כמאמנת לגיוון, שמעתי הרבה פעמים שהעולם יהיה מקום טוב יותר אם נתמקד במה שאנחנו דומים במקום להתמקד במה שמבדיל בינינו. אם היינו רואים אחד את השני רק כבני אדם, היינו יכולים לחסל את הדיעות הקדומות והאפליה.
אבל, אני מאמינה שאנחנו צריכים להכיר ולהבין את השוני שלנו, בין אם מדובר בשוני בין קבוצות (כמו גזע, מין, גיל, העדפה מינית) או בייחוד האישי שלנו.
וכן, אנחנו צריכים להבין גם את המאפיינים שכולנו חולקים. להמשיך לקרוא האם השוני של ילדים הוא פגם?
נכתב על ידי ג'נבייב סימפרינגהם, מאמנת ומחנכת הורים
"אי אפשר, וגם עדיף שלא, לפתור את כל הבעיות של ילדך, אבל אפשר לחלוק אותם."
אני רוצה לשתף אתכם בדוגמה מהחיים שלי לגבי שימוש בגישור כדי לעזור לקבוצה גדולה של ילדים צעירים בסכסוך גדול. הייתי לאחרונה באירוע חברתי שבו קבוצות של ילדים נהרו בבית ובחוץ, בעוד המבוגרים דיברו אחד עם השני. בזמן ששוחחתי עם חברותי, יכולתי לשמוע מספר הולך וגדל של צעקות, צריחות וזעקות שמגיעות מאחד מחדרי השינה של הילדים, בזמן שכמה הורים מעוצבנים ניכנסו ויצאו מהחדר בניסיון להשתלט על המצב. לא לקחתי חלק בזה כי בני לא היה מעורב, עד שכמה הורים באו ואמרו לי שהם צריכים עזרה מסוג ההורה השלו, אז יצאתי למבצע החילוץ, טה טה טה!! להמשיך לקרוא לעזור לילדים לעבור מסכסוך לגישור
נכתב על ידי פאטי וויפפלר, מקימת Hand in Hand.
היום ששינה את חיי לא התחיל מבטיח בכלל.
לבני בן הכמעט שלוש הייתה דלקת בשתי העיניים. העיניים שלו היו שמנוניות נורא, והוא לא הרגיש טוב. הצלחתי לקחת את אחיו הקטן ולקחת את כולנו לרופא הילדים. זה היה ביקור קצר. הביאו לנו מרשם לטיפות עיניים. בזמן שלקחתי אותם בבית המרקחת, התחלתי לדמיין איך לטפטף את הטיפות לעיניים של בני. מה שעלה לא היה יפה.
הורים מכירים את ילדיהם. ידעתי שג'ייקוב לא ישכב ויתן לי לשים לו טיפות עיניים. אם הייתי בת שנתיים, גם אני לא הייתי נותנת למבוגר לעשות לי את זה. מה היו האפשרויות שלי? לחכות שהוא ישן? בלתי אפשרי. לסדר אותו? לא, אי אפשר לסדר ילד בנוגע לטיפות עיניים. לכודה בפינה שאף הורה לא רוצה להיות בה, הנחתי שאצטרך לגבור עליו, לרתק כל יד שלו מתחת לברכיים שלי, לפתוח את עפעפיו בכח ולהפציץ אותו עם הטיפות. אני אוהבת את הילד שלי. איך הוא יוכל לסמוך עלי אחרי שאעשה זאת, לא רק פעם אחת, אלא שלוש פעמים ביום?
דחיתי את הטיפול למספר שעות, פוחדת מהבלתי נמנע. ואז, כשהשכבתי את התינוק לשנת צהריים, מחשבה חדשה עלתה. הייתי חלק מניסוי חדש ומעניין. התחלתי בשותפות הקשבה עם הורה אחר שהיה במצוקה. אני מקשיבה לו לשעה, ואז הוא מקשיב לי. ניסינו לבדוק מה קורה כשאנשים באמת מקשיבים, באריכות. לשנינו היה קשה בתור הורים. רצינו לעשות טוב יותר. פעם בשבוע, הקשבנו במשך שעה, ואז דיברנו. למדנו להשלים עם הרגשות שעלו, ביחד עם הדאגות שכל אחד מאיתנו הביע.
הדבר הזה נתן לי כל כך הרבה סבלנות עם ילדי. והאבא שאליו האזנתי, שאישתו ברחה, והשאירה אותו לבד עם ילדה בת חצי שנה, הצליח לצאת ממצב של כמעט שיתוק. שבוע לאחר שבוע, הקשבנו עם כל הלב, אבל לא נתנו עצות. גיליתי שאני אוהבת להקשיב, ואהבתי את התוצאות.
אז כשהתינוק ישן, החלטתי לראות מה יקרה אם אקשיב לג'ייקוב. מה יכולתי להפסיד? זה לא היה מקרה חירום. התינוק ישן. אז, מה זה משנה!
הבאתי אותו למיטה הגדולה והראיתי לו את בקבוק הטיפות. "ג'ייקוב, אני צריכה לשים את הטיפות האלה בעיניים שלך כדי שתבריא." הוא בכה. דמעות גדולות. הקשבתי. כשהוא התחיל להרגע הראיתי לו את הבקבוק שוב. "זה יעזור לעיניים שלך." עוד בכי. עכשיו הוא התחיל להזיע. הקשבתי. הצעתי קשר עין, חשבתי שזה יעזור להראות לו שאנחנו באותו צד, למרות שהבקבוק אצלי. הראיתי לו את הטיפות והוא בכה. נשארנו קרובים, וזה נמשך ככה הלוך וחזור לאורך זמן. כל כך הרבה בכי! אז, שאלתי אותו אם הוא רוצה לראות את הטפטפה. הוא הנהן, אז פתחתי את הבקבוק, הוצאתי את הטפטפה וטיפטפתי כמה טיפות בחזרה. זאת הייתה המחזה של מה שהולך לקרות. הוא זרק את עצמו בחזרה על המיטה, בעט, נפנף בזרועותיו, ובכה חזק יותר ממקודם.
התינוק עדיין ישן. עכשיו כבר הייתי ממש סקרנית. פעם או פעמיים בחיי חוויתי את מחשבותי מתבהרות אחרי בכי גדול. אני זוכרת את התחושה העמוקה, המעוגנת שיש לך כשלמישהו אכפת, והוא מקשיב. אבל האם זה יעבוד עם בן שנתיים? איך זה יגמר?
הדגמתי טיפות נופלות עוד מספר פעמים. הוא בכה בחוזקה ואריכות כל פעם. ואז, הוא הפסיק ושאל, "אני יכול לטפטף?"
"אוקיי, בטח." אמרתי, שמחה להפוגה מהסערה.
הוא טיפטף טיפות לתוך הבקבוק כמה פעמים. זה סיקרן אותו. אמרתי, "אוקיי, עכשיו אנחנו צריכים לטפטף אותם לעיניים שלך." הוא זרק את עצמו לאחור והתחיל לילל שוב. אבל הפעם, הוא הפסיק מהר. הוא נעמד, הסתכל עלי, ואמר, "אני רוצה לטפטף."
זה רעיון שבכלל לא חשבתי עליו! הוא עוד לא היה בן שלוש. זה היה התפקיד שלי לטפטף. אבל אחרי מספר שניות, אמרתי, בטח שאתה יכול, אבל אני אצטרך לעזור לך."
"אוקיי."
השכבתי אותו על הגב, שמתי שתי טיפות בטפטפה, והחזקתי את היד שלו איפה שחשבתי שהיא צריכה להיות. אמרתי לו להשאיר את העין פתוחה. הוא טפטף שתי טיפות, הן נחתו בדיוק במקום. השתדלתי לא ליפול עליו מרוב תדהמה. הוא רצה לעשות גם את העין השנייה. טיפה אחת פספסה את המקום. הוא עשה אותה שוב, קם, מיצמץ, וירד מהמיטה, מוכן לשחק. בזזה זה נגמר! מאז הטיפות נכנסו באופן חלק, בלי פחד, בלי תלונות. מדהים!
זה היה היום שהבנתי שהקשבה נתנה לי את הכח לעזור לילדי באמת. מצאתי דרך לעבור מצב בלתי אפשרי. הוא יכל לבטא את הרגשות שלו, ואני יכולתי להיות השותפה שלו, לדאוג שהוא בטוח עד שהוא יצליח לחשוב בעצמו. לכל אחד מאיתנו התפקיד שלו. כשאנחנו עובדים ככה, מי יודע על איזה פחדים אנחנו יכולים להתגבר. מי יודע איזה אהבה הוא יכול להרגיש, אפילו כשאני צריכה להגיד לו לא, או לוודא שמשהו קשה יקרה. הוא היה קטן, אני הייתי גדולה, אבל הנה דרך שאנחנו יכולים לפתור את זה. אם הוא יכול להשתחרר מהפחד שלו מטיפות העיניים, אנחנו יכולים לפתור כמעט כל דבר.
———————————
על Hand in Hand Parenting
ב Hand in Hand, המומחיות שלנו היא לעזור להורים לטפח את הקשר שלהם עם ילדיהם. הוקם ב 1989 על ידי פאטי וויפפלר, אנחנו גוף הולך וגדל של צוות, מדריכים, יועצים ומתנדבים שמספקים מידע ותמיכה להורים ברחבי העולם. המשרדים שלנו נמצאים בפאלו אלטו, קליפורניה.
צרו איתנו קשר:
עשו לנו לייק בדף הפייסבוק.
מאמרים ומשאבים יומיומיים בטוויטר.
מדריכים כותבים על החוויות שלהם בבלוג שלנו.
השתמשו בקבוצת Yahoo שלנו כדי לשאול שאלות, לקרוא ולמצוא שותף הקשבה.
גילאנות (Adultism, שזה כמו גזענות, רק על בסיס גיל) היא תוצר של של שיטת דיכוי. במשך הקריירה שלי בחינוך הגבוה, עבדתי קשה כדי לנסות להעלים צורות שונות של אפליה. ניסיתי ליצור דרכים בהם כולם, בלי קשר לזהות שלהם, ירגישו חשובים ומוערכים.
היו הרבה פעמים בעבודה שלי, בהם הייתי מתוסכלת מהקושי לשנות מערכות ואפילו נקודת מבט של אדם בודד.
זה לא היה לפני שהפכתי לאמא, שעשיתי לבסוף את הקישור להבין למה זה כל כך קשה ליצור שינוי חברתי רחב. לקח לי חמש שנים לפני שראיתי את הקשר הזה והתחלתי לפקפק בדרך החינוך של הורי. הרהרתי שיכול להיות שאני עושה את אותו הדבר למרטל, שנגדו אני נלחמת בעבודתי.
דרך תהליך של בחינה עצמית, התחלתי לראות איך האמונה שלי שאני צריכה לשלוט במרטל הנציחה את אותם הדברים שאני נלחמת נגדם בעבודה שלי.
התחלתי להבין למה השינוי כל כך קשה ברמה הרחבה. והרעיון שהורות היא הדבר החשוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות כדי לשנות את העולם הפך להיות אמיתי יותר ופחות נדוש.
בגלל שמערכת היחסים בין מבוגר לילד או בין הורה לילד מגדירה את קיומנו ועולמנו מהלידה, אני טוענת שגילאנות מאפשרת את הנצחתם של כל שאר צורות הדיכוי (אפליה על בסיס מין, גזע, העדפה מינית וכו…).
בארי צ'אקאוויי, במאמרו Adults as Allies (מבוגרים כבעלי ברית) מגדיר גילאנות כ "…כל ההתנהגויות והעמדות הנובעות מההנחה שהמבוגרים טובים יותר מאנשים צעירים, וזכאים לנהוג כלפי אנשים צעירים בדרכים רבות ללא הסכמתם."
הוא ממשיך להגיד:
חוץ מאסירים וקבוצות מסויימות של אנשים במוסדות, חייהם של אנשים צעירים נשלטים יותר משל כל קבוצה אחרת בחברה.
בנוסף, המבוגרים שומרים את הזכות להעניש, לאיים, להכות, לקחת "זכויות" ולנדות אנשים צעירים כשהם סבורים שזה יהיה מועיל לשלוט בהם או "לחנך" אותם.
אם זה היה תיאור של הצורה בה מתייחסים לקבוצה של מבוגרים, החברה הייתה מכירה בכך במהירות כסוג של דיכוי. מבוגרים, לעומת זאת, לרוב לא מחשיבים את הגילאנות כדכאנית, בגלל שזה האופן שהתייחסו אליהם כשהיו צעירים – התהליך הופנם.
מהות הגילאנות היא שלא מכבדים אנשים צעירים. במקום זאת, הם פחות חשובים, ובאופן מסויים, נחותים מהמבוגרים. אי אפשר לסמוך עליהם שיתפתחו בצורה תקינה, אז חייבים ללמד, לחנך, לרסן, להעניש ולהוביל אותם אל תוך עולם המבוגרים.
שחרור האנשים הצעירים יצריך את ההשתתפות הפעילה של מבוגרים. נקודת התחלה טובה היא לחשוב ולהבין איך לנו – למבוגרים של היום – התייחסו לרעה והפחיתו מערכנו כשהיינו ילדים ונערים, ואיך כתוצאה מכך אנחנו פועלים בדרכים גילאניות כיום.
גילאנות בדרך כלל לא מוזכרת בקשר להורות. למרות שלאחרונה ראיתי מספר כתבות שבהם התייחסו במפורש לגילאנות בהורות. כשהנושא כבר עולה, לרוב משתמשים במושג גילאנות במאמרים שמתארים דרכים להעצים נערים ומבוגרים צעירים. כמעט לא משתמשים בו בקשר לילדים צעירים יותר.
עד שילדים מגיעים לגיל הנוער, הם לרוב חוו עשור או יותר של שליטה על ידי ההורים, המורים והמערכות החברתיות שלהם שמחזקות את התבנית הסמכותנית.
טבע מערכת היחסים בין ילד צעיר והורה (או מבוגר) דורש טיפול משמעותי של המבוגר. לרוב תפקיד הטיפול הזה מטשטש את הדרכים בהם אנחנו מנציחים גילאנות כהורים.
בגיל צעיר, אנחנו רואים בתפקידנו כהורים את הצורך להבטיח את הביטחון והבריאות של ילדינו. ילדים צריכים אותנו כדי להבטיח את הישרדותם וכדי להזין את התפתחותם. העובדה שהם עלולים לא לשלוט בשפה המדוברת מפריעה ליכולתנו לראות את הילד כאדם שלם וכך אנו צריכים לשלוט בהם למענם.
הדרכים בהם הנצחתי גילאנות (ואולי אני עדיין ממשיכה) הם מגוונים ומעודנים. בהחלט לא ראיתי אותם ככאלה במשך חמש השנים הראשונות של מרטל.
גם עכשיו, בזמן שאני סמכותנית, לא תמיד אני רואה זאת. לקרוא למערכת היחסים השולטת הזאת במושגים כמו דיכוי וגילאנות מאתגר אותנו להתקדם מעבר להנחות שלנו שמבוגרים טובים יותר או נעלים מילדים. מילים אילו יכולות להביא למרכז הבמה את הדרכים בהם אנחנו משתמשים בכח כאמצעי שליטה ובסופו של דבר לגרום לנזק לילדים.
במסעי, הייתי צריכה לפתח מערך חדש של אסטרטגיות וכלים. הייתי צריכה לזנוח את הדרכים שלמדתי על הורות וללמוד דרכים חדשות להיות הורה. בגלל שאנחנו מקבלים דוגמאות כה מעטות של הורות ללא שליטה, חשוב ללמוד באופן פעיל איך להיות הורה ולהפחית את הצורך בשליטה ולהתמודד עם הפחדים בנוגע לשחרור משליטה.
כשאנחנו זונחים את הצורך שלנו לשלוט בילדים, ההורות היא מהפכנית ביכולתה לשנות את העולם.
אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.
—————————
התחלתי את חיי כילדה טיפוסית שניסתה להיות מוצלחת בעיני הוריה ומוריה, בזמן שניסיתי להשלים עם הצורך לספר על האמת שלי במהלך החיים.
מופע שיווי המשקל הזה הוליך אותי להרבה הרפתקאות בחיפוש אחר מטרה והדרך האמיתית שלי. במהלך הדרך הלכתי לאוניברסיטה והשלמתי לימודי עריכת דין. דחיתי קריירה משפטית כדי לעבוד כמנהלנית באוניברסיטה, בחושבי שאוכל להפוך את העולם למקום טוב יותר. ביליתי זמן בעבודה באוניברסיטת אריזונה, אוניברסיטת מישיגן, אן ארבור, ואוניברסיטת אוסטין טקסס.
מצאתי להט בחינוך לצדק חברתי ודיאלוג בר-קיימא והתחלתי לצעוד בשביל בנסיון להפטר מרוב מה שלמדתי כילדה וכמבוגרת.
כשמרטל, הילד הראשון בחיי, הגיע לעולם, הוא איתגר אותי להתפתח מעבר לכל חוויה בחיי. הוא חשף את הצביעות שלי כאינדיבידואלית שמחוייבת לצדק על ידי כך שהראה לי איך המשכתי להנציח את הדיכוי בעמדותי ואמונותי לגבי מערכת היחסים בין ילד למבוגר.
כך התחיל המסע שלי לשלב את המחוייבות שלי לצדק, למידה והורות דרך מערכת היחסים שלי עם מרטל שעכשיו הורחבה גם לגרייסון, הילד השני בחיי.
רוב, השותף שלי, מרטל וגרייסון, מלווים אותי במסע הזה. אני מנסה לחיות את המטרה שלי כהורה, כותבת, מאמנת ומצדדת לשינוי הילדות כצעד הראשון לשינוי העולם.
דרך האתר הזה, ספרים, אימונים ותוכניות לימוד, אני מחוייבת לעזור להורים להפסיק את כאב העימות, התסכול והאכזבה שהן התוצאה של מה שלמדנו על הורות.
חוץ מהאתר, כתבתי גם מאמרים לאתרים אחרים. אני כותבת אורחת ב Kindred Community ובקרוב אנהל שם פורום.
כאשר אנחנו עוסקים בהורות עם אמון וכבוד, אנחנו לא רק משנים את מערכת היחסים שלנו עם הילדים שחולקים את חיינו, אנחנו משנים את העולם.
קראתי הרבה מאמרים במדיות המרכזיות והאלטרנטיביות על הסכנות לילדים מצפייה בטלוויזיה. בין אם זה אלימות המתוארת בתוכניות או האופי הצרכני שבפרסומות, מעודדים אותנו להגביל את החשיפה לטלוויזיה.
גם אני, האמנתי שמרטל יהיה אלים אם הוא יראה פאוור ריינג'רס או כל תוכנית אחרת מחוץ לטלוויזיה החינוכית. כשהתחלתי להשתחרר משליטה במסכים, ביליתי הרבה יותר זמן בצפייה בטלוויזיה עם מרטל.
בשנה האחרונה הוא הרחיב את טווח התוכניות האהובות עליו. רובן ב Cartoon Network והן כוללות את בן 10, הטיטאנים, Generator Rex, ו Codename: Kids Next Door.
כשהתחלתי לצפות בתוכניות האלה, לא אהבתי אותן. הן מלאות מכות וקרבות. אחר כך התחלתי לבחון יותר את הנושאים שהם מתארים. מה שהתוכניות תיארו הם אנשים צעירים וחזקים שיכולים לשנות דברים בעולמם.
לדמויות יש בדרך כלל כוחות מיוחדים שמאפשרים להם להציל את העולם או ללחום ברשע. המבוגרים בתוכניות האלה תלויים בדמויות הצעירות להצלת הקהילה שלהם. הילדים בתוכניות האלה לא צריכים ללכת לבית הספר או לעשות שיעורי בית לפי פקודת המבוגרים. הם רבי עוצמה, חכמים ומגשימים את עצמם. הם עושים דברים חשובים. למעשה, רכשתי הערכה רבה ל Codename: Kids Next Door, שאפילו אומרים שהמטרה שלהם היא ללחום ב"דיכוי של המבוגרים!"
התחלתי לחשוב יותר למה התוכניות האלה הדהדו אצל מרטל ואיך הם מאתגרים את העולם הנשלט על ידי המבוגרים. התוכניות האלה חותרות תחת תבנית המחשבה הדומיננטית.
כששלטתי במה שמרטל צפה, לא הרגשתי צורך לצפות איתו. החיים שלנו עשירים יותר עקב הצפייה בתוכניות האלה ביחד. אני מרגישה שאני מקבלת תובנות למה שמתרחש בתוכו כשאנחנו מדברים על התוכניות וחולקים את החוויה. עולמו נפתח בפניי בדרכים שלא נפתחו כשלא הייתי מוכנה לוותר על השליטה על בחירותיו.
מצד שני, יש מקרים בהם חלק מהתוכניות מחזקות תבניות מחשבה וסטראוטיפים אחרים בנוגע למגדר, גזע או העדפות מיניות שקשה לי איתן. חלק מהאתגר שלי כשזה קורה הוא להשאר במצב של דיאלוג עם מרטל, ולא לנאום.
למרות שיש לי דיעות מסויימות בנוגע להעדפות מיניות, גזע או מגדר, אני לא בהכרח "הבעלים" של האמת והידע. במקום לכפות את דעותיי לגבי מה שקורה, אני צריכה לעבוד כדי להתניע תהליך שיבחן את השקפות העולם של שנינו.
לשאול את מרטל איך הוא חווה דמות או תוכנית מסויימת במקום פשוט להגיד לו מה אני חושבת פותח דיאלוג שיוצר אמון וכבוד וכמו כן מעסיק את שנינו בניתוח ביקורתי של החוויות שלנו. אבל, זה יכול להיות לי קשה לא להכנס לתפקיד של שימוש בכוחי כמבוגרת כדי לגרום לו להסכים להשקפותיי בנוגע למה שנכון וצודק.
למעשה, כשאני משתמשת בשליטה ופיקוח כדי לאכוף את הערכים "הנכונים" על הילד "שלי", אני רק מחזקת דרך מעשיי שליחיד או לקבוצה השלטת יש את הכח להגדיר מהי האמת.
שימוש בדיכוי ושליטה כדי ללמד על "צדק" עלול להראות טבעי יותר בגלל חוויותי שלי כנשלטת, אך זה רק מחזק את התבנית וממשיך את הסטטוס קוו. במקום זאת, ביחד, האמת של מרטל והאמת שלי יכולות להפגש ושנינו לומדים מהתהליך, בזמן שאנחנו משנים את יחסי הכח בין מבוגר וילד.
תלחצו כאן אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי.
—————————
התחלתי את חיי כילדה טיפוסית שניסתה להיות מוצלחת בעיני הוריה ומוריה, בזמן שניסיתי להשלים עם הצורך לספר על האמת שלי במהלך החיים.
מופע שיווי המשקל הזה הוליך אותי להרבה הרפתקאות בחיפוש אחר מטרה והדרך האמיתית שלי. במהלך הדרך הלכתי לאוניברסיטה והשלמתי לימודי עריכת דין. דחיתי קריירה משפטית כדי לעבוד כמנהלנית באוניברסיטה, בחושבי שאוכל להפוך את העולם למקום טוב יותר. ביליתי זמן בעבודה באוניברסיטת אריזונה, אוניברסיטת מישיגן, אן ארבור, ואוניברסיטת אוסטין טקסס.
מצאתי להט בחינוך לצדק חברתי ודיאלוג בר-קיימא והתחלתי לצעוד בשביל בנסיון להפטר מרוב מה שלמדתי כילדה וכמבוגרת.
כשמרטל, הילד הראשון בחיי, הגיע לעולם, הוא איתגר אותי להתפתח מעבר לכל חוויה בחיי. הוא חשף את הצביעות שלי כאינדיבידואלית שמחוייבת לצדק על ידי כך שהראה לי איך המשכתי להנציח את הדיכוי בעמדותי ואמונותי לגבי מערכת היחסים בין ילד למבוגר.
כך התחיל המסע שלי לשלב את המחוייבות שלי לצדק, למידה והורות דרך מערכת היחסים שלי עם מרטל שעכשיו הורחבה גם לגרייסון, הילד השני בחיי.
רוב, השותף שלי, מרטל וגרייסון, מלווים אותי במסע הזה. אני מנסה לחיות את המטרה שלי כהורה, כותבת, מאמנת ומצדדת לשינוי הילדות כצעד הראשון לשינוי העולם.
דרך האתר הזה, ספרים, אימונים ותוכניות לימוד, אני מחוייבת לעזור להורים להפסיק את כאב העימות, התסכול והאכזבה שהן התוצאה של מה שלמדנו על הורות.
חוץ מהאתר, כתבתי גם מאמרים לאתרים אחרים. אני כותבת אורחת ב Kindred Community ובקרוב אנהל שם פורום.
כאשר אנחנו עוסקים בהורות עם אמון וכבוד, אנחנו לא רק משנים את מערכת היחסים שלנו עם הילדים שחולקים את חיינו, אנחנו משנים את העולם.
הכי אחורה שתהיו מוכנים ללכת, אמהות תמיד נהגו על פי המנהג המגונן והנוח של לישון עם תינוקיהן. אפילו כעת, לרוב מכריע של אנשים על פני הגלובוס, שינה משותפת והנקה ליילית הם עדיין מנהגים בלתי נפרדים. רק ב 200 השנים האחרונות, ובעיקר בתרבות המתועשת המערבית, חשבו הורים שזה נורמלי ומתאים מבחינה ביולוגית לאם ותינוקה לישון בנפרד.
במעבדת השינה של בית הספר אירווין לרפואה של אוניברסיטת קליפורניה, עמיתי ואני צפינו בזוגות של אמהות-תינוקות כאשר הם ישנו בנפרד וביחד במשך שלושה לילות רצופים. בעזרת פוליגרף, הקלטנו את קצב הלב, גלי המוח (EEG), הנשימה, חום הגוף ותקופות ההנקה של האמהות והתינוקות. מצלמות אינפרה אדומות עקבו אחר התנהגותם.
מצאנו שתינוקות שישנים ביחד פונים לכיוון האמהות שלהם רוב הלילה, ושהאמא והתינוק עירניים ביותר לתנועות אחד של השני, מתעוררים בתדירות גבוהה יותר, ומבלים יותר זמן בשלבי שינה קלה מאשר אם היו ישנים בנפרד. תינוקות שישנים ביחד יונקים מספר פעמים כמעט כפול, ואורכה של כל הנקה גדול פי שלוש, לעומת לילות שהם ישנים בנפרד. אבל הם כמעט לא בוכים. אמהות שישנות עם תינוקיהן באופן קבוע ישנות אותה כמות זמן לפחות כמו אמהות שישנות בלי תינוקיהן.
בנוסף לסיפוק תזונה ליילית והגנה, שינה עם האם מספק לתינוק זרם מתמיד של תחושות של נוכחות האם, שכוללות מגע, ריח, תנועה וחום. הגרויים האלה יכולים אולי לפצות על חוסר הבשלות הקיצונית של מערכת העצבים של התינוק בלידה.
שינה משותפת עלולה לספק לחלק מהתינוקות הגנה מפני מוות בעריסה, רוצח שובר לב ומסתורי. תינוקות שישנים ביחד יונקים תדיר יותר, ישנים קל יותר, ומאומנים להגיב להתעוררות אימהית. פגמים בהתעוררות נחשדים בחלק ממקרי המוות בעריסה, ופרקי זמן ארוכים בשינה עמוקה יכולים להחריף את הבעיה. אולי השינויים הפסיכולוגיים שנובעים משינה משותפת, במיוחד אם הם באים יחד עם הנקה ליילית, יכולים להועיל לחלק מהתינוקות לישון קל יותר. באותו הזמן, שינה משותפת מקלה על האם לגלות ולהגיב לתינוק בצרה. חשיבה מחדש על נוהגי שינה כבר הראו תוצאה דרמטית: בארצות הברית, מקרי המוות בעריסה צנחו לפחות ב 30% לאחר 1992, כאשר האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים המליצה להשכיב ילדים לישון על הגב, לעומת שינה עם הפנים כלפי מטה.
ההשפעה של שינה משותפת על מוות בעריסה עוד טעון הוכחה, אז זה יהיה מוקדם מידי להמליץ עליה כסידור הטוב ביותר לכל המשפחות. הסכנות בשינה משותפת גם מצריכות בחינה. האם הסביבה בטוחה, עם אביזרי השינה מתאימים? האם ההורים מעשנים? האם הם צורכים סמים או אלכוהול? (אלה כנראה הגורמים העיקריים במקרים יוצאי הדופן בהם האם חונקת את תינוקה בהסח הדעת.) כיוון ששינה משותפת הייתה המצב הקדמוני, עתידם של תינוקינו עלול לכלול השאלה מדרכים קדומות.
פורסם לראשונה ב Human Nature באוקטובר 1997. לקריאת המאמר באנגלית, תלחצו כאן.
————————————
מומחה בעל שם עולמי בשינת תינוקות – בשינה משותפת, ובמיוחד בקשר שלה להנקה, מקנה הוא סמכות מצוטטת לרוב בנוגע לנושא ההורות המדובר הזה. כמנהל המעבדה לשינת אמהות-תינוקות באוניברסיטת נוטרה דאם, הוא ידוע כראשון שערך מחקרים פסיכולוגיים והתנהגותיים על ההבדלים בין שינה ביחד ובנפרד של זוגות אמהות-תינוקות. מקנה הוא תומך נלהב של שינה משותפת ומתמקד במחקרו ביחס שבין סידורי שינה, שיטות האכלה, וגורמי סיכון לסינדרום מוות בעריסה. המחבר של “Sleeping With Baby: A Parent’s Guide to Co-sleeping" מקנה פירסם יותר מ 130 מאמרים בבטאונים פסיכולוגיים, אנתרופולוגיים ורפואיים, והשלים שני מחקרים על מוות בעריסה ושינת תינוקות.
רמז: זה לא נוגע אליכם
פורסם ב 21 לאפריל ב The Homework Myth
אם החלטת שיהיה לך ילד, זה כפי הנראה בגלל שרצית להיות הורה וציפית שהחוויה תהיה מספקת. עשית את זה למען עצמך. אבל הגעת הילד דורשת שינוי רדיקלי. עכשיו אתה צריך להתחיל לעשות דברים בשבילו או בשבילה. יותר מכך, אתה צריך לשים לב לעובדה שילדך הוא ישות שונה עם נקודות מבט והעדפות שונות.
זה אולי נשמע ברור, אבל יש הורים שמשתמשים בילדיהם כדי לספק את הצרכים הרגשיים שלהם, ונראה שהם לא מודעים לכך. אם נאמר זאת זאת במושגים חיוביים, נוכל להגיד שהורות איכותית מוגדרת על ידי שלושה מאפיינים קרובים: (1) מודעות שחווית הילד את העולם היא לרוב שונה משלנו. (2) יכולת להבין את טבע ההבדלים האלה, לדמיין את נקודת מבט הילד ולהקשיב לצרכים שלו או שלה. (3) מוכנות לנסות למלא את הצרכים ולא לעשות רק מה שטוב לך.
כל אחד מאלה קשה יותר לאנשים מסויימים מאשר לאחרים. אלה שנגועים בספקות עצמיים לגבי הערך העצמי שלהם עלולים להיות כל כך שקועים בקבלת מה שחסר להם, פסיכולוגית, שנהיה להם בלתי אפשרי להתמקד בילדיהם או אפילו לראות אותם כמו שהם באמת (או כמו שהם לא).
אבל זה לא רק קשור להבדלים בין הורים. סוגיות זהות משוחקות בצורות שונות לפי המצבים שאנו נקלעים אליהם. לדוגמה, כשאנחנו בחוץ, ואנשים יכולים לשפוט את יכולות ההורות שלנו, יש סיכוי רב יותר שנגיב למה שאנחנו מפרשים כהתנהגות לא נאותה של ילדינו בעזרת יותר מידי שליטה ומעט מידי אהבה וסבלנות. כשילד מתפרץ בסופר, אפילו ההורה הכי טוב צריך מאמץ מיוחד כדי לזכור שמה שמשנה הוא האתגרים שהילד עומד בפניהם, לא הצורך שלנו להראות כשיר בעיניהם של זרים. [1]
לא כל מי שטרוד בצרכים שלו או שלה מתאים לסטראוטיפ הסמכותי, הורים מענישים שלא מאפשרים שום סימן של אי-ציות. למעשה, אנשים מסויימים שמזועזעים מהמסורת הנוקשה גאים מאוד בתשומת הלב הקיצונית שלהם לילדיהם. ההנחה שלהם היא שככל שאתה עושה יותר לילדיך, כך ההורות שלך טובה יותר.
אבל זה לא בהכרח נכון. הורים מסויימים שמקריבים הכל למען ילדיהם, שנראה שכל חייהם סובבים סביבם, יוצא שהם די נרקיסיסטים. נראה שהמשפחה מתרכזת בטובת הילד, אבל למעשה משתמשים בילד כדי לספק את צרכיהם של ההורים.
ילדים עלולים להרגיש שהתפקיד שלהם הוא לרצות את ההורים, להרגיע אותם, לתת להם הרגשת מסוגלות. לפעמים מעודדים ילדים בעדינות לספק להוריהם מה שהם לא מקבלים מבן או בת הזוג שלהם (או אפילו מעצמם), ואולי לספק חברות כמו-מבוגרת. הילד עלול להיות מכוון להפוך לחבר, אולי אפילו הורה, להורה. כל זה יכול להתרחש מבלי שמישהו יבין מה קורה. אבל בלי קשר אם הילד מצליח להבין איך להפוך למה שההורה רוצה או לא, התוצאה היא שהתפתחות הילד עלולה להתעוות בגלל שצרכי המבוגרים לקחו את הבמה המרכזית.
*
במקום לראות נטייה להורות טובה (או כמעט לכל דבר) כמשהו שיש לך או שאין לך, אולי נגיד שזה לוקח לחלק מהאנשים מאמץ להגיע לרמת מיומנות שמגיעה לאחרים בקלות. יש לי חוש כיוון גרוע, למשל, אבל זה רק אומר שאני צריך לעבוד יותר קשה כדי להבין איך להגיע לאיפה שאני נוסע. לכן, סוג ההורה שמתפתה להגיד לילד שלו, "קר לי. לך לשים סוודר" (לפי הדוגמה ההומוריסטית לתסמונת הקלאסית), אולי צריך להזכיר לעצמו מדי פעם, "ילדתי היא לא אני. יש לה תחומי עניין שונים. רק בגלל שאיקס משמח אותי, או מעציב, לא אומר שתהיה לו אותה השפעה עליה."
זה החלק הראשון בניסוח שלושת השלבים שהזכרתי קודם: להיזהר לא לבלבל בין זהות הילדה לשלנו. החלק השני הוא להבין מי היא הילדה, מה היא מרגישה, איך עובד המוח שלה, למה היא עושה מה שהיא עושה. זה מזמין אותנו לעסוק במה שהפסיכולוגים קוראים לו "לקיחת פרספקטיבה": לצאת מחוץ לעצמינו כדי לדמיין איך הדברים נראים למישהו אחר. השאלה היא לא רק "איך אני ארגיש אם מישהו היה עושה לי את זה?" אלא "איך הוא מרגיש לגבי מה שעשו לו?" זה לא רק לשאול איך זה להיות בנעליו, אלא איך זה מרגיש עם הרגליים שלו.
שלושה מחקרים שונים, כל אחד ממדינה שונה וכולם פורסמו במקרה באותה שנה, מאמתים את חשיבות התכונה הזאת. קבוצה של חוקרים הולנדים מצאה שאחד הגורמים החשובים ביותר בחיזוי איכות ההורות היה מידת ההבנה של הצרכים ותחומי העניין המיוחדים לילדים, ביחד עם הנכונות לקחת בחשבון שנקודת המבט הזאת שונה משל ההורה. חוקרים קנדיים גילו שלהורים שהיו טובים יותר ביכולתם "לקלוט במדויק את מחשבות ורגשות הילדים (הנערים) שלהם בזמן מחלוקת" היו פחות מחלוקות – או לפחות החלטות מספקות יותר במחלוקות שכן התרחשו. ומחקר מארצות הברית על משפחות עם ילדים עד גיל 3 הראה שהורים ש"הצליחו לסגל את נקודת המבט של הילד" היו יותר קשובים לצרכים שלו או שלה כתוצאה מכך.
החלק השלישי במודל הקטן שלי מורכב מלפעול לפי מה שאנחנו מבינים על עולמו הפנימי של הילד, וזה בתורו, מצריך מחוייבות להיות פחות מרוכזים בעצמנו. זה לא אומר להביא לילד כל מה שהוא מבקש, או לעסוק בהקרבה עצמית בלתי פוסקת (שבאופן פרדוקסלי, עלולה להגיד שההורה משתמש במסירות מוגזמת כדרך להוכיח משהו לגבי עצמו), אלא פשוט להיות הורה דואג וקשוב. כמו שגילה מחקר אחר, הורים שנוטים לחשוב בעיקר על הצרכים והמטרות שלהם נוטים לקבל את ילדיהם פחות מאלה שדואגים לצרכי הילדים שלהם או לצרכי המשפחה בכללותה.
בקיצור, ההורים הטובים ביותר מכירים בצרכים של ילדיהם (כשונים משלהם), לומדים כל מה שהם יכולים על הצרכים האלה, ומחוייבים למלא אותם ככל האפשר. ואלה מאיתנו שנאבקים כדי לעשות את הדברים האלה רוב הזמן… מנסים להראות שצריך להאבק כדי לעשות את הדברים האלה רוב הזמן.
—————————–
חלק ממאמר זה פורסם לראשונה בספרו של אלפי קוהן Unconditional Parenting: Moving from Rewards and Punishments to Love and Reason לעוד, אנא גשו ל www.unconditionalparenting.com
הערות
1. קחו בחשבון כמה ממה שאנחנו עושים עם ילדינו מונע מדאגות לגבי איך שניתפס על ידי מבוגרים אחרים. מבוגר מביא משהו לילד שלנו ואנחנו אומרים: "אתה יכול להגיד תודה?" – כביכול פונים לתינוק אפילו שברור שהוא לא יכול להגיד תודה או אולי אפילו צעיר מכדי להבין מהדוגמה שלנו. מה שאנחנו באמת עושים הוא לדבר דרך הילד שלנו אל המבוגר, כדי להראות שאנחנו יודעים מה התגובה המנומסת ושאנחנו יודעים מה הדרך הנכונה לגדל ילדים. אנשים בחברה שלנו עלולים הרבה יותר להאשים הורים על מעט מידי שליטה מאשר יותר מידי – ולאשר ילדים בגלל שהם "מתנהגים כיאות" מאשר בגלל שהם, נגיד, סקרנים. אז כשאתה מצרף את חרדת ההורים משפיטה עם הכיוון הסביר של השיפוט, אתה מקבל מסקנה לא מפתיעה: יש סיכוי רב יותר שנשתמש בטקטיקות של כפייה, ונהיה מוטרדים מהצורך בשליטה על ילדינו, כשאנחנו מחוץ לבית. כמו שנכון בהרבה פחדים אחרים, זה יכול לגרום לנבואה שמגשימה את עצמה, כך שלדכא ילדים בגלל הפחד של מה שאחרים יחשבו עלינו עלול ליצור בדיוק עוד מסוג ההתנהגות שאנחנו לא רוצים שאף אחד יראה.
2. Jan R. M. Gerris et al., “The Relationship Between Social Class and Childrearing Behaviors: Parents’ Perspective Taking and Value Orientations,” Journal of Marriage and the Family 59 (1997): 834-47; Paul D. Hastings and Joan E. Grusec, “Conflict Outcome as a Function of Parental Accuracy in Perceiving Child Cognitions and Affect,” Social Development 6 (1997): 76-90; Grazyna Kochanska, “Mutually Responsive Orientation between Mothers and Their Young Children,” Child Development 68 (1997): 94-112.
3. Paul D. Hastings and Joan E. Grusec, “Parenting Goals as Organizers of Responses to Parent-Child Disagreement,” Developmental Psychology 34 (1998): 465-79. Those who habitually put their own needs first were also more likely to believe that their children’s misbehaviors were deliberate and rooted in their nature or personality rather than emerging from a particular situation.
————————————-
מתוך וויקיפדיה:
אלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.
הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.
————————-
זכויות יוצרים אלפי קוהן 1998. ניתן להוריד, לשכפל ולהפיץ בלי לבקש רשות כל עוד העותק מכיל את ההודעה הזאת ביחד עם האזכור (כלומר שם הירחון שבו הוא פורסם לראשונה, התאריך ושם המחבר). יש צורך באישור כדי להוציא לאור את המאמר בפרסום או כדי למכור אותו בכל צורה שהיא. בבקשה כתבו אלינו לכתובת שמופיעה בדף צרו קשר באתר.
"התייחס לזולתך כמו שהיית רוצה שיתייחסו אליך"
כלל הזהב הוכיח את מצויינותו כמדריך מוסרי מאז הימים הקדומים. הוגים יוונים ויהודים, קונפוציוס, ישו, ומורי אתיקה אחרים לימדו כולם את הכלל הזה, שנקרא כלל "הזהב" כדי לציין את המקום המכובד שלו ככלל האולטימטיבי לחיים. איזה שיעור טוב יותר אנחנו יכולים ליישם בגישה היומיומית שלנו להורות? וריאציה לכלל הזהב להורים תהיה "התייחס לילדך כמו שהיית רוצה שיתייחסו אליך אם היית באותו המצב."
זה עלול להיות מאיר עיניים אם נחיל את "כלל הזהב להורות" למספר שיטות חינוך, בעזרת חשיבה על מקרה של בעל ואשה "במקומם" של ילדים שאותם מחנכים בצורות שונות.
ענישה גופנית
האשה שופכת בטעות קפה על המקטורן החדש של בעלה. הוא מכה אותה.
האם האשה תהיה זהירה יותר עם חפציו בעתיד? או שאולי היא תתלונן עליו במשטרה?
פסק זמן
הבעל מתחיל לריב עם חבר שבא לביקור. האשה אומרת לו "זה לא יפה לריב עם החבר שלך! אני לא מסכימה לזה! לך תשב בחדר שלך לחצי שעה!"
האם הבעל יריב פחות? האם המבוכה מהמצב הזה תגרום לו ללכת בדרך הישר? האם הוא ירצה להתנצל כלפי חברו?
תוצאות
האשה נוהגת, שוכחת למלא את הטנק ונגמר לה הדלק. היא מטלפנת לבעלה לבקש ממנו שייקח את הרכב שלו כדי לקנות קצת דלק להביא לה. הוא מסרב, ומסביר שהיא צריכה ללמוד מה"תוצאות" כדי להיות יותר אחראית.
בפעם הבאה שמיכל הדלק יהיה כמעט ריק, האם היא תזכור למלא אותו? או שאולי דעתה תהיה מוסחת מידי בפנטזיות על גירושים מכדי לחשוב על דברים פחות חשובים כמו טיפול ברכב?
ספירה
האשה מזכירה לבעלה, שקורא את העיתון אחרי ארוחת הערב, שזה תורו לנקות את הכלים. הוא מלמל "ממ הממ", וממשיך לקרוא. האשה אומרת בתקיפות "אתה צריך לעשות את הכלים עכשיו! 1…2…"
האם הבעל ירגיש שהוא רוצה לשתף פעולה עם אשתו? או שהוא יסיק שהוא נשוי למשוגעת? והאם הוא ירגיש שאוהבים אותו ואפילו במועט?
כל שיטות החינוך נראות מגוחכות כשמסתכלים עליהן ככה. אבל הסיבה לכך היא שהחברה שלנו החליטה מתישהו שילדים ומבוגרים מגיבים אחד לשני לפי חוקי התנהגות אחרים. זאת הייתה טעות מזיקה ביותר. האמת היא שילדים, כמו מבוגרים, רוצים לשתף פעולה עם אלה שמתייחסים אליהם בטוב לב, הוקרה, הבנה וכבוד. "השיטה" היחידה ההגיונית ביחסים אנושיים – בלי הבדל בין ילד למבוגר – היא אהבה ללא תנאים.
בחברה שלנו, אנחנו שואלים את השאלה הלא נכונה. אנחנו שואלים, "איזה מערכת חוקים תעבוד עם ילדים, ואיזה מערכת חוקים תעבוד עם מבוגרים?" האמת היא, לשמחתנו, פשוטה הרבה יותר: כל בני האדם מתנהגים כמו שמתנהגים אליהם. ההבדל בגיל לא משנה.
הורים שרוצים לעזור לילדיהם לגדול להיות מבוגרים אוהבים ואחראיים לא יכולים לעשות יותר טוב מלזכור את כלל הזהב להורים: " התייחס לילדך כמו שהיית רוצה שיתייחסו אליך אם היית באותו המצב." הוא פשוט, ישיר ויעיל. ואנחנו לא צריכים לבזבז זמן כדי לבדוק בן כמה מישהו לפני שנעזר בו. מידה אחת מתאימה לכולם.
למאמר המקורי, תלחצו כאן.
————————————————-
ג'אן האנט מציעה ייעוץ טלפוני לכל העולם, בדגש על הורות, חינוך חופשי ודברים אישיים. היא המנהלת של The Natural Child Project (מומלץ!) והכותבת של The Natural Child: Parenting From The Heart וגם של A Gift For Baby.
בעולם המהיר, החומרי שלנו שנשלט על ידי משפחות בהם עובדים שני ההורים, נפוץ שילדים מגיל 8 חודשים יתוייגו עם "חרדת נטישה" אם הם מוחים בחריפות נגד הפרדה מהוריהם. לכל מקום שתסתכלו, הורים מעודדים לקטוע את ההתנהגות הזאת באיבה. אפשר למצוא עלונים ומאמרים על הנושא הזה במגזינים, משפחתונים וחדרי המתנה לרופאים וכולם תומכים בגישה דומה למה שקוראים "בעיה" עם ילדינו. לכאורה, אנחנו עושים לילדינו ולנו שירות דב אם אנחנו לא נפרדים מהם בגיל מאוד מוקדם. יפול עלינו היגון אם לא נעשה כך – אחרת הם יהיו תלויים בנו מידי ולא יהיה לנו זמן לעצמינו ולדברים אחרים. לכאורה, כשאנחנו עוזבים את ילדינו, אסור לנו להסס אם הם בוכים או מוחים, אלא ללכת במהירות בלי להסתכל אחורה. רוב המשפחתונים, הרופאים והמחנכים מרגיעים אותנו, למרות שכל סיב בגופינו זועק להרים את ילדינו, שאנחנו צריכים להתעלם מהאינסטינקט שלנו. נאמר לנו שילדנו ירגע מהר בלי נזק ארוך טווח, ואנחנו יכולים ללכת לדרכינו. אבל האם אנחנו באמת צריכים להקשיב ל"מומחים" האלה או האם אנחנו צריכים להקשיב לאינסטינקטים שלנו ולילדנו?
הנזק בפרידה מוקדמת
ממשלות קידמו את הצדדים החיוביים של היפרדות מוקדמת ומעונים במשך עשורים בעזרת תמריצים כלכליים שגרמו לנו לחזור לכח העבודה כמה שיותר מהר לאחר הלידה. באוסטרליה, הוצאות הממשלה על טיפול בילדים עלו ב 4000 אחוזים במונחים ריאלים מאז 1980. אולם, מקצוע בריאות הנפש מאמין שהנזק הנפשי לילדים עקב היפרדות מוקדמת הוא רב. הפסיכולוגית הבריטית דר. פנלופי ליץ' (Your Baby and Child: From Birth to Age Five, 1997) ערכה מחקר אנונימי של 450 מומחים לבריאות הנפש לפעוטות מ 56 מדינות שונות שהיו חברים באגודה העולמית לפסיכולוגיה לפעוטות. כשנשאלו מה הטיפול שהם מחשיבים כטוב ביותר מהלידה עד גיל 36 חודשים, הרוב אמרו שמנקודת מבטו של הפעוט זה "חשוב ביותר" לתינוקות שאמם תהיה נגישה להם "למשך רוב הזמן בכל יום" ליותר משנה וה"אידיאל" לפעוטות שיטפלו בהם "בעיקר על ידי אמם למשך זמן ממוצע של 27 חודשים". ליץ' הסיקה, "הממצאים האלה מצביעים שישנם הרבה מומחים בבריאות הנפש לפעוטות שמאמינים שטובתו של הילד תסופק במידה הטובה ביותר על ידי תבניות טיפול בילד הצעיר שמנוגדות לחלוטין לאלה שפוליטיקאים מבטיחים, הוגי מדיניות שואפים לספק ואמהות שואפות למצוא."
האגודה האוסטרלית לבריאות הנפש לפעוטות מציינת שמחקרים על הריכוז של הורמון הלחץ קורטיזול בילדים צעירים שנמצאים במעון יום מלא מראים שהורמון הלחץ בפעוטות ותינוקות עד גיל 3 עולה במהלך היום בהשוואה לילדים שנשארים בבית, אפילו במעון איכותי לפעוטות ותינוקות. מאמר שפורסם לאחרונה מצא קשר בין הזמן במעון יום מלא ורמות הקורטיזול בגיל הנעורים שקשורים להתנהגות לא-חברתית. הם מציינים "שיחסי התקשרות בטוחים הם אחד הבסיסים החשובים ביותר להתפתחות עתידית."
דר. ברוס פרי, מומחה עולמי במחקר על טראומות ילדות, מדגיש את החשיבות של טיפול זמין ומגע אצל תינוקות, והעובדה שככל שהילד צעיר יותר כך ההשפעה רבה יותר על המוח המתפתח. "המערכות הנוירולוגיות שמתווכות את התפקוד הקוגניטיבי, הרגשי, החברתי והפסיכולוגי שלנו מתפתחות בילדות, ולכן, חוויות הילדות משחקות תפקיד חשוב בעיצוב התוקף התפקודי של מערכות אלה. כשהחוויות הדרושות לא מסופקות בזמנים האופטימליים, המערכות הנוירולוגיות האלה לא מתפתחות בדרכים אופטימליות."
תהיה זאת אם נדירה שתעשה משהו שהיא חושבת שיזיק לילד שלה בכל צורה שהיא. הרבה נשים עובדות יטענו שאחרי תקופת ההסתגלות הראשונית, התינוקות שלהם כבר לא בוכים כשלוקחים אותם למעון. פסיכולוג הילדים המשפיע ג'ון בולבי (Attachment and Loss Volume II: Separation, 1975) טוען שזה לא בגלל שהתינוקות שלהם התסגלו, אלא בגלל שהם הייאשו מלמחות. הרבה פסיכולוגים לילדים מסכימים עם התיאוריה הזאת שמה שבאמת קורה הוא שהאמון שהיה לילד עם אמו נשבר והילד מתנתק – ההסכמה הכללית בתחום אומרת שלוקח עד ארבע שנים לילד שרגעים חטופים ללא אמא שלו יהיו בלי הרגשת אובדן. ליץ' (1997) אומרת שחשוב שנקשיב למחאות של ילדינו: "לא משנה מה אתם עושים, לא משנה איך אתם מתמודדים, אם תקשיבו לילדכם ולרגשות שלכם, יהיה משהו שאתם באמת יכולים לעשות כדי לסדר את הדברים או להוציא את הטוב ביותר מהדברים הלא טובים."
האם חרדת נטישה באמת קיימת?
חרדת נטישה היא מיתוס, המצאה, רעיון מופרך. האם ילדינו חרדים מהיפרדות מאיתנו? כן. האם זה לא נורמלי או לקוי? לא. הרעיון שזה לא נורמלי נוצר על ידי חברה שמעודדת אותנו להיפרד מילדינו בגיל כל כך צעיר, ולא תומכת בנו לעשות את ההיפך. הילדים והתינוקות שלנו רק מגיבים בדרך בה הטבע התכוון – על ידי כך שהם מוחים הכי חזק והכי הרבה שהם יכולים. לבסוף הם ירימו ידיים (לפי האישיות שלהם), אבל הם עדיין יהיו מושפעים מכך נפשית.
גורו ההורות המקשרת דר. סירס אמר ש"אמהות בעצמן חוות חרדת נטישה כשהן לא עם התינוק שלהן. אם 'החרדה' הזאת מופיעה אצל אמהות רגילות, האם זה לא יהיה נורמלי גם אצל תינוקות? תיוגים כמו 'חרדת זרים' או 'חרדת נטישה' הם ז'רגון של מבוגרים, שמשקפים את הציפיות שלנו מאיך שאנחנו רוצים שתינוקות יתנהגו בשביל הנוחות שלנו, לא איך שתינוקות הם באמת, או מה שהם באמת צריכים."
מה אם אני צריכה לעבוד?
גברים ונשים כאחד מרגישים לחץ הולך וגובר לפרנס בעולם הצרכני שלנו. יש רשימת חובה-שיהיה-לנו למשפחות קשה להשגה בשתי משכורות שלא נדבר על אחת, מה שהופך את רכבת האם העובדת והמעון לדבר שקשה ביותר לקפוץ ממנו אחרי שעלינו עליו. אנחנו יודעים שהכלכלה צריכה את כושר העבודה שלנו ואת כח הקנייה שלנו, אבל בוודאי שלילדינו יש זכות ראשונים. הצורך שלהם גדול יותר.
לנפץ את תקרת הזכוכית, שירותים טובים יותר, חוקי הטרדה מינית, שכר שווה, חופשת לידה, חוקי העסקה – כולם הישגים חשובים שנשים נלחמו קשה עבורם. אבל אמהות היא העבודה הלא גמורה של הפמיניזם. הממשלות שלנו בוחרות להתעלם מהראיות המתאספות של סכנה לבריאות הנפשית והרווחה של אמהות וילדים כתוצאה מהיפרדות מוקדמת. הן לא מקדמות תנאים סוציאליים שתומכים באמהות בריאה וטבעית יותר לילדים קטנים. למרות כל המידע הזמין על ההשפעות השליליות של המעון וההיפרדות, הטיעון ה"טוב-לנשים-טוב-לילדים" הוא חזק, ושכנע הרבה נשים במשרות הבכירות במדעי החברה והפוליטיקה שעוד טיפול לא-הורי הוא צעד חיובי קדימה.
אולם הדברים לא הולכים להשתנות בקרוב, אז מה אנחנו יכולים לעשות? אנחנו יכולים לזכור שילדינו קטנים וצריכים קשר קרוב לשנים כל כך מעטות, שאם נחשוב מחוץ לקופסא, נוכל בדרך כלל למצוא דרך שתתאים לצרכים שלהם. זה כולל לעבור לדירה קטנה יותר, לעבור לאיזור זול יותר, לקחת הפסקת משכנא או הפחתה, שינוי סידורי עבודה (עבודה חלקית, עבודה מהבית, עבודה שיתופית, להביא את התינוק לעבודה), הקמת עסק משפחתי והפחתה משמעותית בהוצאות (בלי חופשות, מכונית, בגדים יקרים וכדומה) ותזכרו ש"ההקרבות" האלה הן רק לכמה שנים ונועדו לדאוג לרווחת הילדים שלנו בזמן שבו הם זקוקים לנו יותר מכל.
מה אם אני רוצה לעבוד?
לכולנו כאמהות יש צרכים וכדאי שלא נתעלם מהם. אבל הצרכים שלנו לא צריכים לבוא על חשבון הילד שלנו. אם העבודה שלנו חשובה לנו ומספקת אותנו והיא משהו שאנחנו לא יכולים לחיות בלעדיו במהלך השנים הקריטיות האלה, אנחנו יכולים למצוא דרך לספק את הצורך הזה שמרחיק אותנו מילדינו לפרק הזמן הקצר ביותר.
הצעות לאמהות עובדות:
מסקנה
חרדת נטישה היא תגובה נורמלית שיש לילדים צעירים למצב לא-נורמלי: הפרדה מהוריהם. דרך אחת למזער את ההשפעה שיש "להפרעה" הזאת על ילדינו היא די פשוטה: להשאר הכי קרובים וקשורים שאנחנו יכולים למשך הזמן הכי ארוך שאנחנו יכולים, ולהיות פתוחים לכל הדרכים שבהם אנחנו יכולים להשיג את זה.
—————————————————–
צ'יילי-אן סקוט היא סוציולוגית, כותבת ספרי הורות, יועצת ואמא לארבעה ילדים בחינוך חופשי. סקוט טבעה את המונח הורות מתקדמת (Progressive Parenting): פילוסופיית הורות שהיא הרחבה של הורות מקשרת בספרה רואת הצאן, מדריך לאמהות ללא שליטה (The Shepherdess: A Guide to Mothering Without Control). לעוד מידע, תבקרו בבלוג שלה, בדף הפייסבוק ובטוויטר.
לקריאת המאמר באנגלית תלחצו כאן.
מאת נעמי אלדורט, מחברת הספר "Raising Our Children, Raising Ourselves" (לגדל את ילדינו, לגדל את עצמנו).
ליד הפסנתר, לנון בן השלוש מנגן צלילים אקראיים. "למה שלא תלמדי אותו לנגן?" שואלת האורחת שלי מהחוף המזרחי, שיודעת שאני פסנתרנית. "הוא לומד", אני אומרת. "לעולם לא אוכל להשתוות ליעילות של הדרך הטבעית הזאת לרכוש מומחיות." חברתי מסתכלת עלי בספקנות. "תראי כשתבואי שוב לביקור בשנה הבאה," אני אומרת. למרות שאין לי שמץ של מושג לאיפה הולכת הנגינה של לנון. אני מעריכה שהיא תראה התקדמות בכל מה שהוא עושה כל עוד הוא חופשי לשחק.
כמה הורים ומורים מתחילים לדאוג כשעובר יום שיש בו משחק ומשחק ועוד משחק? "מתי היא תלמד אם היא משחקת כל היום?"
האם משחק הוא באמת בזבוז זמן? האם הטבע שגה כשכל הגורים, כולל בני האדם, נולדים עם דחף ויכולת לשחק?
עבורי, גידול ילדים היה מבחן מתמשך ליכולת שלי לבטוח. האם אני צריכה לוודא בעצמי שהילד שלי לומד לזחול? ללכת? לדבר? מה עם "קורס מבוא להליכה ודיבור לפעוטות?" באופן מעניין, שפה היא הדבר הקשה ביותר ללמידה, וילדים עושים זאת לגמרי בעצמם. למעשה, הלמידה המהירה ביותר אצל בני האדם מתרחשת בשנים הראשונות, כשילדים כמעט ומשחקים כל היום. אולי הטבע לא שגה – אולי אני יכולה לבטוח.
אז בטחתי בטבע מהיום הראשון והבחנתי בדבר מעניין: ילדים משחקים, והלמידה הטובה ביותר שלהם מתרחשת באמצעות משחק. ילדים תוכננו להיות סקרנים. מהלידה והלאה, הם רוצים לדעת ולהבין הכל. ילדים מונעים להצליח. הם כל הזמן מאתגרים את עצמם ויכולים לעשות את כל זה דרך תהליך ביולוגי מוטבע שאנחנו קוראים לו משחק.
אם ילדים ישחקו כל הילדות שלהם (אני מתכוונת לכך), הם יהיו מוכנים לחיים. הם יהיו חזקים רגשית (במידה ולא נעשה כל נזק אחר), ויהיו להם כל המיומנויות הבסיסיות להתמודד עם החיים. החרדה שלנו שילדים ידעו דברים מסויימים בגילאים מסויימים היא מכשול עצום לאמון ולאיפשור ההתפתחות הטבעית שלהם. כשילדים משחקים, הם המחברים המוסמכים היחידים של התהליך הקסום הזה. נדיר שיהיה מאוחר מדי לרכוש ידע, אבל זה לרוב מוקדם מדי באופן מסוכן ולא בהרמוניה עם המסע הפנימי של הילד.
לבטוח בילדים בהכוונת המשחקים שלהם יש יתרונות מיידיים: 1) קיים סיכוי גדול שהילדה תעשה בדיוק מה שהכי מתאים לה מבחינה רגשית, שכלית וחברתית. 2) אין דאגות לגבי התאמה לגיל, ולא צריך לשער על מה או איך לשחק או ללמד. הילדה היא המומחית של עצמה גם בתזמון. 3) אפילו חשיפה הולמת למידע נדרש תתרחש לרוב מעצמה. החיים, כמו שהם, יכולים לספק לנו יותר מדי חשיפה בימינו. ילדים יבחרו את מה שנוגע לצרכים האישיים שלהם. אנחנו יכולים לחלוק את חיינו איתם, את תחומי העניין, החברים, האהבות, התסכולים, הפעילויות… והם יצפו, ילמדו, ויודיעו לנו על הצרכים שלהם בדרכים העליזות שלהם. ילדים שמורשים לשחק ולכוון את דרכם, ילמדו כל דבר כדי להגיע לאיפה שהם רוצים.
איזה סוג משחק הוא כל כך יעיל לגדילה ולמידה? התשובה פשוטה: משחק יזום-עצמי ומכוון-עצמי. כדי לטפח משחק כזה, אנחנו צריכים לזוז מהדרך וגם להזיז צעצועים מניפולטיביים מהדרך. ההתערבות וההערות שלנו למעשה מפריעים בדרך. ברור שהערות שליליות הן הרסניות, אבל לא כל כך ברור שהערות חיוביות הן הרסניות באותה מידה: כשנינה, בת שנתיים, בונה מגדל קוביות, היא מונעת מסקרנות טהורה וחדוות יצירה ולמידה. כשאבא מסתכל ביצירה שלה ומביע התלהבות, נינה מסיטה את העניין מהקוביות שלה אל הכוונה לעורר תגובה נלהבת מאביה. זה יכול להוביל במהלך השנים לתלות בהערכה של מבוגר שתוצאתו חוסר אמון-עצמי ואיבוד העניין בעשיית דבר לשם עצמו. הילדה המרצה תלויה בהצלחתה לעמוד בציפיות של ההורים שלה ויכולה לאבד קשר עם מי שהיא באמת, ומה שהיא באמת מתעניינת בו.1
משחק מדעי
יום אחד, יונתן ולנון לקחו מכסים של סירים מהמטבח, וסיבבו אותם בצורה כזאת שהם הסתובבו כמו סביבונים על הרצפה. לאחר מכן הם מילאו את המכסים בחפצים צבעוניים, וחזו במגוון של שינויי צורות וצבעים כשהמכסים הסתובבו. במשחק המסתחרר הם יצרו צירופים על ידי שינוי צורות וצבעים, צפו בתוצאות, ואז שינו את החפצים במכסים בהתאמה כדי ליצור תוצאות שונות. שני המדענים הצעירים יזמו, תיקשרו, פעלו וצפו בחוקי היקום.
אני קוראת לסוגי הפעילות האלה משחק מדעי, או למידת הטבע של תופעה. ילדים עם גישה לטבע (חצר, עצים, חול, אבנים, מקלות…), וגם למטבח ושאר החפצים הבטוחים והריהוט בתוך הבית, יהפכו כל מקום למעבדה של המציאות. כשבאים אורחים והבית לא מסודר, אני אומרת כבדרך אגב, "או, סליחה על הבלאגן, יש פה שלושה מדענים קטנים שבוחנים את המציאות." השיטות של ילדים זהות לאלה של מדענים. שינוי וצפייה, להקשיב או לחוש את התוצאות, וכן הלאה.
לילדים, החיים הם משחק ומשחק הוא למידה. טופו יכול להיות לנו אוכל, אבל אתמול בערב הוא היה מפה טופוגרפית של האי לילד שלנו. גומיות לשיער הופכות להיות חצים לקליעה למטרה במיומנות מדהימה. הערסל יכול להסתובב על ידי פיתול שלו, ואז הוא חוזר בדרך ההפוכה. האפשרויות הן אינסופיות. למרות שהם לא תמיד הופכים מה שהם לומדים למילים או משוואות, הם לומדים. לקרוא למשהו בשם הוא לא הגילוי – תפיסת התופעה היא מה שחשוב. במשחק מדעי, ילדים חווים מציאות וכמו כן לומדים על כוחם ליצור ולהשפיע על תופעות מדעיות.
משחק רגשי וחברתי
כל משחק שיש בו יותר מבן אדם אחד הוא חברתי. כשילד משחק עם מישהו אחר (מכל גיל, כולל מבוגרים), נלמדים כישורים חברתיים כאשר הרגשות והצרכים של החבר למשחק צריכים להילקח בחשבון.
אימון חברתי ספציפי מתרחש כשהילדים עושים "חזרות" לחיים. לשחק משחקי העמדת פנים בהם הילדים משחקים תפקידים של הורים, חיות, צמחים, וכו', היא דרך להטמיע את המציאות, לשכך פחדים ולנסות את הכל.
משחקי העמדת פנים הם גם טיפול מעולה. המטפלים הקטנים פורקים את הרגשות שלהם במשחק. הורה התלונן אלי פעם שהילדים שלו כל הזמן מעמידים פנים שהבית שלהם עולה באש. הם רצו בבית עם צעיפים כלהבות, התריאו לכולם על הסכנה ואז כיבו אותה בהרבה רעש וסיפוק. המשפחה הזאת שגרה בכפר, משתמשת בעץ לחימום והם מלמדים את ילדיהם להתרחק מהאש. הילדים עורכים חזרות, מתרגלים את עצמם לתרחיש הגרוע ביותר, ומשככים את הפחדים שלהם על ידי צבירת ניסיון.
גבולות ומשמעת
אחת התכונות החזקות ביותר במשחקי ילדים היא כמות החוקים שהם יוצרים וכמה קשוחים הם לגביהם.
אני זוכרת קבוצה של בערך 12 ילדים, בגילאי 4-10, קופצים על טרמפולינה אחת גדולה. תוך דקות, היה ברור לילדים שהיה צפוף מדי מכדי שזה יהיה כיף. מהר מאוד, הם הגו את החוק: "רק בשלשות". כמה מהם התחילו לקרוא "רק בשלשות", אחרים הצטרפו לקריאה והתיישבו בקצה אחד, ואיפשרו לשלושה ילדים להנות מהקפיצות. חוקים עוברים מדור לדור או שנוצרים לפי הצורך, וילדים שומרים על החוקים ולומדים כבוד חברתי, משמעת וגבולות.
תפקיד ההורה
גם אנחנו ילדים. אנחנו אוהבים לקחת חלק משמעותי בהתפתחות הקסומה של בני אדם. אולם, אין תפקידים נעלים בשבילנו המבוגרים: משחק יצירתי אמיתי לא צריך עידוד או תמיכה פעילים. ולא, אנחנו לא צריכים להיות מקור הכיף או לעסוק הרבה בבידור.
אנחנו רשת התמיכה והבטחון הבלתי נראית. אנחנו זוכים לעודד משחק על ידי הפחתה – על ידי חוסר התערבות או קטיעה, ועל ידי חוסר העדפה לפעילויות דמויות כיתה. במקום זאת, אנחנו יכולים לתת לילדה תחושה של אישור מוחלט לבחירות ולפעולות שלה. בכיבוד "עבודתו" (המשחק שלו) של המדען, אנחנו אחראיים על חשיפה אך לא על אכיפה.
כשילדים רוצים את ההשתתפות שלנו, אנחנו צריכים לשחק בצורה אותנטית. אנחנו צריכים להתעניין – לא להיות מעניינים. לתת לילד להוביל את המשחק ולהצטרף כשותף אמיתי. בלי הערכות, שבחים או מנהיגות, וגם ללא התלהבות מוגזמת – רק להיות שותף שווה ערך ואותנטי.
ילדים הם חברים מצויינים למשחק בעבור ילדים אחרים בדיוק בגלל שהם אותנטיים. ילדים לא צריכים להיות באותו גיל או אפילו בגילאים דומים כדי לשחק ביחד, והם עושים כמיטב יכולתם כשהם בוחרים בעצמם את חבריהם למשחק.
החיים הם משחק. אולי המבוגרים התבגרו ושכחו את החלק המהותי הזה של החיים שנקרא משחק. נהפכנו לרציניים ועשינו הבחנה מלאכותית בין משחק לעבודה ובן משחק ללמידה. ילדינו נמצאים פה כדי ללמד אותנו קלילות, כדי לשים ניצוץ בעינינו ו"לשחק חיים".
© זכויות יוצרים נעמי אלדורט
1 ראו גם: "לזוז מהדרך" מאת נעמי אלדורט.
הודפס מחדש ונערך עם אישור מ The Nurturing Parent, הוצאה בין לאומית לאור שתומכת ב Attachment Parenting.
—————————————————————————————
נעמי אלדורט היא מחברת הספר "Raising Our Children, Raising Ourselves" (לגדל את ילדינו, לגדל את עצמנו), ושל מאות מאמרים וטורי עיצה להורים שהתפרסמו ברחבי העולם. לניוזלטר בחינם, שיעורים טלפוניים, דיסקים, מאמרים, שיחות טלפון אישיות ומשפחתיות ולתיאום הרצאות: www.AuthenticParent.com
המאמר פורסם במקור במגזין "מת'רינג", גיליון 71, קיץ 1994. לקריאת המאמר המקורי באנגלית, לחצו כאן.