידי המבוגרים שבחייו. הילד פונה למבוגרים כדי שיעזרו לו להבין איך מצפים ממנו להתנהג, והגישה הזאת אומרת לו שמצופה התנהגות "רעה" – כך חייב להיות, כי המבוגרים תכננו למקרים כאלה.

קוץ בכל שם אחר…

למרות השם, תוצאות הן באמת רק עונשים. ההורה מנסה לאלץ את הילד לעשות משהו שההורה רוצה על ידי כך שכל דבר אחר שהוא יעשה יהיה לא נעים. אני שומעת עובדים סוציאלים ומטפלים בילדים כועסים אומרים לילדים שלהם הם דואגים, "הולכות להיות כאלה תוצאות שאף פעם לא תשכח אותם!". שינוי השם לא משנה את המהות, וילדים יודעים את זה.

העמדת הפנים שהתוצאות הן הבחירה החופשית של הילד – שהוא בחר את העונש – היא חוסר כנות מחרידה. זה נהפכת להיות דרך להאשים את הילד, אפילו בזמן שהוא נענש: "טוב, אתה בחרת לשחק בבוץ, אז עכשיו אתה חייב לסבול את התוצאות ולנקות לכולם את הנעליים". תוספת לכעס והעוינות שהוא עשוי להרגיש על העונש היא הרגשת האשמה המבולבלת שהוא איכשהו גרם לזה בעצמו. בליבו, אבל, הוא יודע שהוא נפגש עם הציפיות המרומזות של המבוגרים בחייו.

חלק מהעמדת הפנים היא הטענה שאלה תוצאות "הגיוניות" שפשוט ממשיכות מהבחירה של הילד: "מצטערים ג'ושוע, אתה בחרת לאחר לארוחת הערב, אז לא תקבל לאכול עד מחר בארוחת הבוקר". תוצאה הגיונית או טבעית יותר יכולה להיות שג'וש יהיה חייב להכין את ארוחת הערב שלו, או שיהיה חייב לחמם את הארוחה שוב, אבל הרבה הורים רוצים משהו יותר "מכאיב". אז ג'ושוע הולך לישון רעב.

אבל מה קורה, אם למחרת בערב, אמא מגיעה מאוחר מהעבודה ומפסידה את ארוחת הערב? האם אבא אומר לה שהתוצאות של הבחירה שלה הן שהיא לא תקבל אוכל עד מחר בבוקר? (לא אם הוא רוצה להמשיך להיות נשוי!) לא, הוא כנראה השאיר לה מנה בצד ויחמם אותה ברגע שהיא נכנסת. במקרה הכי גרוע היא תכין לעצמה כריך או תחמם איזה ארוחה. ולא, השוני בין איך שמתייחסים לאמא לבין איך שמתייחסים אליו לא יחמוק מג'ושוע.

ההצגה של בחירה מדומה גם היא מאוד מבלבלת לילדים שמנסים להבין איזה התנהגויות הן מצופות ומתאימות. אחת מחברותי אמרה לשני בנותיה הנערות שאם הן חוזרות הביתה אחרי שעת העוצר שהיא קבעה, הן יעשו מטלות שונות בבית ביום למחרת. זאת תהיה התוצאה.הן לקחו את ההצעה שלה כמו שהיא והתנהגו כאילו היא נתנה להן ברירה אמיתית: הן חזרו הביתה מתי שהן רצו, ואז עשו את המטלות למחרת ברצון. הילדות לא הבינו למה אמא שלהן כל כך כעסה עליהן.

המחיר של ציות מושפע-תוצאות

לפעמים הורים שמזהים את הבעיות עם תוצאות, יציעו תוצאות חיוביות במקומן – נתינת פרסים להתנהגויות שהם רוצים לעודד. אבא אומר לפעוטו "תפסיק לבכות ואני אביא לך עוגיה". הפעוט בולע את הדמעות ומושיט יד לעוגיה. אבל עשר דקות מאוחר יותר, העוגיה נאכלה והוא שוב בדמעות. שורש הבעיה שגרמה לו לבכות (אולי הוא היה עייף, מתוסכל מחוסר יכולתו לתקשר, מתגעגע לאמא שלו, לחוץ מהופעתו של תינוק חדש במשפחה, או כל אחת ממאה סיבות אחרות) לא טופלה. ילדים גם מזהים מהר מאוד שתוצאות חיוביות הן מניפולטיביות. כשאנחנו מציעים לילד פרס על קריאת ספר, האם זה הופך את הקריאה ליותר מושכת? לא. המסר שהילד מקבל הוא שקריאה היא פעילות כל כך לא נעימה שמבוגרים צריכים לשחד ילדים בשביל לעשות אותה.

תוצאות גם מתמקדות לחלוטין בהתנהגויות, ומתעלמות מהצרכים של הילד. הורים מאמצים אומרים לי שזה אחד התסכולים הכי גדולים בשיטה הזאת. הם ישלחו ילד לחדר "הפסק זמן" כתוצאה כל פעם שהוא צורח, למשל, ואולי אפילו יגרמו לו להפסיק לצרוח. אבל אז הוא מתחיל לנשוך ילדים אחרים. תוצאה חדשה עלולה לדכא את ההתנהגות הזאת, אבל עכשיו הוא התחיל להתעלל בחתול. אף אחת מהאסטרטגיות לא נגעה בבעיה היסודית: הכעס והרגשות הלא מובעים שהילד צריך לפתור.

תדיימנו שימוש בתוצאות בצורה הזאת על מנת להתמודד עם תינוק שבוכה. אתם מחליטים שהבכי היא "התנהגות בלתי הולמת" ושהתוצאה היא לשים את התינוק בחדר אחר, לבד, כל פעם שהוא בוכה. הוא כנראה, בסופו של דבר, יפסיק לבכות. הוא יתייאש, וזה יראה כאילו התוצאה השיגה את מטרתה. אבל המחיר הוא כל כך גבוה. הוא למד שאין מי שדואג לצרכים שלו ושקריאותיו לעזרה וטיפול לא יזכו למענה.

חלופות

כדי לברוח מתוצאות, פרסים וסוגים אחרים של "ניהול התנהגויות" עלול לעזור לחשוב במושגים של לחיות עם הילדים שלך, לעומת לשלוט בהם. לצערנו, להרבה מאיתנו קשה למצוא את האמונה בילדינו. אנחנו פוחדים שאם לא נדחוף, נשדל או נאלץ אותם להתנהגות מקובלת, הם לעולם לא ילמדו לשתף פעולה או להיות אחראיים. זה כנראה מסר שעבר לאורך חוויות ילדותינו והחריף על ידי לחץ ממבוגרים אחרים. אבל הניסיון של לידלוף, ושל הרבה הורים אחרים, מראה שבדיוק ההיפך הוא הנכון. כשאנחנו מפסיקים לנסות לשלוט ולנהל את ההתנהגויות של ילדינו, לרצון הפנימי שלהם לחקות את הדוגמה שלנו מתאפשר לעלות לפני השטח.

השנה בתי הוקצתה לעבוד עם קבוצת ילדים במחנה, והייתה לה האפשרות לנסות גישה "לא-תוצאתית". במקום לעבור איתם על התנהגויות לא הולמות משוערות לפני טיולים, היא פשוט לוקחת אותם איתה. אם ילד עושה טעות, כמו לדבר בכל רם במקום שמצופה מאנשים להיות שקטים, ליסה בעדינות ובשקט תיידע את הילד: "אנדרו, אנחנו צריכים להיות שקטים פה כי אנשים אחרים קוראים".

רוב הזמן, אבל, היא מוצאת שהם צופים בה כדי לקבל רמזים על איך להתנהג. אם היא נכנסת לבניין ומחכה בשקט, גם הם יעשו זאת – בלי שהיא תגיד מילה. לפעמים חלקם יוצפו באנרגיה או מתיחות רבה מדי בשביל לעמוד בשקט, ואז היא עוזרת להם למצוא דרכים להתמודד עם זה. יכול להיות שאחד זקוק שירימו ויחזיקו אותו, יכול להיות שאחד צריך לדבר, יכול להיות שאחד צריך לזוז – אז ליסה עוזרת להם למצוא מרחב שבו תנועה היא בסדר. היא מכבדת את הצרכים שלהם, והם נוהגים על פי הדוגמה שלה (רוב הזמן) על ידי כיבוד הבקשות הסבירות שלה.

בעוד שקביעת תוצאות עלולה להראות יעילה על פני השטח, ילדים שומעים את המסרים השורשיים בבירור רב יותר. זה אומר להם שהם מצופים להתנהג לא בסדר, וכשהם עושים זאת, הם אפילו לא יכולים להתנגד לעונש כי זה היה "הבחירה שלהם". כל זה הולך באופן הרה אסון נגד הרצף שלהם שמביא אותם להסתכל על מבוגרים בשביל הדוגמאות והציפיות שינחו את התנהגותם.

————————-

תרזה פיטמןתרזה פיטמן כותבת על לידה, הנקה והורות כבר יותר מ25 שנים. היא כותבת משותפת של הטור הפופולרי "Stages and Steps" במגזין Today's Parent, המגזין הקנדי הלאומי להורות, והיא גם כתבה להרבה מגזינים אחרים שביניהם Mothering, Family Fun, Chatelaine, ועוד. היא פירסמה 14 ספרים. כמנהיגת La Leche League רבת שנים היא התרגשה שביקשו ממנה להשתתף בכתיבת המהדורה השמינית של הספר The Womanly Art of Breastfeeding (פורסם ב 2010).

הדף של תרזה פיטמן באמזון

המאמר המקורי

האתר של עקרון הרצף

רובין גריל

פרסים ושבחים: הגזר הרעיל

פרסים ושבחים: הגזר הרעיל

מאת רובין גריל

אנחנו נותנים לילדינו גלידה אם הם "טובים", שוקולד אם הם שקטים, כוכבי זהב קטנים אם הם אוכלים את הירקות, לפעמים אפילו כסף אם הם מקבלים ציונים טובים בבית הספר. אנחנו אומרים להם "ילד טוב!" או "ילדה טובה!" אם הם עושים משהו שמשביע את רצוננו. להורה המודרני וחד האבחנה, שיטת ה"חינוך" המרביצה והמשפילה היא מיושנת. עונשים הם אאוט, ופרסים הם אין. למה להשתמש במקל, כשאנחנו יכולים ללמד ילד טוב יותר בעזרת גזר?

מהומת ה"עידן החדש" לשבח ולתת פרסים לילדים על מה שאנחנו קוראים לו התנהגות "טובה" צברה פופולריות רבה. "תמצאו משהו טוב שילדיכם עשה, ושבחו אותו על כך!" אומרים ספרי וסמינרי ה"איך לעשות" החדשים. פסיכולוגים בכל מקום ממליצים על טיפול "טבלת הכוכבים" כדי לשנות את התנהגות הילד שלך. הטרנד הזה הוא צאצא של אסכולה פסיכולוגית מסויימת – ה"ביהייביוריסטים" – שחשיבתם שולטת כרגע בהרבה מהזרם המרכזי של תאורית הפסיכולוגיה והחינוך.

למעשה, בימינו זה כל כך נהוג לשבח או לתת פרס להתנהגות "הטובה" של ילדיכם שכמעט אף אחד – עד לאחרונה – לא חשב לערער על תקפות הנוהג הזה. לשבח או לתת פרס לילדים זה פשוט הגיון בריא, וגם הורות טובה – לא? מי יפקפק שזה טוב לתת לילדים שבחים או פרסים כשהם מבצעים משהו שמוצא חן בעיניו?

שיטת השבח והפרס היא בהחלט משביעת רצון, כי היא מגובה בטונות של ראיות מהמחקרים הכי מתודיים ומבריקים שכסף יכול לקנות. למעשה, היא נובעת מעבודתם של פסיכולוגים שגילו באופן קפדני שהם יכולים לאמן חולדות לפתור מבוכים, יונים לנקר בכפתורים צבעוניים וכלבים לרייר בהשמע פעמון הארוחה – כשהם נותנים להם לוח זמנים מבוקר של פרסים. פסיכולוגים מהר מאוד התרגשו מהרעיון לשלוט בבני אדם, על ידי יישום אותן שיטות שעבדו על בעלי חיים. תארו לעצמכם את ההתרגשות כשהם הבינו שפרסים עובדים בדיוק באותה צורה על בני אדם כמו על חולדות, יונים וכלבים. הידע של הפסיכולוגים המודרניים איפשר לנו להשפיע על התנהגות, מחשבות ורגשות ילדים באותו אופן שבו אנחנו יכולים לאמן כלב ים, עם כמה סרדינים וחנופה, לאזן כדור על אפו.

יש בעיה אחת, בכל זאת. לא ממש אכפת לנו מאיכות הקשר שמתפתח בינינו לבין חולדת מעבדה. אנחנו לא מודאגים מהביטחון העצמי המתפתח של מכרסמים, תחושת האוטונומיה או העצמאות שלהם, גם לא מעניין אותנו אם החולדה תתעניין לנסות מבוכים גדולים יותר מיוזמתה האישית, הרבה אחרי שנפסיק לתת לה כדורי אוכל קטנים כפרס. וזה, כמו שרוב המומחים נכשלו להגיד לנו, הוא איפה שכל טכנולוגית ה"פרס, שבח וחיזוק חיובי" מתפרקת לחתיכות.

שוב ושוב מלמדים אותנו שאנחנו צריכים הרבה יותר לשבח ולתת פרסים לילדינו. מה יכול להיות רע בכך? על פני השטח, שבחים נראים מופלאים – המפתח לילדים מצליחים! חדור את פני השטח, לעומת זאת, והתוצאות נראות אחרת לגמרי.

אבל, פרסים משפרים את התנהגות וביצועי הילדים, לא?

או ככה חשבנו. אבל, כשכוכבי הזהב הקטנים או סוכריות הגומי מפסיקות לבוא, ההתנהגות שאותה ניסינו לחזק נוטה להתמסמס. ילדים שהתרגלו לצפות לשבחים, יכולים להרגיש שבורים כשהם לא מגיעים. זה מעמעם את התמדתם. יש הרבה מאוד ראיות שלטווח הארוך, פרסים הם לא יעילים.

בניגוד למיתוס הרווח,יש הרבה מחקרים שמראים שכשילדים מצפים או מקווים לפרסים, הביצועים שלהם יורדים. מחקר אחד מצא שביצועי התלמידים נחלשו כשהציעו להם כסף עבור ציונים טובים יותר. מספר מחקרים אמריקאים וישראלים מראים שמערכות פרסים מדכאות את יצירתיות התלמידים, ובאופן כללי מדללות את איכות העבודה שלהם. פרסים יכולים להרוג יצירתיות, בגלל שהם מדכאים לקיחת סיכונים. כשילדים מכורים לקבלת פרס, הם נוטים להתחמק מאתגרים, "לשחק את זה בטוח". הם מעדיפים לעשות את המינימום הנדרש כדי לקבל את הפרס.

הנה תיאור טוב למה עשינו את הטעות של להאמין בפרסים, על בסיס היתרונות שנראים על פני השטח. כשחברת מזון מהיר אמריקאית הציעה פרסים לילדים על כל ספר שהם קוראים, שיעור הקריאה נסק. זה נראה מעודד בהחלט – במבט ראשון. בבחינה מדוקדקת לעומת זאת, הוכח שהילדים בחרו ספרים קצרים יותר, ושהציונים שלהם במבחני הבנה צנחו. הם קראו בשביל ג'אנק פוד, ולא בשביל ההנאה הפנימית שבקריאה. באותו הזמן, קריאה מחוץ לבית הספר (המצב ללא הפרס) כמעט והפסיקה. יש הרבה מחקרים שמראים, שבעוד שפרסים עלולים בהחלט להגדיל עשייה, הם חונקים התלהבות והורגים תשוקה. נראה שככל שאנחנו רוצים את הפרס, כך פוחתת האהבה שלנו למה שאנחנו צריכים לעשות בשביל להשיג אותו. הפעילות הנדרשת מאיתנו עומדת בינינו לבין הפרס הנחשק. היה זה חכם יותר פשוט לתת לילדים ספרים מעניינים יותר, כי יש ראיות בשפע שמראות שפעילות מהנה מהותית היא הממריצה ומגבירת הביצועים הטובה ביותר.

האם פרסים ושבחים יכולים להזיק למערכת היחסים שלנו עם ילדינו?

אנחנו לא חושבים שהדברים החיוביים שאנחנו אומרים לילדינו על עצמם יכולים להיות הרסניים כמו התוויות השליליות. אבל יש מקרים שבהם זה נכון. תודות להתפתחויות המודרניות במדע ההתנהגות, יכולתינו לפתות או לתמרן ילדים (וחיות! ומבוגרים!) לעשות מה שאנחנו רוצים הופכת להיות יותר ויותר מתוחכמת. אבל העלות של מניפולציה דרך פרסים היא גדולה. מתחת יש עשר דרכים בהם שבחים ופרסים יכולים להזיק ליחסינו עם ילדינו.

  1. פרסים ושבחים מכשירים את ילדינו לחפש אישור. הם יעשו דברים בשביל להרשים, במקום לעשות דברים בשביל עצמם. זה יכול לבלום את התפתחות ההנעה העצמית שלהם וגורם להם להיות תלותיים בדעה חיצונית. כשילדים מתרגלים לקבל פרסים על "ביצועיהם", הם הופכים למרצים (ריצוי), שמסתמכים על ליטופים חיוביים. פרסים ושבחים יכולים ליצור סוג של התנהגות ממכרת: ילדים מתמכרים לאישור, וכך מאבדים קשר עם ההנאה הפשוטה של לעשות מה שאתה אוהב. כל כך הרבה מאיתנו מכורים ליוקרה: אנחנו נהיים מדוכאים כשההערצה נכשלת מלהגיע. במקום לעשות מה שאנחנו עושים בשביל הדבר עצמו, אנחנו דגים מחמאות או עידוד, וכשמחיאות הכפיים גוועות, אנחנו שוקעים בייאוש. מתן פרסים או שבחים יכול להתפתח להרגל. מכיוון שככל שאנחנו משתמשים ביותר פרסים, כך אנחנו צריכים יותר להשתמש בהם כדי להשאיר את הילדים מדורבנים. שבחים לא יכולים ליצור מחוייבות אישית להתנהגות או ביצוע "טובים". הם רק יוצרים מחוייבות לחיפוש אחר שבחים.
  2. אחד הדברים הכי גרועים שאנחנו יכולים לעשות הוא לשבח את הפוטנציאל של הילד. קריאות עידוד כמו "אני יודע שאתה יכול לעשות את זה", "אתה ממש משתפר!", "אני יודע שיש לך את זה!", "אתה כמעט מגיע!", נשמעים תומכים על פני השטח. אבל המחמאות האלה טעונות בציפיות שלנו שהילד חייב להשתפר בדרך כלשהי. זה אומר לילד שיש מטרה שעדיין צריך לשאוף אליה כדי לקבל את ה"בראבו!". לשבח את הפוטנציאל של הילדים לא עוזר להם לאהוב את עצמם על מי שהם כרגע, ועלול לגרום להם להרגיש מאוכזבים עם עצמם. מתחת לשבח יש השלכה שקטה: "אתה עדיין לא מספיק טוב!". זה מפתה ילדים לעבוד קשה יותר כדי להרשים אותנו, במחיר ההערכה העצמית שלהם. כמו שהפסיכולוגית לואיז פורטר אומרת: "אם אתם רוצים שילדכם יפתח הערכה עצמית בריאה, תפסיקו לשבח אותם" (ראו רשימת קריאה למטה).
  3. לתת פרסים על ציות של ילדים הוא הצד השני של מטבע ההענשה על אי ציות. זהו פיתוי במקום רודנות. מחקרים רבים מראים שהורים שמשתמשים ביותר פרסים משתמשים גם ביותר עונשים, יש יותר סיכוי שהם יהיו אוטוקרטים. שבח הוא הצד המתוק של הורות סמכותנית. היא מפחיתה את מערכת היחסים לאחת של שולט ונשלט. לכן הילדים היותר פקחים – הפחות נאיבים – מרגישים משהו מטריד בשבחים. זה גורם להם להרגיש שמתנשאים עליהם. שבח הוא תזכורת לכך שלמשבח יש כוח עליהם. זה מפחית את תחושת האוטונומיה של הילד, וכמו טפיחה על הראש, זה משאיר אותם קטנים.
  4. באותו הזמן, מי שנותן פרסים הוא כמו שמאי,שופט מה מצדיק שבח ומה לא. זה הופך אותם למפחידים משהו לילד. זה גורם להם להרגיש שמעריכים ושופטים אותם. למרות ש "ילד טוב!" או "ילדה טובה!" הם שיפוט חיובי, זה עדיין שיפוט מגבוה, ובסופו של דבר מנכר את הילד.
  5. הילדים שיש להם יותר תובנה יכולים לראות דרך המניפולציה. הם עלו עלינו, הוא חושבים שהשבח שלנו מחושב, ולא נצליח להערים עליהם בקלות בטקטיקות פיתוי. במיוחד, כששבח הוא טכניקה שלמדנו מספר או קורס, סביר שהוא יעבור כמשהו שקרי או מומצא. שבחים ופרסים, כמו חנופה, יכולים להסריח ממאמצינו לשלוט, ובכך להספיד את הכבוד שהילד רוכש לנו.
  6. ילדים, כמו מבוגרים, נרתעים באופן טבעי מנסיונות שליטה. כולנו רוצים לגדול לעבר הגדרה עצמית. לכן שבחים יכולים לגרום להתנגדות, כי הם פוגעים בתחושת האוטונומיה המתפתחת של הילד.
  7. פרסים מענישים, כי הפרס, השבח או האישור נמנעים מהילד אלא אם כן הם "מספקים את הסחורה". יותר מזה, הילד שרגיל שמשבחים אותו מתחיל להרגיש לקוי אם השבח לא מגיע. אין דבר שמרגיש יותר כמו תבוסה לילד מאשר לפספס פרס שהיא או הוא הותנו לצפות לו. בתוך כל גזר, יש מקל.
  8. כשמשחדים ילדים עם פרסים על התנהגות "טובה", הם מהר מאוד לומדים איך לתמרן אותנו על ידי ביצוע התפקיד שמצופה מהם. הם מחכימים לגבי מה שצריך לעשות כדי להשיג את הפרסים מאיתנו: האישור, הגלידה, מה שזה לא יהיה. הם נהיים צייתנים באופן שטחי, עושים את מה שצריך כדי להחמיא או להרשים אותנו, והיושר סובל. אחרי הכל, מי רוצה להיות כנה או אמיתי עם בן אדם שכל הזמן מודד אותו? כשהקשר פוחת למניפולציה הדדית במקום אותנטיות, זה מכין את הבמה לקשרים מניפולטיביים וחסרי כנות בהמשך החיים. מניפולציה שוחקת את התפקודים של אמון הדדי, פגיעות ושקיפות, שהם חיוניים למערכת יחסים בריאה ואינטימית. כתוצאה מהמניפולציה המוקדמת, אנחנו גדלים בניסיון תמידי לרצות, או שאנחנו לומדים להוליך שולל כדי להרשים, במטרה לקבל את הפרסים – על חשבון האני האמיתי שלנו. אנחנו מפתחים עצמי מזויף או שקרי שמעוות את מערכות היחסים שלנו עם אחרים.
  9. בין אחים, או בכיתה, מערכת פרסים יוצרת תחרות, קנאה וחוסר אמון. גמולים או פרסים להתנהגות "טובה" הם איום לשיתוף הפעולה ועבודת הצוות.
  10. שבחים יכולים לגרום לילדים להרגיש נשדדים. אם אנחנו רעבים להערצה בעצמנו, אנחנו יכולים לטעות ולהפיק אותה דרך הנצחונות של ילדינו. אנחנו משתמשים בהם לשקם את ההערכה העצמית או הגאווה הפצועים שלנו. אם אנחנו משבחים אותם כי הם גרמו לנו להרגיש טוב עם עצמינו, הם חשים בכך. זה מפחית מהרגשתם הטובה כלפי עצמם, השבחים שלנו יכולים להיות משביתי השמחה שלהם. חלק מהילדים מסרבים ליצור מה שהם טובים בו באופן טבעי, בגלל שהם נדחים מהשמחה לאיד של הוריהם.

למה שבחים ופרסים כל כך פופולרים?

פרסים הם המוצא הקל, קלים יותר מלנסות להבין למה הילד, כמו שהרבה אוהבים לקרוא לזה בפזיזות, "מתנהג רע". למשל, למה שנטרח להבין למה ילד מסרב ללכת לישון לפי הנוחות שלנו, (האם הוא פוחד? האם היא מרגישה בודדה? האם הוא עדיין רעב? וכו.) אם אנחנו פשוט יכולים לתגמל אותו או אותה באיזה חפץ זול על הליכה למיטה בזמן? זה מרגיש קל יותר למרוח משהו על הבעיה על ידי שימוש בשוחד. זה נותן לילד את המסר הברור שאנחנו לא מתעניינים במה שהיא או הוא מרגישים. יותר גרוע, אנחנו מסתכנים בהתעלמות מבעיה רגשית חמורה. פרסים ושבחים יכולים להיות פלסטר גימיקי שמתעלם מהילד כבן אדם שלם.

פרסים טובים בלגרום לילדים לעשות משהו שהם לא רוצים באופן טבעי לעשות, לזמן קצר בלבד. השינוי ההתנהגותי המיידי הזה מתגמל אותנו, ומשאיר אותנו מכורים לפרסים. התוצאות השליליות של פרסים ושבחים לא מתממשות עד לשלב יותר מאוחר, אז אנחנו נכשלים מלראות את הפרסים והשבחים כעבריין.

אבל ילדים צריכים אישור ומשוב חיובי. מה אנחנו יכולים לעשות במקום לשבח אותם?

הרבה פעמים אנחנו רוצים לבטא את העונג וההוקרה שלנו כלפי ילדינו. מי הם כאינדיבידואלים, והדברים המדהימים שהם עושים. הוקרה היא שונה משבח כי היא לא מניפולטיבית. שבח מניפולטיבי, בניגוד להבעה ספונטנית של הוקרה או הודיה, טעון בציפיות סמויות שהילד יעשה שוב את המעשה הראוי לתשבוחות. רוב הילדים יכולים לחוש בכך, הם יכולים להרגיש את ההבדל בין הכרה אותנטית, ואסטרטגיה מכוונת לחזק את ההתנהגות שלהם. אז, איך אנחנו נותנים לידינו משוב חיובי?

המנעות משבחים או פרסים לא אומרת מניעת האהבה והעונג שאנחנו מרגישים כלפי ילדינו, וגם לא הרצון האינסטינקטיבי לעודד אותם – רחוק מזה! זה אפשרי ביותר להצטרף לילדינו ולחגוג כל צעד בגילוי שלהם, בלי להיות מניפולטיבים. הנה כמה הצעות איך לאשר ולעודד את ילדיך כמה שליבך – ושלהם – חפץ ובאותו זמן להמנע מהשימוש בשבחים.

מקדו את הילד בהנאה שלו/שלה מההישג.

במקום להרעיף ברכות על הילדים, עדיף אם הם יתמקדו פנימה על ההנאה שהם מפיקים מהישג. ילדים צמאים להשיג, ללמוד ולכבוש באופן טבעי. הם נולדים עם התלהבות בלתי פוסקת למומחיות, וכל הישג חדש ממלא אותם בעונג. זו ההנאה העצמית הזאת שמספקת את הדלק הטוב ביותר להתמדה והמשך למידה. כשאתה רואה את ילדך עושה משהו חדש, זה יכול להיות מעודד ותומך בצורה נפלאה להגיד: "אתה נראה כאילו נהנית מכך!", או: "איך הרגיש לעשות את זה?". "אני שמח שעשית את זה, אתה נראה שמח עם עצמך!".

עזרו לו/לה להעריך בצורה עצמאית.

בכל פעם שמתאפשר, זה רעיון טוב לשאול את הילד על האומדן העצמי שלהם. לדוגמה: "מה אתה חושב על הציור?", "האם את שמחה מאיך שהחתיכה זאת התאימה לפאזל?".

תשאלו אותם על החוויות הפנימיות שלהם.

נגיד, למשל, ילדך קורא לכם סיפור שהוא חיבר עכשיו. אחרי ששיתפתם איך גרם לכם הספר להרגיש, אתם יכולים לשאול: "איך אתה מרגיש בקשר לספר שכתבת?", "איך הרגיש לכתוב אותו?", "האם נהנית לספר אותו?", "איך הגעת לרעיונות האלה בשביל הסיפור?". יש מספר קטן של דברים שכל כך מזינים את ההערכה העצמית של ילדיכם, וכל כך מעשירים את מערכת היחסים שלכם איתו, כמו העניין בעולם הרגשות והדמיון הפנימיים שלהם.

השתמש בהצהרות "אני", במקום לתייג את הילד.

ההוקרה שלך נוגעת בילד בצורה עמוקה יותר כשהיא מבוטאת במושגים של הרגשות שלך. לדוגמה: "אני אוהב את הצבעים שאתה בוחר!", או "אהבתי איך ששרת את השיר!" – במקום: "איזה צייר טוב אתה!", או "אתה זמר ממש טוב!". המנעו מהצהרות מתייגות כמו : "אתה ילד טוב כי שיתפת את הצעצועים שלך!". במקום זאת תגידו: "תודה ששיתפת את חברך, זה גרם לו להרגיש טוב – וגם לי". התמקדו ברגשות, לא בתיוג ערכי או מבוסס איכות. הצהרת "אני" מונעת ממך להחזיק בעמדת שליטה על ילדך. היא יוצרת קשר כנה ומספק ביניכם ובאותו זמן לא מפריעה להתנסותם העצמית.

תגיבו על ההתנהגות, לא על האדם.

משוב ואישור הם חשובים בהחלט. תדמיינו שילדכתם בדיוק ניגנה יצירה חדשה שהיא למדה על הפסנתר. במקום להגיד: "איזה נגנית טובה את!", אתם יכולים להגיד לה כמה נהניתם מהיצירה. יותר טוב, תהיו נקודתיים. תגידו לה מה אהבתם בנגינה שלה (למשל הלהט או הרגש, המלודיה היפה, באיזה תשומת לב היא ניגנה, חוש הקצב שלה, וכו.)

איך אנחנו יודעים מתי התגובות החיוביות שלנו הן מניפולטיביות?

בסופו של דבר, הבעיה היא לא בבחירה המושלמת של המילים, או בכמה או מתי לתת תגובות חיוביות. כשאתם עושים את הדבר הנכון מהסיבות הלא נכונות, הוא הופך להיות הדבר הלא נכון. מכיוון שהבעיה היא בכוונה, אין דרך אחרת אלא להיות בוחנים טובים של המניעים שלנו. זה דורש אימון, ואת האומץ והענווה להסתכל פנימה. כשאתם נותנים תגובה חיובית, האם אתם מנסים לפתות את הילד שירצה אתכם שוב, שיעשה את אמא'לה או אבא'לה גאים? האם אתם שמחים באמת לראות את ילדיכם משיג משהו שמשמח אותו, או מאושרים באמת מעצם קיומו? בזאת נח פרדוקס: זה שמטרתו הוא לא לחזק, אלא רק "להתקרב", הוא הכי מחזק.

האם שבח הוא אי פעם בסדר?

אין צורך לשים מחסום על פינו, שבח הוא דבר נפלא כשלא משתמשים בו למניפולציות. לדוגמה, פרסים לא כדאי להבטיח מראש, ולא כדאי שיינתנו בצורה צפויה כל פעם שהילד עושה משהו שאתם אוהבים. משוב חיובי הוא הכי טוב למערכת היחסים שלך עם ילדך כשהוא מוענק באופן ספונטני, כשהוא מזנק מליבך, ולא כמזימה מכוונת להשיג עוד ממה שאתה רוצה מילדך.

סיכום

לשבח ולתת פרסים הם מנהגים שטבועים בנו היטב, בעיקר בגלל שככה רובנו גודלנו וחונכנו. זה עלול לדרוש אימונים להחליף אותם בהוקרה ואישור, אבל האחרונים מרגישים יותר מספקים, ויכולים לקרב אותך ואת ילדך.

אפשר בהחלט להכריח ילדים לעשות מה שהם לא רוצים או אוהבים, על ידי מתן אישור, שבח או פרסים אחרים. אבל זה לא גורם להם להיות שמחים. שמחה יכולה לנבוע רק מעשיית מה שמספק אותנו באופן מהותי, וזה לא מצריך מחיאות כפיים של אחרים. האם אנחנו רוצים שילדים יהפכו למכורים לפרסים, מרצי-קהל ומחפשי הכרה, או שאנחנו רוצים שהם יהיו בעלי הנעה עצמית, נאמנים לעצמם, עוקבים אחרי תחומי העניין של עצמם? אם האחרונים הם הנכונים, אז הדרך היא לא לשבח אותם אלא להוקיר אותם. בבית הספר, כשהעבודה היא מעניינת באופן מהותי, מהנה, משמעותית ורלוונטית, זה עובד טוב יותר ממערכות פרסים בשיפור האיכות והמחויבות לעבודה.

ילדים נולדים עם תשוקה גדולה ללמידה. יש להם גם יכולת פנימית לכנות, אמפתיה והתחשבות בזולת. האיכויות האלה מתבלטות כתוצאה מהדרכתנו, הדוגמה העצמית שלנו והוקרה. פרסים ושבחים על "התנהגות טובה" או "ביצוע טוב" פשוט מפריעים לנו בדרך.

————————–

קוהן, אלפי. Punished by Rewards – The Trouble with Gold Stars, Incentive Plans, A's, Praise, and other Bribes. New York: Mariner Books, 1999.

קוהן אלפי. מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000.

פורטר, לואיז (2001).  Children are people too: A parent’s guide to young children’s behaviour East Street Publications, Adelaide.

————————–

רובין גרילהמאמר לקוח מהספר Parenting for a Peaceful World.

רובין גריל הוא פסיכולוג מסידני, נואם בין לאומי מוערך והמחבר של Heart-to-Heart Parenting ו Parenting for a Peaceful World.

אתר האינטרנט של רובין גריל

הבלוג של רובין גריל

המאמר המקורי באנגלית